הבשורה של היהדות לימינו - מבט-על


בחר סגנון מאמר:

מאת צוות האתר




לפני 3,800 שנה קיבל אברהם את הציווי "לֶךְ-לְךָ", יצא לארץ ישראל ופתח בדרך חדשה. אברהם גדל בביתו של תרח, שהיה כוהן של הדת הכשדית, ובוודאי ראה פעמים רבות את אביו מקריב ילדים קטנים לאלילים. האמונה בכוחות עליונים השולטים על גורל בני האדם ותובעים את כוחותיו לשירותם מילאה אז את כל מרחב הציביליזציה, וכמעט שלא היה אפשרי לחשוב מחוצה לה. אולם אברהם פקפק בכוחם של האלילים, ניפץ את פסליהם והקדיש את חייו להפצת הבשורה החדשה שנתגלתה לו, לפיה אלוהים בלתי מוגבל והוא מביא לעולם חסד ומשפט, ברכה וקידמה, ולא שפיכות דמים ואכזריות[1].

הבשורה היהודית

הבשורה של אברהם שינתה את העולם. היא חידשה תפיסה לפיה אלוהים והאדם פועלים יחדיו לתיקון העולם ולשכללו[2]. היא גילתה שהאדם יכול ליצור קשר עם אלוהים[3], ושאלוהים רוצה וחפץ באדם[4]. היא גילתה שאלוהים לא מאיים על האדם[5], ובוודאי שהאדם לא מאיים על אלוהים[6]; שהם נמצאים ביחסים של דיאלוג הגון ואוהב[7], ולא זה מול זה כבזירת קרב.

בשורה זו חוללה בכול התקופות שינויים אדירים במציאות.על ידי משה היא הניעה את השחרור של מעמד עבדים נדכא לחירות ולעצמאות,[8] וכוננה קולקטיב לאומי שלם הקשור כולו בברית עם אלוהים[9]. על ידי יהושע היא הכניסה אותו לארץ, והראתה שבשורה שמימית מסוגלת להתגשם בחיים ארציים. על ידי דוד ושלמה היא יצרה דתיות עילאית שכרוכה בחטיבה אורגנית עם ספרות והגות, טבע ומלוכה, עוצמה לאומית ושלום עולמי. על ידי ישעיהו ונביאי בית ראשון היא הטיפה על מקורו האלוהי של המוסר, ועל החשיבות של הנקודה האנושית הפנימית במקום הפולחן החיצוני. בתקופת אסתר היא גלתה שאין מצב שמצדיק יאוש, ושגם בזמנים החשוכים ביותר הנוכחות האלוהית מצויה וגואלת. בתקופת שיבת ציון היא גילתה שכנגד החורבן וההרס יש בניה מחודשת ותקווה. בימי המכבים התגלה כי שההתקוממות אקטיבית למען הרוח מנצחת את חוקי הטבע והכוח. על ידי אנשי הכנסת הגדולה היא גילתה שאפשר למצוא את האל בכל הדקויות של אורחות החיים ובכל פרט של התנהלות שגרתית ועשיה. בימי הביניים היא גילתה שהעם האוחז בה ממשיך להתקיים נגד כל חוקי ההיסטוריה. על ידי חכמי ימי הביניים התגלתה תפיסה שמאחדת את החכמה האנושית וההתגלות האלוהית, ועל ידי המקובלים התגלה שהעולם שלנו הוא בבואה של העולם האלוהי ושבו עצמו טמון סוד נפלא.  

גם בעת החדשה הבשורה היהודית דחפה יהודים מאמינים ולא-מאמינים למהפכות ותיקונים רבים מספור. על ידי פרויד היא העמיקה בנבכי הנפש האנושית וגילתה שהיא אכן ניתנת לגאולה. על ידי מרקס היא קראה לעולם של צדק כלכלי ושיוויון, ועל ידי ישעיה ברלין – לחופש ופתיחות. על ידי איינשטיין היא חשפה את עיקרון האחדות גם בחוקי הטבע והעולם החומרי, ועל ידי סופרים כמו קפקא היא דרשה את כבודו ואנושיותו של האדם הקטן אל מול מערכות גדולות ממנו. לבסוף, על ידי הרצל והוגי הציונות האחרים היא יזמה מהלך היסטורי שנראה בלתי אפשרי של שיבה, וקיוותה לייסודה של "חברת מופת" שתהיה דגל מוסרי לעולם כולו.

 היהדות פעלה לאורך כל שנותיה כגורם מהפכני ומרומם, בכל סביבה שהייתה בה. היא לא עשתה זאת באמצעות משנה פילוסופית או שיטה חברתית סדורה, אלא בעצם הקיום שלה כישות לאומית והיסטורית בעולם, מתוך העקרונות האמוניים העמוקים המנוחים ביסודה.   

שתיקה של עולה חדש

והיכן אנחנו היום?

דורנו, אולי יותר מכל דור אחר, מחפש למשמעות[10]. תקופתנו יודעת למלא לעילא את הצרכים החומריים המאפשרים לנו לחיות, אך באופן כללי היא לא מסוגלת לספק לנו תכלית שלמענה ראוי לחיות[11]. המדע נותן תשובות על האופן שבו הדברים עובדים, אבל הוא לא מסוגל לומר למה ולשם מה יש בכלל דברים[12]. הטכנולוגיה נותנת לנו כוח ויעילות, אבל לא מטרות שלמען דרוש לנו כוח זה[13]. המדינה הדמוקרטית מאפשרת לנו לחיות כאוות נפשנו, אך לא בטוח שאנחנו בעצמנו יודעים מה זה לחיות [14]. בהיעדר בשורה גבוהה יותר, עודף השפע הופך לזרם אין-סופי של בידור[15], והחיים מתרוקנים מכל תוכן חשוב. מתוך כך פחות מתחתנים[16], פחות מולידים ילדים[17], אחוזי הדיכאון וההפרעות הנפשיות בולטים[18] וההתאבדות גוברת.[19] 

העולם צמא למשמעות, ולכן נדמה שהבשורה של היהדות חשובה בדורנו במיוחד. אולם משום מה אנחנו שותקים. היהדות לא מצליחה לפרוץ קדימה ולהביא לתרומה תרבותית משמעותית אפילו בישראל, כל שכן שאינה משמשת "אור לגויים" ומאירה את העולם כולו. השתיקה לא הייתה מתסכלת אם באמת לא היה לנו מה לומר, אבל התסכול הוא עצום. יש לנו אוצרות של ממש באמתחתנו, ובכל זאת אנו שותקים.

