מאת אריאל דוד
מבוסס על החוברת תושב"ע - ביסוס פילוסופי היסטורי ומקראי לסמכותה מאת יאיר חולין
תורה שבעל פה (ובראשי תיבות המקובל בספרות התורנית: תורה שבע"פ) הינה הביאור לתורה שבכתב שנמסר יחד עם התורה שבכתב למשה בסיני. טרם בואנו לדון בשאלת קיומה וסמכותה של התורה שבעל פה, נעסוק בשלוש שאלות בסיסיות יותר: א. מה תפקידה של תורה שבעל פה ואיזה צורך היא ממלאת? ב. מה כלול בתורה שבעל פה? ג. מה ההגדרה של התושב"ע?
פרקים נוספים בסדרה: |
נענה על השאלה הראשונה, ולאור התשובה נענה על יתר השאלות:
תפקידה של התורה שבעל פה נובע מכך שכל תורה כתובה לא מכסה הרמטית את כל ההיבטים השונים העלולים להתעורר בקשר למצוותיה, הלכותיה ופרטיה. לשם השלמת פרטים אלו נדרשת מסורת בעל פה המסבירה ומרחיבה את הדברים. נביא דוגמאות למקרים שכאלה:
1. כמה מילים בתורה לא נתברר פשרן, וזקוקים אנו למסורת שבעל פה שתבאר את עניינן.
2. ישנן פרשיות עמומות אשר לא נותנות הסבר ופירוט מספק לגבי מהות המצווה, גדריה, תנאיה, ולעיתים אפילו פירושה הפשוט. פרשיות אלו סובלות פרשנויות שונות ומגוונות, ולא ברור באיזו פרשנות עלינו לבחור.
3. חלק מהפרשיות המצויות בתורה, סותרות זו את זו, בפרטים ובכללים, לעיתים פסוק אחר פסוק. אנו זקוקים למסורות שיתנו מענה לסתירות.
נותן התורה מצפה מאתנו לקיימה, ואולם קיים חלל מהותי בתורה המונע מאתנו לקיימה כראוי. לא ניתן לקיים את התורה ללא קיומה של מסורת של התורה שבעל פה, ומכאן מגיע הצורך בתושב"ע (להלן נכנה טיעון זה בשם "הטיעון מן הסברא" אותו נוכיח במאמר נפרד).
אפשר היה לטעון שאין כללים פרשניים אחידים, וכל אחד רשאי לפרש את התורה כפי שנראה לו, אולם בפרק ב' נראה שיש כללים פרשניים ושנותן התורה רוצה שעם ישראל כולו יקיים את התורה בצורה אחידה (לפחות בשלד הבסיסי), ולא איש איש כפי הבנתו בכל מצוה ומצוה.
ראינו שהתורה שבעל פה באה למלאות את החלל הריק שנשאר בתורה שבכתב, כיצד היא עושה זאת?
ישנן שלוש דרכים עקרוניות בהם אפשר לעשות זאת: [1]
1) מסירת חוקים בלתי-כתובים הממלאים את החורים שהשאירה התורה הכתובה.
2) מסירת סמכות למוסד משפטי-תורני עליון, אשר יהיה הגוף המכריע בפרשנות התורה, ואל פסיקותיו יהיו מחויבים לציית כל העם. מוסד זה יכריע את הספקות לפי הבנתם וסברתם של החברים בו.
3) אפשרות נוספות, העומדת בין שתי הקודמות לה, היא נתינת כללי פרשנות המיישבים את הסתירות ופותרים את כל הספקות (נעסוק באפשרות ביניים זו בהמשך) [2].
התורה שבעל פה אכן ממלא את החלל באמצעות שלוש האפשריות שהעלינו. מתוך ההבנה שאלו הן הדרכים באמצעותן ממלאת התושב"ע את החלל שבתורה שבכתב, אפשר להבחין בשני מרכיבים הכוללים את התורה שבעל פה:
1. הלכות ופרשנויות שהגיעו מסיני ולא הועלו על הכתב בתורה.
2. הלכות ופרשנויות שהוכרעו על ידי המוסד המוסמך.
כל גדולי ישראל מסכימים שאלו שני המרכיבים היסודיים של התורה שבעל פה, המחלוקות ביניהם הם רק בחלוקה שבין שני המרכיבים. יש שיטענו שכמעט כל ההלכות עברו בעל פה מסיני, ורק במקומות מעטים היא נוצרה על ידי סמכות החכמים, לעומת זאת, יש שטענו שבסיני ניתנה כמות מצומצמת של הלכות ופרטים, ורוב ההלכות התפתחו לאורך הדורות על ידי המוסד המוסמך (סמכות שיסודה בריבונו של עולם), לימוד המסורת היהדות מלמד שזו שדווקא הגישה המצמצמת את הניתן בסיני היא הגישה הנכונה והסבירה יותר.
