שו"ת: יסודות האמונה


אחת ההוכחות לקיום האל משווה את העולם לשעון, וטוענת שכמו שברור ששעון לא נוצר מעצמו, כך ברור שלעולם יש מתכנן. אבל אנחנו יודעים שלחפצים מלאכותיים יש מתכנן, כי ראינו איך יוצרים אותם, ולעומת זאת לא ראינו אף פעם איך נוצר עולם. אז איך אפשר להשוות בין השניים?

אם ניצמד רק למה שראינו במו עינינו, נגיע למסקנות אבסורדיות. נניח שהיינו מכירים רק שעוני קיר, ויום אחד היינו מוצאים שעון יד. האם היה עלינו לומר, "טוב, שעוני קיר אמנם מיוצרים על ידי שען, אבל אנחנו לא יודעים איך נוצר שעון יד, ולכן יש להניח שהוא נוצר במקרה"? ברור שלא. גם אם היינו מוצאים חפץ שונה בעליל מאלה המוכרים לנו, כמו טכנולוגיה חייזרית (או טכנולוגיה מודרנית בעיני אנשים מהעבר), הרי שבמידה והיה החפץ מראה רמת גבוהה של מורכבות ותכנון, היה עלינו להסיק שמישהו תבוני יצר אותו. היצירה עצמה מעידה על יוצרה, גם מבלי שנצטרך לראות ישירות את תהליך הייצור.
בנוסף לכך, הניסיון שלנו מראה שאנו מכירים הרבה יצירות מורכבות שתוכננו במכוון, אבל לא אף יצירה מורכבת שידוע בבירור שהיא נוצרה במקרה. לכן מתבקש להניח שיצירות מורכבות כמו בני אדם, יצורים חיים או היקום כולו, נוצרו באופן מתוכנן ולא באקראי.

אנחנו מאמינים ביהדות מפני שחונכו עליה, ואילו היינו גדלים על הנצרות - היינו משוכנעים שהיא האמת. איזה ערך יש באמונה כזאת?

את אותה שאלה אפשר להפנות גם למי שגדל בבית חילוני, או שנחשף לתרבות חילונית. הרי גם הוא, אילו היה גדל בסביבה אחרת, היה מן הסתם אוחז בדעות שונות. כך שהשאלה הזו איננה רק על דתיים, אלא על כל אדם שיש לו דעות והשקפת עולם. והתשובה היא, שאכן אנשים מושפעים מהתרבות והחינוך שבהם גדלו, אבל אין זה אומר כמובן שדעותיהם בהכרח אינן נכונות. כל עוד הם מסוגלים להביא נימוקים הגיוניים לטובת עמדתם, הרי שאמונתם היא רציונלית לגמרי - ובהחלט אפשר להביא נימוקים וראיות לטובת היהדות. הטענה "הם חושבים כך רק כי גדלו כך" היא ניסיון להתחמק מדיון רציונלי, שבוחן טיעונים לגופם בצורה עניינית בלי קשר לשאלה מי טוען אותם ולמה.  
להרחבה עיינו כאן>>

אולי היקום שלנו הוא פשוט אחד מתוך אינסוף יקומים, שבמקרה בו הופיעו חיים? למה להעדיף את קיומו של האל על פני ההסבר של הרב-יקום?

קיומם של אינסוף יקומים הוא בגדר השערה בלבד. אמנם היא יכולה להסביר כל מיני דברים, אבל כך גם קיום האל. מדוע אם כן להכניס לתמונת העולם שלנו אינסוף יקומים שאיש לא ראה, במקום להכניס בורא אחד? הרי מלבד הראיה מהתכנון, יש שורה ארוכה של טיעונים פילוסופיים בעד קיומו של האל. למשל, גם אם נניח שיש רב-יקום, עדיין תישאר השאלה איך הוא נוצר, שמובילה לטיעון הקוסמולוגי, וכן הלאה. לכן זאת השערה הגיונית יותר. כמו כן, אם יש אינסוף יקומים, סביר להניח שבחלקם קיימים יצורים חיים שונים לחלוטין מאלה שמוכרים לו, כמו למשל פיות, חדי-קרן, שדים ורוחות, ואולי אפילו ישויות רוחניות בעלות אינטליגנציה עליונה וכוחות עילאיים שמסוגלות לברוא עולמות, או במילים אחרות - אלוהים... אז אם גם התזה של אינסוף יקומים לא "מצילה אותנו" מאלוהים, למה לא פשוט לקבל אותו מלכתחילה?