נדמה שמקור השתיקה חיסרון בשפה. לאורך שנות הגלות הפסקנו לחיות על ארץ משלנו, וממילא עברנו לחיים רוחניים ומופשטים. משהתכנסה השכינה לארבע אמות של הלכה[20], יצרנו עולם אדיר של רוח שאין לו חיבור עם מרחבי החיים המוחשיים. יצרנו שפה רוחנית, פנימית ושמימית, אך התנתקנו מהמציאות הראלית שלנו ושל העמים שסביבנו, וכך הפסקנו להתכתב איתה. עכשיו, משחזרנו לחיים המעשיים, וקולנו יכול סוף סוף להישמע, אנחנו שותקים בשתיקה דומה לזו של עולה חדש, שעדיין לא התרגל לשפה החדשה ואינו יכול לבטא את עולמו בתוכה. התפקיד שלנו בדור הזה הוא אפוא לתרגם את הרעיונות המופשטים שקיימים במסורתנו לכדי בשורה מודרנית וחיונית. 

 המאמרים בוועדת "יהדות וחיים מודרניים" באתר נועדו להירתם למשימה הזאת. במאמר זה ניתן סקירה כללית על התרומה שעשויה להיות ליהדות למאה ה-21. הקוראים מוזמנים להשתתף בחשיבה על נושא זה; נשמח מאוד לקבל תגובות וכיווני מחשבה נוספים בתגובות, בצא'ט או באימייל

תרומת היהדות לימינו - הצעות

גישה א: קשר עם המוחלט

החברה שלנו הצליחה מעל ומעבר בתחומים כמו מדע, פילוסופיה, כלכלה, אמנות, שיח זכויות אדם וכדומה – תחומים שניתן להגדירם כהומניסטיים, שנוגעים לרווחתם ולאושרם של בני אדם בעולם הזה. מי שיחפש תוספת של היהדות לתחומים האלו, ייתכן שימצא, אבל יש להודות שהחברה החילונית כבר הגיעה בהם מתוך עצמה להישגים מרשימים שאינם זקוקים לתוספת.

אולם ההוויה האנושית אינה מתמצת בתחום ההומניסטי. גם אחרי שיגיע לרווחה כלכלית וטכנולוגית מלאה, להבנה ברורה של העולם הפיזי וחוקיו ולמיצוי השיוויון והצדק הפוליטי[21] – עדיין לא יגיע האדם למילוי תעודתו האנושית. מטרתה של הדת איננה לתרום לרווחתה של החברה האנושית (אם כי היא בהחלט עשויה להשפיע גם שם), אלא לחבר את האדם ואת האנושות עם האלוהות[22].

האלוהות היא האור האין-סופי שבבסיס המציאות. ניסיונו המדעי של האדם להכיר את העולם שסביבו לא יכול להיות שלם בלי הכרה של מה שחולל את המציאות ושעומד ביסודה. האומנות, הספרות וההגות, שנועדו להבין את פשר החיים האנושיים ולרומם אותם, ימצאו את התכלית שלהם בחיבור עם המשמעות הנצחית שמעל הכול. גם הסוציולוגיה, הפוליטיקה והכלכלה ישתנו וישפועו לטובה מתפיסת העולם השלמה הזאת. לפי גישה זאת, התרבות החילונית שאחנו חיים אותה היום אמנם בנתה את עצמה לתלפיות, אך היא חסרה את העיקר. היא עתידה לחזור לאלוהים לא משום שהיא מוכרחת, אלא משום שהיא תרצה בו, לצורך השלמתה.  

בהקשר הזה יש ליהדות יתרון מובהק: היהדות היא מתחילתה עמידה מול האלוהות כפי שהיא, תוך מאבק עיקש באלילות ובהשלכות של תפיסות ורגשות אנושיים על מושג האלוהות שלנו. בהתאם לכך עם ישראל הוא העם היחיד שנוצר על ידי התערבות ישירה של הבורא כיצירה אלוהית מובדלת, והתורה האלוהית מקורה לפי בגילוי שמימי מקורי [23]. ישנם אמנם גילויים רוחניים גם בדתות אחרות, אבל היהדות היא היחידה שמציעה על סמך התגלות ישירה אורח חיים מפורט ומדוקדק בכל אורחות החיים ולכל רבדי החברה. 

גישה ב: לשקם את הצלם

הגישה הקודמת טענה שהיהדות מוסיפה את הקומה האלוהית על גבי ההומניזם, אשר עומד לעצמו גם בלעדיה. אולם אם נתבונן נראה שללא חיבור לאלוהים גם ההומניזם קורס.

נתבונן בצרכים העמוקים של בן דורנו. על אף שלאדם בן דורנו יש גישה לידע ולעושר, הוא מרגיש באופן כללי מיואש ומתוסכל. שום תחום מחקר אינו נעול בפניו, ובכל זאת התרבות הכללית מלאה בתחושת אכזבה ובנאליות. בן דורנו אמנם אינו רעב והוא משופע בשפע חומרי גדול יותר מכל דור אחר – ובכל זאת השפע הזה לא מביא אותו לאושר. להפך, הוא מביא אותנו לתחושת ריקנות מכרסמת. הבנת חוקי הטבע אמנם העניקה לנו עוצמה רבה, אך למרבה האבסורד הכוחות שניתנו לנו הובילו אותנו דווקא לתחושה של הקלילות הבלתי נסבלת של הקיום. אם זכינו בכול, מדוע אנחנו מדוכאים?  

הסיבה ליאוש היא שתקופתנו יודעת לספק לנו את הצרכים החומריים המאפשרים לנו לחיות, אולם היא מתכחשת לרוחניות. לכן אינה מסוגלת להעניק לנו מוטיבציה שלמענה יש בכלל טעם לחיות. המצב הזה מוביל את החברה למצוקה קיומית קולקטיבית, ומשם לסתמיות ויאוש. אם לחיים אין טעם, הרי שכל השפע והידע מיותרים.

