הצורך במסורת בעל פה


מאת צוות האתר

מבוסס על החוברת תושב"ע - ביסוס פילוסופי היסטורי ומקראי לסמכותה מאת יאיר חולין

הפרשנות ההלכתית של התורה, היא ה"תורה שבעל פה", מועברת בעם היהודי במסורת על ידי חז"ל. האם יש סיבה לסמוך עליה? האם ניתן להבין את התורה בלעדיה?

כדי להסביר מדוע עלינו לסמוך על המסורת, נקדים ונשאל מדוע באנחנו מאמינים בתורה שבכתב.
נניח שהיינו מוצאים כיום, בישראל 2018, מגילה עתיקה במדבר יהודה המתארת סיפור פנטסטי לפיו כל עם ישראל היה עד לנחיתת שיירת חייזרים מהחלל לפני אלפיים שנה. המגילה מתארת גם כי חייזרים אלה נתנו לנו הוראות המפרטות כיצד עלינו לחיות את חיינו. האם מישהו יתחיל מעתה לקיים את מצוות "דת החייזרים"? מובן שלא. אם כן, מהו ההבדל בין המגילה לבין ספר תורת משה?

אין ספק שההבדל הוא המסורת העוברת בעם במקביל לספר הכתוב ומאשרת את מהימנות הסיפור ההיסטורי. איננו מסתמכים על ספר התורה כשלעצמו, אלא על המסורת המלמדת אותנו כי אכן התקיים אירוע מתן התורה בהר סיני וכי עם ישראל אכן קיבל עליו את קיום מצוותיה.

גם אם מישהו משוכנע בתוקפה של התורה שבכתב מסיבות אחרות, אין מנוס מלהסתמך על המסורת. למשל, אם מישהו מאמין בתורה שבכתב מפני שחזרת עם ישראל לארצו מורה על אמיתות נבואות התנ"ך, אין זה מספיק כדי לתקף את התורה כולה; אמנם התורה חזתה מאורע מאוד לא סביר, אך כיצד מכאן ניתן להסיק כי ניתנה לנו תורה, וכי המאורעות המתוארים בתורה אכן אירעו? לכל היותר אנחנו יודעים שכותב הספר הוא בעל יכולות מיוחדות מאוד שאינן מוכרות לנו. גם מאמינים אלו יגיעו בסופו של דבר להסתמכות על המסורת שהעבירה אלינו את אמינות ספר התורה.

לא רק אמיתות התורה נשענת על מסורת, אלא גם היכולת המעשית לקיים אותה. למשל, כיצד אנו יודעים כי יום שבת שלנו הוא אכן השבת של התורה? ייתכן שהיום יום ראשון, ונפלה טעות בספירת הימים מאז מתן תורה. גם כאן מסתמך המאמין על מסורת הדורות, שהעבירה מדור לדור את ספירת הימים הנכונה.

בדומה לכך, אנו סומכים על המסורת גם בעניין פירוש מילות התורה. מניין לנו כי ה"חמור" שעליו מצווה התורה "וכל פטר חמור תפדה בשה", הוא אכן אותו בעל החיים שאותו אנו מכנים "חמור"? גם כאן אנו זקוקים להסתמכות על המסורת בפירוש המילים.

דוגמהות נוספות: אנחנו מסתמכים על המסורת גם בזיהוי גבולות הר הבית, המקום הקדוש אליו אסור להיכנס בטומאה, ומקומות חשובים נוספים. גם במניין שנות השמיטה והיובל, שיש לו השלכות מהותיות על קיום המצוות, אנו מוכרחים לסמוך על הספירה המסורה לנו מאבותינו.

על כל אלה יש להוסיף שנתינת המצוות לעם ישראל לא הגיעה בחלל ריק: התורה בונה את מצוותיה על גבי מנהגים והלכות שכבר נהגו בעם לפני מעמד הר סיני ומוסיפה עליהם או נותנת להם גושפנקא. כך למשל מצאנו בתורה את נוהג הייבום, גיד הנשה וברית המילה. כמו כן, הפסוק מזכיר "כמשפט הבנות יעשה לה" בלי לפרט מהו בדיוק. גם מנהג הגט מוזכר רק בדרך סיפור, אגב האיסור להחזיר גרושתו. הפסוקים גם לא מתארים כיצד ציווה הקב"ה את משה לבנות את לוח השנה, וייתכן שהתורה נסמכת על המניין שנהג בעם קודם מתן תורה.

