שו"ת: בין אלוהים ואדם


יש ביקום מיליארדי גלקסיות שבכל אחת מהן מיליארדי כוכבים. איך ייתכן שמה שאכפת לאלוהים זה אם אני תולש נייר טואלט בשבת?

למה אתה חושב שמה שמעניין את אלוהים זה מספרים או גודל? אדרבה, דווקא נשמע מאד סביר שנשמותיהם וליבותיהם של בני האדם יעניינו אותו הרבה יותר מכדורי גז בוערים. אלוהים הוא אינסופי, ומול האינסוף, הפרשי הגודל בין גלקסיה לבין אדם בודד הם חסרי משמעות. לאלוהים אין מגבלות של תשומת לב, והוא יכול לגלות עניין בכל מה שמתרחש ברחבי היקום, לא רק ב"דברים גדולים". בדומה לכך, אפשר היה לשאול: יש מיליארדי גלקסיות וכוכבים, באמת אכפת לכוח המשיכה אם אני צועד כמה סנטימטרים מעבר לקצה הגג? מסתבר שכן - כוח המשיכה חל על כל פינה ביקום, ממסלול של כוכב ועד נפילתו של גרגיר חול. ומכך אפשר ללמוד גם על ההשגחה האלוהית, שדבר אינו נעלם ממנה.
איננו יודעים מה תוכניתו הגדולה של אלוהים. יתכן שיש לו ביקום עוד כל מיני "פרויקטים" שאיננו יודעים עליהם דבר. אבל זה לא הופך אותנו ואת מעשינו לחסרי חשיבות בעיניו.
להרחבה עיין כאן>>

גם אם אלוהים קיים, אולי הוא בעצם רע? עם כל הצרות והסבל שבעולם, זה דווקא נשמע הגיוני.

אי אפשר להפריך לוגית את האפשרות שאלוהים הוא רע. אבל אם מאמצים את האפשרות הזו, ההשלכות הן מרחיקות לכת: אל מרושע יכול לתעתע בנו בצורה כזו שלעולם לא נדע את האמת, להטעות אותנו לגבי המציאות, ההיגיון, המוסר, וכל דבר אחר. אם מניחים שהאל מרושע, אי אפשר לסמוך על השכל, החושים, הזיכרון או האינטואיציות שלנו. יתכן שמה שנראה לנו טוב הוא בעצם רע ולהפך, כי האל מתעתע בנו וגורם לנו לחשוב ההפך מהאמת. אלא שאם כך, איך אנחנו יכולים לקבוע שהאל הוא רע? הרי כדי לעשות זאת עלינו להסתמך על החוש המוסרי שהוא עצמו טבע בנו - אבל אי אפשר לסמוך על חוש מוסרי, שמי שתכנת אותו הוא רשע. ואם אי אפשר לסמוך על החוש המוסרי, גם אי אפשר לקבוע שהאל הוא רע, או שבכלל יש דבר כזה טוב או רע. וכמובן שגם אי אפשר לסמוך על המדע או הלוגיקה או כל דבר אחר, ואי אפשר לומר שום דבר על המציאות.
מי שרוצה לחיות בצורה כזו - שיהיה לו לבריאות. אבל בפועל, כל אדם נורמלי סומך על החושים, ההיגיון והתחושות המוסריות שלו, כלומר יוצא מנקודת הנחה (גם אם לא מודעת) שאפשר לסמוך על אלוהים שלא יתעתע בנו. אם אפשר לסמוך עליו, כנראה שהוא טוב וישר ולא רשע ומתעתע. במילים אחרות, אי אפשר להוכיח שהאל הוא טוב, אבל ההנחה הזו מאפשרת לנו לתת אמון בכלים ההכרתיים שלנו ולהתקדם איתם, בעוד שההנחה לפיה האל הוא רע שומטת את הקרקע מתחת כל דבר.
להרחבה על כך, עיין כאן>>

אם ה' אוהב אותנו, למה הוא לא נותן לנו פשוט ליהנות מהחיים בלי כל הדרישות?