היהדות מעצבת מלכתחילה תפיסת עולם שנותנת משמעות. העולם נברא על ידי אל שרוצה בו; השפע אינו מגיע לנו כמובן מאליו, אלא מתנה של אוהב.[24] 

האל מנהיג אותו בצדק ובחכמה, ההיסטוריה אינה מקרית, איננו נשלטים ביד כוחות שאין לנו שליטה עליהם. האדם נקרא להשתתף איתו במהלך. האדם עצמו נברא ב"צלם אלוהים" והוא משקף את האל בתוכו, כלומר יש בו ממד של טוב וערך עצמאיים. ולמעשיו הטובים והרעים יש משמעות ממשית. כל אתגר הוא שליחות, ולא קושי מקרי. כל מימוש עצמי הוא תיקון העולם כולו, ועצם החיים הבריאים הם מצווה. תפיסת עולם זו, שאלו הם רק יסודתיה הכלליים, מסוגלת להטמיע בחברה שלנו ערכים, משמעות ותקווה.

התרבות המערבית בנויה על חשיבותו של האדם, שביסודה האמירה שהאדם "נברא בצלם". אולם תפיסה זו הולכת ומאבדת את משמעותה. ככל שהקהילה המדעית מתרגלת לחשיבה אבולוציונית פשטנית[25], האדם נתפס כתוצר של כימיה אקראית ואינו שונה מהותית מכל דבר אחר ביקום. אפילו ללא רדוקציה זאת, השמטת המילה "אלוהים" מ"נברא בצלם", כלומר כפירה בממד הקדושה – שהוא הנותן לאדם את החשיבות המיוחסת לו – משאירה את האמונה הזאת כדוֺגמה ריקה מתוכן. ברור שגם אתאיסט חילוני יכול לנהוג במוסריות, אבל זה יהיה מבוסס על רגש מקרי ולא על תפיסת עולם ברת-גיבוי. בעולם שלנו כבוד האדם עוד נשמר, אולי מכוח האנרציה, אבל אין עיגון לכך שזה יישמר בעוד דור או שניים[26]. אנחנו מכירים מההיסטוריה מעצמות-על מפותחות מאוד לזמנן שלא ראו באדם הפשוט ולא כלום. כבר היום רבים מרגישים שהעולם הטכנולוגי, הטכנוקרטי ועמוס הבירוקרטיה שלנו הופך בני אדם לנתונים בלבד בתוך מכונת הכלכלה המשומנת. הליברליזם, ספינת הדגל המוסרית של מציאות מחולנת זו, דווקא מתיר יותר ויותר מעשים שנתפסו כמעוותים את המהות האנושית, ושולל את היכולת להתנגד להם, וכך מדרדר בקצב מואץ את הייחודיות המוסרית האנושית. גם תורות המזרח, שהעולם המערבי נוהה אחריהן לצורך השלמה רוחנית, הן בעלות מסורת ארוכה של אפסות האדם ואי-פרסונליות. האדם אינו נתפס כיצור שונה באופן מהותי מבעלי החיים, והדרך להגיע אל המפגש עם האלוהות עובר בהכרח דרך איפוס הזהות האישית[27].

רעיון צלם אלוהים שבאדם, כלומר כבוד האדם וחירותו מתוך השיקוף האלוהי שבמהותו, חיוני עבור המשך שגשוגה ועילויה של האנושות. ללא שיקוף אלוהי זה אין עוגן מטפיזי למחוייבות של האדם כלפי האחר, ואין משמעות אמיתית לבחירות של האדם כלפי עצמו. תרבות עתידית שתזנח את רעיון צלם האלוהים עשויה להגיע לרמה טכנולוגית וכלכלית גבוהה אך לאבד צלם אנוש, וייתכן גם שבעקבות אבדון זה גם העוצמה החומרית תאבד.

צלם אלוהים הוא רעיון יסוד של יהדות, שמעולם לא הטיפה לדיכוי התרבות ושמושג האדם תמיד עמד בראש מעייניה [28]. למעשה היא המקור האפשרי היחיד לרעיון הזה כיום: דתות המזרח אינן מכירות בו, האלסאם אינו מכיר בו, המדע המודרני אינו מכיר בו והנצרות, שהיא אולי החלופה היחידה ליהדות על השבת הרעיון, נמצאת בעצמה במשבר.    

גישה ג: שביל האמצע

הצגנו את שתי התרומות שעשויות להיות ליהדות עבור העולם המודרני: האלוהות הטרנסצנדנטית וחשיבות האדם. אולם נקודה שלישית וחשובה לא פחות שהבשורה היהודית עשויה לתרום היא ההשלמה ההדדית בין המושגים האלה.

אנחנו חיים בעולם מקוטב מבחינה ערכית. המערב הלך באופן כללי לכיוון הומניסטי וליברלי, אבל דחה מתוך כך את הרוחניות ואת אלוהים[29], מסכן את הטבע ומפרק את מוסדות המשפחה והלאום. העולם המוסלמי דוגל באלוהות מופשטת המכתיבה את כל תחומי החיים, אך הוא מדרבן תפיסת עולם פונדמנטליסטית, וחמור מכך – פשעי שנאה ואלימות. שני העולמות האלה רואים זה את זה כסוג של שטן.

גם בהשוואה של המערב מול המזרח הרחוק נמצא קוטביות דומה: במערב קידמה כלכלית וטכנולוגית קודמת כמעט לכל, הוא ממלא את העולם במפעלי ענק מזהמים ויוצר תרבות של תחרות וסטרס מתמיד; במזרח יש מסורות רוחניות עשירות וארוכות-שנים שמלמדות שלווה וחיבור לקוסמוס, אולם גם נחשלות מבחינה מדעית ומתחזקות עוני מחפיר.

החיבור בין חומר לרוח, בין חסד לדין ובין חלום למציאות הם חידת החיים של כל אחד מאיתנו, ומסתבר שאלו גם השאלות הכלליות של האנושות. ברור שהליכה לקוטב אחד בלי התחשבות בשאר המציאויות מוביל לעיוותים וסבל, וגם יוצר מלחמה מול הקטבים האחרים. אולם באופן טבעי אנחנו לא מכירים דרך מלבד לבחור כיוון אחד ולשלול את היתר.  