כשמתבוננים בעובדה זו, מתחזקת ההבנה כי ספר התורה הוא החידוש, ולא ההלכות שעוברות בעל פה. לפי זה, כאשר עובר אלינו במסורת פרט במצוות מסוימות, אין להתפלא כי לא מצאנו אותו בתורה. מפני שמנהגים רבים היו קיימים בעם טרם כתיבת התורה, ואין סיבה להניח שכולם נכתבו. גם על מנהגים קדומים אלו לא יכולנו לדעת ללא מסורת.


הטיעונים הללו בדבר המסורת חזקים למדי ומתקבלים על הדעת, ובכל זאת דרושה הרחבה בשתי נקודות נוספות שמתעוררות לעיתים קרובות בדיונים על התורה שבעל פה.

האם טענתנו היא שהמסורת בהכרח מדויקת לחלוטין ולא יתכן כי חלו בה שיבושים ושכחה? איננו טוענים כך. אף כי יש ראיות רבות על היותה של מסורת חז"ל עתיקה ומדויקת (ראו דברינו כאן), המסורת בהחלט יכולה להשתבש. כבר חז"ל מודיעים לנו, לדוגמה, כי בימי אבלו של משה נשתכחו שלושת אלפים הלכות, והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו (תמורה טז ע"א). ואם כך ארע בימי אבלו של משה, בוודאי שגם לאורך שאר ההיסטוריה יתכנו שכחה ושיבושים. למעשה, בכל מקום בו נחלקים חכמים בפרט או בפרשנות כלשהי שמסתבר כי היו ידועים בדור המדבר (למשל: תירוץ הסתירות שבין פרשיות קרבן הפסח), הרי שמדובר בשכחת חומר קדום.

אם כך, מדוע זה לא פוגע במחויבותנו למסורת?

מפני שלא ניתן לברור בין חלקי המסורת; על כן, אם זו המסורת שהגיעה לידינו, הרי שהיא המחייבת מבחינתנו.

הדבר דומה לראובן הטוען כי הממון שתחת ידי שמעון שייך לו. כמובן שעליו להביא ראיה, ולולא שיביא לא יתייחסו אליו בית הדין, שהרי "המוציא מחברו עליו הראיה". גם אם יביא ראובן "רוב" לטובתו, כלומר, שרוב הסיכויים שהממון שלו, עדיין לא יוציאו משמעון את הממון (כך נפסק להלכה). ניתן להסביר זאת בכך שכשיש מישהו שמוחזק בממון, הרי שהוא מציב רף ראיות גבוה למוציא, גבוה עד כדי כך שאפילו אם יש "רוב" נגדו, לא ניתן להוציא ממנו. המצב הקיים הוא שהממון הוא בבעלותו של שמעון, ובית דין לא ישנו מהמצב הקיים, אפילו אם יש רוב כנגד מצב זה.
על מנת לשנות ממצב קיים יש צורך בראיות טובות מאוד, ואם כן, גם אם מצאנו שיבושים במסורת, הרי שמבחינה פרקטית אנחנו מחויבים אליה, שהרי המצב הקיים הוא שהתורה מגיעה אלינו עם מסורות נוספות. זאת בנוסף למה שציינו במאמרים קודמים - התורה נותנת סמכות לחכמים לפרש אותה.

נביא כעת דוגמה למסורת שאנו טוענים שעלינו לקבלה ולא לדחותה.

ההלכה קובעת כי מנהג הנשים להימנע מעשיית מלאכות מסוימות בראש חודש. כמובן שהמנהג הזה לא כתוב בתורה. לכאורה מן הראוי לדחותו ולהבין כי מדובר בהלכה מחודשת של חז"ל, שאין לה על מה לסמוך, ושחז"ל לקחו את המושכות לידיים ויצרו יש מאין הלכה מחודשת. אך האמת הלא-מוכרת היא כי מצאנו בהחלט זכר למנהג הזה כבר בתנ"ך. כמה וכמה פסוקים מראים בבירור כי בעבר ראש החודש היה יום של שביתת מלאכה, ולא רק עבור הנשים, אלא גם עבור הגברים.