התגשמות הנבואות שבתורה לא מוכיחה כלום. זה שיש איזושהי נבואה מעורפלת שאומרת שעם ישראל יפחד בבוקר ובלילה בגלל האויבים שיבואו, או שיהיו מפוזרים בגלות, או שיחזרו לארץ (מה שלא מתאים לשיבת ציון של ימינו), זה דבר שכל אחד בעולם העתיק היה יכול "להמר" עליו. כל כהן איים על העם שלו שיבואו עליהם אסונות דומים. צריך נבואה קונקרטית שלא צפוי שהיא תתממש כדי להוכיח שזו נבואת אמת.

כל מה שאתה כותב זו חכמה לאחר מעשה. "ברור שיפחדו, ברור שיתפזרו, ברור שישנאו אותם, ברור שיחזרו לארצם"... למה זה כל כך ברור וקל לחיזוי? האם לא יכולים לקרות עוד המון תרחישים אחרים? לא יכול להיות למשל שיכבשו אותם בארצם בלי שיגלו ממנה, או שיגלו ויתיישבו בארץ אחרת, או שייטמעו בין הגויים, או שעם אחר יתפוס להם את הארץ ולא יוכלו לחזור? ואם זה היה כל כך צפוי, למה זה לא קרה לאף עם אחר? למה אין עוד אף עם מהעולם העתיק שיצא לגלות, התפזר בכל קצות העולם, לא נטמע ולא הושמד, היה שנוא ורדוף בצורה יוצאת דופן, ולבסוף חזר לארצו? יש הרבה עמים שהכוהנים שלהם קיללו אותם בכל מיני צורות, אבל תרחיש כזה של גלות, פיזור, שימור, רדיפות, חזרה לארץ - לא התגשם מעולם. הוא יחידאי בהיסטוריה האנושית. כך שלהתכחש לפלא שבזה (ועוד לטעון שזה לא מתאים לשיבת ציון של ימינו) זו פשוט עצימת עיניים.
להרחבה עיינו כאן>>

אם מאמינים בכל אירוע על-טבעי שנראה על ידי המונים, אז צריך להאמין גם בהתגלות החייזרים בקרב בלוס אנג'לס ב-1942, או בניסים המוניים והתגלויות המוניות שקיימות בסרטונים של מטיפים נוצרים. מה מיוחד במתן תורה?

יש לבחון כל אירוע לגופו, ואם יש אירועים שאכן נצפו על ידי המונים, הגיוני להאמין בהם. אין סיבה לשלול שום דבר מראש, ומי ששולל סיפורים כאלה מראש רק כי הם נשמעים לו מוזרים, הוא לא רציונלי.
אלא שבנוסף לעצם האירוע, יש לבחון את התוכן שלו. אין מה להשוות בין "התגלות" של כמה אורות בשמיים או דמות מעורפלת על ראש כנסיה, לאירועים שנמשכו שנים רבות ושינו את המציאות וההיסטוריה, כמו עשרת מכות מצרים, קריעת ים סוף, עמוד האש והענן שהלך לפני מחנה ישראל, המן שירד כל יום וכן הלאה. אנחנו לא מדברים רק על האירוע הבודד של מעמד הר סיני, אלא על ההקשר שלו במסגרת התגלות ממושכת ומשנת מציאות שהשפיעה על כל האזור. התגלות כזו לא קיימת אצל אף עם אחר, ולכן גם אם נאמין שהיו אנשים שראו חייזרים או תופעות מוזרות אחרות, אין זה פוגע באמונה ביהדות.

במעמד הר סיני נאמרו רק עשרת הדיברות. איפה נתחייבנו בשאר התורה?