גם ביהדות יש קטבים וניגודים פנימיים, אבל נוכל לומר בצדק שיש בה רמה גבוהה של איזון בין האידאות השונות המרכיבות את המרקם האנושי. הדוגמה הבולטת לרוח האיזון היהודית הוא ההלכה, שכמעט שאין בה תחום שאינו מצטיין במורכבות ובאמירה מרובדת. כך גם בדיאלוג התלמודי, שמאפשר דיון רחב בין קצוות שונים ומאפשר גם להשאיר דברים במחלוקת. גם הפילוסופיה של ימי הביניים מתבלטת בשאיפה לאיזון וכוליות, ובפרט הקבלה שמה לעיקר את הגילויים השונים של האלוהות הקיימים בה כאחדות מלוכדת.

הבשורה שלה לעולם המודרני לפי גישה זו הוא שאפשר לאחד ולחבר עולמות, ושעל אף שהם סותרים זה את זה אפשר להיות בשניהם בהרמוניה. אפשר להיות גם מאמין וגם רציונלי, אפשר להיות לאומי וגם לרדוף אחר תיקון העולם האוניברסלי.

החידוש הזה של היהדות מתחיל מתפיסת האלוהות שלה, לפיה אלוהים הוא אחד בכל מיני ייחוד והוא המקור לכל התופעות שבעולם. אם אלוהים הוא אחד וכל הדברים בעולם נובעים ממנו, אזי גם דברים שנראים כמנוגדים זה לזה מקורם אחד. מעבר לכך, היהדות תמיד הטיפה שאת אלוהים האחד אי אפשר לתפוס באופן שלם, ולכן כל תפיסה ספציפית היא אולי נכונה אבל איננה הדבר עצמו. לכן תפיסות שונות של אלוהים, שהן השורש לתפיסות שונות לגבי העולם ולגבי ערכים, עשויות להיות שתיהן אמת למרות שהן סותרות זו את זו. תפיסה זו מאפשרת פלורליזם שאיננו רלטביזם מפרק אלא מוצא שורש אמיתי לכל אחת מהדעות [30]. כמו כן הוא מאפשר דיון ובירור בין הדעות והעמדה שלהן בסכימה כוללת[31] נראה שהעולם שלנו זקוק יותר מכל לדרך אמצע שכזאת, ולדרך שיודעת לחבר בין הקצוות מבלי ליפול לחוסר המשמעות של הרלטביזם. 

סיכום

התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל. (הראי"ה קוק, אורות, עמ' קלו)

במאמר זה ניסינו להתחקות אחר אותו "דבר גדול" שהיהדות כאומה מבשרת. אם אלוהים אכן התגלה והדברים אכן אמיתיים, הרי שהבשורה הזאת קיימת, ויום אחד היא תתממש במלואה. נראה שהדבר תלוי בתהליכים היסטוריים רחבים, כגון קיבוץ גלויות ושיבת עם ישראל בתשובה כללית. אך נראה שכבר היום עלינו לחפש אחריה ולנסות להבין ולנסח אותה.

במאמר זה הצענו שהבשורה היהודית קשורה ליחס המיוחד שהיא מכוננת בין האדם ובין האל – יחס שאינו מגדיר את אלוהים אך כן בא איתו במגע. היחס הזה, כך טענו, הוא יחס אמוני שמפתח ומעצים את האדם ואת התרבות. הצענו שלוש תרומות עיקריות שעשוי להיות לרעיון הזה לתרבות המודרנית: חיבור עם אלוהות טרנסצנדנטית, עיגון לצלם האדם, ואיזון בין ערכים שנראים סותרים, לרבות הערכים אדם ואלוהים.

ישנם רעיונות נוספים שלא התייחסנו אליהם במאמר, כמו החשיבות של ערך המשפחה ביהדות והרעיון של ההלכה. הקוראים מוזמנים כאמור לשלוח תגובות וכיווני חשיבה כתוב לנו בתגובות, בצא'ט או באימייל, ולהשתתף בחשיבה המשותפת על תחום חשוב זה.    

סקירת הנושאים בתחום יהדות וחיים מודרניים

המאמרים בתחום זה עונים בעיקר על השאלות הבאות:

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "הבשורה של היהדות לימינו - מבט-על" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


[1] יש קשר ישיר בין האמונה בריבוי אלים, האמונה במוגבלות שלהם ובהיותם העלי צרכים ותאוות, והאמונה ביחס האכזרי שלהם כלפי האדם ובתביעות האכזריות שהם תובעים לעבודתם. וכן להיפך, יש קשר ישיר בין האמונה באל אחד שהוא מעבר לכוחות הטבע, האמונה בחוסר המוגבלות שלו ובחוסר הצורך שלו, והאמונה בצדק וביושר שהוא בעצמו נוהג בהם ושלהם הוא מצפה מנבראיו. למעשה כפי שהראה יחזקאל קויפמן (תולדות האמונה הישראלית א, עמ' 298). שורש האמונה האלילית הוא לא רק ריבוי האלים, אלא שהאלים בעצמם כפופים לחוקים שקודמים להם, ויש להם צורך כמו-חומרי במנת הקורבנות על מנת להתקיים. חיבור הדוק נוסף הוא בין אלילות לפסימיזם, ובין אמונת הייחוד לבין תקווה: מכיוון שכוחות אגואיסטיים שולטים על גורל האדם והם בתורם כפופים לחוקיות שהיא עיוורת לחלוטין,אין לחיים תוחלת ואין להם אופק ציפיות. מכאן האמונה במחזוריות קבועה של זמן מעגלי בעולם האלילי. מאידך, לפי אמונת הייחוד האל ברא את העולם מתוך רצונו החופשי, וממילא כל דבר שקיים קיים כי הוא רצוי, וכמו שמכריז האל במעשה הבריאה: "והנה טוב מאוד". מכאן גם נפתחת תפיסת הזמן הליניארית, שהוא הזמן בעל התכלית (וראה על זמן זה תומס קהיל, מתת היהודים). עוד על הפסימיות של עולם האלילות והמיתוס ראה דניאל שליט, ארץ ושמים, ב. 