הורה שאוהב את הילדים שלו לא נותן להם פשוט לאכול ממתקים ולשחק כל היום, אלא מחנך אותם, מלמד אותם ודורש מהם להתנהג בצורה יפה, מוסרית ובוגרת. הוא מבין שלאהוב מישהו זה לא לספק לו הנאות חולפות, אלא להוביל אותו בכיוון שבאמת יהיה טוב בשבילו. לא מספיק לו שהוא יהנה, שיהיה לו טוב - הוא רוצה שגם הוא עצמו יהיה טוב. הטוב האמיתי עבורנו נמצא בעולם הבא, ואילו בעולם הזה עלינו לבנות את נשמותינו באמצעות קיום התורה והמצוות כדי שנהיה ראויים להגיע לשם.

מה זה בעצם אלוהים? ברור שזה לא איש עם זקן לבן שיושב על העננים, אבל מה זה כן?

אכן, אלוהים אינו איש עם זקן, ולמעשה אינו דומה לשום דבר שאנחנו מכירים, כלשון הפסוק "ואל מי תדמיוני ואשווה". לכן לא ניתן לדבר עליו ישירות או להגדיר אותו, כי כל ההגדרות והמושגים שלנו לקוחים מהעולם הנברא והמוחשי, בעוד אלוהים עצמו נמצא מעבר לו. מה שאנחנו מסוגלים לדבר עליו, הוא על הדרכים בהן האל מתגלה בעולם: מתוך התבוננות בעולם ובנפשנו פנימה, אנחנו לומדים על חכמתו של האל, גדולתו, טובו, גבורתו, חסדיו וכן הלאה. כאשר אנו אומרים על האל שהוא חכם או גיבור, איננו מדברים על עצמיותו הבלתי נתפסת, או מייחסים לו תכונות אנושיות אלה, אלא מתכוונים לכך שהוא מתגלה באמצעות החכמה, הגבורה, וכן הלאה. במילים אחרות, אי אפשר לומר מי זה או מה זה אלוהים, אבל אפשר לדבר על הדרכים בהן הוא מתגלה לנו ויוצר איתנו קשר, וכיצד אנחנו מתחברים אליו.
להרחבה עיין כאן>>

נולדתי עם מגבלה גופנית. אני כועס על ה' שברא אותי ככה. למה הוא עשה לי את זה?

לכעוס ולחפש אשמים זו נטיה טבעית, אבל במקרים כאלה היא לא מועילה ולא מקדמת. הכעס על ה' אינו במקום, משום שאנו רחוקים מלהבין אותו ואת שיקוליו, בדיוק כמו ילד קטן שכועס על הוריו שמגבילים אותו ולפעמים מונעים ממנו דברים שהוא רוצה וכדומה. הילד באמת אינו מסוגל להבין את שיקוליהם, אבל בדרך כלל הוא מודע לכך שהם מבינים יותר טוב ממנו ושהם רוצים בטובתו. כך עלינו להרגיש גם כלפי האל: הוא לא איזה עריץ רשע או אדיש שמתעלל בנו להנאתו, אלא מקור כל החיים והטוב, וכל מה שהוא עושה הוא לטובה, גם אם איננו מבינים איך.
במקום לכעוס על ה', חשוב על כך שאתה עצמך בחרת לפני שבאת לעולם את המסלול שאותו תעבור, וביקשת להתנסות בקשיים הללו, כדי ללמוד מהם ולצמוח מתוכם. חבל לבזבז את החיים על כעסים, האשמות ותחושת קורבן. אם זה המצב הנתון, נסה לחשוב אלו תובנות או הישגים הרווחת בגללו, וכיצד אתה יכול להשתמש בו לטובה. כך תוכל להתקדם ולפרוח במקום לשקוע בעצבות ומרמור.

התיאורים של ה' שמופיעים בתנ"ך גורמים לי להרגיש רע. זה נראה כאילו הוא כל הזמן כעסן רודף כבוד שהורג אנשים בגלל חטאים קטנים. מה אנו אמורים לחשוב על אל כזה?