אם כן, התורה שבעל פה כוללת פרשנויות שהתקבלו מסיני וכן פירושים והלכות שנקבעו על ידי החכמים (אלו הרוב המוחלט). על חלקים אלו של התורה שבעל פה יש להוסיף עוד 2 מרכיבים:
1. תקנות וגזירות חכמים.
2. מנהגים שנשתרשו בעם.
חלקים אלו המועברים מדור לדור הינם חלק בלתי נפרד מן התורה שבעל פה. חשוב כבר כאן להדגיש שהמחויבות לתושב"ע לא תלויה בהנחה שהיא ניתנה, בצורתה הנוכחית, בסיני. גם אם נראה שהלכות רבות חולצו מן התורה על ידי כללי הדרש והפרשנות שהעניק לנו נותן התורה, או אפילו אם נקבעו בזמן מן הזמנים על פי הבנתם והכרעתם של בית דין שקיבל את הסמכות לפרש את התורה, הרי שחובה עלינו, מן התורה, לציית להלכות אלו.
יש הטוענים שהחלקים הרבים מן התושב"ע שלא ניתנו מסיני, אלא נוצרו בצורה זו או אחרת על ידי חכמים במהלך הדורות אינם מחייבים. אולם אנו טוענים שמכיוון שלחכמים ניתנה הסמכות לפרש את התורה כפי הבנתם, פרשנות זו מחייבת את עם ישראל אף אם זו לא הגיעה ישירות מסיני.
לאחר שענינו על שתי השאלות הקודמות, נכון יהיה להגדיר באופן המספיק לסדרת מאמרים זאת מהי התורה שבעל פה.
יש הרואים בתורה שבעל פה כחלק נפרד מן התורה שבכתב. החושבים כך מתבססים על אחד המדרשים המספר על כך ששתי תורות ניתנו בסיני - תורה שבכתב ותורה שבעל פה. גישה זו שגויה. התורה שבעל פה איננה תורה נפרדת אלא סט של כלים ופרשנויות שנמסרו יחד עם התורה עצמה והתפתחו במהלך הדורות. כעיין משנה משפטית-הלכתית, אשר הופכת את הטקסט הכתוב לבר יישום במציאות המעשית.
האמונה בתורה שבעל פה פירושה אמונה בסמכותה התורנית של מערכת משפטית המהווה סמכות מכרעת בפרשנות התורה והכרעת ספקותיה, המפרשת את התורה על פי סברתם ושיקול דעתם של הגורמים החברים בה או לפי כללי פרשנות שניתנו מסיני [3], וכן האמונה בהלכות ופרטים הלכתיים שעברו בעל פה ממתן תורה, ולא הועלו על הכתב בתורה[4].
מתוך ההקדמות שהעלינו נגזור את המסקנות לפיהן צריך להיות מוסד מוסמך שיכריע בספיקות (בכך יעסקו פרקים ב ו-ג), ושסביר שמסיני ניתנו פרטי הלכות ופרשנויות שלא נכתבו בתורה, לפחות בתחומים בהם ישנו צורך מובנה בהם.
בנוסף, נסביר מדוע עלינו לקיים גם הלכות שאינן נוגעות לפרשנות מסוימת בתורה, אלא נוצרו כביכול בשלמותן בידי חכמים.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "מהי תורה שבעל פה?" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] אפשר היה להעלות אפשרות נוספת: כל ספק בפרשנות התורה ייפתר על ידי פנייה ישירה אל אלוקים באמצעות נביא (כפי שעולה מפרשיית 'כי יפלא'). ואולם, כפי שנראה בפרק ג, אפשרות זאת, מוגבלת למדיי, ובוודאי שהיא לא יכולה להתקיים בזמנים בהם אין נבואה, לכן מסוף תקופת הנבואה נשארו לנו רק שלושת האפשריות הכתובות בגוף הטקסט.
[2] בין אם נלך באפשרות א, ב או ג, עלינו לבאר דבר נוסף - מדוע נכתבה התורה שבכתב באופן שכזה? בעז"ה נבאר זאת במאמר אחר.
[3] לפי דברינו, אפשר כי גם במידה ו-י"ג מידות הדרש לא ניתנו מסיני, עדיין אנו מחויבים להלכות שהוצאו בעזרתם (וגם לכללים עצמם). ייתכן שזו מתודה פרשנית שפותחה על ידי המערכת המשפטית המוסמכת, וגם אם אין המתודה מובנת לנו תמיד, או אפילו בדרך כלל, ואפילו אם אנו מבינים אותה אך חולקים עליה, אנחנו עדיין מחויבים לה, לפחות כל עוד לא הכריע גוף משפטי מוסמך אחר כנגד ההכרעה ההיא.
[4] גזירות ותקנות (מצוות דרבנן) הן אמנם הרחבה של הסמכות של המוסד המוסמך (לא רק סמכות בפירוש התורה, אלא גם סמכות לתקן תקנות חדשות או לגזור גזירות לשמירתה), אך כיוון שהן שונות במהותן, נעסוק בהן בפרק ט#.