א. בספר עמוס מופיעה תוכחה לאנשים המחכים שיעברו הימים האסורים בעשיית מלאכה, כדי שיוכלו לשוב ולרמות אנשים במסחר: " לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה" (עמוס ח, ה), המילה "חודש" משמעותה כמובן ראש חודש, והפסוק מתאר בבירור כי מנהגם היה להתבטל ממלאכה ומסחר ביום זה. עצם ההשוואה שבין שבת לראש חודש, מראה כי בזמן ההוא ראו מנהג זה כמחייב, עד כי גם הרמאים היו בטלים בו ממלאכה.

ב. יונתן אומר לדוד: " וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ. וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה..." (שמואל א כ, יח-יט). הפסוק מנגיד בין ה"חדש" ל"יום המעשה" ומשתמע כי ראש חודש אינו יום מעשה.

ג. האישה השונמית נשאלת על ידי בעלה: " מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא-חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת" (מלכים ב ד, כג), ומשמע כי ראש החודש הוא יום שבטלים בו ממלאכה, כמו שבת, וממילא נהוג ללכת להקביל את פני הנביאים.

ד. בספר יחזקאל נאמר: " שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ" (יחזקאל מו, א), ושוב מנגיד הכתוב בין ימי המעשה לבין שבת וראש חודש שאינם ימי מעשה.

רואים אם כן כי איסור מלאכה בראש חודש, שעלול היה להיתפס על ידינו כהמצאה מאוחרת של חז"ל - שורשיו קדומים מאוד, ונראה כי היה מדובר במנהג מחייב לחלוטין שמוזכר בנבואות, וגם שער החצר נפתח ביום זה.

לא ניכנס כאן לשאלה מהו בדיוק תוקפו של מנהג זה בימינו. יש שתלו את השתנות המנהג מאז ימי התנ"ך (אז נהגו בו גם הגברים, והמנהג היה מחייב ומוחלט יותר), בכך שאז היה מוקרב קרבן ראש החודש.
בין אם היה מדובר בהלכה למשה מסיני שלא נכתבה בתורה, בין אם מדובר בחידוש הלכתי מאוחר שנאמר על ידי נביא[1], בין אם מדובר בתקנה מחודשת שתקנו אותם המוסמכים לכך[2], ובין אם מדובר במנהג עממי שקנה שביתה בעם עד שהפך מנהג מחייב[3] – הרי שמנהג זה הגיע עד אלינו, ודווקא הסומך על המסורת הוא שמחזיק בידו ב"יהדות" המקורית, לעומת מי שדחה את המסורת הזו  בחושבו שכך הוא נצמד להלכה המקורית, שלמעשה הוא דווקא מתרחק ממנה.

מסורות נוספות מביא הרב ענבל בספרו:

חכמים אמרו (ראש השנה טז ע"א) כי בחג נידונים על המים. והנה כבר בזכריה (יד, יז) כתוב כי הגויים שלא יחוגו את חג הסוכות לא ירד עליהם הגשם, "ונראה שסבר הנביא שבחג הסוכות נדונים על המים" (אנציקלופדיה מקראית ערך חג).

בדברי הימים נמצא יסוד הדרש ההלכתי לישוב הסתירה בין הפסוק בדברים (טז, ב): "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם". לבין הפסוק בשמות (יב, ה): "מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ". חז"ל קבעו: "הצאן לפסח והבקר לחגיגה" (פסחים ע, ב); כלומר, מדובר בשני קרבנות שונים. וכבר בדברי הימים (ב לה, ז) מפורש: " וַיָּרֶם יֹאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם צֹאן כְּבָשִׂים וּבְנֵי עִזִּים הַכֹּל לַפְּסָחִים... וּבָקָר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אֵלֶּה מֵרְכוּשׁ הַמֶּלֶךְ", דהיינו, מדובר בשני קרבנות שונים.

אחרי שראינו הדגמה חיה למסורת חז"לית מאוחרת-לכאורה שמתגלה כמנהג מחייב או הלכה עתיקת יומין, נביא דוגמה למצב בו הספק הוא האם לקבל את המסורת.

אחד הויכוחים הידועים שהיו בין הפרושים לצדוקים הוא בעניין ניסוך המים. הפרושים קיבלו את המסורת לפיה יש לנסך מים על גבי המזבח בחג הסוכות, ואילו הצדוקים דחו את המנהג מפני שהוא אינו כתוב בתנ"ך. בתורה מדובר תמיד על נסכי שמן ויין, ולא על נסכי מים, ועל כן יש לדחות מסורת זו.

על פי מה שראינו עד כה, סביר ביותר לקבל מנהג זה, מפני שאותה המסורת שהעבירה אלינו את התורה מוסרת לנו גם את המנהג הזה – בין אם מדובר בהלכה למשה מסיני, במנהג שהתקבל, בהלכה שחידש נביא, או בתקנה[4]. דברים אלו יפים גם לגבי התרת נדרים[5].

אפשר להרחיק לכת ולומר כי גם אם היינו יודעים בוודאות שעשר מתוך חמש עשרה מההלכות המקובלות לנו במסורת הן שיבוש ולא היינו יודעים להכריע איזו מהן משובשת ואיזו לא, עדיין היה סביר לקבל את כל החמש עשרה בגלל החלק המדויק שבהן. זו היתה אפשרות הגיונית יותר מאשר להשליך את כל המסורת.

יש לשים לב שהטיעון שהוצג עד כה פונה בסך הכול אל העקביות. אם אתה סומך על המסורת (במידה זו או אחרת) ולכן מקבל את התורה שבכתב, סמוך על המסורת וקבל גם את התורה שבעל פה. אם אינך סומך על המסורת (בין אם בכלל, ובין אם לא מספיק בכדי לקבל את התושב"ע), מפני מה אתה מקבל את התורה שבכתב?

בודאי שלא כל ההלכות שבידינו הן מסורת מסיני. התורה שבעל פה מכילה מסורות עתיקות מסיני, אך עם אלו מגיעים גם תקנות החכמים, המנהגים שנוצרו במהלך הדורות ופירושים שנוצרו בכל דור ודור על ידי החכמים, שאותם הסמיכה התורה לפרש אותה.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "הצורך במסורת בעל פה" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


[1] בפרקים הבאים נראה את דעת ר"י אלבו ב'ספר העיקרים', כי עקרונית נביא יכול לחדש מצווה.

[2] בכך יהיה חיזוק לסברה שהמוסד המוסמך יכול לתקן תקנות שיחייבו את כל העם. ראו על כך בפרקים הבאים.

[3] ומכך נלמד על כוחה הגדול של קבלת האומה, שיכולה להפוך מנהגים שאין להם שורש בתורה להלכות מחייבות, ראו שם.

[4] אראל סגל טוען כי במקרא ישנו זכר למנהג לנסך מים. אצל דוד נאמר "ויבקעו שלושת הגיבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער וישאו ויביאו אל דויד ולא אבה לשתותם ויסך אותם לה'". עוד הוא מעלה השערה שממנהג זה הגיעו ביטויים כגון "שפכי כמים ליבך" וכדומה. ראו כאן.

[5] אראל סגל טוען כי גם להתרת הנדרים יש זכר במקרא, מסיפור יונתן ויערת הדבש. שאול השביע את העם שלא לאכול עד הערב, יונתן לא שמע על השבועה ואכל. שאול לא נענה על ידי ה', והבין שיש חטא בעם. הוא מפיל גורל ונלכד בו יונתן, ושאול מצהיר בלשון נדר "כה יעשה אלוהים וכה יוסיף כי מות תמות יונתן" מפני שהוא מוכן להעניש את יונתן. אז נאמר: "ויפדו העם את יונתן ולא מת". רואים כאן פרוצדורה עוקפת-שבועה בדומה להתרת הנדרים המקובלת. ראו כאן (וראו גם בתגובות).

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.