כפי שנטען בסוף המאמר, עיקרה של היהדות היא שחרורו של אלוהים מכל מגבלה וצמצום, וממילא מצורך ומאכזריות, ושהשחרור הזה הוא גם העמדה הדתית היחידה המובילה להומניות ולעליית הצדק והיושר בקרב החברה האנושית. אמנם היום המאבק עם האלילות כמעט שאינו קיים (אם לא בתפיסה האלילית המובלעת באופן לא מודע בתוך הדתות המונותאסטיות), והשאלה היא כיצד עקרונות אלו באים לידי ביטוי גם כלפי העולם החילוני ההומניסטי המודרני והפוסט-מודרני שאנו חיים בו. אולם אפשר לומר באופן כללי שגם בתפיסה המדעית המודרנית העולם נשלט בידי כוחות עיוורים שאינם נענים למוסר ולצדק, המוות הוא סופי והאנושות ככלל חסרת משמעות בתוך מרחבי הקוסמוס. אמנם מבחינה מוסרית-הומניסטית העולם המודרני עדיין אוחז באמות מידה גבוהות, אך אל לנו לשכוח שהפשיזם הוא תופעה מודרנית בדיוק כמו הדמוקרטיה. נוסף על כך, התפיסות המדעיות החדישות מערערות על מושג הנשמה המבטיח את צלם האלוהים של האדם והטכנולוגיות החדשות מאפשרות פירוק של המושג הזה בפועל (הנדסה גנטית, שיבוט, בינה מלאכותית, תרומות זרע והפריות מעבדה, וכמובן הנושא השנוי במחלוקת של הפלות), כך שללא עיגון מטפיזי לצלם האלוהים שבאדם ייתכן שהמושג הזה לא יתמיד. 

[2] על שותפות האדם והאל בתיקון העולם ראה בין היתר רמח"ל, דעת תבונות (הוצ' פרידלנדר), עמ' קעג: "והנה הקב"ה מחלק מעצם הנהגתו לכנסת ישראל, להיותה שותפת [=שותפה] עמו בהשלמת הבריאה, שיהיה הוא ית' מתקן מצד אחד, והיא מצד אחר, ומיניה ומינה יסתיים התיקון השלם. ובבחינה זאת אמרו ז"ל במדרש (שיר השירים רבה ה, ב; ילקוט שמעוני שם) 'יונתי תמתי – תאומתי'... על כן אמרו במדרש הנ"ל 'כביכול לא אני גדל ממנה ולא היא גדולה ממני'."
כעין זה מצינו בדיון המפורסם בין ר' עקיבא לטורנוסרופוס: "מעשה ששאל מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?! אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולין ? אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השיבולים? אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו? ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול – לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם. (מדרש תנחומא, תזריע, ה, ה).

[3] השאלה הגדולה של הדת איננה אם אלוהים קיים, אלא האם הוא מתעניין בבריאה והאם הוא מתקשר איתה. פילוסופים ואנשי מדע רבים האמינו בקיומו של "כוח עליון", "ארכיטקט קוסמי" וכד' שיצר את היקום ואירגן אותו, אולם כפרו באפשרותה של קשר ממשי (ראו דאיזם). גם בעולם האלילי האמינו רוב התרבויות בקיומו של אל עליון מופשט אחד (פרסונלי או בלתי פרסונלי), אלא שהם כפרו ביכולת לעמוד איתו בקשר ישיר, ועבדו את האלים הנמוכים יותר (ראה למשל מירסה אליאדה, Patterns in Comparative Religion; וכן את התיאוריה על הדת המצרית כאן . תיאור דומה של התפתחות הדתות הביא הרמב"ם במשנה תורה, הלכות עבודת כוכבים, א, א). גם בספר הכוזרי התמיהה והחיפוש העיקריים אינם אם האל עצמו קיים, אלא "הדבר התמוה הזה, שבורא הגופים והרוחות והנפשות והשכלים והמלאכים, אשר הוא מרומם ומקודש ונישא מכדי שישיגוהו השכלים, כל שכן החושים, יש לו התחברות עם בריה שפלה זו, מאוסת החומר [האדם]" (סימן נח). 

הרב והפילוסוף אליעזר ברקוביץ' טוען (אלוהים, אדם והיסטוריה, עמ' 12-13) שהיהדות מוכיחה את ההתעניינות הזאת מהעובדה ההיסטורית ומההתנסות הישירה. אכן במקרא אלוהים מדבר עם האדם כדבר מובן מאליו, שאינו זוקק הסבר מיוחד, לאורך רוב ספר בראשית. המילים "וַיְדַבֵּר ה'" פותחות את מירב פרשיות התורה. כל מצוות התורה מכוונות לרעיון שלאלוהים איכפת מאוד מן הנעשה בבריותיו ומהאופן שבו הן נוהגות, וכך כל מוסר הנביאים. מן הצד השני, התפילה והדיבור הישיר הן דרכים של האדם לפנות חזרה אל אלוהים, ואלוהים מגיב להם. גם המצוות הן דרכים של האדם להתקשר עם האלוהים.

[4] ראה על כך בהרחבה בספרו של אברהם יהושע השל, אלוהים מבקש את האדם.

[5] מחשבה זו היא הבסיס לכפירה המודרנית: משהתפתחה האנושות בתחומי המדע, הטכנולוגיה, האומנות והחברה, היא תופסת את אלוהים ככושל וכמגביל. פרדריך ניטשה נתן ביטוי למניע שלו לכפור באלוהים בדמות הוכחה לוגית-כביכול: "כי אם יש אלוהים הרי שהוא השלמות המוחלטת, והרי שהאלוהים הוא טוב, ואם הוא השלמות המוחלטת, אני – איך לא אקנה בו? והרי אמרנו שהוא טוב, אז למה ברא אותי בעולם שאהיה מוכרח לקנא בו?". מאמר זה, המנוסח על פי דרכו של ניטשה כעין חידוד, מסגיר הנחה מובלעת אודות יחסי האדם והאל. אלו נתפסים כתחרות סכום אפס: שלטונו של האל הוא הגבלתו של האדם, ועליית האדם היא מפלת האל. באותו האור יש לראות את המניע לפירוק הארוך ורב-הפנים של ניטשה את מושג המוסר: הוא הרגיש שהמוסר כפי שהחברה המערבית מבינה אותו בהכרח מגביל את רצונותיו החופשיים והאותנטיים. כך גם ראו זאת פרויד, הוגי הרומנטיקה ומחוללי המהפכה המינית. התפיסות האלה מושרשות עמוק בתודעה הלא-יהודית, כפי שבא לידי ביטוי קדום במיתוס על האל פרומתאוס, שגנב את האש מן האלים ונתן אותה לבני האדם, ובכך התחיל למעשה את הציביליזציה האנושית. אך פרומתיאוס נענש על כך בעונש נצחי. גם בתרבויות אחרות קיים המוטיב הרעיוני שהאלים מתקנאים באדם ולכן מגבילים אותו.

שורש התפיסה הזאת הוא האמונה כי האלים מוגבלים, וממילא קנאיים לכבודם האישי. מתוך כך נוצר כאמור משחק סכום אפס שבו או שהאדם הורג את אלוהיו, כופר ביקר לו ונותר בחלל ריק, או שהוא מתכופף לו ומוותר על עצמותו.

מתפיסות אלו התגלגל המושג הפסיכולוגי "רצח האב", לפיו הילד חייב למרוד בהוריו על מנת לפרוץ בעצמו. מושג זה הושאל אחר כך לכלל התפתחות התרבות במושג "חרדת ההשפעה". ואכן במיתוסים קדומים רבים יש תופעה של דור אלים שהורג ומחליף דור קדום יותר, או טקס שבו ראש השבט המגלם את האל הראשי נרצח בכל שנה מחדש.

מהבחינה הזאת המיתוס היהודי של בראשית א טורף את הקלפים, שכן הוא מספר שהאדם נברא מלכתחילה בצלם אלוהים מתוך רצונו של אלוהים שיהיה לו נציג בעולם, ונצטווה על ידו במפורש לכבוש את הארץ ולרדות בה. מכיוון שהאל אינו מוגבל, רצונו אינו אגואיסטי אלא טוב ומיטיב, והציפיות שלו מהנבראים הם להתעלותם המוסרית שלהם-עצמם. ה"הגבלה" כביכול היחידה על האל היא שהאדם ישפר ויטיב את עצמו מבחירתו החופשית. לכן משחק סכום האפס לא קיים. המוסר אינו בא כניגוד להתפשטות רוח האדם, וקבלת עול מלכותו של אלוהים אינו בא כניגוד להתפתחותו והתעלותו.

גם מיתוס המצאת האש, מחוללת הציביליזציה, על פי המדרש היהודי הוא מתת האל עצמו מתוך אהבתו לאדם והתחשבותו בצרכיו ובפחדיו, ולא גניבה שנעשתה בניגוד לרצונו (לפי בראשית רבה יב, ו). ובהתאם לכך, כפי שמראה פרופסור מרדכי רוטנברג, במשפחה היהודית מושג האבהות שונה ותשוקת "רצח האב" אינה קיימת באותה הצורה (וראה על כך עוד הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, עמ' שצז).   

[6] מחשבה זו היא הבסיס לכפירה המודרנית: משהתפתחה האנושות בתחומי המדע, הטכנולוגיה, האומנות והחברה, היא תופסת את אלוהים ככושל וכמגביל. פרדריך ניטשה נתן ביטוי למניע שלו לכפור באלוהים בדמות הוכחה לוגית-כביכול: "כי אם יש אלוהים הרי שהוא השלמות המוחלטת, והרי שהאלוהים הוא טוב, ואם הוא השלמות המוחלטת, אני – איך לא אקנה בו? והרי אמרנו שהוא טוב ,אז למה ברא אותי בעולם שאהיה מוכרח לקנא בו?". מאמר זה, המנוסח על פי דרכו של ניטשה כעין בדיחה, מסגיר הנחה מובלעת אודות יחסי סכום אפס בין האדם לבין האל:  

תפיסת התחרות בין אלוהים לבין האדם אינה רק שורש החילוניות, אלא גם שורש התפיסה הדתית המתנגדת להתפתחות האנושית ומתגוננת מפניה. התנגדות דתית לתאוריות מדעיות שסותרות את התנ"ך, למשל, מניחות במובלע שאלוהים והאמונה אינם יכולים להכיל אמת רחבה יותר, ושהן חייבות להתנגד הן לעובדות שלה והן לניסיון למצוא אותם במנותק מכתבי הקודש. כך גם לגבי רעיונות מוסריים חדשים, ולגבי שאר כוחות החיים של האדם. כמובן שתפיסה כזאת היא אלילות מובלעת: אלוהים האין-סופי היוצר כל נוצר אינו מאויים משום דבר, והוא ממשיך להתקיים בתוך כל תיאוריה לפי מידת האמת שבה. ראו מבט על: תורה ומדע

[7] החשיבה הדיאולוגית היא מסמני ההיכר של היהדות על פי מחשבת ישראל המודרנית. למשל, ההוגה מרטין מרדכי בובר, שפירסם את השיטה הדיאלוגית שלו במסגרת הפילוסופיה הכללית, כותב במבוא לתרגום העברי של ספרו אני ואתה כי זוהי למעשה שיבה למקור, כי השפה העברית והתנ"ך היו כור מחצבתה של החשיבה הדיאלוגית מעולם. עוד על דיאלוגיות ורעיונות הקרובים לה כמוקדי היהדות כתבו פרופסור מרדכי רוטנברג, הרב יונתן זקס, הרב יהודה ליאון אשכנזי, הרב אליעזר ברקוביץ', הרב אברהם יהושע השל, עמנואל לוינס, ד"ר ברוך כהנא ועוד.
ניתן דוגמה להמחשה. רבים כתבו על החדשנות פורצת הדרך של סיפור התנ"ך על המחאה של אברהם נגד השמדת סדום: "חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כה). זוהי הפעם הראשונה בתולדות הדת שבה תוארה קריאת תיגר של האדם על האל בשם הטענה המוסרית. מפתיעה עוד יותר ההיענות של אלוהים לדרישה של אברהם, עד קצה גבול היכולת. סיפור זה מדגיש את מרכזיות הצדק הארצי כמשמעותה של האמונה ביהדות, את האקטיביות הניתנת לאדם ביחס לאלוהים, ובמיוחד את הממד הדיאולוגי, הדו-שיחי בין האדם והאל. ראה ברוך כהנא כאן; הרב יהונתן זקס, השותפות הגדולה, עמ' 241-242.

פרשייה נוספת בחייו של אברהם שזכתה לתשומת לב רבה לא פחות היא סיפור העקדה (בראשית כב) שמדגימה את הקוטב השני של היהדות: התמסרות מוחלטת ואבסלוטית לצו האל, ללא שיקולים וחשבונות אישיים. על היחסים בין הפרשיות כתבו רבים, ראו בין היתר שמואל רוזנר, היהודים: 7 שאלות נפוצות, עמ' 13, הע' 21. בכל מקרה חשוב לזכור שבסופו של דבר יצחק לא נעקד – הנכונות לוותר על היקר מכול עבור האל היא שנדרשה, אך האל אינו חפץ בהעלאה בפועל.

