שו"ת: איש אישה


ידיד שלי הראה לי את ההתחלה של המסכת שעוסקת בחתונה, וכתוב שם שהאישה נקנית בשלוש דרכים. הניסוח הוא קנייני, כאילו כריתת הברית שבין איש ואישה, ההסכם העמוק, הוא בסך הכול אגף בספרי המשפט של הלכות קניינים ומכירות... האם זה כך?

ודאי שהאישה איננה כחפץ בידי בעלה, ואינה קניינו הכספי או כל דבר דומה לזה.
האם גבר יכול למכור אותה לפי ההלכה למישהו אחר? האם יכולה להחזיר את טבעת הקידושין ובכך להיות לא נשואה? ודאי שלא. האם יכול לנהוג בה בכל דרך שרוצה, כאילו הייתה קניינו הכספי? ודאי שלא. וכן הלאה בכל תחום, אין כל השוואה בין קניין חפץ לנישואין.
המושג קניין בלשון חז”ל הוא בעל משמעות שונה לגמרי מאשר בעברית המודרנית, וזה מקור הטעות שבשאלתך. מעשה הקניין הוא מעשה סמלי שמבטא גמירות דעת, דהיינו החלטיות, לגבי פעולה מסוימת. כלומר, כל שינוי מעמד, יצירת תוקף הלכתי-משפטי, דורש מעשה ולא סיכום באמירה גרידא. ”דברים שבלב אינם דברים” כי תמיד אפשר לטעון ”אמרתי, התכוונתי, לא אמרתי וכו'”. אבל כאשר נעשה מעשה אובייקטיבי, מוחלט, הקיץ הקץ על הספקות וההתלבטויות, מכאן ואילך זה חד-משמעי, החלטי, תקף. כדי לתת תוקף למצב או מעמד, צריך לעשות מעשה סמלי. למשל, אדם ממנה מישהו להיות שלוח, לנושא מסוים. אם מינה אותו עם ”מעשה קניין”, הרי שתוקפו מוחלט יותר. אדם הבטיח הבטחה ועשה על כך מעשה קניין, זה מחייב יותר. אין כאן שום אקט מסחרי, הרי זה מינוי למשהו. מי קנה מה ממי? לא קנו אלא עשו ”מעשה קניין”. בקיצור, זו טעות בעברית ותו לא.

מדוע אישה פסולה לעדות ביהדות? וכי אי אפשר להאמין לה?

חוקי התורה נמסרו לנו מאת הקב"ה, ולכן אנו יכולים רק לנסות להבין אותם ואת טעמיהם ולא לבקר אותם.
כאשר אנו באים לדון בטעם ההלכה הזו, עולים כמה עניינים. ראשית, חשוב להגדיר היטב את השאלה. מה הוא בכלל איסור "עדות אישה"?
למרות שניתן היה לחשוב כי אישה איננה יכולה להעיד לפי ההלכה משום שהיא איננה אמינה, אפשרות זו שגויה בעליל - שהרי בדברים חשובים הרבה בעולמה של היהדות (כגון כשרות או טהרה) אישה נאמנת להעיד. בנוסף, ההלכה כלל איננה אוסרת עדות אישה באופן מוחלט גם בדינים פליליים, שהרי יש כמה וכמה מקרים בהם מותר לקבל לפי ההלכה עדות של אישה בבית משפט, לדוגמא: עדות לקטטה שהתרחשה במקום בו לא היו גברים.
מכך אנו למדים כי התורה כלל איננה אוסרת עדות אישה באופן קטגורי, אלא רק דורשת שהעדות מלכתחילה לא תיהיה על ידי אישה אלא על ידי גבר.
עכשיו ניתן לנסות להבין מדוע התורה העדיפה לצמצם עדות מפי נשים למרות שלפי ההלכה עצמה ברור שהן אמינות. אפשרות אחת להבין זאת היא שהמשפט הפלילי הוא אירוע בלתי נעים. נדמה כי התורה העדיפה לצמצם את עדות הנשים על מנת לפתור אותן מההליך הלא נעים בבית הדין ובהליכים משפטיים כשאין בכך צורך. יש לזכור שעדות בדיני ישראל איננה רשות אלא חובה, ודבר זה רצתה התורה למנוע. כאשר בוחנים את השאלה באופן המצומצם שלה, התשובה הנ"ל נשמעת הגיונית ומתבקשת.

התורה והמצוות אינם תואמים את הפמיניזם ואף במקרים רבים מכפישים, מגבילים ומבודדים נשים. איך אני, כבת פמיניסטית, יכולה לקיים את המצוות בלי שום בעיה ולפאר את סיפורי התנ"ך?

