שו"ת: יהדות וחיים מודרניים


התורה והמצוות אינם תואמים את הפמיניזם ואף במקרים רבים מכפישים, מגבילים ומבודדים נשים. איך אני, כבת פמיניסטית, יכולה לקיים את המצוות בלי שום בעיה ולפאר את סיפורי התנ"ך?

שלום לך,
אלו שאלות משמעותיות ואנו באמת עסוקים בכתיבת מאמרים משמעותיים שבע"ה יעלו בקרוב לאתר. בכל זאת אנסה להשיב על שאלותייך בקצרה.
בראש ובראשונה אדגיש שלומר שהתורה והמצוות אינם תואמים את הפמיניזם זו אמירה מורכבת ולא פשוטה.
התורה דווקא נפתחת בשוויוניות בין האיש והאישה, "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם". רק בפרק ג, אחרי חטא האכילה מעץ הדעת, חלה ירידה בעולם ונוצר חוסר שיוויון בולט, כאשר אחת מתוצאות החטא הן: "והוא ימשול בך".
ככלל, לאורך כל הדורות מאז אותו החטא העולם נמצא במסלול של השתלמות ותיקון של התוצאות של החטא הזה. התורה והתנ"ך נכתבים בבסיסם על רקע של עולם שהוא אחרי חטא וצריך תיקון. התפקיד של התורה בהקשר הזה הוא להביא לעולם בשורה שתאפשר לו את הדרך לאותו תיקון (וראי על כך במאמרנו הבשורה של היהדות). אלא שאי אפשר לתקן בלי להבין את המציאות הנוכחית. ונראה שמכאן נבעו כל הסיפורים וגם חלק מהמצוות שנראים במבט ראשון כלא מתאימים לימינו – שהרי הם התהוו בתקופה שבה העולם היה בדרגה מאוד נמוכה. עולם של עבדות ושל מלחמות אכזריות ביותר, עולם של עבודה זרה (דבר שקשה לנו היום לתפוס בכלל) וכד'. גם גברים לא היו רוצים לחיות בעת העתיקה, ולא רק נשים... באותו עולם התורה הציבה רף מוסרי גבוה בהרבה ממה שהיה מקובל מסביב, ובכך יצרה את האפשרות לצמיחת המונותאיזם ושאר ההתפתחויות הגדולות באנושות.
כדי לגשר על פערי הדורות קיבלנו את התורה שבכתב יחד עם תורה שבעל פה, שמטרתה היא להתאים בכל דור את התורה לאתגרים של אותו הדור על פי מצבו. זאת על בסיס ומתוך המחויבות לכל מה שקדם לה מהדורות הקודמים.

לכן, כשאנו רואים בדורנו את העלייה והצמיחה של הפמיניזם נראה לי שנכון לקוראו כך:
שורשי הפמיניזם הונחו כבר בשורש הבריאה של העולם, כפי שכתבתי לעיל. לפמיניזם יש חלק בגאולת העולם. התיקון שהפמיניזם מציע ל"והוא ימשול בך", מציאות שהיום ב"ה כבר כמעט לא קיימת אחרי המהפכה הפמיניסטית, הוא ודאי חלק מתהליך התיקון ורצון ה' שמתממש בעולם.
יחד עם זאת, צריך לזכור שלא כל מה שהפמיניזם מציע אנו צריכים לאמץ. יש בתנועה הפמיניסטית גם יסודות שליליים, שאף פוגעים בנשים עצמן. כמו למשל קריאה (בחלק מהתנועות) לדמיון מוחלט לגברים, דבר שלא מתאים לא לביולוגיה שלנו ולא לרוח היהדות. או כמו רוח המתירנות המינית ופירוק המשפחה (שגם עולים הרבה באידאולוגיות של פמיניסטיות שונות).
לכן, כמו בכל דבר שאנו יונקים מאומות העולם, עלינו לקחת ממנו את כל החלקים הטובים שבו, למשל את האפשרות לפתוח בפני נשים השכלה בכל תחום, גם בתחומים התורניים, את האפשרות שנשים יכהנו במשרות שונות ויהיו פחות קשורות דווקא לתפקידים המסורתיים שיועדו לנשים, את האפשרות להיות עצמאיות כלכלית ושותפות מלאות בניהול הבית וכדומה ולהיזהר ולא לאמץ את החלקים הפחות שייכים לנו.
נמשיך בע"ה לפעול ולעשות בעולם כעובדות ה' בכל מאודנו ובע"ה נזכה לראות את התהליכים המופלאים של הגאולה שלנגד עינינו הולכים וצומחים ומתפתחים לתיקון שלם!