עם ישראל התחייב לכל דברי ה'. הוא קיבל על עצמו את ההתחייבות הזאת במילים "כל אשר דיבר ה' נעשה", וזה כולל גם את מה שהם שמעו ישירות, וגם את מה שה' מסר להם על ידי משה. הרי העם עצמו ביקש שמשה יתווך להם את דבר ה', וכאשר טענו קורח ועדתו שמשה בודה דברים מלבו, הבהיר להם ה' את טעותם. מעמד הר סיני לא נועד לומר שכל התורה היא המעמד הזה בלבד, אלא ליצור התגלות ומפגש עם הקב"ה. אמנם במפגש הזה ניתנו עקרונות כלליים, אבל הם פורטו והורחבו לאורך שנות המדבר. המחוייבות של עם ישראל היא לתורה, לכל מה ש"דיבר ה'", וזה כולל את מה שנאמר במפורש וגם את מה שנמסר והורחב בנבואה למשה לאחר מכן.  

אילו הייתי רואה נס בעצמי היה לי קל יותר להאמין. מדוע ה' לא עושה ניסים?

ליחסים בין ה' לעולמו יש היסטוריה ודינמיקה. לאחר "מכת המחץ" של ניסי מצרים ודור המדבר שהוכיחו בעליל שיש שליט לטבע, ההתנהלות במצב הרגיל היא של העלם וניסים נסתרים.
אבל האמת היא שניסים אינם בסיס טוב לאמונה, ואינם מובילים בקלות לשינוי תפיסה אצל אנשים. אפילו בני ישראל עשו את העגל ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני, וגם האש שהוריד אליהו מהשמים בהר הכרמל לא הובילה לחזרה בתשובה המונית ועזיבת עבודת הבעל. כדי לשנות אמונה מושרשת נדרשת עבודה חינוכית רבה וארוכה, לא ניסים חד פעמיים, מרשימים ככל שיהיו.
ניסים גורמים להתפעלות מידית וראשונית, אבל אינם חודרים לעומק הנפש, ולכן השפעתם פגה מהר. ולהפך, דווקא כשאין ניסים גלויים יש מקום לחתירה הפנימית אחר האמונה ולבחירה המודעת. בחירה זאת כוללת גם את המודעות לראות בדברים הרגילים והשגרתיים כביכול את יד ה' ואת הפלא.

מה ההוכחה שסיפורי התנ"ך אינם מיתוס שנוצר כדי לשמור על אחדות העם - כמו מיתוסים כה רבים בתרבות האנושית?

התשובה פשוטה. הסיפור של עם ישראל שונה וחריג מכל מיתוס אחר שאנו מכירים, הן בצורתו והן בתוכנו. לא ידוע לנו על אף עם אחר שיש לו סיפור המתאר התגלות המונית ממושכת על פני עשרות שנים, מלווה בניסים ובהשגחה יומיומיים, ששינתה את פני ההיסטוריה האזורית, וכולם מתוארים לפרטיהם עם תאריכים, מיקומים, שמות וכו'. גם לא ידוע על אף עם אחר מאותה תקופה עם מיתוס דומה לתורה, שדיבר על אל אחד, שאין לו בנות זוג, צאצאים או שותפים, שאסור לעשות לו פסל ותמונה, ושאוסר על פולחן של כל אל אחר.
במילים אחרות, אם הסיפור של עם ישראל היה מיתוס שהתפתח באופן טבעי, היינו מצפים שיהיה דומה למיתוסים של עמים אחרים - או שנמצא הרבה מיתוסים אחרים שדומים לו. הייחודיות המובהקת שלו בתחומים כה רבים, מעידה על כך שלא מדובר ב"עוד סיפור" אלא בתיעוד אמין של אירועים שאכן התרחשו.
אם נפקפק באירועים היסטוריים רק בגלל תאוריות על מיתוסים ו"צרכים לאומיים", סביר להניח שבעתיד ייחשבו גם מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים למיתוסים...

הרגש המוסרי האישי שלי הוא אלוהי, בדיוק כמו התורה. למה להקשיב לתורה כשהיא סותרת אותו?