שלום לך,
אלו שאלות משמעותיות ואנו באמת עסוקים בכתיבת מאמרים משמעותיים שבע"ה יעלו בקרוב לאתר. בכל זאת אנסה להשיב על שאלותייך בקצרה.
בראש ובראשונה אדגיש שלומר שהתורה והמצוות אינם תואמים את הפמיניזם זו אמירה מורכבת ולא פשוטה.
התורה דווקא נפתחת בשוויוניות בין האיש והאישה, "זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם". רק בפרק ג, אחרי חטא האכילה מעץ הדעת, חלה ירידה בעולם ונוצר חוסר שיוויון בולט, כאשר אחת מתוצאות החטא הן: "והוא ימשול בך".
ככלל, לאורך כל הדורות מאז אותו החטא העולם נמצא במסלול של השתלמות ותיקון של התוצאות של החטא הזה. התורה והתנ"ך נכתבים בבסיסם על רקע של עולם שהוא אחרי חטא וצריך תיקון. התפקיד של התורה בהקשר הזה הוא להביא לעולם בשורה שתאפשר לו את הדרך לאותו תיקון (וראי על כך במאמרנו הבשורה של היהדות). אלא שאי אפשר לתקן בלי להבין את המציאות הנוכחית. ונראה שמכאן נבעו כל הסיפורים וגם חלק מהמצוות שנראים במבט ראשון כלא מתאימים לימינו – שהרי הם התהוו בתקופה שבה העולם היה בדרגה מאוד נמוכה. עולם של עבדות ושל מלחמות אכזריות ביותר, עולם של עבודה זרה (דבר שקשה לנו היום לתפוס בכלל) וכד'. גם גברים לא היו רוצים לחיות בעת העתיקה, ולא רק נשים... באותו עולם התורה הציבה רף מוסרי גבוה בהרבה ממה שהיה מקובל מסביב, ובכך יצרה את האפשרות לצמיחת המונותאיזם ושאר ההתפתחויות הגדולות באנושות.
כדי לגשר על פערי הדורות קיבלנו את התורה שבכתב יחד עם תורה שבעל פה, שמטרתה היא להתאים בכל דור את התורה לאתגרים של אותו הדור על פי מצבו. זאת על בסיס ומתוך המחויבות לכל מה שקדם לה מהדורות הקודמים.

לכן, כשאנו רואים בדורנו את העלייה והצמיחה של הפמיניזם נראה לי שנכון לקוראו כך:
שורשי הפמיניזם הונחו כבר בשורש הבריאה של העולם, כפי שכתבתי לעיל. לפמיניזם יש חלק בגאולת העולם. התיקון שהפמיניזם מציע ל"והוא ימשול בך", מציאות שהיום ב"ה כבר כמעט לא קיימת אחרי המהפכה הפמיניסטית, הוא ודאי חלק מתהליך התיקון ורצון ה' שמתממש בעולם.
יחד עם זאת, צריך לזכור שלא כל מה שהפמיניזם מציע אנו צריכים לאמץ. יש בתנועה הפמיניסטית גם יסודות שליליים, שאף פוגעים בנשים עצמן. כמו למשל קריאה (בחלק מהתנועות) לדמיון מוחלט לגברים, דבר שלא מתאים לא לביולוגיה שלנו ולא לרוח היהדות. או כמו רוח המתירנות המינית ופירוק המשפחה (שגם עולים הרבה באידאולוגיות של פמיניסטיות שונות).
לכן, כמו בכל דבר שאנו יונקים מאומות העולם, עלינו לקחת ממנו את כל החלקים הטובים שבו, למשל את האפשרות לפתוח בפני נשים השכלה בכל תחום, גם בתחומים התורניים, את האפשרות שנשים יכהנו במשרות שונות ויהיו פחות קשורות דווקא לתפקידים המסורתיים שיועדו לנשים, את האפשרות להיות עצמאיות כלכלית ושותפות מלאות בניהול הבית וכדומה ולהיזהר ולא לאמץ את החלקים הפחות שייכים לנו.
נמשיך בע"ה לפעול ולעשות בעולם כעובדות ה' בכל מאודנו ובע"ה נזכה לראות את התהליכים המופלאים של הגאולה שלנגד עינינו הולכים וצומחים ומתפתחים לתיקון שלם!


למה זוג שנמצא בקשר רציני צריך לשמור נגיעה עד שיתחתנו? לא עדיף שיכירו מבחינה פיזית לפני שיגיעו לנישואין?

