נושאים קרובים |
האירועים המכוננים עליהם מבוססת האמונה היהודית הם יציאת מצרים ומעמד הר סיני. היהדות אינה מבוססת רק על טיעונים פילוסופיים ולא על דברי נבואתו של אדם זה או אחר, אלא על העדות בדבר התגלות אלוהית מפורסמת וממושכת, אותה קיבלנו מאבותינו, ואבותינו מאבותיהם לפניהם. על סמך העדות הזו אנו מתייחסים לדברי התורה כאל ביטוי לרצון ה', ומחויבים לשמור עליהם ולקיימם. השאלה הגדולה היא, האם אכן אנו יכולים לסמוך על העדות הזו? האם המסורת אכן מהווה מקור ידע אמין, שניתן ללמוד ממנו על קיומם של אירועים אלה? במאמר זה נסביר מדוע האמונה במסורת היהודית היא הגיונית ורציונלית, ומדוע היא מהווה את הבחירה המתבקשת על פני העמדה השוללת אותה.
עוד לפני הראיות המלמדות על אמינות המסורת, נדון בשני נושאים מקדימים: האחד, האם בכלל יש לתת אמון במסורות, והשני, האם יש מקום להאמין גם במסורות המדברות על ניסים ואירועים על-טבעיים.
לפני הכל עלינו לשאול על מי מוטלת חובת ההוכחה: האם מידע שעבר במסורת הוא בחזקת אמיתי עד שיוכח אחרת, או שמא הוא בחזקת שקרי עד שיובאו ראיות חזקת לאמינותו?
אחת הבעיות של דורנו היא אובדן היחס הראוי למסורת כאל מקור שיש לתת בו אמון בסיסי. בעיני אנשים רבים, המסורת היא בלתי אמינה עד שתאושש באמצעות מקורות מידע אחרים, כמו ממצאים ארכאולוגיים. כך נוצרה לה גישה אבסורדית, לפיה מסורת של עם שלם בדבר התרחשותה של יציאת מצרים או קיומו של דוד המלך אינה נחשבת להוכחה – אבל פפירוס של איזה כהן מצרי או כתובת של איזה מלך מואבי, שלא ברור מי כתב אותם ובאיזה הקשר, כן יחשבו לכאלה. לעומת זאת, הגישה המסורתית של חלק מהחוקרים ושל גדולי ישראל היא הפוכה: הנחת היסוד שלה היא שמסורת מבוססת והמונית, העומדת בתנאים מסוימים, אכן מתארת את האמת, אלא אם כן היא תופרך. על פי הנחה זו, העדר הוכחות חיצוניות אינו מערער את אמינותה של המסורת, שכן עצם קיומה מהווה סיבה טובה להאמין בה.
לפי גישה זו, מידע שעבר במסורת הרי הוא בחזקת אמיתי עד שיוכח אחרת. אין זה אומר כמובן שמסורות אינן יכולות להיות שגויות או משובשות; זה יתכן בהחלט, אבל באותה מידה גם החושים והשכל עלולים להטעות אותנו, ולא חסרות דוגמאות לכך. אף על פי כן אנו מניחים כברירת מחדל שניתן לסמוך עליהם כל זמן ש"טענותיהם" לא הופרכו. אם אני זוכר שנסעתי בקיץ הקודם לאילת, אני מניח שאכן נסעתי לאילת, ולא שהזיכרונות שלי מזויפים או מושתלים - אלא אם כן יוכח לי אחרת. באותו אופן, אם קיבלתי מידע מסוים במסורת מאבותיי, אני מניח כברירת מחדל שהוא נכון, ולא שאבותיי הזו, חלמו, דמיינו, שיקרו וכדומה, אלא אם כן יוכח לי אחרת.
אנו טוענים שגישה זו היא הרציונלית יותר, משום שאם ננתח את מושג המסורת, נגלה שהיא מכילה שני מרכיבים מרכזיים: זיכרון ואמון. מרכיבים אלו הם חיוניים עבור כל צורה של רכישת ידע, וממילא מי שכופר בהם שומט את הקרקע מתחת לכל אפשרות לדעת משהו על המציאות.
נתחיל מהזיכרון. בכל רגע נתון אנו חווים ישירות באמצעות החושים רק תמונה קפואה של המציאות. אם ערכנו למשל ניסוי וראינו תוצאה מסוימת, הרי שאנו רואים ישירות את התוצאה רק כל זמן שהיא מול עינינו. רגע אחד לאחר שהפסקנו להסתכל עליה, המידע שהשגנו יוצא מתחומם של החושים ועובר לתחומו של הזיכרון. נמצא אפוא שרובו המכריע של המידע שלנו, בכל רגע נתון, אינו מוצג לנו על ידי החושים אלא על ידי הזיכרון, שצובר בתוכו נתונים משנים רבות, החל מילדותנו וכלה ברגע הקודם.
עכשיו, אין זה סוד שהזיכרון הוא כלי ידוע לשמצה בחוסר אמינותו. לפעמים הוא שוכח דברים, ולפעמים הוא מעוות את אירועי העבר ומציג אותם בצורה לא מדויקת. אף על פי כן, ויתור על הזיכרון כעל כלי הכרתי בסיסי יוביל כמובן לביטול כל אפשרות לדעת משהו על המציאות; אם לא נסמוך על זיכרונותינו בכלל, לא נוכל לדעת אפילו מה קרה כאן לפני חמש דקות. לכן הגישה הרציונלית היא לא לפקפק בכל ידע המבוסס על זיכרון, אלא לתת בו אמון בסיסי - ולנסות לחזק את אותו אמון באמצעות הצלבת מידע עם תחומים אחרים, כמו זיכרונות של אנשים אחרים, תיעוד בכתב או בצילום וכן הלאה. עם זאת, ברור שאותם תחומים אחרים יכולים לבוא רק בנוסף לזיכרון, ולא במקומו (ולו רק מהסיבה הפשוטה, שרגע לאחר שבחנת אותם הם הופכים להיות בעצמם נחלתו של הזיכרון).
מבחינה זו, המסורת מייצגת את הזיכרון הלאומי, או הכלל-אנושי, ביחס לאירועים מסוימים. כמו הזיכרון, גם המסורת רחוקה מלהיות מופת לאמינות. לאורך הדורות יכולים לחול בה שיבושים, הגזמות, מניפולציות וכן הלאה. אף על פי כן, היחס הרציונלי כלפיה הוא של אמון בסיסי - לתת לה חזקת כשרות עד שיוכח אחרת. קיומה של מסורת לגבי אירוע מסוים כמוה כקיומו של זיכרון לגבי אירוע: זוהי סיבה טובה להאמין שאותו אירוע אכן התרחש כזכור. ייתכן שיתגלו ממצאים שיביאו להפרכת המסורת באופן חלקי או שלם, אבל כל זמן שהפרכה שכזו לא התרחשה, יש לייחס למסורת חשיבות כאל מקור היסטורי משמעותי[1]. אם לא נעשה זאת, הרי שאנו חוסמים בפני עצמנו את האפשרות לדעת דברים רבים על העבר שאין להם כל תיעוד פרט למסורת.
המרכיב השני הקשור למסורת הוא האמון – האמון הבסיסי בעדויותיהם של אנשים אחרים ובמידע שהם מוסרים לנו. כמו הזיכרון, גם האמון אינו מרכיב ייחודי למסורת בלבד, אלא מהווה תנאי הכרחי לכל בניין ידע שהוא. אף אדם, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול להיות בכל המקומות ובכל הזמנים כדי לרכוש את כל הידע בכוחות עצמו. כל אדם חייב להסתמך על עדויותיהם של אחרים כדי להשיג ידע: על דבריהם של הוריו, מוריו, מחנכיו, המרצים שלו, מחברי ספרי הלימוד וכן הלאה.
וכמו הזיכרון, גם עדויות הנן מקור ידוע לשמצה בחוסר אמינות. עדויות הנן הרבה פעמים שגויות, לא מדויקות, מגמתיות, מניפולטיביות, שקריות בשוגג או במתכוון. אף על פי כן, אי-אפשר בלעדיהן; אם לא נסמוך על אף אחד חוץ מאשר על עצמנו, נישאר עם ידע מצומצם ביותר על העולם. לכן, גם לגבי עדויות היחס הרציונלי הוא של אמון בסיסי: לאנשים יש חזקת כשרות עד שיוכח אחרת.
גם המסורת, כמו כל ידע, בנויה על אמון - אמון בסיסי בהורים שלי, באבותיי, שניתן לסמוך עליהם ולהאמין לעדויות שהם מוסרים לי. להאמין שהם רוצים את טובתי ולא ימסרו לי מידע כוזב. נכון, תמיד ייתכן שהם טועים או מטעים. אבל עם גישה כזו של חשדנות בסיסית לא נוכל ללמוד כלום. לכן הגישה הראויה היא לתת אמון במסורת ולקבל אותה כברירת המחדל.
העולה מן הדברים הוא שהמסורת אינה אלא ביטוי לשני מקורות מידע בסיסיים – הזיכרון והאמון, ומי שמפקפק בהם שומט את הקרקע מתחת כל אפשרות לדעת משהו, בכל תחום שהוא. מי שרוצה ללמוד על העולם חייב לתת אמון במקורות הללו ולייחס להם חזקת כשרות – לא בגלל שהם נכונים בהכרח, אלא בגלל שזוהי ברירת המחדל, אלה הכלים הטובים ביותר שיש לנו, והדרך היחידה שלנו להכיר את המציאות.
קיומה של מסורת בדבר מעמד הר סיני הוא עובדה. לכן, נקודת המוצא וברירת המחדל שלנו צריכה להיות ההנחה, שמעמד הר סיני אכן התרחש. אפשר להציע המון תאוריות חלופיות: אולי הסיפור הומצא מאוחר יותר, ואולי מישהו זייף את התורה, ואולי היו אלה חייזרים שהתגלו על הר סיני, וכן הלאה. הכל אפשרי, אבל באותה מידה אפשר להעלות תאוריות קונספירציה דומות לגבי כל דבר שאנחנו מכירים או זוכרים. אין גבול ל"אולי", אבל "אולי" לבד אינו מספיק כדי לדחות את המסורת. כשם שלא נתייחס ברצינות למי שטוען "אולי ההורים שלך הם לא באמת ההורים שלך", עד שלא יביא ראיות לדבריו – כך אין לנו סיבה להתייחס לאלה הדוחים את המסורת בשם השערות חסרות בסיס למיניהן. חובת ההוכחה במקרה זה אינה מוטלת על המאמין, אלא על המכחיש.
נעבור כעת להקדמה השניה – האם זה רציונלי להאמין גם במסורת המתארת אירועים על-טבעיים, כמו ניסים.
אילו הייתה המסורת היהודית מתארת אירועים טבעיים בלבד, כמו מלחמות או התיישבות בארץ, סביר להניח שלא היו מתעוררים נגדה פקפוקים מיוחדים. מה ש"מושך אש" נגדה הוא בעיקר תיאורי האירועים העל-טבעיים שבה. אנשים רבים מתקשים להאמין בקיומו של העל-טבעי, או בקיומו של אלוהים בכלל, וכתוצאה מכך הם מתייחסים בחוסר אמון לעדויות המתארות התגלויות שכאלה. סיפורים כמו מכות מצרים וקריעת ים סוף נשמעים להם כמו אגדות דמיוניות, ולכן הם מסרבים לקבל אותם. בנוסף לכך, לאירועים שמתארת המסורת יש השלכות מעשיות עבורנו גם היום: אם הם אכן התרחשו, פירוש הדבר הוא שעלינו לחיות לפי הוראות היהדות ולשמור תורה ומצוות. במקרה כזה אנשים רוצים לקבל ראיות חזקות יותר, בניגוד לאמונה בסתם אירועים היסטוריים שאין להם השלכות על חיינו.
ובכן, האם ניסים הם דבר מציאותי? התשובה לכך היא שאת המציאות יש ללמוד להכיר מתוך הניסיון, ולא להניח מראש הנחות מוקדמות לגבי מה יכול להיות ומה לא יכול להיות. הנחות כאלה מובילות בקלות לכשל הלוגי שנקרא הנחת המבוקש. כך למשל, הפילוסוף הספקן דיוויד יום טען שבכל מקרה בו מספרים לנו על נס שאירע כביכול, הבחירה ההגיונית היא להאמין שמדובר בשקר או בטעות, משום ששקרים וטעויות הם דבר מוכר ונפוץ, ואילו ניסים אינם חלק מהמציאות המוכרת לנו. הבעיה בטיעון הזה של יום היא שהוא מניח את המבוקש: הוא מניח שאין ניסים בעולם, ולכן קובע שאין להאמין לעדויות עליהם; ומשום שאי אפשר להאמין לאף עדות על ניסים, המסקנה היא שאין ניסים בעולם... זוהי כמובן לא מסקנה הגיונית של הטיעון אלא הנחת היסוד שלו, ולכן זהו כשל מסוג הנחת המבוקש. שלילה מראש של כל עדות על ניסים היא חסרת היגיון לא פחות מאמונה עיוורת בכל סיפור שכזה. נכון, ניסים הם מעצם הגדרתם אירוע נדיר ויוצא דופן, אבל אין זה אומר שהם בלתי אפשריים.
הבעיה של ספקנים מעין אלה היא שהם מניחים למעשה שהם מכירים טוב כל כך את המציאות, עד שהם יכולים לדעת מה ייתכן ומה לא ייתכן ללא כל בדיקה של העובדות. זוהי כמובן יוהרה חסרת כל בסיס. בדורות עברו, טענות לפיהן יתכן שספינת ברזל תעוף באוויר, שאדם ינחת על הירח, או שיהיה אפשר לדבר באמצעות מכשיר קטן עם אדם הנמצא במרחק אלפי קילומטרים - היו נשמעות מופרכות. אולם מתברר שהמציאות עולה על כל דמיון, ומה שבעבר היה נחשב לסיפורי אגדות ומעשי כשפים, מתגלה בהווה או בעתיד כמציאותי לחלוטין. אותו יחס פועל אפוא גם בכיוון ההפוך: ייתכן שהרבה תיאורים מהעבר, על נסים, כשפים ואירועים על-טבעיים, שנשמעים בדורנו לא-מציאותיים, היו אמיתיים בהחלט באותם דורות קדומים. היקום הוא מקום גדול ומסתורי, ומי מתיימר לקבוע בוודאות מה ייתכן ומה לא ייתכן?
רבים חושבים בטעות ש"רציונליות" פירושה הכחשת קיומו של העל-טבעי, וחיפוש הסברים טבעיים בלבד לכל תופעה. אולם זוהי אינה רציונליות, אלא נטייה פסיכולוגית שבמרכזה ההיצמדות למוכר – התייחסות למציאות הנוכחית והמוכרת כאילו היא כל מה שקיים, ולא יתכן שישנו או שהיה בעבר משהו החורג ממנה. אם אנחנו לא ראינו ניסים, סימן שאין דבר כזה ניסים, ואף פעם לא היו ניסים... זה אינו ביטוי להיגיון, אלא לדעות קדומות ויוהרה. יש לבחון כל מקרה לגופו, תוך פתיחות לאפשרות שהמציאות שונה ממה שהיה נדמה לנו, ואם יש עדות רצינית ומשכנעת על קיומם של אירועים על-טבעיים, הבחירה ההגיונית היא לקבל אותה, לא להכריז בוודאות "אין דבר כזה!". האדם הרציונלי הוא זה שפתוח לכל מסקנה, לא זה שמניח את המבוקש נגד ניסים, ושולל מראש מסקנות שאינן מתיישבות עם דעותיו הקדומות.
טענו שרציונלי לתת אמון במסורת ולהתייחס אליה באופן בסיסי כנכונה, אך עם זאת ראוי לבחון אותה ולבדוק את אמינותה. לאחר הקדמות אלו נראה מדוע יש לתת אמון דווקא במסורת שאנו מעבירים.
המסורת היהודית איננה מסורת רגילה. נוסף על עצם קיומה, ישנם עוד מספר שיקולים אשר מחזקים את אמינותה.
לא כל המסורות שוות. יש סיפורים שקל לשכנע אנשים להאמין בהם, גם אם הללו לא התרחשו באמת, ויש סיפורים שקשה מאד לגרום לאנשים לקבל אותם כאמיתיים אם אינם באמת כאלה. כאשר אנו רוצים לברר את אמינותה של מסורת כלשהי, עלינו לשאול את עצמנו את השאלה הבאה: עד כמה קל או קשה היה ליצור מסורת מזויפת כזו, אילו האירוע לא התרחש באמת? ככל שמדובר באירוע שקשה יותר לגרום לאנשים להאמין בו, כך גדלה הסבירות שהמסורת לגביו אכן נכונה.
כפי שנראה כעת, למסורת היהודית ישנם מספר מאפיינים המחזקים את אמינותה, בכך שהם ממחישים עד כמה קשה "להשתיל" סיפור מזויף שכזה בזיכרון הלאומי של עם ישראל:
1. האירוע אותו מתארת המסורת הוא אירוע לאומי מכונן.
2. אותו אירוע התרחש לפני המונים רבים.
3. המסורת מעידה על קשר ישיר בין האנשים המאמינים בה כיום לבין אלה שהיו עדים לאירוע.
4. האירוע המדובר חריג על רקע אותה התקופה.
כעת נבחן מאפיינים אלו אחד לאחד.
קל מאד להמציא סיפורים על אירועים זניחים ואזוטריים כלשהם, כמו מסעו של גיבור מסוים לארץ רחוקה או מלחמתו עם מפלצת כלשהי. השומעים עשויים להשתכנע להאמין בסיפור, גם אם אינו נכון, משום שאין הוא עומד בסתירה לידע או למסורת קודמת שלהם. לכן סיפורים כאלה אינם נחשבים למסורת אמינה. לעומת זאת, קשה מאד לשכנע עם שלם בסיפור על אירוע לאומי מכונן שקרה כביכול לאבותיהם, אם אותו אירוע לא התרחש בפועל. אם מספרים לאנשים על אירועים מכוננים שאבות-אבותיהם היו עדים להם כביכול, הרי שבמידה ואירועים אלה לא התרחשו באמת, יתקשו כולם לקבל את הסיפור: אם זה קרה, איך זה שלא שמענו על זה קודם? אפשר לשכנע אנשים בכך שפלוני פגש את האל במדבר, או אלמוני הרג דרקון ביער, אבל הרבה יותר קשה יהיה לשכנע אותם שאותו אל או דרקון החריב את עיר הבירה שלהם והרג מיליונים מבני עמם לפני כמה מאות שנים, אם לא שמעו על כך קודם מאבותיהם. לכן, אם אנו מוצאים עם שמאמין במסורת על אירוע מסוג זה, סביר להניח שהאירוע אכן התרחש.
זה בדיוק מה שטוענת המסורת היהודית. יציאת מצרים ומעמד הר סיני אינם סתם סיפור על העבר; אלה האירועים המכוננים של עם ישראל אשר מוזכרים בעשרות מקומות במקרא[2]. תארו לעצמכם שמישהו היה מגיע היום ומספר סיפור לפיו מדינת ישראל קמה לאחר שבני ישראל היו משועבדים באמריקה, בן גוריון הביא על האמריקאים עשר מכות, ולאחר מכן קרע את האוקיינוס והוביל את עם ישראל לארץ ישראל, שם התגלה להם הרצל מן השמיים בקולות וברקים ונתן להם את חוקת המדינה. כנראה שאף אחד לא היה מאמין לסיפור כזה, מהסיבה הפשוטה שאילו הוא היה נכון כבר היינו שומעים עליו קודם. לא מדובר בסיפור המתרחש בימי בראשית אלא בסיפור המתרחש בתוך ההיסטוריה. אין סיבה אם כן לחשוב שקל יהיה למכור סיפור מפוברק שכזה לבני ישראל בעבר; אם קיימת מסורת על יציאת מצרים ומעמד הר סיני, זוהי ראיה לכך שאותם אירועים אכן התרחשו.
קל להמציא סיפורים שמתארים ניסים או התגלויות שהתרחשו לפני אדם בודד או קבוצה קטנה. אם אדם כריזמטי, או קבוצת חסידיו, באים ומספרים על התגלות וניסים שהיו עדים להם – הם יכולים לשכנע את שאר העם להאמין להם, שהרי מי יכול להכחיש את דבריהם? לכן גם מסורות כאלה אינן אמינות, שכן ניתן לבדות אותן בקלות. שנית, אפילו אם האירוע המדובר אכן התרחש, יתכן שלא מדובר בנס אלא באחיזת עיניים, הזיה וכדומה.
המסורת היהודית לעומת זאת מתארת אירועים שהתרחשו לפני עם ישראל כולו, שש מאות אלף גברים מלבד נשים וילדים. כפי שראינו לעיל, קשה מאד לשכנע עם שלם שאירועים כאלה התרחשו, אלמלא היה שומע עליהם מאבותיו. כמו כן, אופייה ההמוני והממושך של ההתגלות שולל את האפשרות שמדובר באשליה או הטעיה: קל לתעתע בבודדים, קשה להטעות עם שלם, ובוודאי שלא ניתן לעשות זאת לאורך זמן ממושך ובצורה שמתארת התורה. משה רבנו לא עשה "הוקוס פוקוס" לפני בני ישראל, והרשים אותם ב"קסמים", כמו שעשו מייסדי דתות אחרות. הוא הביא סדרת מכות שהכריעה מעצמה אדירה כמו מצרים, על גדולי החרטומים והמכשפים שבה; אותם ניסים כללו דברים כמו מכת בכורות וקריעת ים סוף, שגם כיום עם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר לא ניתן לבצע אותם, ובוודאי שאין הם יכולים להיות אחיזת עיניים. ברור גם שלא ניתן להאכיל עם שלם במדבר במשך ארבעים שנה באמצעות אשליות ותעתועים.
הטענה כאן היא אפוא כפולה: ראשית, האירועים המתוארים בתורה התרחשו באמת, כי אלמלא כן כנראה לא היו מאמינים בני ישראל לסיפורים על אירועים המוניים כאלה שהיו אמורים לשמוע עליהם מאבותיהם. שנית, אותם אירועים לא היו אשליות או אחיזת עיניים, שכן לא סביר כי ניתן להטעות עם שלם בצורה כזו למשך זמן ממושך כל כך.
ישנם סיפורים שמתארים אירועים שהתרחשו כביכול לפני קהל גדול, אבל אין קשר ישיר בינו לבין הדורות הנוכחיים. לדוגמא, מסורת המספרת על התגלות של האל לפני צבא גדול במלחמה כלשהי לפני אלפי שנים או בזמן מעורפל בראשית ההיסטוריה; אם הדור הנוכחי אינם צאצאיהם הישירים של אותם חיילים, קל יהיה לשכנע אותם בסיפור כזה, גם אם לא התרחש במציאות – משום שהם לא ציפו לשמוע עליו מאבותיהם. לכן גם מסורת כזו אינה אמינה במיוחד.
לא בכדי, סיפורי אגדות רבים בעת העתיקה התרחשו ב"תקופה המיתית", כלומר אי שם בזמן בריאת העולם, או בזמן ובמיקום לא מוגדר. הבדל רב יש בין אגדה המתרחשת בראשית ההיסטוריה לסיפור המתרחש בזמן מוגדר. סיפור המתרחש בזמן המיתי הוא סיפור שלא בהכרח צפוי להשאיר זיכרון היסטורי. כאשר מגיע סיפור מסגנון זה הרבה יותר קל לקבל אותו משום שהוא מתרחש בתקופה עתיקה ומסתורית ממנה לא נשמר מידע מדויק.
המסורת היהודית לעומת זאת טוענת שאנו כולנו, כל עם ישראל, הננו צאצאים ישירים של בני ישראל שיצאו ממצרים ועמדו לפני הר סיני. לאורך כל ההיסטוריה היהודית המוכרת. כל יהודי בכל תפוצות תבל שמע מאבותיו את הסיפור אותו קיבלו מאבותיהם, והללו מאבותיהם לפניהם, לפיו "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוהינו משם". לא מדובר על סתם אירוע, או אפילו על אירוע המוני שקרה לאנשים לא מוכרים, אלא לאירוע שקרה לאבות-אבותינו ועבר מהם במסורת ישירה אלינו. זהו בדיוק סוג הסיפור שקשה מאד לשכנע בו עם שלם אם לא התרחש במציאות, שכן מי יאמין לסיפור שהיה אמור להגיע אליו במסורת מאבותיו, אם לא שמע עליו מעולם קודם?
בנוסף, סיפור יציאת מצרים אף טוען לאירוע שהתרחש בתוך ההיסטוריה הממשית של עם ישראל. הניסיון מלמד כי עמים שימרו את ההיסטוריה שלהם בדרך כלל. מי שהיה מנסה לשכנע עם שלם בקיומו של מאורע היסטורי מפוברק, היה נדרש לא רק לשכנע אותם בעצם קיומו של המאורע, אלא גם להחליף את ההיסטוריה המוכרת לעם באותו הזמן. אילו מדובר היה בסיפור מפוברק, היה העם כנראה מסרב לקבל אותו, או לפחות היו נשארות מסורות מנוגדות המתארות את הסיפור המקורי. העובדה שסיפור יציאת מצרים מוסכם ללא עוררין על כל עם ישראל מעידה על אמינותו.
יציאת מצרים אינה מתוארת רק בתורה עצמה, אלא נזכרת פעמים רבות בספרים שונים לכל אורך התנ"ך, מיהושע ושופטים ועד עזרא ונחמיה. בשום מקום בתנ"ך או מחוצה לו לא מופיעה מסורת שונה לגבי מקורו ותולדותיו של עם ישראל! אילו מדובר היה בהמצאה מאוחרת, ניתן היה לצפות לכך שמסורות אחרות ישתמרו היכן שהוא, ושנמצא גרסאות סותרות על ההיסטוריה היהודית. בפועל, כאמור, אין כאלה. יתרה מזאת, בספרי הנביאים פונים הנביאים אל העם ומזכירים לו כיצד ה' הוציאו ממצרים וטיפל בו טיפול מסור. הם לא מנסים לשכנע את העם שזה קרה, אלא פשוט מזכירים עובדות מפורסמות הידועות לכל. על כן אין הסיפור הזה נחלת אליטה רוחנית, אלא זיכרון קבוצתי משותף של כל שכבות העם. זאת ועוד, גם ראשוני ההיסטוריונים מאומות העולם, היוונים והרומאים, כאשר הם כותבים על היהודים, מתארים את יציאת מצרים כאירוע היסטורי (אם כי צובעים אותה בצבעים אנטישמיים). לאותם היסטוריונים היתה גישה למסמכים היסטוריים רבים שאינם בידינו כיום, כמו אלה שנשמרו בספריה הגדולה של אלכסנדריה, שהכילה מאות אלפי ספרים. אילו היו מוצאים שם תיעוד שונה של תולדות עם ישראל, ממקור מצרי או אחר, היו בוודאי מציינים אותו. מכך שגם אצלם לא מופיעה גרסה שונה לאירועים, אפשר להסיק שהמסורת של עם ישראל היתה מקובלת גם על שאר עמי האזור, ונחשבה בעיני כולם לחלק מההיסטוריה.
ראינו אם כן שהמסורת היהודית מתארת אירועים שקשה לראות איך אפשר לשכנע בהם עם שלם, אילו לא קרו בפועל. בנוסף לכך היא בעלת אופי היסטורי מובהק, ומפרטת בדיוק את התאריכים בהם אירעו האירועים, המיקום המדויק שלהם, שמות האנשים שנכחו בהם, מספרם וגיליהם וכן הלאה. אלה הם מאפיינים של תיעוד היסטורי, לא של אגדת עם או מיתוס. לעומת זאת, רובן המוחלט של המסורות המצויות אצל עמים אחרים, אינן כוללות את המאפיינים הללו. סיפורי המיתולוגיה הקדומים מתארים ברובם אירועים אזוטריים, כאלה שלא ידוע מי היה עד להם, אם בכלל, ואין קשר רציף בין המאמינים המאוחרים לבין העדים המקוריים. סיפורי הנצרות והאיסלם על הניסים שחוללו ישו ומוחמד, מתארים ברובם אירועים שהתרחשו לפני קבוצה קטנה של אנשים, וגם אלה מהם שנעשו לפני קהל גדול – הרי שאותו קהל הוא בלתי מזוהה ואין קשר ישיר בינו לבין הנוצרים או המוסלמים בני זמננו. אין היום נוצרים שבידיהם מסורת שעברה מאב לבן, לפיה אבות אבותיהם נכחו בזמן שישו הלך על המים או חילק לחם ודגים. אירועים אלה גם לא נמשכו זמן רב ולא היו בעלי השפעה נרחבת כמו האירועים המתארים בתורה, אלא כללו רק "נס" מקומי קצר. מן הראוי לציין ששתי הדתות הללו מקבלות את המסורת היהודית על יציאת מצרים ומעמד הר סיני, אלא שהן טוענות שמאוחר יותר הגיע האיש שלהם והביא איתו גרסה מעודכנת של דבר ה'. אילו היו יכולות לשכנע את מאמיניהם שישו או מוחמד חוללו התגלות המונית שאינה נופלת מזו של מעמד הר סיני, בוודאי היו עושות זאת. העובדה שדתות אלו לא ניסו לספר סיפורים כאלה מעידה על כך שברור היה להן שאיש לא יאמין בכך.
(במאמר מוסגר יש לציין שאין סיבה לשלול על הסף כל מסורת על התגלות אצל עמים אחרים. בהחלט יתכן שגם עמים אחרים ראו ניסים שונים, ואפילו זכו להתגלות אלוהית. התנ"ך עצמו מתאר נבואות והתגלות אצל אנשים שאינם מישראל, כמו הגר שפחת שרי, אבימלך מלך פלשתים, לבן הארמי, בלעם בן בעור, ורעיו של איוב. ישנם גם מדרשים המדברים על כך שה' התגלה לעמים אחרים ושאל אותם אם הם רוצים לקבל את התורה. לכן, אם נמצא עם שיש לו מסורת אמינה בעלת מאפיינים דומים לאלו של זו היהודית, נוכל לקבל את המסורת שלו ולראות בה סוג של גילוי אלוהי אמיתי המחייב את אותו עם. בפועל אמנם ספק גדול אם יש עוד עם בעל מסורת חזקה שכזו).