בדרך כלל אין סתירה בין השניים. להפך: התורה מצווה על עשיית "הישר והטוב", ומתוארת במילים "וכל נתיבותיה שלום". אבל במקרה של סתירה, יש לבחור בתורה.
הסיבה היא שהמוסר אמנם נטבע בנו בידי ה', אבל הוא רגש כללי שנתון להטיות שונות, חברתיות ופסיכולוגיות. הוא מכוון אותנו לכיוון הנכון ברוב המקרים, אבל לא בהכרח בכולם, שהרי אין לנו את כל הנתונים כדי להכריע בכל סיטואציה. לעומת זאת התורה אינה דחף כללי, אלא ציווי אלוהי מפורש, שנובע מהחכמה האלוהית הנצחית והמקיפה. לכן ביכולתו לומר שבמקרים מסוימים יש לחרוג מהדחף הטבעי של המוסר, בשל סיבות שנובעות מהמבט הגבוה שלה.
עם זאת, החכמים משתדלים בדרך כלל לפרש את התורה על פי העיקרון "ועשית הישר והטוב", כך שמשמעותה תהיה תואמת לחוש המוסרי הפשוט.

איך אפשר לדעת שאלוהים שהתגלה לבני ישראל ונתן את התורה הוא באמת אלוהים, ולא שד או חייזר שעבד עליהם?

יש סיבות רבות להאמין שיש בורא לעולם, ולעומת זאת אין סיבה להניח שקיימים שדים או חייזרים שיש להם יכולת ורצון לעשות דברים כאלה. תאורטית, זה יתכן, אבל אין סיבה לחשוב כך או להעדיף את האפשרות הזו.
ה' הראה שהוא מסוגל לנצח את הממלכות החזקות של אותה התקופה, מצרים ועמי כנען, לשלוט בכל היבטי המציאות, לקרוע ים, להאכיל עם שלם במדבר ארבעים שנה ועוד. הוא גם ניבא בתורה את עתידו של עם ישראל לאורך ההיסטוריה, את הגלות ושיבת ציון, והגשים את הדברים הללו במדויק לאורך אלפי שנים ולנגד עינינו ממש. פעולות כאלה מראות על שליטה ללא עוררין במציאות, ומי שמתבקש לייחס לו שליטה כזו הוא בורא העולם. חוץ מזה, למה ששדים יתנו לנו מצוות כמו ואהבת לרעך כמוך, ושחייזרים יאסרו עלינו ללבוש צמר ופשתים?
מכיוון שכך, האמונה הבסיסית היא שה' שהוציא את ישראל ממצרים ונתן את התורה, הוא אכן בורא העולם השולט בו, ומי שרוצה לטעון אחרת, חובת ההוכחה מוטלת עליו.


התורה מלאה בהבטחות שמי שישמור מצוות תבוא עליו ברכה, ומי שיחטא ייענש, אבל בפועל במציאות לא רואים שום דבר כזה. אם יש השגחה ושכר ועונש, למה לא רואים אותם?

לפני שטוענים "לא רואים", השאלה היא מה מצפים לראות: נכון שהתורה מבטיחה שכר ועונש ומתארת את השגחת ה', אבל היא מעולם לא אמרה שהדברים יופיעו בצורה פשטנית כזו, שכל אחד יוכל לראות ולהבין אותם. התורה הציגה עקרונות, אבל האופן בו הם מיושמים במציאות הוא מאד מורכב.
משל למה הדבר דומה? לפיזיקאי שמדבר על כוח המשיכה, שגורם לדברים ליפול למטה. יבואו תלמידיו ויקשו: הרי אנחנו רואים הרבה דברים שלא נופלים אלא דווקא עולים מלמטה למעלה, כמו ציפורים, מטוסים, כדורים פורחים ועוד. אז האם כוח המשיכה לא קיים? ודאי שכן - אלא שקיימים עוד כוחות שפועלים במציאות מלבדו, ורק מי שמכיר מספיק את כולם יוכל לחזות את התוצאות של כל מצב. היכרות כללית עם חוק טבע בודד אינה מספיקה.
אותו דבר נכון גם פה. אכן קיים עיקרון הגמול בעולם, אבל קיימים גם עקרונות נוספים בהנהגת ה', וגם עיקרון הגמול עצמו הוא מאד מורכב: מי נחשב צדיק? מי נחשב רשע? מה נחשב שכר? מה נחשב עונש? מה משקלו של כל מעשה? מה ההשלכות של הגמול האפשרי על הסביבה? האם לדון לפי הפרטים או לפי הכלל? וכן הלאה. ההשגחה אינה פשטנית כמו בסיפורי אגדות, אלא מורכבת מאד ומסתכלת על המציאות מנקודת מבט עליונה. ברור אם כן, שלא הגיוני לצפות שכל אדם פשוט יוכל לראות ולהבין אותה.
ואחרי כל זה, הרי שמחקרים סטטיסטיים רבים מוכיחים שאנשים דתיים הם בממוצע בריאים יותר, מאריכים יותר ימים, מאושרים יותר ונהנים מחיים טובים יותר בפרמטרים רבים, בפער משמעותי לעומת אלה שאינם דתיים. הבטחות התורה אכן מתקיימות, ובמבט כולל אפשר להבחין בהן, גם אם לא בכל מקרה פרטי.