ההלכה מבוססת על הבנה מעמיקה מאוד של נפש האדם ושל הצד הרוחני שלו. המטרה שלה היא לשפר ולהיטיב את החיים שלנו על ידי הליכה בדרכי הבריאות האמיתית.
במקרה שלנו, הקדמת הצד הגופני של הקשר עלולה לגרום לדחיית החתונה (כי למה למהר אם אפשר לעשות הכל בלי להתחייב?), ואף לביטולה בסופו של דבר. הדעה לפיה עדיף להכיר קודם מבחינה פיזית אינה עומדת במבחן המציאות: אצל החילונים, שאינם שומרים נגיעה, אחוזי הגירושין, הבגידות והבעיות המשפחתיות גבוהים בהרבה מאשר אצל דתיים וחרדים, מה שמראה שהיכרות אינטימית מחוץ לנישואין אינה מבטיחה זוגיות טובה יותר, אלא פוגעת בה. דווקא אצל משפחות דתיות מוצאים יותר סיפוק ואושר מחיי הנישואין, שנובעים במידה רבה מכך שהקשר בין בני הזוג הוא ייחודי, והם אינם סוחבים איתם זיכרונות וחוויות מקשרים גופניים קודמים.

איפה כתוב בתורה שצריך לשמור על צניעות?

שמירה על צניעות כמצווה מפורשת אינה מופיעה בתורה. לא רק שאינה מופיעה בתורה, אפילו אין סימנים מיוחדים לה בשולחן ערוך. המילה צניעות והשורש צנ"ע מופיעים בכל התנ"ך רק פעמיים בלבד: בספר מיכה "והצנע לכת עם א-להיך" ובמשלי "את צנועים חכמה". ניתן אולי לראות בכך הצנעה מכוונת של הצניעות. האם כל זה אומר שאיננו מחויבים לשמור על צניעות?
חלילה! דווקא מהפסוקים היחידים שמזכירים צניעות ברור שעבודת ה' מתבטאת בלחיות חיים צנועים. מה זה אומר?
צניעות יכולה לבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. הצניעות היא בעצם הכבוד שהאדם מכבד את גופו ונשמתו ודווקא משום כך דואג לכסות ולהסתיר ולא להחצין כל דבר כלפי חוץ. ויחד עם זאת, גם לא להחשיב את עצמו יותר מדי, אלא דווקא להיפך, לדעת את מקומו כעבד ה' בעולם, ומתוך כך להתנהל. הדברים כרוכים זה בזה.
אמנם לא שאלת מפורשות דווקא על צניעות בלבוש, אך נדגיש שהמילים "לשמור על צניעות" מתפרשות בשפה המודרנית כשמירה על גדרים מסוימים של לבוש. יש לבוש שנחשב צנוע יותר ויש שנחשב חושפני. הפרטים של ההלכות הללו נקבעים דרך השתלשלות ההלכה המקובלת, וקשורים קשר הדוק גם למנהגי החברה בכל דור ודור.
להרחבת הקריאה על הצניעות כעקרון יסוד מומלץ לקרוא את המאמר הזה>>

מדוע התורה אוסרת על אנשים בעלי נטייה חד-מינית לממש את נטייתם?

חשוב לדעת שאין לנו תשובה מוחלטת לשאלה מדוע התורה אוסרת דברים כאלו ואחרים. נקודת המוצא האמונית הראשונית היא שהתורה מצווה עלינו, ואנו מאמינים שהיא מצווה חוקים ומצוות שטובים לנו, ולכן עלינו לקיימם.
עם זאת, מצווה הזו התורה נותנת טעם מסוים: "תועבה היא". על משמעות המונח תועבה המדרש אומר לנו: תועבה - "תועה אתה בה". כלומר, שהנטייה הזו יכולה להטעות אותנו מהכיוון המקורי בו המיניות של האדם צריכה לבוא לידי ביטוי: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
אכן, מי שיש לו נטייה אך ורק לבני מינו אינו יכול לממש את הכיוון הזה, אבל כוונת התורה היא ככל הנראה היא בהטעיה הכללית של אדם לחיפוש כללי של מימוש שאינו "ודבק באישתו". אם כן, יש להציע כי סיבת האיסור היא אולי העובדה שזוגיות זו בפני עצמה איננה יכולה לאידיאל של פרייה ורבייה ובכך לבניין העולם לדורות כפי אידיאל התורה של "ודבק באישתו והיו לבשר אחד".
אולם, למרות כל אלה, הדבר החשוב ביותר להדגיש הוא את המבט הנכון לאיסור: מצד אחד, אנחנו לא באמת יודעים מדוע התורה אוסרת, אלא יכולים רק לשער. מצד שני, יהיה הטעם אשר יהיה - אין כל ספק כי התורה אינה אוסרת את הנטייה אלא את המעשה עצמו. ברם, אנשים בעלי נטיה זו נמצאים בנסיון קשה שלא הם בחרו בו ולא לשנוא אותם על הנסיונות הקשים בהם הם נמצאים.
בנוסף, יש לזכור כי אם אדם חלילה נגרר לחטא, תמיד אופציית התשובה קיימת ועומדת לו ובכלל, אין להעמיד את כל עולמו הדתי של אדם על מצווה או איסור אחד על גם על מצוות ואיסורים אחרים ו"אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו".