שו"ת: בין אלוהים ואדם

הורה שאוהב את הילדים שלו לא נותן להם פשוט לאכול ממתקים ולשחק כל היום, אלא מחנך אותם, מלמד אותם ודורש מהם להתנהג בצורה יפה, מוסרית ובוגרת. הוא מבין שלאהוב מישהו זה לא לספק לו הנאות חולפות, אלא להוביל אותו בכיוון שבאמת יהיה טוב בשבילו. לא מספיק לו שהוא יהנה, שיהיה לו טוב - הוא רוצה שגם הוא בעצמו יהיה טוב. הטוב האמיתי עבורנו נמצא בעולם הבא, ואילו בעולם הזה עלינו לבנות את נשמותינו באמצעות קיום התורה והמצוות כדי שנהיה ראויים להגיע לשם.

אכן, אלוהים אינו איש עם זקן, ולמעשה אינו דומה לשום דבר שאנחנו מכירים, כלשון הפסוק "ואל מי תדמיוני ואשווה". לכן לא ניתן לדבר עליו ישירות או להגדיר אותו, כי כל ההגדרות והמושגים שלנו לקוחים מהעולם הנברא והמוחשי, בעוד אלוהים עצמו נמצא מעבר לו. מה שאנחנו מסוגלים לדבר עליו, הוא על הדרכים בהן האל מתגלה בעולם: מתוך התבוננות בעולם ובנפשנו פנימה, אנחנו לומדים על חכמתו של האל, גדולתו, טובו, גבורתו, חסדיו וכן הלאה. כאשר אנו אומרים על האל שהוא חכם או גיבור, איננו מדברים על עצמיותו הבלתי נתפסת, או מייחסים לו תכונות אנושיות אלה, אלא מתכוונים לכך שהוא מתגלה באמצעות החכמה, הגבורה, וכן הלאה. במילים אחרות, אי אפשר לומר מי זה או מה זה אלוהים, אבל אפשר לדבר על הדרכים בהן הוא מתגלה לנו ויוצר איתנו קשר, וכיצד אנחנו מתחברים אליו.
להרחבה עיין כאן>>

אל מרושע היה יכול לתעתע בנו בצורה כזו שלעולם לא נדע את האמת, להטעות אותנו לגבי המציאות, ההיגיון, המוסר, וכל דבר אחר. אם מניחים שהאל מרושע, אי אפשר לסמוך על השכל, החושים, הזיכרון או האינטואיציות שלנו. יתכן שמה שנראה לנו טוב הוא בעצם רע ולהפך, כי האל מתעתע בנו וגורם לנו לחשוב ההפך מהאמת. אלא שאם כך, איך אנחנו יכולים לקבוע שהאל הוא רע? הרי כדי לעשות זאת עלינו להסתמך על החוש המוסרי שהוא עצמו טבע בנו - אבל אי אפשר לסמוך על חוש מוסרי, שמי שתכנת אותו הוא רשע. ואם אי אפשר לסמוך על החוש המוסרי, גם אי אפשר לקבוע שהאל הוא רע, או שבכלל יש דבר כזה טוב או רע. וכמובן שגם אי אפשר לסמוך על המדע או הלוגיקה או כל דבר אחר, ואי אפשר לומר שום דבר על המציאות.
מי שרוצה לחיות בצורה כזו - שיהיה לו לבריאות. אבל בפועל, כל אדם נורמלי סומך על החושים, ההיגיון והתחושות המוסריות שלו, כלומר יוצא מנקודת הנחה (גם אם לא מודעת) שאפשר לסמוך על אלוהים שלא יתעתע בנו. אם אפשר לסמוך עליו, כנראה שהוא טוב וישר ולא רשע ומתעתע.
להרחבה על כך, עיין כאן>>

מי אמר שמה שמעניין את אלוהים זה מספרים או גודל? אדרבה, דווקא נשמע מאוד סביר שנשמותיהם וליבותיהם של בני האדם יעניינו אותו הרבה יותר מכדורי גז בוערים. אלוהים הוא אינסופי, ומול האינסוף, הפרשי הגודל בין גלקסיה לבין אדם בודד הם חסרי משמעות. לאלוהים אין מגבלות של תשומת לב, והוא יכול לגלות עניין בכל מה שמתרחש ברחבי היקום, לא רק ב"דברים גדולים". בדומה לכך, אפשר היה לשאול: יש מיליארדי גלקסיות וכוכבים, באמת אכפת לכוח המשיכה אם אני צועד כמה סנטימטרים מעבר לקצה הגג? מסתבר שכן - כוח המשיכה חל על כל פינה ביקום, ממסלול של כוכב ועד נפילתו של גרגיר חול. ומכך אפשר ללמוד גם על ההשגחה האלוהית, שדבר אינו נעלם ממנה.
איננו יודעים מה תוכניתו הגדולה של אלוהים. יתכן שיש לו ביקום עוד כל מיני "פרויקטים" שאיננו יודעים עליהם דבר. אבל זה לא הופך אותנו ואת מעשינו לחסרי חשיבות בעיניו.
להרחבה עיין כאן>>

לכעוס ולחפש אשמים זו נטיה טבעית, אבל במקרים כאלה היא לא מועילה ולא מקדמת. ולשקוע בה יכול ממש להזיק. אנו רחוקים מלהבין אותו ואת שיקוליו, אולם הוא אינו איזה עריץ רשע או אדיש שמתעלל בנו להנאתו, אלא מקור כל החיים והטוב. כל מה שהוא עושה לנו הוא לטובה, גם אם איננו מבינים איך.
פירושה של האמונה היא שכל מה שקורה לנו הוא השיעור המדויק שאנחנו צריכים לעבור וללמוד. יש גם דעות שאנחנו בעצמנו חתמנו על התוכנית לפני שיצאנו למסע. התקוממות נגד השיעור הזה - שלובשת בין היתר את הצורה של כעס על ה' - חוסמת אותנו מללמוד את השיעור הזה, וגם מכניסה אותנו לממד של רחמים עצמיים, זעם עצמי וקורבנות, שמונעים מאיתנו להתקדם היכן שאנחנו יכולים בתוך המצב החדש וגם מזיקים בפועל לבריאות ולרוח. ואילו קבלת הדין, מתוך אמונה בה' שהוא יודע מה שהוא עושה וקבלת כל מה שמגיע מידו, פותחת אותנו לצמיחה פנימית ומאפשרת לנו למצוא את הברכה ואת הדרכים להצליח להתקדם בתוך המצב שנקלענו אליו.
הדברים האלה נכונים באופן כללי, לכל אדם שחווה קושי מכל סוג שיהיה. בפועל קשה ליישם אותם, ואין כוונתי חלילה לבוא אליך בביקורת - אין לי מושג מה הניסיון שלך ואיפה הלב שלך נמצא. הכוונה שלי היא לאפשר ולהציע לך התסכלות חדשה.

צריך לזכור שה' מתגלה לבני אדם ומדבר אליהם במושגים שלהם. האף והחימה אינם קיימים בה' בעצמו (שהרי הוא למעלה משינויים והתפעלות), אלא הם סוגים של יחס שבהם ה' מתייחס לבריותיו. מכיוון אלוהים מתייחס אלינו בין היתר בתור אב שרוצה לחנך את ילדיו ולהצמיח אותם מוסרית, ומכיוון שיש לאדם יכולת לעשות טוב ורע ולהיות קטנוני ולעיתים מושחת לגמרי, אלוהים מגיב אליו מתוך כעס-כביכול. אבל הכעס הזה אינו תכונה שלו עצמו כאמור, וחוץ מזה הוא נובע מתוך האכפתיות הגדולה מאוד שיש לו כלפי הנבראים והחינוך שלהם. כל זאת לגבי התקופה שבה התורה ניתנה, כלומר תקופת המקרא. עם השנים עם ישראל התגבר והתעלה מאוד, ותפס את אלוהים בדרכים עדינות ומתוחכמות יותר ויותר, וכנגד זה גם אלוהים מופיע כלפינו בצורות מעודנות יותר - עד לימות הגאולה, שבה הברית תחודש מתוך אהבה וטוב מוחלטים.
עוד על כך תוכל לקרוא כאן>>

רוב הדתיים, גם אם לא היו מאמינים באלוהים, לא היו רוצחים ואונסים, מאותה סיבה שרוב החילונים אינם עושים זאת: משום שהם סולדים מהתנהגות כזו. ההבדל הוא, שהדתיים מסוגלים לענות על השאלה מה בעצם רע כל כך בלרצוח ולאנוס.
אדם חילוני יתקשה להשיב על שאלה כזו; הוא יכול לומר שהוא עצמו אינו רוצה להתנהג כך, אבל על סמך מה הוא יכול להעביר ביקורת על מי שמחליט כן לעשות זאת? הרי לפי התפיסה החילונית, אין בסיס למוסר אובייקטיבי ומחייב, והרגש המוסרי הוא לא יותר מרגש סובייקטיבי, שמשתנה מאדם לאדם וכל אחד יכול להתייחס אליו כרצונו. לפי התפיסה החילונית מותר לאדם לעשות כל מה שלבו חפץ "בתנאי שאינו פוגע באחרים" - אבל על סמך מה הוא יכול לדרוש ממישהו לא לפגוע באחרים? ואם אני כן רוצה לפגוע? ואם לא אכפת לי מאחרים אלא רק מעצמי? במילים אחרות, אדם חילוני יכול לבחור באופן אישי להתנהג בצורה שהוא תופס כמוסרית, אבל אין לו בסיס להעביר ביקורת על מי שבוחר לחיות בצורה אחרת, בלתי מוסרית.
לעומת זאת, האדם הדתי אינו מתייחס לרגש המוסרי כאל רגש סובייקטיבי בלבד, אלא כביטוי לצלם אלוהים שבאדם, המשקף את רצון האל. המוסר אינו סתם עניין של הסכמה חברתית, שכל חברה מגבשת כרצונה, אלא מבטא את התוכנית האלוקית עבור העולם והאדם.
התייחסות כזו למוסר מעניקה לו כמובן תוקף הרבה יותר חזק מאשר הגישה שרואה בו לא יותר מהחלטה אישית. אני מעדיף את מי שנמנע מרצח ואונס משום שהוא מאמין שהם רעים באופן מוחלט, מאשר את מי שנמנע מהם רק משום ש"לא מתחשק לו כרגע".
להרחבה עיין כאן>>