יש אלפי דתות בעולם, ומאמיני כל דת בטוחים שדווקא הם צודקים וכל השאר טועים. אז מי אמר שדווקא היהדות נכונה?

ראשית, שאלה זו אינה חלה דווקא על דתיים אלא גם על חילונים, או על אנשים שמחזיקים בכל דעה שהיא: הרי תמיד יש הרבה אנשים שחושבים אחרת ממנה, אז מי אמר שדווקא היא נכונה?
והתשובה היא, שאם אכן אותן אמונות ודעות אינן מבוססות על דבר מלבד אמונה עיוורת, אכן קשה להשתכנע שדווקא דעה מסוימת היא הנכונה. אבל אם ישנם טיעונים וראיות לטובת האמונה שאני אוחז בה, והסברים למה היא מוצלחת יותר מהאחרות, אז אכן יש לי נימוק רציונלי להאמין דווקא בדעה זו.
ובכן, ליהדות יש כמה ראיות חזקות שאין לשום דת אחרת:
1. היא לא מבוססת על דבריו של אדם בודד או קבוצה קטנה, אלא על מסורת של התגלות המונית, ממושכת ומשנה את ההיסטוריה בפני עם שלם, שעברה במסורת לאורך הדורות. עובדה היא שגם הנצרות והאיסלם מודות באמיתותה של התורה ומכירות ביהדות כדת אמת. לאף דת אחרת אין סיפור דומה על התגלות המונית וממושכת כזו שעומדת בבסיסה.
2. הנבואות המופיעות בתורה על עתידו של עם ישראל, הגלות, הרדיפות, קיבוץ הגלויות והשיבה לארץ, התגשמו בצורה מופלאה לאורך אלפי שנים, באופן ייחודי בהיסטוריה האנושית. אין עוד אף עם ששרד בגלות בצורה כזו, שנרדף בצורה כזו, ושהצליח לחזור לארצו ולבנות בה מדינה מחדש כנגד אתגרים שכאלה - וכל זה כפי שהתורה הודיעה מראש! לאף עם אחר אין נבואות ברורות וגלובליות כאלה שהתגשמו בצורה מובהקת שכזו.
מכיוון שכך, הרי שיש לנו בהחלט נימוק להעדיף את היהדות על פני כל הדתות, ולהאמין שהיא הדת הנכונה. עם זאת, גם בדתות האחרות יש ניצוצות של אמת, מי יותר ומי פחות, וגם להן יש תפקיד בתיקון אומות העולם.


בשביל מה צריך את כל המצוות וההלכות האלה? למה לא מספיק פשוט להיות בן אדם טוב וזהו?

תאר לך פועל, חייל, חוקר או כל אדם אחר שקיבל משימה חשובה, תקציב וכלים כדי לממש אותה - ובמקום ללמוד היטב את ההוראות ולפעול לפיהן, הוא מחליט שמספיק להיות בן אדם טוב, להיות נחמד לאחרים, וזה כל מה שחשוב... לא קשה לדמיין מה תהיינה ההשלכות של התנהגות כזו, עליו ועל כל מה שתלוי בביצוע משימתו.

להיות "בן אדם טוב" זה אכן חשוב מאד, והתורה באמת מצווה אותנו מצוות רבות הקשורות לכך - כל התחום שבין אדם לחברו. אבל זה לא כל ייעודנו בעולם. גם פקידים ופועלים במסגרות שונות צריכים להיות נחמדים ללקוחות ולחבריהם לעבודה, אבל לא בגלל זה מעסיקים אותם. יש לנו גם ייעודים רוחניים מיוחדים, שאותם ניתן לקיים רק על פי ההוראות שנתן לנו ה' בתורה וקבעו לנו החכמים. במקרים רבים אפשר ללמוד ולהבין את משמעותן של המצוות ואת חשיבותן, אבל גם כאשר לא מבינים, הרי שה' יודע טוב מאיתנו את תכלית העולם וייעודנו. עלינו לפעול אם כן בהתאם להוראותיו, ולא להשתמט מהן בטענה שמספיק להיות נחמד ותו לא.