למה זוג שנמצא בקשר רציני צריך לשמור נגיעה עד שיתחתנו? לא עדיף שיכירו מבחינה פיזית לפני שיגיעו לנישואין?

ההלכה מבוססת על הבנה מעמיקה מאוד של נפש האדם ושל הצד הרוחני שלו. המטרה שלה היא לשפר ולהיטיב את החיים שלנו על ידי הליכה בדרכי הבריאות האמיתית.
במקרה שלנו, הקדמת הצד הגופני של הקשר עלולה לגרום לדחיית החתונה (כי למה למהר אם אפשר לעשות הכל בלי להתחייב?), ואף לביטולה בסופו של דבר. הדעה לפיה עדיף להכיר קודם מבחינה פיזית אינה עומדת במבחן המציאות: אצל החילונים, שאינם שומרים נגיעה, אחוזי הגירושין, הבגידות והבעיות המשפחתיות גבוהים בהרבה מאשר אצל דתיים וחרדים, מה שמראה שהיכרות אינטימית מחוץ לנישואין אינה מבטיחה זוגיות טובה יותר, אלא פוגעת בה. דווקא אצל משפחות דתיות מוצאים יותר סיפוק ואושר מחיי הנישואין, שנובעים במידה רבה מכך שהקשר בין בני הזוג הוא ייחודי, והם אינם סוחבים איתם זיכרונות וחוויות מקשרים גופניים קודמים.

למה צריכים ללמוד גמרא? בשביל מה לבזבז זמן על הסוגיות ישנות ומוזרות שלא נוגעות לחיים שלנו?

אכן, אפשר להיות יהודי טוב ולקיים את כל המצוות גם בלי ללמוד גמרא. הגמרא היא הזדמנות - הזמנה להיכנס לעובי הקורה של היהדות, להפוך לחלק מהותי ממנה.
מהי הגמרא בעצם? הגמרא, יחד עם הראשונים והאחרונים שהמשיכו אותה, היא הדיון הבלתי פוסק של כל הדורות לגבי פרטי הפרטים ועומקי העומקים של התורה. דיון שמתנהל באופן דיסקורסיבי, שבו כל טענה יכולה לעלות, שיש בו כלים מדויקים לבחון טענות אלו, ושאכן הדברים נבדקים בו ברצינות לפרטי פרטים. הגמרא היא השדה שכל החכמים ואנשי הרוח בעם ישראל מסרו את נפשם עליו, עיבדו ופיתחו אותו. היא לא מסתכמת רק בתחום מסוים: כל העולם ההלכתי של היהדות, וגם כל העולם ההגותי שלה, בנוי על הבסיס דברי חז"ל שבגמרא. אדם שלומד הלכה או מחשבה מקבל אמנם את השורה הסופית, אבל הוא לא נפגש עם הדיון עצמו. לימוד גמרא הוא הזדמנות להיכנס לגוף הדיון, ולהיות שותף פעיל בו.
אז למה צריכים ללמוד גמרא? כי אסור לך לפספס את זה!

אני מרגיש שהיהדות חונקת אותי ומגבילה לי את החיים. אני רוצה להיות חופשי ומאושר, בשביל מה אני צריך את כל ההגבלות הללו?