עדיין יכול לבוא המתנגד ולומר, שאפשר לחשוב על תרחישים בהם המסורת התפתחה או הופיעה בדרך כלשהי בעם ישראל, גם אם האירוע עצמו לא התרחש. כמו שכבר הסברנו הסתמכות על מסורת הינה ברירת המחדל ההגיונית והרציונאלית יותר. טיעוני "אם" ו"אולי" מבלי לספק שום הוכחה אפשר להעלות על הכל ואין לדבר סוף. אבל בנוסף, חריגותה של המסורת הזו לעומת המסורות של עמים אחרים, בהחלט אומרת דרשני. אילו מסורות על התגלות המונית מעין זו יכולות להתפתח באופן טבעי מבלי שתהיה מאחוריהן התגלות על-טבעית אמיתית – מדוע כה קשה למצוא מסורת דומה אצל עמים אחרים? הרי ישנם אינספור סיפורים על התגלויות בפני יחידים, ניסים כאלה ואחרים, מיתוסים מכוננים ואגדות למיניהם. למה אין עוד עם שהתפתח או הושתל אצלו סיפור מכונן לפיו אבות-אבותיו היו כולם עדים למעמד בו התגלה אליהם האל, הנהיג אותם לאורך תקופה ממושכת בניסים גלויים, ונתן להם תורה? אם סיפור זה הומצא על ידי הכוהנים או המלכים של עם ישראל בתקופה מאוחרת כלשהי, משיקולים כאלה ואחרים – מדוע הכוהנים והמלכים של עמים אחרים לא המציאו סיפורים דומים, ושכנעו את בני עמם להאמין בהם?
התורה עצמה עומדת על ייחודה של ההתגלות זו:
"כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" (דברים ד, לב-לד)
כל הסבר טבעי שיינתן לקיומה של המסורת היהודית, יצטרך להשיב על השאלה מדוע אם כן היא חריגה כל כך. אירועים טבעיים ותהליכים טבעיים נוטים לחזור על עצמם. אם אנחנו מוצאים אירוע חריג וחד פעמי, הדבר מחזק את הטענה שמה שעומד מאחוריו הוא לא נסיבות טבעיות אלא על-טבעיות, כפי שאכן טוענת המסורת.
יש לציין שגם אם מישהו עדיין סבור שניתן תאורטית לשכנע עם שלם במסורת היסטורית כמו זו של עם ישראל (הערכה לא מסתברת בעליל) אין ספק כי ההגיון, והנסיון ההיסטורי מורה כי מדובר במסורת שלפחות מאוד קשה לפברק. עצם עובדה זו, שהדת היהדות נבנתה דווקא על יסוד מסורת שהסבירות שהיא מפוברקת נמוך, בהחלט מורה על אמיתותה. זאת מכיוון שכמו שהסברנו, ברירת המחדל הרציונלית היא להסתמך על המסורת ההיסטורית שבקרב העם, ועצם קיומה של מסורת זו היא סיבה טובה לחשוב שהמסורת נכונה. ועל גבי זה, העובדה כי מדובר גם במסורת שקשה מאד אם בכלל אפשרי להמציא, כלומר, העובדה כי ישנה סבירות נמוכה כי מדובר באירוע שגוי - הופכת את אמינותה של המסורת למכרעת. שאלה נוספת מתבקשת כאן, מדוע יבחר מייסד דת כלשהי ללכת בדרך חתחתים זו במקום בדרך בה הלכו מייסדי דתות כה רבות, אלמלא היתה אמת במסורת? אך כמו שעוד נראה, זו אינה הבחירה יוצאת הדופן היחידה במסורת זו.
עד כה דברנו על אופי המאורעות המכוננים של המסורת היהודית. כעת נציג מספר נקודות יוצאות דופן המאפיינות אותה על רקע תקופתה. חריגות זו מחזקת את אמינותה של המסורת ואת מקורה האלוהי, שכן אילו מדובר היה במיתוס שהתפתח על רקע הסביבה, ניתן היה לצפות שהוא יהיה דומה למיתוסים הרווחים באותה תקופה ולא יחרוג מהמקובל.
כל העמים באותה תקופה האמינו בפנתיאונים של אלים רבים, אותם עבדו באמצעות פסלים, אלים אלו שזוהו על פי רוב עם כוחות הטבע (אל השמש, אל הים וכו') נולדו, נישאו, וניהלו חיים ממשיים. האל שהתגלה במעמד הר סיני, לעומת זאת, שונה מכל אלה. אין לו שותפים, אחים ובנות זוג; הוא אוסר באיסור חמור פולחן לכל אל אחר, הוא איננו אחד מכוחות הטבע ואין לעשות פסל וכל צורה בדמותו. מדוע אימץ לעצמו עם ישראל רעיונות חריגים כאלה, השונים כל כך מן הנהוג בדרך כלל בעולם העתיק? אם מדובר בסיפורים מומצאים, למה לא הסתפקו "הממציאים" ביצירת פנתיאון עברי משלהם, דומה לזה של שאר העמים? למה לא גילו סובלנות כלפי אלים של עמים אחרים, כפי שהיה מקובל אז, אלא יצאו למלחמת חורמה נגד כל סוג של עבודה זרה – מה שרק יוצר קשיים עבור עם ישראל ביחסיו עם העמים השכנים? אין כל ספק כי קשה הרבה יותר לגרום לאנשים להאמין במיתוס המכיל תפיסה דתית כה שונה מהמקובל בחברה. ולא רק זאת, כך לא נראה ולא צפוי להראות סיפור שהתפתח בצורה טבעית.
כאשר מסתכלים על תולדות עם ישראל המתוארות בתורה, עולות חריגויות נוספות בהשוואה לסיפורי עמים אחרים. בני ישראל מתוארים כעם של עבדים שיצא ממצרים. איזה עם ירצה להמציא לעצמו ייחוס מפוקפק כזה, בתקופה בה עבדים נתפסו בעיני רבים כיצורים שפלים, תת-אנושיים? התורה גם מפרטת פעם אחר פעם את חטאיהם וכישלונותיהם של בני ישראל, כולל של הגדולים שבהם, כמו משה רבנו עצמו ואבי הכהנים אהרון. גם זאת בניגוד לעמים אחרים, שהשתדלו תמיד לפאר את הצלחותיהם, להסתיר את כישלונותיהם, ולהאדיר את גדולי אומתם למימדים אלוהיים. התורה, לעומת זאת, נראית כמעט כמו חיבור אנטישמי מרוב הביקורת שלה על עם ישראל וחטאיו: עם ישראל אינו מוצג כגיבור של סיפורי המקרא, אלא כנבל שלהם! למה שעם כלשהו ירצה להמציא או לאמץ לעצמו סיפורים כל כך לא מחמיאים, אלמלא היה ידוע לכולם שזוהי אכן האמת? למה להציג את משה, אהרן ויהושע באור ביקורתי ולציין את חטאיהם, אם מטרת כותבי התורה היא רק לשכנע את העם לקבל את סמכותם? גם אופיה הביקורתי של התורה כלפי עם ישראל מהווה אפוא ראיה לאמיתותה, שכן אף עם לא היה ממציא לעצמו מרצונו היסטוריה כל כך שלילית ובלתי מחמיאה. כך לא נראה מיתוס מצוי.
המסורת היהודית אינה רק עניין של אמונה וזיכרון. היא מטילה על עם ישראל שורה ארוכה של מצוות ודרישות, שחלקן תובעניות ולא קלות ליישום. התורה מטילה הגבלות חמורות על תחום המיניות והנישואין; מצמצמת את סוגי המזון ובעלי החיים המותרים באכילה; קובעת מערכת של דיני טומאה וטהרה; דורשת הענקת מתנות לעניים, לכוהנים וללוויים והעלאת קרבנות למקדש; ובאופן כללי מטילה מצוות ואיסורים על האדם בכל תחומי החיים.
קיומה של מערכת דרישות מעשיות מחזק את האמונה במסורת בשתי דרכים: האחת, אילו בני אדם המציאו את התורה, לא ברור איזה אינטרס יש להם להמציא את כל המצוות הכלולות בה. מצוות התורה מגבילות כידוע גם את כוחו של המלך (איסור להרבות סוסים, נשים ואוצרות), של הכהנים (אין להם נחלה בארץ), ושל העשירים (שמיטת חובות כל שמיטה והשבת הקרקעות כל יובל). אם התורה התחברה על ידי אנשים בני אותם מעמדות, מדוע ירצו הללו להגביל את עצמם?
והשניה, ברור שקשה הרבה יותר לשכנע אנשים באמיתותה של מסורת, כאשר האמונה בה דורשת מהם דרישות מעשיות וחמורות בכל תחומי החיים. קל יחסית לשכנע אנשים באיזה סיפור מופלא כשאין השלכות מעשיות הנגזרות ממנו, קשה הרבה יותר לשכנע בסיפור שמטיל הגבלות על כל אורחות החיים. אם בכל זאת קיבלו עליהם בני ישראל את התורה, זוהי ראיה לכך שמעמד הר סיני אכן התרחש ונחרט בזיכרונם.
אמנם מערכת מצוות היתה קיימת גם אצל עמים אחרים, אולם, עלינו לזכור כי החוק המקראי שונה בכמה נקודות מכריעות מחוקים ומצוות של עמים אחרים. קיום המצוות נובע אך ורק מן המסורת ההיסטורית אודות יציאת מצרים ונתינת התורה בסיני, כך שיש קשר הדוק בין שיכנוע העם בסיפור לקבלתם את עול המצוות. בעמים אחרים המצוות אינן תלויות בהכרח בקיומם של ניסים, ומשום כך קל הרבה יותר להטמיע אותן. בנוסף, החוק המקראי מקיף את כל תחומי החיים ושונה בנקודות מהותיות רבות מן החוק הקדום. בעולם הקדום, הקרבת ילדים לדוגמא היתה דבר שבשגרה, ולעומת זאת מצוות כגון שבת או שמיטה שונות לחלוטין מאלו שהיו רגילים אליהן הקדמונים. מערכת שדורשת את הקרבת הבסיס הכלכלי של המאמין, והכמות הנכבדה של איסורים כגון עבודה זרה הם בהחלט אתגר משמעותי לכל אדם במזרח הקדום. הקושי הגדול של בני ישראל להתנתק מעבודה זרה וכשלונותיהם הרבים בתחום זה, מעידים על כך. כל שינוי משמעותי מהמקובל באותה תקופה קשה מאוד ל'עיכול' על ידי העם, ומקשה עוד על קבלת הסיפור. גם עובדה זו מחזקת את אמינות הסיפור שנמסר לעם ישראל.
בנוסף על האמור לעיל, יש לראות את הטענות בעד אמינות המסורת לא כעומדות בפני עצמן, אלא על רקע מכלול הראיות לטובת אמיתותה של היהדות. בתחומים רבים, כאשר מבודדים כל גורם בפני עצמו קל להטיל בו ספק, אולם כאשר מסתכלים על התמונה המלאה מתברר שכל הגורמים משתלבים יחד ומחזקים אחד את השני, עד שנעשה קשה מאד להפריך אותם. כך גם כאשר מדובר ביהדות, עמודי תמך נוספים המחזקים את המבנה הכללי שלה מספקים בכך תמיכה גם לאמינותם של סיפורי יציאת מצרים ומעמד הר סיני. נזכיר כאן בקצרה כמה כאלה (ניתן לקרוא עליהם בהרחבה במאמרים נפרדים):
ישנן ראיות פילוסופיות רבות ושונות לקיומו של אלוהים (ראה מאמרנו כאן). אם אכן מאמינים שהוא קיים, ושהוא ברא את העולם בשביל מטרה מסוימת, הרי שהאמונה בכך שהוא התגלה לבני האדם ומסר להם הוראות כיצד למלא את תפקידם בעולם הופכת להיות הגיונית ביותר. הנטיה לחפש את אלוהים ולעבוד אותו טבועה עמוק בנפש האנושית, כפי שמעידה העובדה שכל התרבויות הקדומות משחר האנושות היו בעלות דת ופולחן כלשהם. אם האל ברא את בני האדם, והטביע בהם את הדחף לחפש אותו, הגיוני שהוא לא ישאיר אותם מגששים באפלה אלא יתגלה להם וידריך אותם. על רקע האמונה באלוהים, האמונה במעמד הר סיני הופכת למתבקשת ומתקבלת על הדעת, שהרי אם אלוהים קיים סביר להאמין שהוא יתגלה לבני אדם, והנה במקביל לכך הגיעה אלינו עדות היסטורית אמינה על התגלותו, ומשום כך הגיוני מאוד לקבל אותה.
ההיסטוריה של עם ישראל היא תופעה ייחודית בתולדות האנושות. אין למצוא עם ששרד מהעולם העתיק ועד ימינו, כשהוא מפוזר בגלויות בכל קצות תבל, נרדף ושנוא על ידי שכניו, ואף על פי כן שמר על זהותו ואמונתו, פורח ומשפיע על העולם, ובסופו של דבר אף חזר לארצו (בפעם השלישית!) מכל רחבי העולם והקים בה מדינה משגשגת. קיומו של עם ישראל נחשב לפלא בעיני רבים: "המצרים, הבבלים, הפרסים היוונים והרומאים עלו ומלאו את העולם, עוררו רעש עצום ונעלמו. רק העם היהודי ראה את כולם, הכה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז ומעולם. אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה", כתב מרק טוויין. ההיסטוריון ארנולד טויבי כתב: "שמירת הזהות הלאומית מצד אומה ללא עצמאות מדינית ללא שפה מדוברת אחידה, אומה שאינה מרוכזת, אלא מפוזרת על כל קצוות תבל, ולמול רדיפות נוראות רצופות – זוהי תופעה כה לא רציונלית שלמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה".
אין ספק שחידת הקיום של עם ישראל מדהימה לכשעצמה. ואולם מדהימה שבעתיים העובדה שכל תולדות עם ישראל נחזו מראש בתורה: הגלות, הפיזור, הרדיפות, המיעוט, ובסופו של דבר השיבה לארץ, שתחכה שוממה לבניה כל השנים הללו מבלי שזרים יתפסו את מקומם. כל אלה מתוארים בהרחבה בפרקים כח-ל בספר דברים. מי יכול היה לצפות מראש באופן טבעי את האירועים הללו? הרי בקלות יכול היה עם ישראל להיכחד, להתבולל, להיטמע בעמים אחרים, להשתקע בארץ אחרת וכדומה, כפי שקרה לעמים כה רבים אחרים. בקלות יכול היה לקרות שעם כלשהו יתיישב בארץ ישראל וימלא אותה באופן שלא יאפשר ליהודים לחזור אליה אי פעם. העובדה שהדברים התרחשו בפועל ככתוב בתורה, בניגוד לכל הציפיות והסיכויים, מהווה ראיה חזקה לאמיתותה. מהדברים עולה שאין מדובר במסורת היסטורית אמינה בלבד, אלא במסורת המייצרת עם בעל היסטוריה יוצאת דופן המשנה את העולם.
על כל זה ראו בהרחבה במאמרנו כאן.