צריך לזכור שה' מתגלה לבני אדם ומדבר אליהם במושגים שלהם. בעולם העתיק, בתקופה בה ניתנה התורה, היו לבני ישראל מושגים מסוימים על איך אמור להיראות ולהתנהג אלוהים, מושגים שהושפעו מהתפיסות שרווחו באיזור באותה תקופה. אי אפשר היה אז לדבר איתם במושגים פילוסופיים מופשטים. כמו אבא שמוריד את עצמו למושגים שהבן הקטן שלו מסוגל להבין, ולפעמים צריך לנקוט איתו יד קשוחה כדי לחנך אותו, כך הציג ה' את עצמו כמו אל מזרחי קדום כדי שיוכל לפנות לבני ישראל. לאורך הדורות הלך עם ישראל ו"התבגר", והמושגים והתפיסות שלו התעלו והזדככו, עד שכיום אנו יכולים להבין את ה' בצורה הרבה יותר מופשטת, רוחנית וטהורה מאשר התפיסה המגושמת של הדורות הראשונים - בדיוק כמו הבן שככל שהוא גדל לומד להבין את אביו יותר לעומק. אין זה אומר שהתנ"ך כבר אינו רלוונטי, אלא שאת התיאורים שבו יש לקרוא על רקע זמנם ולהבין את העומק שמאחוריהם, ולא לתפוס אותם בצורה שטחית שמקטינה את דמותו של האל.
עוד על כך תוכל לקרוא כאן>>

דתיים מקיימים את המוסר בגלל שזאת מצווה, אבל לדעתי עדיף אדם שלא רוצח ואונס פשוט כי הוא מבין שזה רע, מאשר אדם שלא עושה את זה בגלל שהוא מפחד מאלוהים.

רוב הדתיים, גם אם לא היו מאמינים באלוהים, לא היו רוצחים ואונסים, מאותה סיבה שרוב החילונים אינם עושים זאת: משום שהם סולדים מהתנהגות כזו. ההבדל הוא, שהדתיים מסוגלים לענות על השאלה, מה בעצם רע כל כך בלרצוח ולאנוס. אדם חילוני יתקשה להשיב על שאלה כזו; הוא יכול לומר שהוא עצמו אינו רוצה להתנהג כך, אבל על סמך מה הוא יכול להעביר ביקורת על מי שמחליט כן לעשות זאת? הרי לפי התפיסה החילונית, אין בסיס למוסר אובייקטיבי ומחייב, והרגש המוסרי הוא לא יותר מרגש סובייקטיבי, שמשתנה מאדם לאדם וכל אחד יכול להתייחס אליו כרצונו. לפי התפיסה החילונית מותר לאדם לעשות כל מה שלבו חפץ "בתנאי שאינו פוגע באחרים" - אבל על סמך מה הוא יכול לדרוש ממישהו לא לפגוע באחרים? ואם אני כן רוצה לפגוע? ואם לא אכפת לי מאחרים אלא רק מעצמי? במילים אחרות, אדם חילוני יכול לבחור באופן אישי להתנהג בצורה שהוא תופס כמוסרית, אבל אין לו בסיס להעביר ביקורת על מי שבוחר לחיות בצורה אחרת, בלתי מוסרית.
לעומת זאת, האדם הדתי אינו מתייחס לרגש המוסרי כאל רגש סובייקטיבי בלבד, אלא כביטוי לצלם אלוהים שבאדם, המשקף את רצון האל. המוסר אינו סתם עניין של הסכמה חברתית, שכל חברה מגבשת כרצונה, אלא מבטא את התוכנית האלוקית עבור העולם והאדם. התייחסות כזו למוסר מעניקה לו כמובן תוקף הרבה יותר חזק מאשר הגישה שרואה בו לא יותר מהחלטה אישית. אני מעדיף את מי שנמנע מרצח ואונס משום שהוא מאמין שהם רעים באופן מוחלט, מאשר את מי שנמנע מהם רק משום ש"לא מתחשק לו כרגע".
להרחבה עיין כאן>>