אם ה' יודע מראש כל מה שנעשה, איך זה שיש לנו בחירה חופשית? הרי אם הוא יודע שנעשה משהו אחד, אנחנו חייבים לעשות אותו ולא יכולים לעשות משהו אחר, כי אז יתברר שהוא טעה?

שאלת הידיעה והבחירה היא שאלה שהתעסקו בה פילוסופים רבים לאורך הדורות. הרמב"ם כתב על כך: "דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפ' שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שניים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד. ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא, שנאמר (שמות לג כ): 'כי לא יראני האדם וחי', אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר (ישעיה נה ח): 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי', וכיון שכן הוא, אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך" (הלכות תשובה ה, ה).
אי אפשר, אם כן, להבין עד הסוף את הנושא, משום שאין באפשרותנו להבין את מהותה של ידיעת ה', השונה מזו שלנו ונמצאת מעבר לזמן.
אמנם, אפשר להציע קצת הסבר לדבר, ולומר שידיעתו המוקדמת של ה' את מעשי בני האדם אינה קובעת את אותם מעשים, אלא נובעת מהם.
נדמיין לעצמנו למשל שבתאריך מסוים מתקיימת חתונה, ומישהו מסריט אותה. לאחר מכן הסרט של החתונה נשלח במכונת זמןאחורה בזמן, לתקופה של עשרים שנה לפני החתונה. מישהו מוצא אותו שם וצופה בו. עכשיו הוא יודע כל מה שעתיד לקרות בחתונה, אולם האם ידיעתו פוגעת איכשהו בבחירה החופשית של המשתתפים בחתונה? לא, משום שידיעתו נובעת מאותם מעשים שנעשו באופן חופשי. הידע על המעשים הוא זה שנסע לאחור בזמן, אבל המקור שלו הוא אותם מעשים.
אם כן, אפשר לומר שגם הקב"ה כביכול מקבל מהעתיד את הידע על המעשים שייעשו אז, ואילו אנשים היו בוחרים אחרת הוא היה מקבל את הידע האחר. אם כך, הרי שידיעתו נובעת מהמעשים ואינה מכריחה אותם בשום צורה.
אבל כאמור, אי אפשר להבין את הדברים בצורה מלאה, ולכן עלינו להאמין בפשטות בבחירה החופשית ולפעול בהתאם, מבלי לתת לשאלות כאלה להפריע לנו.

למה חשוב ללמוד תורה? מה זה מוסיף לנו?

ראשית, בפשטות, יש ללמוד תורה על מנת לדעת לקיים את המצוות וההלכות כראוי. החשיבות של קיום המצוות מודגשת פעמים רבות בתורה, ומכיוון שההלכות הן מרובות ומורכבות, ונוגעות לכל תחומי החיים, יש צורך בלימוד רב על מנת לדעת איך לקיימן. אדם שלא ילמד תורה כראוי, לא רק שלא ידע כיצד להכריע במקרה שיתעוררו לו שאלות הלכתיות, אלא פעמים רבות לא יהיה אפילו מודע לכך שקיימת שאלה; הוא עלול לעבור עבירות רבות בלי לדעת כלל שמעשיו אינם כשורה, ולא יוכל לתרץ את עצמו בטענת שוגג, שכן אילו היה לומד תורה היה מודע לבעייתיות שבמעשיו.  
על מנת לדעת איך לקיים את ההלכות כראוי, לא די בלימוד "ספרי קיצורים" המביאים רק את השורה האחרונה של ההלכה למעשה. צריך לדעת את יסודות ההלכה, מהיכן היא נובעת ואיך התפתחה והתגלגלה עד לפסיקת ההלכה המאוחרת. רק באמצעות הבנה מעמיקה זו של ההלכה ניתן לדעת איך ליישם אותה במקרים חדשים, וכיצד להשוות בין מקרה למקרה ובין הלכה להלכה. לכן חשוב לא להסתפק בספרי הקיצורים, אלא ללמוד את הסוגיות ההלכתיות מהיסודות שבתורה שבכתב ובעל פה, דרך פירושי הראשונים והאחרונים, ועד לפסיקת ההלכה.

