כמה ימים אחרי שפרצה המלחמה, מצאתי את עצמי נזכרת בסיפורו של מחנה סנחריב בימי חזקיהו מלך יהודה. בלילה אחד מלאך ה' מכה את כל המחנה, והעם קמים בבוקר ומוצאים את כל האויבים שלהם מתים. וואו. כמה שהייתי רוצה גם לקבל נס כזה. תארו לכם: אנחנו הולכים לישון בלילה, ובבוקר קמים ושומעים בחדשות שכל הערבים ברצועת עזה (ויהיו מי שיבקשו גם כל הערבים ביהודה ושומרון), פשוט נעלמו משם. לגמרי. לתמיד.

מבט היסטורי-יהודי על היחס הנכון ללחץ הבינלאומי והאמריקאי על ישראל, בעקבות מלחמת חרבות ברזל.

עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, נשמעו קולות המבקשים לשנות את סדרי התפילה הרגילים, מתוך תחושת הלב שיש בסידור מילים שמחות ומשמחות מדי, כאלה שאינן מתאימות לרגשות העצב שכולנו חווים לאור המלחמה ובשל הקורבנות הרבים. כששמעתי על כך, קודם כל חשבתי שאשרי מי ששואלים על כך, כיון שזה אומר שהם שמים לב לכל מילה שהם אומרים, ואינם מתפללים כמצוות אנשים מלומדה, כפי שנראה לעיתים שכולנו רגילים למלמל את מילות התפילה. הבקשות התייחסו במיוחד לקושי באמירת פסוקי דזמרה, ובאמירת הלל. הבקשה מובנת מאוד. יש בה הרבה מן האמת, ועם זאת, ודווקא מתוך תשומת הלב לתפילה, ברור לי שאין לשנות דבר.

תשומת הלב של העם מופנית כעת בעיקר לחיילים ולאזרחים שנמצאים בקו האש, וכך צריך להיות. כולנו מתפללים עליהם שישובו אלינו לשלום, בבריאות איתנה בגוף ובנפש. כשתשומת הלב איננה מופנית לעורף – זה סימן טוב. זה אומר שהוא עושה את תפקידו החשוב נאמנה – מחזיק את הראש [הנה הערך הפשוט של דמוקרטיה, בה האזרחים הנמצאים בעורף הם אלו שנתנו ונותנים את הכוח למנהיגים], ושומר על יציבות הגפיים ויציבות הגוף כולו. תפקוד גבוה בשיתוף פעולה מלא בעורף יכול לאפשר את הניצחון במלחמה.

מדוע נזף הגנרל האמריקאי בקצין הישראלי על מוסר המלחמה של צה"ל? על קריסת הקונספציות השגויות, והצמא האדיר בעם למוסר מלחמה יהודי המסוגל להכריע את הרוע.