[8] על המשמעות המוסרית האוניברסלית של יציאת מצרים ומעמד הר סיני ראה הרב יונתן זקס, רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו, פרק ט, וכן מאמרו של פרופ' יהושע ברמן "המהפכה השיוויונית של המקרא". 

[9] על משמעות הממד הקולקטיבי ביהדות ראו אליעזר ברקוביץ, אלוהים, אדם והיסטוריה, פרק יג; וכן שיעורו של הרב אורי שרקי כאן.

[10] אפשר לתת סימנים רבים לתופעה הזאת: בראש ובראשונה האיפיון של התקופה שלנו כ"פוסט-מודרנית" או פוסט אידיאלוגית; ירידת קרנם של מדעי הרוח באוניברסיטאות; ומנגד, ההתקרבות המחודשת לדת וגם לפונדמנטליזם ימני במדינות המערב (גם אם לא חזרה בתשובה של ממש); רוחניות ה"עידן החדש"; ועוד. הפוסט-מודרניזם ומשבר מדעי הרוח אינם מבטאים רק ירידה בקרנה של המשמעות בכלל, אלא בעיקר יאוש מהאידאות המודרניות שהיו אמורות לספק אותה, כפי שיעידו הסימנים האחרים. עם זאת אנחנו גם לא רואים חזרה לדתיות הקדם-מודרנית, אלא גישוש תוהה וצירופים חדשים. השאלה שלנו במאמר הזה היא אם בשורת השורש של היהדות עשויה להאיר את המצב הזה.  

[11] זהו תוצר ישיר של המודרניזם מחד, ושל הפוסט-מודרניזם אחריו. המודרניזם הביא עמו כפירה ויציאה מהדת, וממילא ניתוק ממערכת הקדושה והמשמעות האובייקטיבית; הפוסט-מודרניזם תקף את מושג הסיפור (נרטיב) ולא איפשר לנו יותר להאמין במלאות לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להחזיק משמעויות גדולות מאיתנו. וממילא הוט פירק הן את האידיאולוגיות המודרניות והן כל אפשרות אחרת למשמעות.  

[12] בשונה מהמיתוסים של העולם העתיק – התחליפים הקדומים למדע – שאכן הסבירו לאדם את מהותו של הקוסמוס ואת מקומו בתוכו, המדע המודרני מתעסק רק בטכניקה, ובורח בכוונת-תחילה משאלות של משמעות, וממילא הוא מוכן לספר רק את מה שמוגבל בגבולות של הטכני ולכן מצייר יקום חומרני, ריק ואקראי. ממילא הוא לא ממלא את הפונקציה הזאת בחיי האדם המודרני. גם אם האדם מאמץ לעצמו נרטיב נוסף, הנרטיב הזה לא מגובה מבחינה מטפיזית והוא גם נמצא בסביבה שמעודדת יחסיות של נרטיבים בפני נרטיבים אחרים, ולכן כוחו לתת משמעות היא מוגבלת. 

[13] הפער בין הנוחות שהטכנולוגיה מאפשרת לבין החוסר באתגרים מתאימים לה מוביל לניוון אנושי: חוסר המאמץ יוצר שטחיות של הנפש. דבר זה ניכר היום בעידן המידע, ויהיה עוד יותר בולט בעולם עתידי של תעשייה רובוטית ובינה מלאכותית.

[14] זוהי ההגדרה המינימליסטית של הדמוקרטיה: היא כלי הממשל היעיל והצודק ביותר בחברה רב-גונית, לא מפני שהיא נושאת ערך אלא מפני שהיא מאפשרת לכולם את מירב תחום המחיה שלהם. בהקשר זה גם ליברליזם וערך החירות מוגדר הגדרה שלילית: הוא מאפשר לאדם לעשות ככל העולה על רוחו, כלומר לא מונע ממנו דבר. אולם ברור שעל בסיס ערך זה צריך להיות מצפן כלשהו המסייע לאדם להבין מה הוא בכלל רוצה, ומה ראוי לרצות. בעולם פוסט-מודרני באמת, שבו ערך החרות הוא הערך היחיד, גם ערך החרות מאבד את משמעותו, שכן אין משמעות לשום בחירה שהחופש מאפשר. למעשה בעולם זה כיצורים פסיכולוגיים נתקשה יותר ויותר לבצע בחירות. אפשר לראות זאת היום בהססנות המאפיינת אנשים שחיים בחברות ליברליות גם לגבי החלטות פשוטות כמו איזה משקה להזמין בבית קפה, ובודאי שלגבי בחירות חיים משמעותיות שעליהן מושתת החברה. 

[15] נראה שהבידור – סדרות, פרסומות, זיפזופ בסמארטפון וכן הלאה – הוא סימן ההיכר של התקופה שלנו. בעבר היו אולי הצגות וספרים אבל לא בכמות העצומה שלהם היום, ובלי היכולת למלא את כל הזמן הפנוי. והרי הבידור מוגדר בזה שהוא חסר חשיבות, שאין לו משמעות, ושהוא נועד רק "להעביר את הזמן" – כלומר להקהות את תחושת הסתמיות והחור השחור שעומדים במרכז ההוויה שלנו היום. 

[16] הדברים ידועים ואין צורך לתת להם ראיות מרובות. המחקר כאן למשל מראה על ירידה תלולה בשיעור הנישואין בארצות הברית בשנות האלפיים בלבד.

יש הרואים בכך עניין של שינוי תרבותי טבעי ואפילו רצוי. לא כאן המקום להרחיב על משמעותו הרוחנית של קשר הנישואין ועל החיבור ההכרחי בין חיי משפחה לבין אושר אנושי משמעותי. נציין רק באופן כללי שהשאלה כאן היא היכולת לקשור קשר – כל קשר – ולחוות במציאות של היות עם האחר וחלק מהכלל. זוהי השאלה לגבי זוגיות, לגבי משפחה וכן לגבי לאום ודת. אפשר להתפלסף על רעיונות, אך נראה שבאופן מוחשי הבדידות האטומיסטית שרבים בחברי המערבית נמצאים בתוכה היא ההפוך מחיים וההפוך מאושר.  

[17] ראה כאן.