מלבד זאת, חשוב שכל יהודי ישתדל לרכוש לו בקיאות, גם אם באופן כללי, בכל חלקי התורה, גם באלה שאינם נוגעים להלכה למעשה בימינו. זאת משום שכל חלקי התורה קשורים אחד לשני, וכולם יחד מהווים את תשתית ה"דנ"א הרוחני" שממנו גדלה והתפתחה היהדות. עם ישראל לא נולד אתמול; אנחנו צאצאים של דורות רבים של יהודים, שלאורך אלפי שנים הקדישו את חייהם לעיסוק בתורה ובהוספת נדבכים של יצירה עליה. המטען הרוחני הזה הוא חלק מהזהות שלנו, ממי שאנחנו. אדם שאינו מכיר את הוריו והורי-הוריו ואת ייחוסו המשפחתי הוא אדם שחסר לו מרכיב משמעותי בזהותו, הוא תלוש וחסר שורשים - וכך הם הדברים גם כשמדובר בעם שלם. כל עם מחנך את בניו להכיר את תולדותיהם, את אבותיהם ואת גדולי האומה, על מנת שהללו יהיו מחוברים אליהם וימשיכו את דרכם. אבותינו וגדולי האומה שלנו הם חכמי התורה שבכל הדורות, ובאמצעות לימוד החיבורים התורניים שלהם אנו מתחברים למחשבותיהם, להשקפתם, לתפיסת עולמם ולמידותיהם.

אבל לימוד התורה הוא יותר מזה. הוא מחבר אותנו לא רק לגדולי ישראל, אלא לה' עצמו! כל לימוד כזה מקרב אותנו יותר לה' ולהבנת רצונו. אפשר להשוות זאת לאדם הרוצה להכיר לעומק אדם אחר (אביו, אשתו, חברו הטוב וכדומה), ולכן מברר מה דעתו גם בנושאים תאורטיים, מה היה עושה במצבים שונים, גם אם אינם מעשיים. כך למשל, עיסוק בדיני קורבנות מלמד אותנו כיצד ה' רוצה שתתנהל עבודת המקדש, ועיסוק בדיני טומאה, גיטין או מיתות בית דין מלמד אותנו איך ה' רוצה שנתנהג במצבים מסוימים. גם אם בפועל לא ניקלע לעולם למצבים כאלה, הרי שעל כל פנים למדנו מכך על ה' ועל מחשבתו ורצונו, ולמעשה בשעת הלימוד מתאחדת מחשבתנו עם מחשבתו של הבורא עצמו - וכי יש דבר גדול מזה?

מן הראוי לציין גם שלימוד תורה בעיון מחדד את השכל, מקנה לאדם כלי חשיבה וניתוח, ומאמן אותו להבחין ולדייק בין סברות שונות, להקשות ולתרץ וכדומה. אמנם זו אינה מטרתו העיקרית של לימוד התורה, שכן לשם כך אפשר גם ללמוד פילוסופיה וכדומה, אבל זה בהחלט אחד מיתרונותיו, בבחינת אכילת פירותיה בעולם הזה. בנוסף לכך, לימוד התורה (כאשר הוא נעשה כראוי) מועיל לפיתוח המוסריות שבאדם, הרגישות לכבודם וממונם של אחרים, המידות הטובות שבנפש ועוד.

להרחבה בנושא, קראו כאן.

מה המטרה בתפילה? הרי ה' יודע כבר מה אנחנו רוצים. בשביל מה אנחנו צריכים לבקש ממנו?

ראשית, בלי קשר לכל השאלות על איך תפילה עובדת, ואיך היא משפיעה על רצון ה' וכן הלאה - עצם הרעיון לפתוח את היום בכשעה של ניסיון למקד את המחשבות בנושאים נעלים, ולעשות כך עוד כרבע שעה בצהריים ובערב, הוא פשוט רעיון מופלא. גם אם לא מצליחים להתרכז בכל התפילה, הניסיון עצמו הוא "אימון" מבורך לנפש ולמחשבה, והכרה בכך שישנה מציאות רוחנית מעבר לעולם הארצי. הנטיה להתפלל טבועה עמוק באדם, עד שאפילו חילונים ואתאיסטים מוצהרים נוטים להתפלל במצבי לחץ (“אין אתאיסטים בשוחות”). אפשר להמציא לכך הסברים פסיכולוגיים למיניהם, אבל אפשר גם לראות בכך ביטוי אמיתי להכרה הפנימית של האדם באלוקים ולצורך שלו בו.

התפילה מתחלקת לשני חלקים עיקריים: שבחים ובקשות.
מטרתם של השבחים אינה התחנפות כלפי ה', כפי שניתן לחשוב בטעות. הם מיועדים עבורנו. למעשה, התפילה כולה נועדה עבורנו - ה' לא "צריך שנתפלל אליו". השבחים המופיעים בפסוקי דזמרא, בברכות קריאת שמע ובברכות הראשונות של תפילת העמידה, באים להזכיר לנו לפני מי אנו עומדים. כאשר אנו מתארים את נפלאות הבריאה, את היופי שבשמיים, בארץ וביצורים החיים, ואת הניסים והמופתים שחולל ה' לאבותינו, אנו משתחררים מהדימוי של "המלך העריץ", ומתחילים להבין משהו מנשגבותו האינסופית של הבורא. ככל שמכוונים יותר בשבחים אלה, ומציירים אותם לנגד עינינו בצורה מוחשית, כך מתמלאים יותר באהבה, הערצה ויראה כלפי ה', משתחררים מד' אמות של קיומנו הפרטי והמצומצם, ומתמזגים עם ההרמוניה המופלאה של כלל היקום.

החלק השני של התפילה הוא הבקשות. פילוסופים רבים הציגו תשובות לשאלה, איך בעצם "פועלת" התפילה. אחת מהן היא שבאמצעות התפילה משנה האדם לא את רצון ה', שהוא בלתי משתנה, אלא את עצמו: נניח שלפי מצבו של האדם נגזר עליו להיות חולה, אולם באמצעות התפילה הוא מתקרב אל ה' ומשנה את מצבו, ולפי מצבו החדש לא נגזר עליו להיות חולה. כך מועילה התפילה לרפואתו.
על תשובה זו יש להקשות, מדוע אם כן דווקא תפילה מועילה לשינוי מצבו של האדם, ולא תשובה או קיום מצוות אחרות. אולם מעבר לכך, נראה שהדיון הפילוסופי ימי-הביניימי הזה מתרחק מתיאורן של התפילות כפי שהן מופיעות בתנ"ך ובדברי חז"ל. הנביאים, התנאים והאמוראים תיארו את התפילה בפשטות כ"בקשת רחמים" מאת ה', ולא הטרידו את עצמם בשאלות פילוסופיות על שינוי רצונו וכדומה. ואכן, נראה שבחינת עניינה של התפילה בכלים פילוסופיים מחמיצה את העיקר. יש בתפילה היבט של מסתורין עמוק שנמצא מעבר לשכל האנושי ואינו נתון לבחינתו.
מי שמאמין בה', ומאמין בטובו, בכוחו ובהנהגתו את המציאות, הדבר הפשוט והטבעי ביותר עבורו הוא לפנות אליו בתפילה, בבקשת רחמים ובהבעת משאלה. איך זה "עובד" בדיוק - אין זה מענייננו, כשם שילד הפונה לאביו אינו מתיימר להבין את תהליכי המחשבה שמאחורי החלטותיו. ואולי עצם החסרונות והקשיים באים אלינו כדי לעורר אותנו לפנות לה', וכאשר אנו עושים זאת בתפילה הרי שהוגשמה תכליתם, וה' מסלק אותם מאיתנו.

על כל פנים, התפילה נוסכת בנו אמונה ואופטימיות, שהיקום אינו הפקר ואינו חסר משמעות, אלא יש מאחוריו השגחה ורצון טוב, ויש למי לפנות בשעת צרה. היא גם מעוררת אותנו לחשוב לא רק על עצמנו, וגם אם בחיינו האישיים הכל מצוין - עדיין ישנם חסרונות רבים בעולם שיש להתפלל עליהם ולתת עליהם את הדעת.

להרחבה בנושא קראו כאן.