שו"ת: איש אישה


ידיד שלי הראה לי את ההתחלה של המסכת שעוסקת בחתונה, וכתוב שם שהאישה נקנית בשלוש דרכים. הניסוח הוא קנייני, כאילו כריתת הברית שבין איש ואישה, ההסכם העמוק, הוא בסך הכול אגף בספרי המשפט של הלכות קניינים ומכירות... האם זה כך?

ודאי שהאישה איננה כחפץ בידי בעלה, ואינה קניינו הכספי או כל דבר דומה לזה.
האם גבר יכול למכור אותה לפי ההלכה למישהו אחר? האם יכולה להחזיר את טבעת הקידושין ובכך להיות לא נשואה? ודאי שלא. האם יכול לנהוג בה בכל דרך שרוצה, כאילו הייתה קניינו הכספי? ודאי שלא. וכן הלאה בכל תחום, אין כל השוואה בין קניין חפץ לנישואין.
המושג קניין בלשון חז”ל הוא בעל משמעות שונה לגמרי מאשר בעברית המודרנית, וזה מקור הטעות שבשאלתך. מעשה הקניין הוא מעשה סמלי שמבטא גמירות דעת, דהיינו החלטיות, לגבי פעולה מסוימת. כלומר, כל שינוי מעמד, יצירת תוקף הלכתי-משפטי, דורש מעשה ולא סיכום באמירה גרידא. ”דברים שבלב אינם דברים” כי תמיד אפשר לטעון ”אמרתי, התכוונתי, לא אמרתי וכו'”. אבל כאשר נעשה מעשה אובייקטיבי, מוחלט, הקיץ הקץ על הספקות וההתלבטויות, מכאן ואילך זה חד-משמעי, החלטי, תקף. כדי לתת תוקף למצב או מעמד, צריך לעשות מעשה סמלי. למשל, אדם ממנה מישהו להיות שלוח, לנושא מסוים. אם מינה אותו עם ”מעשה קניין”, הרי שתוקפו מוחלט יותר. אדם הבטיח הבטחה ועשה על כך מעשה קניין, זה מחייב יותר. אין כאן שום אקט מסחרי, הרי זה מינוי למשהו. מי קנה מה ממי? לא קנו אלא עשו ”מעשה קניין”. בקיצור, זו טעות בעברית ותו לא.

מדוע אישה פסולה לעדות ביהדות? וכי אי אפשר להאמין לה?

חוקי התורה נמסרו לנו מאת הקב"ה, ולכן אנו יכולים רק לנסות להבין אותם ואת טעמיהם ולא לבקר אותם.
כאשר אנו באים לדון בטעם ההלכה הזו, עולים כמה עניינים. ראשית, חשוב להגדיר היטב את השאלה. מה הוא בכלל איסור "עדות אישה"?
למרות שניתן היה לחשוב כי אישה איננה יכולה להעיד לפי ההלכה משום שהיא איננה אמינה, אפשרות זו שגויה בעליל - שהרי בדברים חשובים הרבה בעולמה של היהדות (כגון כשרות או טהרה) אישה נאמנת להעיד. בנוסף, ההלכה כלל איננה אוסרת עדות אישה באופן מוחלט גם בדינים פליליים, שהרי יש כמה וכמה מקרים בהם מותר לקבל לפי ההלכה עדות של אישה בבית משפט, לדוגמא: עדות לקטטה שהתרחשה במקום בו לא היו גברים.
מכך אנו למדים כי התורה כלל איננה אוסרת עדות אישה באופן קטגורי, אלא רק דורשת שהעדות מלכתחילה לא תיהיה על ידי אישה אלא על ידי גבר.
עכשיו ניתן לנסות להבין מדוע התורה העדיפה לצמצם עדות מפי נשים למרות שלפי ההלכה עצמה ברור שהן אמינות. אפשרות אחת להבין זאת היא שהמשפט הפלילי הוא אירוע בלתי נעים. נדמה כי התורה העדיפה לצמצם את עדות הנשים על מנת לפתור אותן מההליך הלא נעים בבית הדין ובהליכים משפטיים כשאין בכך צורך. יש לזכור שעדות בדיני ישראל איננה רשות אלא חובה, ודבר זה רצתה התורה למנוע. כאשר בוחנים את השאלה באופן המצומצם שלה, התשובה הנ"ל נשמעת הגיונית ומתבקשת.