את התחושה שאתה מתאר מרגישים וחשים רבים מבני דורנו. אבל כדאי לשים לב שהיא לא נובעת מהחוקים עצמם, אלא מהתחושה הנפשית שלנו. חוקים והגבלות יש בכל תחומי החיים: חוקי המדינה, חוקי השפה,  ואפילו במשחקים, שנועדו להנאה בלבד, יש כללים! שם ברור לנו שללא גבולות ומסגרות אין לעולם קיום, ואדרבה - מרגישים את החירות והחופש דווקא מתוכם. אבל בתורה משום מה אנחנו לא מרגישים ככה. זה מתחיל מזה שאנחנו חווים את המצוות כתלושות וחסרות משמעות, וממילא  אנחנו מרגישים שההגבלה שבהם מצמצמת אותנו. וזאת  תופעה חדשה - לאורך הדורות היהודים תמיד דיברו על המצוות כמעלה וכזכות עליונה. מאיפה זה מגיע?
זה מגיע כי אנחנו נדרשים כבר להגיע למדרגה חדשה של אמונה. במשך כל הדורות התורה הייתה כפויה - "כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית" - ולכן למרות המעלה הגבוהה של קבלת העול הזאת, היה בה ממד של חסרון. בדור שלנו אנחנו נדרשים להגיע לקיום התורה מתוך חופש ורצון, משום שאנחנו דור שכבר לא קונה כפייתיות והכרח. לכן רבים יוצאים מן הדת בגלל תחושת הכפייתיות הזאת, ומגלים את האפשרות שלהם להיות משוחררים ממנה, ואח"כ חוזרים אליה מתוך בחירה.
אבל לא חייבים לצאת מהדת בפועל כדי לגלות את האפשרות הזאת. מי שמכיר את הסוד הזה יכול למצוא את הדרכים להרגיש אהבה וחופש בתוך חיי הדת, מבלי לוותר לעצמו על הזהות הדתית.



העולם מתקדם בקצב מסחרר, ואנחנו נשארים עם אותה תורה מיושנת מתקופת הברונזה. לא הגיע הזמן שנתעדכן?

העולם מתקדם בקצב מסחרר, אבל לאן? רבים יסכימו כי ההתפתחויות הטכנולוגיות, הפוליטיות והרעיוניות של התקופה שלנו טומנים גם פוטנציאל הרס עצום. דוגמה לדבר: פצצות האטום, או המצב האקולוגי. אין ספק שהתרבות הפופולרית היום רדודה ונמוכה בהשוואה לדורות עברו. העידן הפוסט-מודרני נתפס דווקא כשפל, ולא כעלייה. עולם שמתקדם ללא הנחייה שתדריך אותו יכול להגיע בקלות להרס עצמי או להתפוררות.
לתורה יש תשובה ברורה לשאלה לאן העולם הולך: הוא הולך לקראת הגאולה האמיתית והשלמה. התורה היא זאת שאמורה להנחות את העולם בתוך ההתקדמות הזאת. יש בה ממד של פריצת גבולות גדול הרבה יותר ממה שמשנה חילונית יכולה לתת, כי היא נוגעת מעבר לגבולות האנושיים. ומאידך יש בה הנחייה מדויקת לשמירה על הדרך הבריאה שמובילה לבניין ולא להרס. התורה אמנם ניתנה מזמן אבל זה לא עושה אותה "מיושנת", כי ערכי התורה הם נצחיים.
השאלה היא אחרת: מדוע התורה לא ממלאת כיום את התפקיד שלה, ולא נמצאת בחזית של תיקון העולם? התשובה היא שכאן כל אחד מאיתנו נכנס לתמונה! היהדות הייתה בגלות במשך אלפיים שנים, ולא רק היהודים גלו אז אלא גם היהדות עצמה. אי אפשר היה לפתח אותה למלוא שיעור הקומה שלה במצב של נחיתות על אדמת נכר. כעת שחזרנו לארץ ישראל התורה ממתינה להתפתחות המלאה שלה, וזה התפקיד שמוטל על הדור שלנו - כולל אותי ואותך. 

אני מבין את הרעיון של המצוות בגדול, אבל למה צריך את כל הפרטים הקטנים והמעצבנים? העיקר הכוונה, לא?

דווקא בדורנו קל להבין את חשיבותם של הפרטים הקטנים. שאל מתכנת מחשבים איזו השפעה יכולה להיות על שגיאה של אות אחת בשורת קוד, או שאל טייס קרב איזו משמעות יכולה להיות לשניה אחת של חוסר תשומת לב. איננו יודעים באיזה אופן פועלות המצוות על המציאות, על הנפש שלנו ועל העולמות העליונים, אבל כידוע משק כנפיו של פרפר יכול לחולל סערה, ולכן חשוב להקפיד על הדיוק בפרטי המצוות.
עצם העובדה שאנו משקיעים ומשתדלים לדייק, גורמת לנו להתייחס להלכה ולמצוות בצורה הרבה יותר רצינית. רעיונות גדולים נוטים להתמסמס עם הזמן אם לא מעגנים אותם במעשים מוגדרים; לכן בצבא, באקדמיה, בבתי המשפט ובמקומות נוספים מקפידים על טקסים, דרגות, תארים, הצדעות ושאר פרטים קטנוניים לכאורה, ולא מסתפקים בהוראה כללית כמו "כבדו את ערכי המוסד". ההקפדה על הפרטים הקטנים, היא ששמרה על היהדות ועל קיומו של עם ישראל לאורך ההיסטוריה, ואין להקל בה ראש.
להרחבה עיינו כאן>>

מה הקטע של תפילה יומיומית בנוסח קבוע שחיברו אחרים? התפילה לא אמורה לבוא מהלב?