פחות נישואין משמעם ממילא פחות ילודה. למרות שניתן היום להביא ילדים באמצעים מלאכותיים, הדבר נדיר יותר ודורש הרבה יותר התכווננות מאשר בחיי הנישואין. ההשלכה של זה היא התמעטות של החברה מבחינת אוכלוסייה, וממילא היחלשות ברמת החברה והתרבות. ניתן לראות כאן ניוון או עיוות של תשוקת החיים הכללית של הציביליזציה המערבית, שגוועת בקול ענות חלושה של שעשועים והנאות חולפים.

נוסף על כך, הילדים שכן נולדים אינם גדלים במשפחה מסורתית של אב ואם, ופעמים רבות הם גדלים עם הורה אחד בלבד. יש שיטענו שמבנה ההורות המסורתי הוא שרירותי ואין לתנאים גדילה אחרים השפעה על בריאות הנפש, אך נראה שזו היתממות. הקשר לאב ובמיוחד לאם מעוגן בתשתית הפסיכולוגיה האנושית ואפילו הביולוגיה האנושית מזה דורות רבים. יש אולי אפשרות תיאורטית שלא יהיו השלכות למשפחה החדשה על בריאות הנפש, אך ההנחה הסבירה כל עוד לא הוכח אחרת הוא שתהיה לה השפעה רצינית. לא קשה להריץ את התסריט קדימה דור או שניים ולהבין שהמערב צועד לקראת מצב בלתי נסבל בשבילו עצמו.   

[18] ראה כאן.

[19] ראה כאן.

על הסיבות לתופעה והתמודדות איתה ראו כאן.

[20] על פי תלמוד בבלי, ברכות ח ע"א. 

[21] כוונתנו לרמוז שהשיח המוסרי המקובל היום, במובן של "זכויות אדם", "מוסר מלחמה" וכד', אכן נוגע רק לצד הטכני של המוסר, שכן הוא עוסק בו במישור החברתי-פוליטי, ולא במישור הערכי העמוק, המקושר לקדושה ולרוח. אין לשלול את חשיבותו ואת הישגיו, אבל הוא לא הכול.  

[22] כפי שכתב הרמב"ם על חיי היחיד: "צריך לאדם שישעבד כוחות נפשו כולם... וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והוא השגות ה' יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותה". כך הוא מתאר גם את מצבה העתידי של החברה האנושית בסוף חיבורו משנה תורה: "ובאותו הזמן [ימות המשיח] לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים'". 

 בדוומה לכך כתב המקובל יהודה לייב אשלג: "ודאי שהיה לו להשי"ת תכלית בבריאה שלפנינו. ומתוך שהחשוב ביותר בכל המציאות רב גוונין הזה הוא ההרגש המוקנה למין בעלי חיים, שכל פרט שבו מרגיש את מציאותו עצמו, ומתוך שהחשוב שבהרגשות, הוא הרגש השכלי, המוקנה רק לאדם, שעל ידו הוא מרגיש גם כל מה שבזולתו, ממכאוביו ונחמותיו, הנה ודאי... הוא רק לעלותו למדרגה יותר נכבדת וחשובה, שירגיש את אלקיו, כמו ההרגשה האנושית שכבר מוקנה לו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונותיו של חברו, כן ישכיל בדרכי השי"ת וכו', כמו שכתוב אצל משה רבינו ע"ה 'פנים אל פנים אדבר בו כאשר ידבר איש אל רעהו'. וכל אדם יכול להיות כמשה רע"ה כנודע. ובלי ספק כלל וכלל, לכל מי שמסתכל על ההתפתחות שבבריאה שלפנינו, יבין ויתברר לו העונג הגדול של הפועל אשר פעולתו, הולכת ומתפתחת, עד שנקנה לו ההרגשה הנפלאה הזו, שיוכל לדבר ולהתעסק עם אלקיו, כאשר ידבר איש אל רעהו." (תורת הקבלה ומהותה)
וכן הוא כתב לגבי ייעודה של האנושות בכללה: "מטרה אחת מאוד נעלה, הנקודה בשם 'גילוי אלוקותו ית' לנבראיו בעולם הזה'. וכאן נוהגים כלל ופרט: 'כלל', כלומר כל הנושות המתחייבת בסופה, בהכרח ובחיוב מוחלט, לבוא עד לידי ההתפתחות המופלגת הזאת, כמו שכתוב 'כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים', 'ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם', ואומר 'ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך וגו''...." (מתן תורה, מהות חכמת הקבלה)

[23] אין כאן המקום לדון באמיתתם של טענות אלו ובדרכי הוכחתם והפרכתם. על כך ראה המאמרים השונים בוודעת יסודות האמונה. כאן, מכיוון שאנחנו דנים ביהדות יש לדון בה כתופעה כהוויתה-היא; מכיוון שהיהדות תופסת את עצמה ככזו שראשיתה ביצירה שמימית ובהתערבות אלוהית מקורית, יהיה זה אבסורד לדון בה ובתרומתה האפשרית מחוץ למסגרת הנחות אלה.

[24] על השפע כברכה בתפיסה היהודית ראה הרב יהודה ליאון אשכנזי, סוד העברי א, עמ' 74-78; הרב דוב ברקוביץ', געגועי ארץ פרק ט. 

[25] אין כוונתנו כאן לחלוק על הראיות העובדתיות לתורת האבולוציה, אלא לפרשנות המקובלת שלה לפיה כל ההתפתחות היא מקרית ואין שוני מהותי בין האדם ליתר החומרים ביקום. על פרשנות מאמינה לאבולוציה והסתברותה המדעית ראה מאמרנו כאן. על ייחודיותו של האדם אפילו לאור ממצאי מדעי החיים ראה באריכות דניאל שליט, ארץ ושמים, א.

[26] ראה הרב יונתן זקס, השותפות הגדולה, פרק ח. 

[27] ראה על כך דניאל שליט, ארץ ושמים ב.    

[28] כדוגמה בלבד להעצמת האדם ביהדות ראה ר' חיים מולוז'ין, נפש החיים ח"א, ג.   

[29] באופן כללי. גם במערב רוב האנשים מאמינים באל בצורה זו או אחרת, אבל אין ספק שזה עולם שעבר חילון משמעותי. 

[30] ראה על כך הרב שג"ר, לוחות ושברי לוחות

[31] ראה על כך ד"ר ברוך כהנא, שבירה ותיקון.

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.