היחס בין סיפורי התורה לבין הממצאים הארכאולוגיים הוא מורכב. מחד, באופן לא מפתיע, וכמו עם אירועים אחרים במזרח הקדום, ישנו פער בין הממצאים הארכיאולוגים לתיעוד הכתוב בן הזמן, במקרה שלנו מול תורה. אולם, ישנה רשימה ארוכה ומרשימה של ממצאים רבים המאששים את סיפורי התורה ומעידים על בקיאותו של הכותב במציאות הריאלית של התקופה. עובדות רבות הנזכרות בתורה תואמות את המנהגים, המציאות ואורחות החיים של התקופה המתוארת בה, ולא היו יכולות להיות ידועות לכותב בן תקופה מאוחרת יותר. הדבר מחזק את האותנטיות של התורה וזמן כתיבתה. ראו על כך בהרחבה במאמרים נפרדים (למשל האמינות ההיסטורית של ספר בראשית; האם הייתה יציאת מצרים?; קדמות ספר דברים; הראיות להתנחלות הישראלית בכנען). באופן זהיר, יש לומר כי ארכאולוגיה איננה יכולה להוכיח באופן בלעדי את אמיתות המסורת, אך הממצאים שונים מחזקים מאוד את אמינות המספור בתורה.
לאחר שראינו את הראיות השונות לטובת אמינות המסורת, נתייחס לביקורות המועלות נגדה. אך לפני כן נקדים רפואה למכה ונראה את הבעייתיות הכללית שבגישה הספקנית.
כל ניסיון להשגת ידע על המציאות צריך להיזהר משני סוגי טעויות: א - שלא להאמין בידע שגוי, ב - שלא להחמיץ ידע אמיתי. אמון מופרז וחוסר ביקורתיות מובילים את האדם להאמין בשגיאות, ולעומת זאת ספקנות מופרזת מובילה לפספוס מקורות מידע ואובדן ידע. על האדם למצוא את האיזון הנכון בין אמונה מופרזת לאמונה מוגבלת. ספקנות היא אכן אמצעי זהירות חשוב, אבל יש לוודא שהיא לא תחסום לחלוטין את האפשרות להיחשף למידע אמיתי, כי אז היא תשיג את ההפך ממטרתה ותסתיר את האמת במקום לברר אותה.
הבה נשאל את עצמנו את השאלה הבאה: נניח שאנו עדים לאירוע על-טבעי מיוחד במינו, התגלות אלוהית או משהו בדומה לזה. אנו ראינו את האירוע בבירור, אבל אין לנו מצלמות או אמצעים טכנולוגיים שמאפשרים תיעוד שלו, הוא לא השאיר אחריו ממצאים פיזיים, ואנו יודעים שאין דרך לשחזר אותו בעתיד. עם זאת, חשוב לנו ביותר שהאמונה בקיומו של האירוע תשתמר ותעבור הלאה לדורות הבאים, כך שגם בעוד מאה או אלף שנים ימשיכו צאצאינו להאמין בו. מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהדבר אכן יקרה?
ובכן, אנו יכולים כמובן לתעד את האירוע בצורה מפורטת כמה שיותר, כולל פירוט המיקום, התאריכים, שמות האנשים שהיו עדים לו, ייחוסם ומניינם, ומה קרה לפניו ואחריו. אנו יכולים להציג את התיעוד הזה כמסמך מקודש, שאסור לערוך או לשנות אותו. אנו יכולים לשמור את המקור במקום מוגן, ליצור העתקים שלו ולהורות לילדינו לשמור עליהם ולהעביר אותם הלאה. אנו יכולים גם להורות על שורה של מעשים והוראות שיש לקיים כדי לשמר את זיכרון האירוע: להזכיר אותו בכל מאורע חגיגי, לחגוג אותו כל שנה באותו תאריך ולספר עליו לדור ההמשך, וכן הלאה. וכמובן, אנו יכולים להשתדל להבהיר לילדינו בכל הרצינות את גודל החשיבות של האירוע וכמה חשוב להעביר אותו הלאה. זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות.
אבל העובדה המצערת היא, שגם אם נעשה את כל הדברים הללו, סביר להניח שכעבור כמה דורות יקומו ספקנים למיניהם, ויטילו ספק באמינותו. הוא יישמע להם מוזר, שונה מהמציאות המוכרת להם, והנטיה של ההיצמדות למוכר תיכנס לתוקף. בעקבותיה הם יתחילו להטיל ספק באמינות המסורת והמסמכים, או באמינותם של אלה שיצרו אותה, יחשדו אותם בבורות וטיפשות או במניפולציות מכוונות, ובסופו של דבר יפסיקו להאמין במסורת. לא משנה כמה נתאמץ להנציח אותה, כל עוד לא מתייחסים באמון בסיסי למסורת, הספקנות תמיד תנצח בסופו של דבר – ובמקרה זה, לגמרי שלא בצדק.
וזה הרי בדיוק מה שעשו אבותינו. אם ניקח את המסורת היהודית, נראה שלא מדובר בסתם זיכרון עממי מעורפל, אלא במאמץ עצום ממדים להעביר מסר היסטורי לדורות הבאים. התורה מתעדת לפרטי פרטים את כל הקשור ליציאת מצרים ולמתן תורה: תאריכים, שמות, גילאים, ייחוס, מיקום מדויק, סדר האירועים וכן הלאה. זו אינה איזו אגדה של "היה היה פעם". כמו כן, ישנה מערכת שלמה של מצוות שנועדה לשמר את הזיכרון ההיסטורי הזה: בכל תפילה, בכל יום, בשבתות ובחגים, מזכירים אין-ספור פעמים את יציאת מצרים. חג הפסח וליל הסדר נבנו במיוחד כדי לשמר את אותה מסורת ולהנחיל אותה לדורות הבאים. ואכן, אותה מסורת השתמרה לאורך אלפי שנים, אצל מיליוני יהודים בקהילות שונות בכל רחבי העולם. זו אינה עדות מטושטשת של כמה זקנים סניליים, אלא עדות חיה של עם שלם שמסר את נפשו כנגד כל הקשיים כדי להעביר אותה הלאה.
תמיד אפשר לבוא ולהטיל ספק, אבל כפי שראינו לעיל, כמו הזיכרון והאמון, מסורת שכזו אינה גורם שניתן לבטל בהינף יד. מי שיעשה זאת יגלה שאת אותה ספקנות ניתן להפנות כלפי כל תחום מחקר אחר, ולערער בכך את כל סיפורי הארכאולוגיה וההיסטוריה. כי אם עדות חיה של עם שלם היא חסרת משמעות, הרי שגם איזו כתובת עתיקה, מסמך מפוקפק או אפילו תצלומים, לא מוכיחים דבר.
הרי אנו רואים לנגד עינינו, איך אירוע עצום ממדים ומזעזע כמו השואה, שהיתה אירוע טבעי לכל דבר, כבר נתון להכחשה מצד לא מעט פרופסורים ואנשי אקדמיה ברחבי העולם – למרות החומר התיעודי העצום שהצטבר לגביה, ולמרות שעדי ראיה עוד חיים בינינו! אמנם הכחשת שואה נמצאת היום בשוליים ואף נחשבת במקומות מסוימים מחוץ לחוק, אבל עצם העובדה שהיא קיימת, ולא רק בין הדיוטות אלא גם אצל חוקרים נחשבים, ממחישה מה העתיד שניתן לצפות אליו. סביר להניח שככל שיחלפו השנים, העשורים והמאות, יתחילו קולות המדברים על "בחינה מחודשת" ו"רביזיוניזם" של השואה להיכנס לתוך הזרם המרכזי באקדמיה. יועלו טענות לפיהן ששה מיליון יהודים הוא מספר מופרז, ושאין ראיות לקיומה של תוכנית מסודרת של "הפתרון הסופי", ושקיימות גרסאות שונות וסותרות לאירועים שונים. אילו מסיבה כלשהי יאבד התיעוד שביד ושם (בעקבות מלחמה, חורבן וכדומה) יהיה קשה ביותר להפריך טענות כאלה. בסופו של דבר, תתקבל מן הסתם הדעה לפיה השואה אינה אלא מיתוס, שאולי יש לו גרעין היסטורי מסוים (שורת פוגרומים ברחבי אירופה, למשל), אבל הוא נופח ועוות על ידי הנהגת הציונים כדי לקדם את מטרותיהם המדיניות, לדרוש עצמאות מדינית מאומות העולם, ולהצדיק את הפשעים שהם עצמם ביצעו כלפי הערבים. וכך, למרות כל המאמצים לשמר את זכר השואה, הוא עלול להפוך בעתיד ללא יותר ממיתוס קדום ושנוי במחלוקת – וכל זה בגלל הנטיה להעדיף את הספקנות על פני האמון במסורת.
ספקנות כלפי כלי הכרה מסוים היא טובה במקרה בו יש לנו כלי מוצלח יותר לברר באמצעותו את האמת. אפשר להטיל ספק בזיכרונות, אם יש לנו תיעוד מצולם שיכול לברר מה בדיוק קרה, ואפשר להטיל ספק בחוש הראיה, אם אפשר לבחון את אמיתותו באמצעות המישוש. אבל כאשר אין לנו כלי עדיף שכזה, הבחירה ההגיונית היא לסמוך על הכלים שברשותנו, כי זו הדרך הטובה ביותר שיש לנו להגיע לאמת, ובלעדיהם כמעט ודאי שנטעה.
במקרה של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, אנו רואים לא רק שאבותינו עשו מאמצים גדולים ככל שביכולתם כדי להעביר את המסורת הלאה, אלא גם שאירועים אלה יצרו רושם עז על האנושות כולה. אם ניקח שוב את הדוגמא של השואה, הסיבה שאנו מאמינים בקיומה היא לא רק עדויותיהם של הסבים והסבתות שלנו, אלא הזעזוע העצום שהיא גרמה לעולם, שהשפיע על כל רבדי התרבות האנושית וחותמו ניכר בהם גם היום. בדומה לכך, גם מעמד הר סיני השאיר רושם עצום על האנושות; האין זה מדהים שמבין כל האימפריות והממלכות הגדולות של העולם העתיק, הספר שהשפיע יותר מכל על התרבות האנושית הוא התנ"ך – אותו אוסף מגילות של עם קטן של רועי צאן בפינה נידחת של המזרח התיכון? התנ"ך הוא הספר המודפס, הנמכר, המצוטט והמוכר ביותר בעולם, שתי הדתות הגדולות ביותר מייחסות לו קדושה, והסיפורים והחוקים שבו עיצבו את כל רבדי התרבות האנושית, מאמנות ועד פוליטיקה, מהדת ועד הפילוסופיה.
אם גם המסורת של אבותינו, וגם השפעתם העצומה של התנ"ך והיהדות, אינם מספיקים כדי לגבור על הספקנות – הרי ששום דבר ככל הנראה לא ישכנע אותה, ואם כן הבעיה היא בספקנות, לא במסורת. בפילוסופיה של המדע, ידוע שתאוריה נחשבת למדעית רק בתנאי שהיא ניתנת להפרכה. אם לא ניתן להפריך אותה, היא חסרת משמעות. בדומה לכך, ספקנות שאינה ניתנת להפרכה היא חסרת תועלת. כל עוד לא יציג הספקן תנאים סבירים בהם יהיה מוכן לקבל את אמיתותה של המסורת (שאינם כוללים מסע בזמן וכדומה), הרי שספקנותו היא בגדר נטיה פסיכולוגית בלבד שאין לקחת ברצינות, ובוודאי שאין היא יכולה להכריע את הכף נגד המסורת.
לפני סיום, נבחן כמה מהביקורות המועלות כנגד אמינות המסורת היהודית, ונדחה אותן.
רבים שואלים, אם אכן עלינו לתת אמון במסורת, למה דווקא המסורת היהודית? לעמים רבים יש מסורות וסיפורים משלהם, מי אמר שדווקא אנחנו צודקים?
לשאלה זו התייחסנו לעיל בסעיף 3, ונביא כאן בקצרה את עיקרי הדברים.
ראשית, ראוי לציין כי רוב סיפורי ההתגלויות ההמוניות אצל עמים אחרים, אותם מנסים רבים להציג כדומות לזו של היהדות, לא רק שאינם דומים לה, אלא שהם מתגלים פעם אחר פעם בבחינה ביקורתית כאנשי קש ותו לא. לעיתים ממש מביך לראות כיצד אתרים אתאיסטים מביאים ראיות מ'התגלויות המוניות' באיצטלה מדעית, זאת כאשר בדיקה פשוטה מלמדת למשל שהמסורות האינדיאניות-לכאורה על התגלות המונית של האל, אינן מסורות היסטוריות עתיקות כלל, אלא יצירות ספרותיות בדיוניות של מחברים מאוחרים (כך לדוגמא שירת היוואטה[3]); בפעמים אחרות מסתבר שמדובר בפרשנות מאוחרות ושנויה במחלוקת של מקורות, ולא במסורת היסטוריות (כך למשל במקרה "חציית הירח" של מוחמד[4]). המצב לא שונה בהרבה במקרה האורות שנראו מעל הכניסה הקופטית בזיתון והתפרשו על ידי כמה מקומיים כהתגלות של מריה[5].
בכלל, נראה כי המביאים מסורות אלו אינם יודעים להבדיל בין מסורת היסטורית מכוננת (כזו שאמורה להשאיר זיכרון!) ומועברת כאירוע היסטורי על ידי עם שלם, לבין סיפורי פולקלור או סיפורים שוליים שסיפרו שבטים מסביב למדורה אודות נחשים שהופכים לגשרים לפני סב ונכדיו וכדומה. חשוב להדגיש, לא כל סיפור פולקלור עממי הוא מסורת היסטורית או סיפור שאמור להשאיר זיכרון. פעמים רבות אף מדובר בסיפורים מיתולוגיים שעוסקים בתקופה קדומה ומעורפלת ולא בימי ההיסטוריה הממשיים. בנוסף, אין לשכוח שיש הבדל גדול בין אירוע היסטורי שמהותו היא ניסית, לבין סיפור שנס כלשהו הוא פרט צדדי בו[6]. ובכל זאת, למעשה נראה כי בחינה מדוקדקת של סיפורים אלה מגלה פעם אחר פעם שהם אפילו אינם מתיימרים לתאר התגלות המונית אותנטית - מה שרק מחזק את ייחודה של המסורת היהודית[7].
כלומר, מצד העובדות, קשה למצוא עם שיש לו מסורת לאומית היסטורית על התגלות. אולם, למרות שבחינה ביקורתית מלמדת כי קשה מאוד למצוא מסורות המונית אחרות, אין זו הבעיה היחידה בטיעון הזה:
א. רוב המסורות של העמים האחרים אינן עומדות בסתירה למסורת היהודית. באופן טבעי הן עוסקות בתולדותיהם של אותם העמים, לא באלה של עם ישראל, ולכן אין התנגשות ביניהן. לא קיימת מסורת מתקופת התורה עצמה, מאזור המזרח התיכון, המנוגדת למסורת היהודית. ראינו שהיסטוריונים יוונים ורומאים התייחסו ליציאת מצרים כעובדה היסטורית, ושגם הדתות שקמו אחרי היהדות, הנצרות והאיסלם, קיבלו את סיפורי התורה כבסיס לאמונתן.
ב. המסורת היהודית על ניסי יציאת מצרים וההתגלות במעמד הר סיני היא יוצאת דופן מבין מסורות התגלות וניסים של עמים אחרים: היא מתארת אירוע לאומי מכונן, שנמשך זמן רב לעיני המונים רבים, תועד על כל פרטיו, והועבר במסורת ישירה מאב לבן על ידי העם כולו לאורך הדורות. אף סיפור העומד בכל התנאים הללו לא מופיע אצל אף עם אחר. סיפורי ניסים והתגלות למיניהם מתרחשים על פי רוב בפני יחידים בלבד, בפני קהל לא מזוהה שאין קשר רציף איתו, פעמים רבות בזמן המיתי של ההיסטוריה (כלומר, בראשית העולם), ומהווים אירוע קצר וחד פעמי שאינו מתמשך לאורך עשרות שנים. הבדלים אלה הופכים את המסורת היהודית לאמינה בהרבה מכל אותם סיפורים אחרים, וכפי שראינו, הייחודיות הספציפית של סיפורי התורה מראה שכנראה שלא ניתן לשכנע עם שלם להאמין באירועים כאלה אלמלא התרחשו במציאות.
(עם זאת, אם בכל זאת יימצא עם בעל מסורת אמינה על התגלות אלוהית, אכן אין סיבה לשלול אותה על הסף, שכן יתכן בהחלט שאלוהים יתגלה גם לעמים אחרים ויעניק להם נבואות והדרכות לפי מדרגתם).
ג. ההיסטוריה הייחודית של עם ישראל, השפעתו האדירה של התנ"ך על התרבות האנושית, והתגשמותן המופלאה של נבואות התורה על הגלות והגאולה, מחזקות ומעידות על אמיתותה של המסורת היהודית, מה שלא קיים אצל עמים אחרים.
ד. על כל אלה יש להוסיף נקודה חשובה. נניח באופן היפותטי כי באמת תימצא יום אחד מסורת לאומית מכוננת הזהה לחלוטין ליהדות בכל פרמטר שציינו, ולגביה ברור לנו שהיא שגויה. אז מה? מדוע זה מלמד משהו על אמינותה של היהדות?
נסביר את דברינו: הניסיון מלמד כי עדויות של עמים על אירועים היסטוריים שהתרחשו להם הנן אמינות בדרך כלל, ולכן, גם אם מישהו הצליח לפברק פעם אחת היסטוריה שכזו, אין זה משנה את העובדה הבסיסית שמסורות אלו אמינות בדרך כלל. אפשר להמשיל זאת לאופן קבלת העדים בבית המשפט: כידוע נוהגים בתי משפט לקבל עדויות של אנשים שונים בהינתן תנאים מספיקים. נניח שיום אחד יתגלה כי אחד העדים עליהם הסתמכו בעבר בבית המשפט, הצליח לשקר בעדותו. האם משום כך יהיה עלינו לשלול את כל העדויות שנמסרו אי פעם בשיטה הזאת, ולהפסיק לחלוטין לקבל עדים? ברור שלא. עצם קיומם של מקרים בודדים אינם שוללים את תוקפה של כל השיטה. גם כאן אפוא, מסורת אחת מקבילה שתימצא שקרית – גם אם תימצא – אינה פוסלת את השיטה ההיסטורית לאימות אירועים, ואינה מערערת את אותה מסורת שלא הופרכה.
הדבר מלמד כי כל החיפוש – הכושל מצד עצמו – של ארגונים אתאיסטים אחרי סיפורים על ניסים הוא מיותר; לא רק כי בחינה של ניסים אלו בדרך כלל מלמדת כי אין הם דומים כלל למסורת היהודית, אלא כי גם אם יתגלו כאלה שאכן דומים לה, אין לדבר משמעות של ממש. הם יכולים להיות עדות אמיתית להתגלות אלוהית נוספת או אף עדות שקרית, אולם בכל מקרה אין בהם בכדי לפסול את אמינות ההתגלות היהודית. כמו כן, לעולם לא יהיה בנמצא סיפור שיגרום להיווצרותו של עוד עם החריג בקיומו והשפעתו כמו עם ישראל. הרי אם היה עם כזה, כבר היינו שומעים עליו. מה שגם הופך את חיפוש הסיפורים הניסיים לחסר משמעות רצינית.
ביקורות נוספת כנגד טיעון העד היא הטענה שאולי המסורת התפתחה באופן הדרגתי. לא שמישהו בא ובדה מלבו את כל הסיפורים והצליח לשכנע בהם את העם, אלא היו מיתוסים ואגדות שהסתובבו בעל פה בעם ישראל לאורך הדורות, ועם הזמן הלכו והתגבשו והשתנו עד שהועלו על הכתב בתורה. במקרה זה, אין כמעט קשר בין האירועים האמיתיים לבין המסופר בתורה הנמצאת בידינו היום.
התשובה לכך היא, ראשית, שמדובר בטענת "אולי": אולי היה כך וכך, אולי היה אחרת. אין ראיות כלשהן התומכות בתאוריה זו, או המקנות לה עדיפות על פני הגישה המסורתית. כפי שראינו לעיל, המסורת מהווה את ברירת המחדל, והרוצה לערער אותה חובת ההוכחה מוטלת עליו. לאורך כל ההיסטוריה הידועה לנו, עם ישראל התייחס לסיפורי התורה כאמת וליציאת מצרים כעובדה היסטורית. מי שרוצה לטעון שהיו שלבים מוקדמים בהם היו אלה רק סיפורי אגדות עממיים, שונים מאלה המופיעים בתורה, עליו להביא ראיות לכך, וראיות כאלה אינן בנמצא. באותה מידה אפשר להעלות אינספור תאוריות קונספירציה ספקניות בכל נושא שבעולם (אולי ההורים שלך הם לא באמת ההורים שלך וכדו'), אבל אין שום סיבה להעדיף אותן על פני המסורת, המבטאת את הזיכרון הלאומי ואת האמון באבות.
שנית, אפילו אם נאמר שסיפורי התורה אינם מהווים תיאור מדויק של האירועים, הרי שעל כל פנים גרעין של אמת היסטורית חייב היה להיות בדברים על מנת שיקבלו אותם – אחרת אותם סיפורים לא היו מסתובבים בעם ישראל מלכתחילה. גרעין האמת הזה כולל את אירועי יציאת מצרים ואת ההתגלות האלוהית שחוללה אותם. כפי שראינו לעיל, החריגות של סיפורים אלה על רקע התקופה, הייחוד של ההתגלות האלוהית ההמונית והממושכת, ההבדלים התאולוגיים החריפים בהשוואה לעמים אחרים, האופן השלילי בו מוצג עם ישראל לאורך התורה, הידע על אורחות החיים באותם הזמנים ופרטים נוספים, מחזקים את האותנטיות של אותם סיפורים. כך שגם אם מטילים ספק בפרטים כאלה ואחרים, עדיין נשאר הגרעין המרכזי לפיו ה' התגלה לעם ישראל, הוציא אותם ממצרים ונתן להם תורה.
(גרעין זה מספיק כדי לבסס עליו את היהדות, שכן אם מקבלים את מציאות ה' ואת השגחתו, קל להאמין שהוא גם ישגיח על מהלך האירועים ההיסטורי ויכוון אותם כך שהמסורת והתורה שיתפתחו ויתקבלו על עם ישראל יהיו אלה המבטאות את רצונו. למעשה, אם אנחנו מאמינים בהשגחה אלוהית מיוחדת על עם ישראל – הניכרת לכל אורך ההיסטוריה הייחודית שלנו – הרי ששאלת הדיוק ההיסטורי של סיפורי התורה ואופן התפתחותם הופכת לבלתי רלוונטית. העיקר באותם סיפורים הוא המסר האלוהי שההשגחה רוצה שנלמד מהם, לא השאלה מה בדיוק התרחש בפועל לפני אלפי שנים. די באמונה שהגרעין של אותם אירועים אכן התרחש במציאות כדי להעמיד עליה את היהדות, ואמונה זו היא כאמור הגיונית ביותר.)
על אלו יש להוסיף את מה שכבר הזכרנו, הסיפור היהודי ממש לא נראה בכללו כמו מיתוס טיפוסי. אילו היה כזה, ככל הנראה פרטים רבים בו צריכים היו להיות דומים יותר לאלו הנפוצים במזרח הקדום. היינו מצפים למשל כי בסיפור ישתתפו אלים רבים ולא אל בודד, שהאל הזה ייוצג בפסל ותמונה ועוד. אם זהו סתם מיתוס, מדוע הוא לא נראה כמו מיתוס טיפוסי?
שלישית, אילו "מיתוס מגלגל" יכול היה לקחת אירועים טבעיים ולנפח אותם למסורת על-טבעית מעין זו - היינו מצפים למצוא סיפורים דומים אצל עמים אחרים. אולם לא ידוע לנו על אף מסורת דומה של עם שמספר כיצד האל שלו התגלה לעיני העם, הוביל אותם ברציפות לאורך שנים רבות וכן הלאה. אם סיפור כזה יכול להיווצר בכזו פשטות, מדוע איננו מכירים עוד סיפורים רבים כאלה?
רביעית, אם מדובר בסתם מיתוס? מדוע גם העם שנוצר מהמיתוס הזה הוא כה חריג ויחודי? ייחודיותה וחריגותה של המסורת היהודית מצביעה על כך שלא מדובר בסיפור טבעי שהתנפח עם הזמן, אלא במקרה שהוא אכן חריג ומיוחד.
טענה נוספת נגד אמינות המסורת היא שהתנ"ך עצמו מספר על זמנים בהם כביכול המסורת נשכחה, ואז התגלתה מחדש. חורים כאלה מהווים הזדמנות להמציא סיפורים כמו יציאת מצרים ומעמד הר סיני ולהשתיל אותם בזיכרון הלאומי.
המקרה הבולט ביותר של קטיעת רצף המסורת[8] מובא בספר מלכים (מלכים ב פרק כב), שם מסופר על ספר התורה שנמצא בימי יאשיהו בבית המקדש. מהתיאור שם נראה שספר התורה נשכח לחלוטין מהעם, ועד שהוא התגלה במקדש, אפילו המלך לא הכיר אותו. אם כן, אולי אותו הספר לא באמת "התגלה", אלא נכתב באותו זמן על ידי יאשיהו או אנשיו, שיכלו להכניס לתוכו ככל העולה על דעתם ו"למכור" אותו לעם ישראל?
שאלת זהותו של הספר שמצא יאשיהו העסיקה רבות את המפרשים והחוקרים, ולא ניכנס כאן לכל הדעות והשיטות בנושא. ישנן ראיות רבות, טקסטואליות ואחרות, נגד הטענה שהספר נכתב על ידי יאשיהו או בני זמנו; להרחבה ראו כאן.
למעשה הפרשייה עצמה מוכיחה שלא מדובר בשכחה, שהרי אם היתה כאן באמת שכחה, מה המקום לכעסו של ה' ולעונשים שהוא מטיל על ישראל? אי הציות שלהם הרי נובע מחוסר ידיעה על קיומו. יתר על כן, אם באמת בתודעה של אותו הדור לא היה כלל מתן תורה ולא היה ספר תורה, וכעת הם מוצאים פתאום בעזרה ספר לא ידוע בעל תכנים מסוימים, מדוע הם מגיעים למסקנה שזהו ספר תורת משה אותו קיבל מהקב"ה, ושהדרישות שמופיעות בתוכו מחייבות אותם? מדוע שלא יראו בו בדותא או זיוף ולא יותר? נראה ברור שהיתה להם מסורת על קיומו של ספר תורה שניתן ממשה ושהיו בו חוקים שונים. כעת משנמצא, ברור לכולם שזהו אכן הספר העתיק שהיה בידם ואבד. כך גם עולה בבירור מן הכתוב המכנה את הספר "סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי" (מלכים ב כב, ח), בה"א הידיעה, וכן גם "סֵפֶר תּוֹרַת ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (דברי הימים ב לד, יד). לפי העולה מן הכתוב אין ספק שהספר היה מוכר היטב.
אולם מה שחשוב לענייננו הוא שגם אם אכן היתה תקופה בה ספר התורה השתכח מישראל, אין בכך משום קטיעה של המסורת היהודית. זאת משום שעיקרה של המסורת אינה ספר התורה, אלא דווקא המסורת שבעל פה. למעשה, מסורת בעל פה היא הבסיס לאמונה בספר התורה, שכן בלי אותה המסורת לא היתה לנו כל סיבה לייחס לו קדושה! מכיוון שכך, גם אם אמנם נשכח ספר התורה למשך זמן מה (אם כי מפשט הכתובים - זה איננו סביר כלל), אין כל סיבה לסבור שהמסורת ההיסטורית עצמה ולא המשיכה להתקיים בעל פה גם בלעדיו. והראיה היא שכאשר נמצא הספר בימי יאשיהו, היחס אליו הוא לא כאל חידוש שלא שמעו עליו קודם, אלא כאל אבידה ששבה ונמצאה. אלמלא כן, לא היתה סיבה להתייחס אליו ברצינות ולהזדעזע מהכתוב בו. אפשר להמשיל תקופה זו למצב בו היו יהודי ברית המועצות לאחר נפילת מסך הברזל; למרות שבמשך עשרות שנים היו הללו מנותקים מהדת ולא יכלו ללמוד תורה כראוי, עדיין זכרו את עיקרי המסורת היהודית, וכאשר שבו אליה ידעו שהם חוזרים למה שאבותיהם הכירו בעבר ולא למשהו חדש. באופן דומה, גם קיומה תופעת העבודה זרה חסרת כל משמעות לעניין זה. העם יכל להכיר את עברו, כמו כל עם אחר, אף אם בחר שלא לשמור על מצוות התורה. גם במקרה זה, הדבר איננו שונה ממסורתיים בימינו[9].
תיאור מקראי נוסף, שיש המפרשים אותו כהוכחה לקטיעת המסורת, הוא סיפור עשיית חג הסוכות בימי עזרא ונחמיה, שם נאמר: "וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" (נחמיה ח, יד). לכאורה נראה מכאן שעולי בבל לא הכירו כלל את התורה, עד שחג הסוכות היה עבורם חידוש. אולם ברור שהבנה זו היא שגויה, שהרי כבר העולים הראשונים מבבל בימי זרובבל, לפני עליית עזרא ונחמיה, קיימו את חג הסוכות, כמתואר בתחילת ספר עזרא (ג, ד): "וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" - לא רק שהכירו את החג, אלא גם ידעו שהוא כתוב בתורה! החג מוזכר גם על ידי יחזקאל. לכן, על כורחינו יש לומר, שהביטוי "וימצאו כתוב" אין פירושו שמצאו דבר חדש שלא הכירו קודם, אלא פשוט שהסתמכו על הכתוב בספר. ראיה לכך ניתן להביא ממגילת אסתר, שם נאמרה לשון דומה: "וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר ו, ב). ברור שאחשוורוש היה מודע לניסיון ההתנקשות של בגתן ותרש, וספר הזיכרונות רק הפנה את תשומת לבו לאירוע, לא חידש לו דבר מה שלא ידע. באופן דומה אפשר לומר אם כן, שהלשון "וימצאו כתוב בתורה" כוונתה שהתעוררו בעקבות הקריאה בתורה לשים לב לפרטי חג הסוכות, לא שמצאו דבר חדש שלא שמעו עליו מעולם.
באופן דומה, גם הכתוב בעניין הפסח בימי יאשיהו "כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל" איננו יכול להתפרש כאילו חג זה לא הוכר לפני, שהרי רק כמה פרקים קודם לכן, נאמר על חזקיהו, סביו של יאשיהו כי: "וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִֽיהוּדָה... לָבוֹא לְבֵית ה' בִּֽירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵֽל". אם כן, בעל כורחינו הביטוי "לא נעשה כפסח הזה" אין כוונתו אלא להדגיש את החגיגיות והעוצמה בה נחגג חג הפסח ("הפסח הזה") באותה השנה.
אחרים רצו לטעון שהגמרא עצמה מציינת את קטיעת המסורת, על פי דברי ריש לקיש במסכת סוכה (כ, א): "שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה". אולם בהמשך אותו המשפט נאמר גם: "חזרה ונשתכחה, עלה הלל הבבלי ויסדה; חזרה ונשתכחה, עלו רבי חייא ובניו ויסדוה". ברור שבזמנם של הלל ושל רבי חייא ובניו, לא נשתכחה התורה לחלוטין, שהרי אנו יודעים כי חכמים רבים אחרים באותם זמנים; אלא אין ברירה אלא לומא כי הכוונה היא, כדברי רש"י שם, שנשכחו תחומים הלכתיים מסוימים, עד שאותם חכמים הביאו איתם מסורות ששמרו וחידשו את המודעות להם. אפשר להשוות זאת למפעל "להחזיר עטרה ליושנה" של הרב עובדיה יוסף בזמננו, שכמובן לא חידש לבני עדות המזרח את עצם קיומם של התורה, המסורת והמצוות הבסיסיות, אלא רק חיזק את לימוד התורה וקיום ההלכות שהתרופפו בידם. זוהי אם כן כוונתו של ריש לקיש, ואין ללמוד ממנה על שכחה של עצם המסורת הלאומית בדבר יציאת מצרים, מעמד הר סיני וקיום התורה.
טענה זו בעצם מקבלת את המסופר בתורה כתיאור היסטורי, אבל טוענת שלא מדובר בהתגלות אלוהית אלא באירועים טבעיים או בקסמים ותחבולות שביצע משה.
על כך יש להשיב תחילה ולומר, שאם מדובר היה באירוע טבעי אשר פורש בטעות כנס, היינו מצפים כי העם החוזה בו יפרש אותו על פי מושגי הדת הנפוצים במזרח הקדום דווקא - דבר שבהחלט לא מתאים למה שקרה בסיפור המקרא.
אולם, למרות שהנסיון מלמד שרוב ההסברים "המדעיים" הללו לא עומדים לפני הביקורת (ראו לדוגמא - כאן, כאן, כאן וכאן), אם אכן מקבלים את התיאורים שבתורה, רואים שטענה זו מלכתחילה אינה מחזיקה מים.
אפשר אמנם לומר שאירועים כמו מכת הדבר או הארבה היו אירועים טבעיים, אבל אין שום דרך טבעית להסביר את הפיכת היאור לדם בדיוק בזמן הופעתו של משה, מותם של כל בכורי מצרים ובכורי הבהמה בחצות דווקא, השילוב המיוחד של עמוד האש, קריעת ים סוף והטבעת המצרים דווקא בתוכו, המן שאכלו בני ישראל ארבעים שנה ועוד. בחינת ניסיונות לומר שקריעת ים סוף היתה בעצם חילופי גאות ושפל או שמעמד הר סיני היה התפרצות געשית וכן טיעונים דומים אינם עומדים במבחן המציאות, והם נשמעים כבר יותר מגוחכים מהאפשרות לפיה מדובר בניסים של ממש (האם המצרים לא הכירו את הגאות והשפל? האם התפרצות געשית – שלא נמצא לה כל זכר – לא היתה משמידה את עם ישראל העומד למרגלות ההר?). מעבר לכך, אם מדובר באירועים טבעיים - מדוע הם לא התרחשו במצרים פעמים רבות במהלך ההיסטוריה? מדוע הם התרחשו דווקא בזמן המדוייק בו היו עם ישראל זקוקים להם? מדוע תופעות מיוחדות בלתי תלויות כמו מכת הדם, מות הבכורות והמן התרחשו בסמוך כל כך אחד אחד השני? ופה אנו מגיעים לנקודה המרכזית: בחינה מדודקדת של ההיסטוריה המקראית והיהודית תראה שלא מדובר בתופעה זמנית ומקומית, מקרים "מיוחדים" אלו התרחשו למעשה בכל ההיסטוריה היהודית בכלל (כגון השרדותו של עם ישראל) וההיסטוריה המקראית בפרט. אין מדובר באירוע חד פעמי שניתן לנסות להסבירו בתירוץ כזה או אחר, אלא על היסטוריה שלמה, שפעם אחר פעם קורה בה "במקרה" הבלתי יאומן.
בכל זאת, חשוב לציין שוב שכשלים אלו הינם בלתי תלויים בעובדה שנסיונות ההסבר שניתנו לתופעות יציאת מצרים התבררו ככשילון. אולם, גם אם יהיו יום אחד תירוצים כאלה או אחרים לדבר, הם אינם מתחילים להוות אלטרנטיבה רציונלית להתגלות.
באותו ההקשר יש גם לציין כי גם האפשרות לפיה מדובר בתחבולות של משה אינה הגיונית. אפילו הטכנולוגיה של ימינו אינה יכולה לבצע דברים שכאלה, וכיצד יעשה אותם משה, שגדל רוב חייו כרועה צאן במדיין? ואם תעלה הטענה שמדובר בכישוף, הרי שגדולי חרטומי מצרים לא הצליחו להתמודד מול משה בכשפיהם, מה שמראה שמדובר בכוח מסוג שונה לגמרי.
אפשר אמנם להטיל ספק בעצם התרחשותם של סיפורי התורה, אולם אם מקבלים אותם כתיאור היסטורי (כפי שאכן מתבקש לעשות), הפרשנות ההגיונית היחידה היא שאכן מדובר באירועים על-טבעיים, לא בתופעות טבע או תחבולות של משה.
יש הטוענים שהאנשים באותם זמנים קדומים היו טפשים ופרימיטיביים, וקל היה להטעות אותם ולמכור להם סיפורים שלא היו ולא נבראו. אלא שטענה זו אינה מבטאת אלא את יוהרתו של האדם המודרני, ואין לה על מה להתבסס. נכון, לדורות הקודמים לא היה ידע מדעי שקיים כיום, אולם אין זה אומר שהם היו טפשים או מפגרים; מן הסתם גם לנו חסר עכשיו ידע מדעי שיתגלה בעתיד, ואין זה הופך אותנו לטפשים גמורים. הסוחרים, המדינאים, שרי הצבא והאמנים באותם הדורות היו מן הסתם ממולחים ומחוכמים לא פחות ממקביליהם בני זמננו, כפי שניתן לראות מהתיאורים ההיסטוריים השונים, ולא ניתן היה "למכור להם לוקשים" כאילו היו פתיים חסרי דעת. אדרבה, באותם זמנים חייבים היו האנשים להיות מחוברים היטב למציאות על מנת לשרוד: להכיר את תנאי השטח, את מזג האוויר, את סוגי הצמחים ובעלי החיים השונים וכן הלאה. זאת בניגוד לאנשים בני זמננו, החיים בעולם שטוף בבידור, סרטים, מדיה ויצירות בדיוניות, ומנותקים במידה רבה מעולם הטבע והמציאות הפשוטה. הישגיהם של הדורות הקדומים בתחומים כמו אדריכלות, אסטרונומיה, חקלאות, רפואה, הנדסה ותחומים נוספים מעוררים השתאות, ומעידים על תבונתם ותושייתם הרבה. כמובן, כמו בכל חברה, היו ביניהם אנשים בעלי רמות השכלה ותבונה שונות. אולם אם עם ישראל כולו, שנודע לאורך ההיסטוריה בתבונתו ופקחותו, קיבל עליו את האמונה במסורת, אין שום הצדקה להאשים את אבותינו בטפשות רק בגלל שהם חיו לפני הרבה זמן.
לאורך המאמר טענו שהמסורת היהודית היא אמינה משום שהיא מבוססת על עדות של המונים ולא של אדם בודד. כנגד זאת יש הטוענים, שכל המסורת נשענת למעשה על הכתוב בספר התורה, ולכן לא מדובר כאן בעדים רבים אלא בעד אחד. הראיה לכך היא, שכל יהודי שנשאל אותו על אותם האירועים, יתאר אותם באותה צורה – כפי שהם מתוארים בספר התורה. אילו מדובר היה בעדויות רבות, היינו מצפים למצוא ביניהם גיוון ושינויים, כמו שמוצאים תמיד כאשר עדים רבים מתארים אירוע שראו. דווקא האחידות של המסורת היהודית משמשת כאן טענה כנגד אמינותה.
התשובה על כך היא, שכפי שראינו קודם, עיקר המסורת היהודית היא המסורת שבעל פה, לא ספר התורה. כמובן, מכיוון שחלף זמן רב כל כך מאז אותם האירועים, אין לצפות שישתמרו מסורות פרטיות או משפחתיות לגביהם; יהודים בני זמננו יכולים אמנם לספר באיזה מחנה ריכוז היתה סבתא שלהם בשואה, אבל האם הם יכולים לספר על עדויות משפחתיות מתקופת גירוש ספרד, או מסעות הצלב? גם אם אנו יודעים שאבותינו היו באותם אירועים, משום שקיבלנו זאת במסורת, אנו מסוגלים לספר עליהם רק את מה שמופיע בספרי ההיסטוריה. אין זה אומר, כמובן, שספרי ההיסטוריה הם המקור היחיד עליו אנחנו מסתמכים כדי לדעת שאבותינו נכחו באותם האירועים; בראש ובראשונה אנו יודעים זאת בגלל המסורת, ואותה המסורת היא זו שמפנה אותנו לספרי ההיסטוריה ומאשרת עבורנו את הכתוב בהם.
הוא הדין אפוא גם למסורת בדבר סיפורי התורה. יהודים בכל הגלויות השונות קיבלו מאבותיהם את המסורת לפיה אבות אבותיהם יצאו ממצרים ועמדו לפני הר סיני. בנוסף לאותה מסורת שבעל פה, מסרו להם אבותיהם גם את ספר התורה, כשהם מעידים עליו שהוא מכיל את התיאור של אותם האירועים. אמנם אין לפנינו כיום מיליוני יהודים היכולים להעיד ישירות על מתן תורה, אבל יש לפנינו מיליוני יהודים המעידים על כך שקיבלו מאבותיהם מסורת לפיה אבותיהם נכחו במתן תורה. מסורת זו יכולה היתה להתקיים גם אם ספרי התורה היו אובדים, אף אם הדבר היה גורם לטשטוש פרטי האירועים. הרי אילו כל ספרי התורה ייעלמו היום לפתע מן העולם, עדיין ימשיך עם ישראל לחגוג את חג הפסח ולגדל ילדים על סיפור יציאת מצרים. לכן זוהי טעות לומר שספר התורה הוא העד היחיד לאותם האירועים; כל עם ישראל מעיד עליהם.
בנוסף לכך, כבר עמדנו על העובדה כי סיפור יציאת מצרים ומעמד הר סיני אינו מוזכר רק בתורה עצמה, אלא גם בספרים אחרים בתנ"ך. באותם ספרים אכן מופיעים תיאורים אשר הם בחלקם סגנונות שונים של אותם אירועים. תיאורים אלו מעידים על כך שמדובר שם במסורת חיה בעל פה, לא בציטוט מתוך הכתובים. כך למשל בספר יחזקאל (כ, ט-יא) נאמר: "אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר. וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". בנחמיה (ט, יג) נאמר: "וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים". בשירת דבורה (שופטים ה, ד-ה) נאמר: "ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". תיאורי יצירת מצרים ומעמד הר סיני חוזרים בעוד מקרים רבים (ראו שוב דברינו בערה [2]). זאת עוד מבלי להזכיר את המדרשים השונים המופיעים בספרות חז"ל, המכילים מסורות רבות ומגוונות על יציאת מצרים מעבר למה שמופיע בכתובים. הטענה כאילו ספר התורה הוא העד היחיד, מופרכת אם כן לחלוטין[10].
נסכם אפוא את הדברים. ראשית, ראינו שהיחס כלפי המסורת צריך להיות דומה ליחס לכלים הכרתיים אחרים שלנו כשכל והחושים, דהיינו יחס של אמון בסיסי, המקבל אותה כברירת המחדל, שהרוצה לערער עליה חובת ההוכחה מוטלת עליו. זאת משום שהמסורת מבטאת את הזיכרון הלאומי ואת האמון שיש לנו באבותינו, והטלת ספק בכלים אלה ללא סיבה מוצדקת תפגע ביכולתנו לרכוש מידע כלשהו על העבר. בנוסף לכך ראינו שאין סיבה לשלול מראש גם מסורות המתארות אירועים על טבעיים, כמו ניסים, ושהכחשת אפשרות קיומם של אלה אינה רציונלית אלא נובעת מיוהרה ודעות קדומות.
לאחר מכן בחנו את המאפיינים של המסורת היהודית, המקשים מאד על האפשרות להמציא אותה ולשכנע בה עם שלם אילו לא התרחשו הדברים באמת: מדובר באירוע לאומי מכונן (שאמור להשאיר זיכרון), שהתרחש לפני המונים רבים ולאורך זמן ממושך, עבר במסורת ישירה מאב לבן לאורך הדורות, ומהווה חריגה מבחינות רבות מהסיפורים המקובלים באותה תקופה. מאפיינים אלה הופכים את המסורת היהודית לייחודית, עד שקשה למצוא משהו דומה לה אצל עמים אחרים, מה שמחזק את הטענה שלא מדובר בהמצאה אלא בעדות אמינה.
גם אפשרות ההתפתחות ההדרגתית כ'מיתוס מתגלגל' אינה סבירה. מעבר לכך שטענת "אולי" אפשר להעלות תמיד בכל תחום, ואין היא מספיקה לדחות מסורת היסטורית מבוססת, ראינו גם שהמסורת היהודית רחוקה מאוד מלהיות דומה למיתוסים ואגדות עם שהיו מקובלים בדרך כלל באותה תקופה: מבחינת התיאולוגיה הייחודית (-איסור עבודת אלים אחרים, אל שאיננו מזוהה עם כוח טבע, האיסור לייצג את האל בפסל ועוד), התיאורים השליליים על העם, והמאפיינים ההיסטוריים המובהקים של תיאורי זמן, מקומות ושמות מפורטים. כל אלו מהווים חריגה גדולה מכל הסיפורים המקובלים בעת העתיקה. בחינה ביקורתית המשווה בין מסורת ההתגלות של היהדות למסורות התרבויות והעמים האחרים רק מדגישה את הפער העצום ביניהן.
כמו כן ראינו שהמסורת מקבלת חיזוק מעמודי תווך אחרים ביהדות, כמו ההיסטוריה הייחודית והמופלאה של עם ישראל, שנחזתה מראש בתורה.
לבסוף הראינו את הבעייתיות הכללית שבגישה הספקנית, שבמקום לאפשר לנו ללמוד על העבר חוסמת מאיתנו מקורות מידע שאינם מוצאים חן בעיניה; והשבנו על טענות שונות של הביקורת כנגד המסורת היהודית.
לסיום נוסיף: אכן, אגדות עם יש למכביר, אך בפועל גם אין סיפור הדומה לעוצמתה של מסורת ישראל. אם היה מדובר בסיפור שהומצא באופן יזום או התפתח באופן הדרגתי, היינו מצפים שיהיו עוד סיפורים רבים הדומים לעוצמתו ולמאפייני אמינותו, שהרי כל עם היה מעדיף לבסס את דתו על מסורת כה אמינה ומרשימה. בנוסף, בל נשכח כי המסורת הישראלית אינה רק סיפור על העבר, אלא היסטוריה מתמשכת של עם שהשפעתו על האנושות משמעותית וחריגה בכל קנה מידה. כלומר, לא רק המסורת מעידה על אמינות הסיפור, אלא המציאות ההיסטורית הממשית עד ימינו מעידה על כך.
כנגד קביעות ברורות אלה, נראה שכל השערה נגדית מחווירה ובלתי משכנעת. על כן בשורה התחתונה, נראה שבחינת מכלול השיקולים והטענות מובילה למסקנה שהאמונה במסורת היהודית היא הבחירה ההגיונית, הרציונלית והמתבקשת.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "מעמד הר סיני כמאורע היסטורי" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] חשוב להדגיש כי שיקולים כגון עצם קיומה של מסורת לאומית (עדות רחבה), העובדה כי סיפור מסויים הוא בעל השפעה מכוננת על קבוצה, וזמן התרחשותו אינם טיעונים הגיוניים גרידא, אלא שיקולים מקובלים לבחינת אמינותו של סיפור בתחום המחקר ההיסטורי ו"הפילוסופיה של ההיסטוריה". בתחום חקר ההיסטוריה, ככל שהאירוע כללי יותר ונוגע לחיי העם או התרבות כולה, יש פחות מקום לפרשנות, ויותר סביר שהדיווח עליו יוגדר כ'היסטוריה', ולא כ'סיפור'. ג. א. פסמור (J. A. Passmore), במאמרו 'האובייקטיביות של ההיסטוריה" (בכתה"ע Philosophy, 1958 עמ' 97 והלאה) קובע עדות היחיד על פרטים, גם אם הוא לפנינו, אין לה משקל גדול. מה שקובע הוא התיעוד הכלל קבוצתי. ההיסטוריון הבלגי הנרי פיראן (Henri Pirenne) קבע ש'פעולות של פרטים אינן שייכות לתחום ההיסטוריה', ההיסטוריה היא רק מאורעות ש"יש להן קשר לתנועות כלליות ועל פי מידת השפעתן על הציבור כולו" (במאמרו "מה ההיסטוריה מנסה לעשות?", 1959, תרגום עברי התפרסם ב"קובץ מאמרים בפילוסופיה של ההיסטוריה", בהוצ' האוניב' הפתוחה, 1987, עמ' 15). בדומה לזה קבע פ. מיינקה "ההיסטוריה היא סיפור קורותיהן של תרבויות" (שם). ולפי שני היסטוריונים מודרניים (רוברט דניאלס, 1981. וג'ון טוש 1984): "ההיסטוריה היא הזיכרון הקיבוצי". אפילו הרמן גונקל, במחקרו הגדול על אגדות בראשית (עמ' 15) כתב כי: "סימן היכר נוסף הם החוגים בהן נעות האגדה וההיסטוריה. היסטוריה עוסקת בעיקר במאורעות גדולים בעלי אופי ציבורי... האגדה לעומת זאת עוסקת בנושאים בעלי אופי פרטי ואישי".
אחרים ציינו כי ככל שהדיווח ההיסטורי נוגע לקבוצה גדולה יותר, קשה יותר לשנות מן האמת. כך מדגים ההיסטוריון קולינגווד (R.G. Collingwood), כיצד יוליוס קיסר מתחמק מדיווח במקום לשנות מן האירועים. כאשר הוא מזכיר בחיבורו האוטוביוגרפי "על המלחמה הגלית" (De Bello Gallico), את פלישתו לבריטניה בשנת 54, הוא מקצר באופן בולט ולא מתאר פלישה זו כלל, הוא לא מפרט אם הצליח לכבוש את בריטניה, אם הצליח להעניש את המורדים, ומה היו תוצאות המסע. מכאן הסיק קולינגווד שהמסע נכשל. טכנית יכול היה קיסר לכתוב שכבש את בריטניה ולתאר את כל גבורותיו ועלילותיו, וכרודן בעל ניסיון עשיר, היה יכול גם להוציא להורג מי שיעיז להכחיש את מה שכתב הקיסר בכבודו ובעצמו. אלא שגם קיסר ידע ששקרים גלויים יהפכו לאות מתה ויהפכו את הספר כולו לאות מתה יחד עם אמינות מחברו. אפילו ישראל פינקלשטיין, חוקר שכידוע איננו חשוד על הטייתו לעניין אמינות המקרא כתב בעניינים אלו בקשר למקרא: "מחברי המקרא אוספים את המסורות שהיו סביבתם. תמיד הייתי אומר לתלמידים שלי, אני אומר גם היום: אין בירושלים של המאה ה-7 משרד להמצאת סיפורים. לא כותבים טקסטים מכוננים בצורה כזו. אתה מוכרח להסתמך על המסורות שמוכרות בסביבתך". ובמקום אחר: "סביר להניח שהמחבר דאג להציגם בצורה כללית נכונה, בעיקר במקרים של אירועים קרובים בזמן לימיו, או של אירועים שזכרם החזק השתמר ברבים. אם לא כן היה מאבד את אמון קוראיו".
מקור חשוב שראוי לציין בתחום חקר המסורות שבעל פה הוא מחקרו המונומנטלי של יאן ואנסינה (Jan Vansina) שפורסם בספרו Oral Tradition as History. בספרו זה, סקר ואניסנה עשרות מסורות שבעל פה שהועברו בקרב עמים פרימיטיבם, וערך השוואה שלהם לנתונים היסטורים הידועים לנו כיום ממקורות אחרים. ואנסינה הגיע במחקרו למסקנה חד משמעית כי מסורות היסטוריות שעוברות בעל פה הם אחד הכלים החשובים ביותר לשחזור ההיסטוריה, והנסיון מלמד כי מסורות אלו משמרות אירועים אמיתיים. ספר השפיע רבות על תפיסת המחקר של מסורות שבעל פה. מקור חשוב נוסף הרלוונטי לדיוננו הוא מחקרו של כריסטופר מקולגה (Christopher McCullagh), שפורסם בספרו - Justifying Historical Descriptions בו ניסח קריטריונים לבחינת אמינות של אירועים היסטורים. הקריטריונים המרכזיים אותם מנה הם: כמות העדויות, התאמת הסיפור לידוע ממקורות אחרים לנו על הרקע של אותה התקופה, כמות העובדות שיכולה תאוריית האירוע להסביר, רמת הביסוס והסבירות הסברים אלטרנטיבים, מידת טיעוני האד-הוק שנכללים בהסבר, הסבירות להמצאה של אירוע כזה וכדומה. קריטריונים אלו מתאימים גם הם לאופיה של המסורת היהודית, כפי שעוד נראה בהמשך דברינו.
דיון חשוב נוסף בעניין זה ניתן למצוא אצל גדול חוקרי הדתות במאה השנים האחרונות מריצ'ה אליאדה, כך כתב על החילוק בין היסטוריה למיתוס באנציקלופדיה שלו: "במבט ראשון נראה שהמיתוס וההיסטוריה הם הפכים מוחלטים. מה שבטוח, שניהם נרטיבים, כלומר, סידורים של אירועים לכדי סיפורים מאוחדים, שניתן לספר לאחר מכן. אבל המיתוס הוא נרטיב של מקורות, המתרחש בזמן קדמון, זמן אחר מזו של המציאות היומיומית; ההיסטוריה היא נרטיב של אירועים אחרונים, המתרחב בהדרגה וכוללת אירועים שנמצאים רחוק יותר בעבר, אך ממוקמים, בכל זאת, בזמן האנושי" (Mircea Eliade, The Encyclopedia of Religion, University of Michigan, 1987).
[2] כידוע, אזכורים ליציאת מצרים נמצאים לאורך המקרא כולו (ראו בהרחבה: מנחם זהרי, יציאת מצרים : דמותה ומקומה בכתבי המקרא, כרמל, תשס"ח), אולם, אנשים אינם מודעים לעובדה שלמרות החשיבות העצומה שנותן המקרא דווקא ליציאת מצרים, ניתן למצוא לאורכו אף התייחסות רבות למעמד האדיר בהר סיני:
לדוגמה, בספר מלכים ובספר דברי הימים נכתב: אֵ֚ין בָּֽאָר֔וֹן רַ֚ק שְׁנֵ֣י הַלֻּח֔וֹת אֲשֶׁר־נָתַ֥ן מֹשֶׁ֖ה בְּחֹרֵ֑ב אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהוָה֙ עִם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם (מלכים א ח ט, דברי הימים ב ה י); כך למשל גם בספר יחזקאל (כ, ט-יא) נאמר: "אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר. וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם"; וכן במלאכי: "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים" (מלאכי ג כב); גם בנחמיה (ט, יג) נאמר: "וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים";
זאת ועוד, אף זכרונות ממראות המעמד עצמו פזורים לכל אורכו של המקרא. התורה, בפרשת וזאת הברכה אומרת בהקשר למעמד הר סיני וניסי המדבר בדרך: "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש". תזכורת לניסים אלו, נמצאת בכל רחבי התנ"ך: "ה', בצאתך משעיר, בצעדך משדה אדום, ארץ רעשה, גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים. הרים נזלו מפני ה', זה סיני, מפני ה' אלהי ישראל (שופ' ה', ד-ה); וכן: "... לו קרעת שמים, ירדת – מפניך הרים נזלו – להודיע שמך לצריך מפניך גוים ירגזו. בעשותך נוראות לא נקוה, ירדת – מפניך הרים נזלו" (יש' ס"ג, יט-ס"ד, ב); "אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה, ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני מפני אלהים אלהי ישראל" (תה', ס"ח, ח); רֶ֤כֶב אֱלֹהִ֗ים רִבֹּתַ֣יִם אַלְפֵ֣י שִׁנְאָ֑ן אֲדֹנָ֥י בָ֝֗ם סִינַ֥י בַּקֹּֽדֶשׁ׃
אזכורים רבים אחרים במקרא המעלים זכרונות ממעמד ההוא בעוד הם משתמשים בכינוי הנרדף "תימן" (כלומר "הדרום"): "אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה" (חב' ג', ג-יג); "יסע קדים בשמים וינהג בעזו תימן" (תהלים, ע"ח, כו); אף השופרות שמתוארים במעמד הר סיני נזכרים בהקשר זה: "ה' עליהם יראה ויצא כברק חצו ואדני יהוה בשופר יתקע והלך בסערות תימן".
במקומות אחרים במקרא, ישנן מקבילות טקסטואליות המוכיחות כי ברקע הדברים עומד סיפור מעמד הר סיני עצמו. לדוגמה, בפרשת ההתגלות לאליהו בחורב נאמר: וַיָּ֖קׇם וַיֹּ֣אכַל וַיִּשְׁתֶּ֑ה וַיֵּ֜לֶךְ בְּכֹ֣חַ ׀ הָאֲכִילָ֣ה הַהִ֗יא אַרְבָּעִ֥ים יוֹם֙ וְאַרְבָּעִ֣ים לַ֔יְלָה עַ֛ד הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽב. מאחורי הכתוב "בכוח האכילה ההיא" "ארבעים יום וארבעים לילה" עומדים דברי משה במעמד ההתגלות אודות "בעלתי ההרה.. ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי". גם התיחסויות מרומזות לעשרת הדברות עצמן פזורות לאורכו של המקרא: "ואנכי יהוה אלהיך מארץ מצרים ואלהים זולתי לא תדע", "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, אנכי יהוה אלהיך המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו". ניתן למצוא אף אזכורים לחטא העגל בחורב: "יַעֲשׂוּ-עֵגֶל בְּחֹרֵב; וַיִּשְׁתַּחֲווּ, לְמַסֵּכָה" (ראו גם ירמיהו לא ל-לב בהקשרי חקיקת עשרת הדברות). בתיאורי מלכות אסא שבמקרא ישנו אפילו אזכור לחגיגת אירוע בחודש השלישי שמטרתו היתה לשחזר את המעמד עצמו: "ויקבצו ירושלם בחדש השלישי לשנת חמש עשרה למלכות אסא, ויזבחו ליהוה ביום ההוא מן השלל… ויבאו בברית לדרוש את יהוה אלהי אבותיהם בכל לבבם ובכל נפשם… וישבעו ליהוה בקול גדול ובתרועה ובחצצרות ובשופרות".
[3] שירת היוואטה היא אפוס של שירות שנכתבו ב- 1885 על ידי סופר אמריקאי בשם לונגפלו שטען ששמע אותן ממדריך מקומי. למעשה אין לנו כל מסורת היסטורית אינדיאנית על כל הסיפורים הללו מעבר לדבריו של אותו מדריך. למעשה, הסיפורים שהוא סיפר עשויים להיות לא יותר מפולקלור עממי, ולא מאירועים שכולם נתפס כהיסטורים על ידי האינדיאנים. כלומר, אין לנו כל עדות כי מדובר במסורת שנחשבה כהיסטורית ושעברה מאב לבן בחזית רחבה על ידי כלל הקבוצה (ולא רק על ידי זקן הכפר) הישר מן העדים שחזו באירוע עצמו. אנשים המביאים דוגמא זו אינם מבחינים בין פולקלור לבין מסורת היסטורית. לא כל סיפור פולקלור לפיו "היה היה לפני 2000 שנה" שנכתב בספר כלשהו או נאמר סביב למדורה נחשב על ידי העם כמסורת או לאירוע היסטורי. אפילו הרודוטוס, ההיסטוריון המפורסם כתב בעניין זה אפילו לגבי התיאורים שהוא עצמו כתב בספרו: "אני, על אף שתפקידי לרשום את אשר נאמר לי [כלומר, הסיפורים], אין ענייני בלהאמין בדברים, הדבר הזה נכון לכל ספר ההיסטוריה שלי" (הרודוטוס, היסטוריות, כרך 3, ספר שביעי פרק 152).
אולם זו אינה הבעיה העיקרית במקרה של של שירת היוואטה. בחינה של החומרים שנכתבו על יצירה זו מלמדים כי לא רק שלא מדובר במסורת היסטורית לאומית אותה שמע המחבר, אלא מדובר בכלל ביצירה ספרותית שככל הנראה רחוקה מאוד אף מהפולקלור ששמע המחבר. חוקרים רבים כתבו כי נראה שמחבר הספר לא היה עקבי מבחינת שמירה על האותנטיות. (Clements, William M. "Schoolcraft as Textmaker", Journal of American Folklore, 1990, 103: 177–190). עוד נכתב על החיבור: "למרבה הצער, הערך המדעי של עבודתו נפגם על ידי האופן שבו הוא עיצב מחדש את הסיפורים כדי להתאים את עצמו לטעם הספרותי" (Thompson, Stith, Tales of the North American Indians, 1929. Bloomington: Indiana University Press) וכן: "אפילו במקרה של הדייג של היוואטה, האירוע הקרוב ביותר למקור, חלקים חשובים של השיר היו פחות או יותר המצאתו של לונגפלו מרסיסים של דמיונו" (:Singer, Eliot A. ""Paul Bunyan and Hiawatha, In: Dewhurst, C. Kurt; Lockwood, Yvonne R. Michigan Folklife Reader, 1988, East Lansing: Michigan State University Press).
אם כן לא רק שאין כל ראיה כי מדובר במסורת היסטורית, ולא בפולקלור, מתברר כי מדובר בספר שאפילו לא מבוסס בצורה אמינה על הפולקלור אינדיאני. על זאת יש להוסיף, כי במקרים רבים קריאה של הסיפורים האינדיאנים עצמם מלמדים כי כלל לא מדובר באירועים המוניים. במקרה של סיפור מקטרת השלום לדוגמא (הסיפור היחיד שכנראה באמת משמר מסורת אינדיאנית כלשהי), מדובר ב"נס" שנוי במחלוקת התרחש לפי הכותב לעינהם של בודדים ולא לפני העם כולו. בכל הגירסאות ישנה הסכמה רק כי הגיעה אישה כלשהי לכפר (לאחר ש-2 אנשים ראו אותה עושה נס). אולם, מפה כל מספר סיפורים טען לגירסה סותרת מה עשתה בעזיבתה את הכפר, ומי ראה אותה עושה זאת (בחלק מן הגירסאות היא פשוט עזבה אותו, וזהו). מפה שברור שאין בקרב העם האינדיאני מסורת מעבר לעצם העובדה שאישה מסויימת הגיעה לכפר.
כך גם במעמד הנפלאות בהר בו חזו לוחמים אינדיאנים (זה אגב, בניגוד לטענה השקרית כי מדובר בנס שבו חזה עם שלם). הטענה אודות סיפור זה נחקרה על ידי חוקרים מיתוסים והתגלתה כפולקלור, ולא כמסורת היסטורית, כבר במאה ה-19. חוקרי פולקלור אף אספו עדויות מזקנים אינדיאנים אודות ההר הנ"ל, בהם התברר כי אין לאינדיאנים מיתוס ברור שכזה. חלק מהזקנים אמרו שההר מיוחד כי ממנו נברא העולם, חלק אמרו שבו האל לוקח מקטרות וחלק אמרו דברים סותרים אחרים. עוד התברר כי מדובר בסיפור המתרחש בזמן המיתי העלום, זמן שאיננו נחשב חלק מההיסטוריה ואנשים נוטים לקבל כל סיפור אודותיו, (מפאת העובדה שאין ממנו זיכרון ברור, ראו דברי מריצ'ה אליאדה בהערה 1). המסקנה ממחקרים אלו שבניגוד לטענה, אין כל מסורת מבוססת בעניין זה אצל האינדיאנים (סקירה ודיון בעדויות סותרות אלו ראו לדוגמה: Theodore Catton, The Blood of the People, Historic Resource Study Pipestone National Monument, Minnesota, U.S. Department of the Interior, 2016).
האינדיאנים אינם העם היחד שלו סיפורי פולקלור, כך לדוגמה כתבה החוקרת הצרפתייה מארי לואיז ז'וסטדט בספרה "אלים וגיבורים קלטיים" בעניין המיתולוגיה האירית: "כמה אנשים כמו הרומאים חושבים על המיתוסים שלהם באופן היסטורי; האירים חושבים על ההיסטוריה שלהם בצורה מיתולוגית" (Sjoestedt, Marie-Louise. Celtic Gods and Heroes, Dover Publications, 2002, עמוד 18)
מסורות כאילו המוניות שכאלה ניתן למצוא גם אצל היפים. לדוגמה, לפי מסורת מפורסמת ציפור עזרה בקרב לג'ימוּ, הלוחם האמיץ שעתיד היה להפוך למלך יפן. גם במקרה זה, כמו באירועים אחרים, לא מדובר באירוע עבר על הקולקטיב היפני.
[4] יש לציין כי אין במקרה חציית הירח של מוחמד שום תיעוד היסטורי אמין. הדברים גם לא כתובים במפורש בקוראן. מדובר בעיקר בפרשנות לאחת הסורות, שחלק מן הפרשנים סבורים שהיא איננה תיאור של אירוע ממשי, אלא נבואה לעתיד לבא (שכן נאמר שם, "יום הדין מתקרב והירח ייחצה לשנים", משמע שמדובר ביום הדין העתידי שמוזכר בנביאים בתנ"ך, "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה" וכדו'). יש לציין כי לפי הפרשנים המוסלמיים שמקבלים את הסיפור כנס ממשי, נעשה נס זה לעיני תושבי מכה על מנת לשכנע אותם באמיתותו של הנביא. תושבים אלו לא השתכנעו מהאירוע האסטרונומי בו חזו וכתוצאה מכך נרצחו על ידי מוחמד (לפי הסיפור המוסלמי עצמו רק אדם אחד בעולם שהבחין בנס והתרשם ממנו). העדות ההיסטורית על נס המוני זה, שכל אלפי האנשים שחזו בו נרצחו מיוחסת על פי המסורת המסולמית לעבדאללה אבן עבאס, אנאס בן מאליק, ועבדאללה בן מסעוד (מקורביו של מוחמד). אם כן, לא ברור מי הם אלפי העדים שהעבירו מסורת זו, שבלאו הכי הסתבר שבכלל גם לא קיימת כמסורת היסטורית מוסכמת בהיסטוריה המוסלמית (Muhammad, Encyclopedia Britannica in Islamic mythology. 2007. Encyclopædia Britannica Online, p.13). נראה אם כן, כי אין סיפור זה מהווה מסורת היסטורית על עברו של העם ככלל.
[5] בשנת 1988 דווח כי הפעילות הטקטונית באתר סמוך גברה פי עשרה בשנה שאחרי הופעת האורות. נמצא מתאם משמעותי למדי, 0.56, בין דיווחים על אורות לבין פעילות טקטונית באותו חודש, או בחודש העוקב לו. לאור ממצאים אלה, הציעו החוקרים כי מאמץ מצטבר בקרקע הביא לפליטת האורות המזדמנת בזייתון. אורות דומים תועדו באזורים אחרים הפעילים טקטונית, אם כי המנגנון המחולל אותם עדיין לא ברור.
ידוע המקרה של "הבתולה מפאטימה" בשנת 1917 בפורטוגל, כאשר 3 ילדים סיפרו על אשה לבנה זוהרת שנגלתה להם והורתה להם להיפגש איתם באותו מקום בכל 13 לחודש. ב-13 באוקטובר התכנס במקום קהל שמנה בין 30,000 ל-100,000 איש, כמה כולל עיתונאים וספקנים, שהעידו, לאחר שניסו להביט בשמש בצורה ישירה, שהיא "רוקדת" ומחליפה צבעים ומקומות. אכן מדובר בתופעות מסתוריות (אם כי לא מופרך כי הסתכלות ישירה על השמש בשילוב עם פסיכולוגיה אכן יגרמו לכמה אנשים לתעתועי ראיה), אולם הנקודה היא שבאירוע עצמו מעבר לתנועת השמש לא קרה כלום. האירוע לא היו מלווה במסר אלוהי או דתי כלשהו; רק מאוחר יותר הכנסיה הנוצרית "לקחה אחריות" על האירוע והכריזה עליו כהתגלות של מריה, אולם הדמות עצמה לא הציגה את עצמה כמריה או כאלוהית, ולא העבירה מסר כלשהו להמונים. לכן, בין אם ההסבר לתופעה הוא טבעי או על-טבעי, אין לה כל משמעות דתית, בניגוד להתגלות במצרים ובהר סיני שכללה מסרים מפורשים מהאל. למעשה, כל מה שקרה באירוע בפאטימה היא שכמה אנשים שהחליטו להסתכל על השמש באופן ישיר טענו כי הדבר גרם להם לתחושות מוזרות ולמראות מוזרים בעיניים. אכן "ניסים והתגלות המונית".
[6] כגון ה"התערבות האלוהית" לכאורה במלחמת טרויה - מלחמה שסביר להניח כי היא עצמה ככלל אכן התרחשה.
[7] כך לדוגמא, ההתגלות האצטקית בסיפור נדידת העמים נעשתה לפני הכהנים בלבד (Manuel Aguilar-Moreno, Handbook to Life in the Aztec World, Oxford University Press, 2007, ע' 32). בחינה של קרב בהגווד גיטה, המלומד בניסים, מראה כי כלל העדים ל"מאורע הניסי" מתו במלחמה, מלבד שלושה אנשים.. גם סיפורים אחרים (כגון בסוטרה לוטוס) במסורת ההודית מדברים על אירועים צדיים שאף אחד לא בדיוק יודע מה ראה אותם (גם פה מדובר בכמות אנשים, ולא בעם שלם).
גם במקרים אחרים הובאו אירועים שהתרחשו לכאורה, לעיני קבוצה, אך הדבר היה לפני כמה אלפי שנים, ואף אף אחד מאותה הקבוצה לא שרד לספר עליו. כך לדוגמה, טענו המורמונים שכמה מאבות יבשת אמריקה היו צאצאי עם ישראל ואפילו ראו ניסים. לאחר אירועים אלו, כל העדים לדבר נרצחו למעט כמה בודדים שלאחר מכן התבוללו. גם במקרה זה, לא רק שמדובר באירוע שהתרחש לפני כמה אלפי שנים, וכמעט כל מי שחזה בו לכאורה נרצח או לחלופין התבולל לאחר מכן, אין גם אף עם בעולם ששוכנע להאמין שאירוע זה התרחש מול אבותיו, בזמן שאף אחד מאבותיו מעולם לא שמע עליו.
הדבר נכון גם לנצרות. על סיפורי הניסים בברית החדשה אנו יודעים אך ורק מעדויות שנים עשר השליחים, אף עם או קולקטיב איננו טוען כי יש בידו במסורת מציבור חמש מאות האנשים שחזו לכאורה באותם האירועים. כלומר, גם הניסים ההמוניים (של חמש מאות איש...) בברית החדשה הם עדות של שנים עשר איש אלמוניים ותו לא (אגב, רבים מן החוקרי הברית החדשה חולקים אפילו על הטענה הזו, וסוברים כי לא היו אפילו שנים עשר אנשים שהיו שהעידו על ניסים אלו). באופן דומה, גם בחינה ביקורתית של סיפור הצלב המפורסם של קונסטנטינוס מלמד כי לפי היספור אירוע זה התחרש בעצם בחלום (Lucius Caecilius Firmianus Lactantius Online Catholic Encyclopedia. New Advent). במקרים אחרים הובאו סיפורים שהתבררו שאירוע שולי (כלומר, אירוע צדדי ושולי, ולא אירוע לאומי מכונן) שנעשו בכלל מול סב ונכדיו (כך אצל הטיב).
[8] לעניין הפסוק בשופטים ב,י עיין כאן ("ויקום דור אשר לא ידע את ה') עיין כאן. בקצרה נאמר, שעל אף שרבים טועים בדבר, פירוש המילה "ידע" בעברית מקראית איננו ידיעה אינטלקטואלית אלא היכרות ממשית ובלתי אמצעית (עיינו לדוגמה: מנחם קידר, מילון העברית המקראית, או"נ בר אילן, 2006). זו הסיבה שעל יחסי אישות לדוגמה נאמר "והאדם ידע את חווה אשתו", ובקרב הנביאים נאמר כי לאחר שיתקיימו הנבואות "וידעו כולם כי אני ה'", כלומר לאחר קיום ההבטות העם ידע (באופן בלתי אמצעי) את אלוהי ישראל. לכן, הפסוק המדבר על "הדור אשר לא ידע את ה'" מספר על הולדתו של דור שכבר לא זכה להכיר באופן בלתי אמצעי את הניסים, אלא רק שמע עליהם. מעבר לעובדה הלשונית הפשוטה, גם מבחינה פרשנית, הפסוק זה לא יכול להתפרש אחרת, שהרי אם נאמר אחרת - כך כיצד ידעו עם ישראל לחזור לדת אבותם כשאף אחד מהם מעולם לא שמע עליה?
לכן, מכל צד שלא נסתכל על הדברים - מצד הלשון המקראית, או מצד ההסתכלות הפרשנית וההגיונית, ברור שכוונת הדברים היא שקם דור חדש אשר לא הכיר פנים אל פנים את השגחתו של אלוהי ישראל, ומשום כך נטש אותו לטובת אלוהי הכנענים. כל פירוש אחד חוטא לעברית המקראית, לכתוב, ומביא לאבסורדים. במאמר מוסגר, יש לדעת כי בדומה, גם המונח "שכח" איננו בהכרח אי ידיעת עובדה מסויימת, אלא "הסרת דבר מן הלב" (מילון המרכז) כהגדרת המילון, הכל לפי ההקשר.
טעות דומה נמצאת אצל אלו המביאים את הפסוק בדברי הימים ב, ט"ו, ג המעיד על "על ימים רבים לישראל" בהם עבדו עבודה זרה והיו וחיו ללא חוקים (תורה, בלשון המקרא) או כהנים שהדריכו אותם. גם פה, עבודת אלילים או רפיון בשמירת המצוות איננה אומרת שהעם לא הכיר את עברו. ובאמת, אפילו הסיפור עצמו מעיד "וישב בצר לו על ה' אלהי ישראל ויבקשהו וימצא להם". כלומר, הכתוב עצמו מעיד שהעם שהיה רפה בשמירת מצוות התורה חזר אליה לאחר שנתקל בקשיים, ומפה ברור שהוא מכיר את עצם קיומה של מסורת, אלא פשוט לא הקפיד עליה מסיבותיו שלו, בדיוק כפי שקורה אצל רבים בדורינו. תופעה זו, שילוב בו ישנה אי שמירת מצוות, באופן בלתי תלוי להיכרות העם עם ההיסטוריה שלו, קיים היה אז - כפי שקיים היום.
[9] ואם עדיין יטען הטוען שמאין לנו שלא נעשו בתקופות מאוחרות זיופים ועריכות מגמתיות בספר התורה עצמו? על אף שאין זה מעלה או מוריד לעניין המסורת אודות קיומו של מעמד הר סיני עצמו, נחזור שוב לטיעון ההשגחה שראינו לעיל, ונאמר שבהנחה שה' נתן את התורה לעם ישראל, הרי סביר להאמין שהוא ינהל את העניינים כך שהתורה תשתמר ותעבור הלאה בצורה הרצויה לו, ולא יאפשר זיופים שיסלפו את כל כוונתו. בנוסף, ראוי לציין כי דווקא ספר דברים, אותו רצו בעבר לייחס חלק מהחוקרים ליאשיהו, הוא זה שמכיל את הנבואות המפורטות על העתיד הצפוי לעם ישראל, שהתגשמו בצורה מפליאה ואכן מעידות על אמיתותו – ואין לך עדות גדולה מזו.
[10] פה חשוב לציין את גם את חוסר הרלוונטיות של תיאוריות כגון "תורת התעודות" לטיעון עליו עמדנו. בכמה מאמרים באתר עמדנו על העובדה כי תיאוריות אלו חסרות יסוד של ממש, אולם, גם אם הן היו נכונות, לא רק שאין בכוחן להקשות על טיעון העד - הן דווקא יחזקו את עצם קיומה של ההתגלות בסיני. נסביר, אפילו לפי תורת התעודות הדחויה, מעמד הר סיני מופיע בכל מקורות התורה. ובעצם, אם כל התעודות מדברות על אירוע מטא-פיזי שהתרחש בסיני, זה רק מלמד כמה חזקה היתה המסורת הנ"ל בקרב הישראלים הקדומים. ככל שיהיו יותר טקסטים, או תעודות שמדברות על כך, הטענה אודות ההתגלות בסיני רק תתחזק (ולצורך עצם קיומה של התגלות בסיני, אין זה משנה האם ניתנה שם התורה שלנו כפי שהיא, או קובץ חוקים אחר, שלימים גירסאות שלו עלו על הכתב בתורה). בכל אופן, תיאוריה זו איננה מבוססת מצד האמת, אך גם אם היתה נכונה - היא איננה רלוונטית ואפילו רק מחזקת את עצם קיומה של ההתגלות בסיני.