התפילה היא בקשה טבעית אותנטית של האדם כלפי אלוהים, והיא מוטמעת עמוק באנושות. היא קיימת גם לפני החובה המוגדרת להתפלל. התפילה ההלכתית לא באה לשלול את הדיבור החופשי עם ה', ואדם בהחלט רשאי לעשות את שניהם.
תפילות הציבור הקבועות באו ללמד אותנו לעבוד עם הבקשה הטבעית הזאת, לעשות איתה "עבודה שבלב": אני לא רק מחכה שהלב שלי יתעורר, ולא סתם מבטא את מה שאני ממילא מרגיש, אלא עושה עבודה פנימית יומיומית ומלמד את עצמי להיכנס למצב של התפילה. אין אף דרך רוחנית שפועלת ללא תרגול יומיומי. התפילה היא זמן של הפסקה והתעלות מענייני החול והארציות, ועבודה של התחברות רגשית ממשית לאלוהים, לנשמה ולכלל ישראל.
דווקא המסגרת הקבועה והנוסח הקבוע מבטיחים שאכן נקפיד על פעילות רוחנית סדירה, שברבות השנים תישא פירות. הנוסח הקבוע והנוקשה נותן לנו כלי חיצוני להתעלות מעל איפה שאנחנו - מה שלא קורה כשאנו מדברים בצורה חופשית.
הקושי שרבים חווים כלפי התפילה הוא לא בגלל שהיא חסרת משמעות, אלא בגלל שהיא ברמה גבוהה מאוד! רובנו מגיעים לתפילה כשאנחנו מנותקים מלכתחילה מהלב שלנו, ואין לנו לא ציפייה ולא ניסיון להתחבר למילים עם הלב. התפילה חסרת משמעות מפני שאנחנו מתייחסים אליה ככה, למרות שהיא "דברים העומדים ברומו של עולם". הפיתרון לכך הוא לא לוותר על התפילה חלילה, אלא ללמד את עצמנו איך לעשות אותה נכון. בדורנו קיימות "חבורות תפילה" שונות וכן ספרים וקורסים שמנסים לעשות את זה.

 להרחבה עיין כאן>>

כל המצוות, כמו תפילין, לולב וברית מילה, נראות לי כמו מעשים הזויים ופגאניים.

השאלה אם אתה בפנים או בחוץ.
כמעט כל צורה של התנהגות אנושיות יכולה להיראות במבט חיצוני כפרימיטיבית או מוזרה. נשיקה היא "מריחת שפתיים דביקה ומעבירת מחלות". ריקוד הוא "קיפוץ תזזיתי וחסר משמעות כמו של חולי אפילפסיה". שירה היא "צווחות חוזרות ונשנות של מילים נבובות". קריאת ספרות היא "בהייה ממושכת בדפי נייר בעוד המוח שוגה בהזיות דמיוניות". לבוש הוא "התעטפות בסמרטוטים צבעוניים". נימוסי שולחן הם "טקס פרימיטיבי המפריע לאכילה החופשית", וכן הלאה. מי שחי את הדברים ומבין את משמעותם, יודע עד כמה תיאורים אלה רחוקים מלבטא אותם.
אותו דבר עם המצוות. אדם ששלם עם היהדות שלו ומקיים אותה מתוכה, אינו מוטרד מהמבט החיצוני הביקורתי והלעגני. מבט זה ממילא אינו מבין את הדברים כפי שהם. עבור אדם כזה המצוות הן עולם שלם ומלא, וכל עשייה שלהם רוויה בתוכן מתוכה עצמה. כדי להתקרב למדרגה הזאת מומלץ ללמוד את  עניינן של המצוות ולהבין את  הרעיונות והמסרים שלהן; לימוד כזה יבהיר עד כמה לא מדובר ב"טקסים פגאניים" אלא במעשים יקרים בעלי משמעות עמוקה. לשם כך אנו ממליצים על מדור טעמי המצוות באתר. 

יש לי הרבה חברים שהורידו את הכיפה. אני מרגיש שהדת הולכת ונעלמת ואנחנו מנסים בכוח להיצמד אליה כשכולם עוזבים.

אם אתה נשארת דתי אז אתה כן מאמין שהיהדות היא דבר ה' ושהיא אמיתית. ממילא אתה צריך להאמין שהיא נצחית ולא תיעלם לעולמים.
היהדות שרדה באופן פלאי אלפי שנים של רדיפות ופיזור. היא גם שרדה תקופות לא פחות קשות מבחינה רוחנית. בתקופת התנ"ך נמשכו רבים אחרי העבודה זרה (עד שה' אומר לאליהו הנביא שיש בישראל רק 7000 איש שלא כרעו לבעל!). בבית שני הייתה זו ההתייוונות. בימי הביניים רבים התנצרו והתאסלמו, ובעת החדשה החלו הפיתויים של החילוניות והכפירה. למרות כל אלה, היהדות שרדה ושגשגה. יש לה קיום שחורג מהחוקיות ההיסטורית, והיא תשרוד גם את גל הנשירה הנוכחי.
הרב קוק לימד שתופעות נרחבות ברמת הכלל מגיעות מההנהגה האלוהית, שעושה זאת מטעמים גדולים של תיקון העולם. גם גל החילון של דורנו בעומקו הוא לצורך בנייה. למשל, אנשים רבים צריכים לחוות תחושת שחרור מהדת על מנת שיוכלו לבחור בה מחדש מתוך אהבה ורצון.
היהדות לא מתפוררת: היא פשוט משתנה. לצד גלי הנשירה בנוער הדתי יש גלים משמעותיים כמעט באותה מידה של חזרה בתשובה, ובכלל מצבנו הוא התקדמות עצומה לעומת המצב ששרר במדינה לפני כ-50 או 60 שנה. דתיים התביישו  אז ללכת עם כיפה ברחוב, וכמעט כל בני הנוער היו נושרים. בטח שהיה בלתי אפשרי לחלום על הצלחה דתית בזירה הציבורית כמו שיש היום. כל  התנועות האלה ביחד נועדו ליצור את היהדות של העתיד, התורה של ארץ ישראל; ומי שמוטרד מהתופעות האלה, כמוך, מוזמן להשתתף ביצירתה. 

האם היהדות השפיעה באופן משמעותי כלשהו על העולם? קראתי מאמר של פרופסור אחד שאמר שלא הייתה לה כל תרומה משמעותית.

היהדות השפיעה על העולם באופן מכריע. הרעיון של אל אחד טוב ומיטיב שנמצא ביחס דיאלוגי עם האדם, היכולת לחבר ניגודים מתוך האחדות האלוהית, המושג של צלם אלוהים שבאדם ועליונות המוסר והצדק היו מהפכות בעולמה של האנושות, והם עדיין נמצאים בחזית ההתקדמות. אם הם נראים מובנים מאליהם זה רק בגלל שהם הצליחו כל כך, והם עדיין לא אמרו את המילה האחרונה. אתה יכול לקרוא עוד על ההשפעה הזאת במאמר כאן>>.

בניגוד לאותו פרופסור, הנה כמה ציטוטים של היסטוריונים בעלי שם עולמי, שאינם יהודים:

ההיסטוריון האנגלי פול ג'ונסון, באפילוג לספרו "היסטוריה של היהודים":

"[ליהודים] אנו חייבים את הרעיון של קדושת החיים... של המצפון האינדיבידואלי.... וכן של אחריות חברתית; של שלום כאידיאל מופשט ואהבה כיסוד הצדק, ומושגים רבים נוספים המהווים את הריהוט המוסרי הבסיסי של הנפש האנושית. ללא היהודים [העולם] עלול היה להיות מקום ריק בהרבה. מעל הכל, היהודים לימדו אותנו איך לעשות רציונליזיציה לבלתי-נודע... זהו כמעט מעבר ליכולתנו לדמיין מה היה מצבו של העולם אילו היהודים מעולם לא הופיעו".

תומס קהיל, בספרו "מתת היהודים":

"היהודים התחילו את כל זה - וב"זה" כוונתי לכה רבים מהדברים החשובים לנו, לערכים היסודיים שגורמים לכולנו, יהודי וגוי, מאמין ואתאיסט, לתפקד. ללא היהודים, היינו רואים את העולם בעיניים שונות, שומעים באוזניים שונות, אפילו חשים בתחושות שונות. ולא רק עולם החושים שלנו, המסך דרכו אנו קולטים את העולם, היה שונה; היינו חושבים בתודעה שונה, מפרשים את כל חוויותינו בצורה שונה, מסיקים מסקנות שונות מהדברים שעוברים עלינו. והיינו קובעים מסלול שונה לחיינו.

היהודים נתנו לנו את החוץ ואת הפנים ואת תפיסת עולמנו ואת חיינו. אין אנו יכולים לקום בבוקר או לחצות את הכביש מבלי להיות יהודים. אנו חולמים חלומות יהודיים ומטפחים תקוות יהודיות. למעשה רוב המושגים החיוביים שלנו: חדש, הרפתקה, הפתעה, מיוחד, אישי, אדם, ייעוד, זמן, היסטוריה, עתיד, חופש, קדמה, רוח, אמונה, תקווה, צדק – הם מתת היהודים".

ג'ון אדמס, הנשיא השני של ארצות הברית, במכתב לואן דר קמפ, 1808:

"אני עומד על כך שהעברים תרמו לתִרבותו של האדם יותר מכל אומה אחרת. אילו הייתי אתאיסט והאמנתי בגורל עיוור נצחי, הייתי עדיין מאמין שהגורל הורה ליהודים להיות הכלי החיוני ביותר לתרבת את האומות... הם האומה המפוארת ביותר ששכנה אי פעם עלי אדמות. הרומאים והאימפריה שלהם היו רק בועה בהשוואה ליהודים. הם העניקו דת לשלושת-רבעי כדור הארץ והשפיעו על ענייני האנושות בשמחה גדולה יותר מכל אומה אחרת, עתיקה או מודרנית".

וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית, בספרו "האומה":

"חוקי משה, כמו גם חוקי רומא, תרמו הצעות ודחפים לאנשים ולמוסדות שהיו עתידים לכונן את העולם המודרני; ואילו רק היו לנו עיניים לראות... היינו מגלים בקלות כמה הרבה מלבד הדת אנו חייבים ליהודים".  

ג'.מ רוברטס, בספרו "היסטוריה של העולם":

"אף עם אחר לא חולל השפעה היסטורית כה גדולה ממקורות ומשאבים כה קטנים בהשוואה".

אז למה אותו פרופסור טוען שהיהודים לא השפיעו כמעט כלום? משום שיש לו טעות בסיסית בהבנת מושג ההשפעה. קרא על כך במאמר כאן>>

איפה כתוב בתורה שצריך לשמור על צניעות?

שמירה על צניעות כמצווה מפורשת אינה מופיעה בתורה. לא רק שאינה מופיעה בתורה, אפילו אין סימנים מיוחדים לה בשולחן ערוך. המילה צניעות והשורש צנ"ע מופיעים בכל התנ"ך רק פעמיים בלבד: בספר מיכה "והצנע לכת עם א-להיך" ובמשלי "את צנועים חכמה". ניתן אולי לראות בכך הצנעה מכוונת של הצניעות. האם כל זה אומר שאיננו מחויבים לשמור על צניעות?
חלילה! דווקא מהפסוקים היחידים שמזכירים צניעות ברור שעבודת ה' מתבטאת בלחיות חיים צנועים. מה זה אומר?
צניעות יכולה לבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. הצניעות היא בעצם הכבוד שהאדם מכבד את גופו ונשמתו ודווקא משום כך דואג לכסות ולהסתיר ולא להחצין כל דבר כלפי חוץ. ויחד עם זאת, גם לא להחשיב את עצמו יותר מדי, אלא דווקא להיפך, לדעת את מקומו כעבד ה' בעולם, ומתוך כך להתנהל. הדברים כרוכים זה בזה.
אמנם לא שאלת מפורשות דווקא על צניעות בלבוש, אך נדגיש שהמילים "לשמור על צניעות" מתפרשות בשפה המודרנית כשמירה על גדרים מסוימים של לבוש. יש לבוש שנחשב צנוע יותר ויש שנחשב חושפני. הפרטים של ההלכות הללו נקבעים דרך השתלשלות ההלכה המקובלת, וקשורים קשר הדוק גם למנהגי החברה בכל דור ודור.
להרחבת הקריאה על הצניעות כעקרון יסוד מומלץ לקרוא את המאמר הזה>>