האם היתה יציאת מצרים?


בחר סגנון מאמר:

מאת ד"ר יהושע ברמן 

(תרגם מאנגלית: צור ארליך)

אנו מגישים בזאת את מאמרו של ד"ר יהושע ברמן אודות יציאת מצרים, מאמר זה מתאים לציבור הרחב.  במאמר המורחב שבראש העמוד הוספנו הערות שוליים ובהם בירורים בנושאים היסטוריים הקשורים לפרשיית יציאת מצרים. המאמר המורחב נועד למעמיקים.

מי מפחד מהתנ"ך? האם היתה יציאת מצרים?

מעולם לא נסערה יהדות ארצות-הברית בעקבות דרשה של רב בבית הכנסת כפי שנסערה מדרשת הרב דוד וולפה בבוקר חג הפסח תשס”א. “האמת היא”, אמר לקהל המתפללים בקהילתו בלוס-אנג’לס, “שיציאת מצרים, אם בכלל התרחשה, לא התרחשה כמו שהיא מתוארת בתורה”.

זו הייתה לא רק פצצה תיאולוגית, אלא גם פתיחתה של תקופה חדשה: מאז הדרשה ההיא נתקלים מתפללי בתי הכנסת, יותר ויותר, בממצאי המחקר האקדמי של המקרא. לדעת הרב וולפה, היושר האינטלקטואלי מחייב, בייחוד בעניין יציאת מצרים, לא רק להתעמת עם הממצאים הללו אלא גם לאמצם; ותפקידם של מנהיגים רוחניים כמוהו לעזור למאמינים להפנימם.

ב-14 השנים שחלפו מאז – ובמידה רבה הודות לאינטרנט ולצמיחת המדיה החברתית – החשיפה לממצאים אלו עולה בטור גיאומטרי, ומוקד ההתעניינות הראשי הוא עדיין שאלת ההיסטוריוּת של יציאת מצרים. כך, למשל, במסה שחנכה את אתר “התורה.קום”, אתר בשפה האנגלית המוקדש ל”אינטגרציה בין לימוד התורה לבין המחקר המדעי של המקרא וממצאיו”, מצהיר הרב זאב פרבר באופן קטגורי כי “על-פי הנתונים שבידי היסטוריונים בני זמננו, אי אפשר להתייחס לדיווח על יציאה המונית ממצרים או על חוויית המדבר … כאל דיווח היסטורי”.

מפתה לשאול: אז מה? מה קרה? ואכן, יש אנשים שיענו: לא קרה כלום. לדידם, הודאה בכך שיציאת מצרים לא הייתה היא עניין פשוט של יושר, שאינו צריך להשפיע על יחסנו לאמונת ישראל. אדרבה, סיפורי המקרא הם סיפורים סמליים; קולו של אלוהים נשמע במסר של סיפור יצאת מצרים, לא בעובדות-לכאורה. והמסר הזה רק מתחזק כשמסירים ממנו את המשא המיתולוגי.

אולם בעיני אחרים, השמטת יציאת מצרים מההיסטוריה היהודית מערערת את יסודות היהדות. הרי התורה מנמקת את מחויבותנו כלפי אלוהים לא בהיותו בורא העולם, וגם לא בהיותו סמכות מוסרית עליונה, אלא בעובדה שבני ישראל היו עבדים במצרים, שַוועתם עלתה השמימה, ואלוהים הוציאם מארץ מצרים ופדה אותם משעבודם. הרי כך, ורק כך, מציג ה’ את עצמו בפתיחת עשרת הדיברות: “אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים“.

על-פי תפיסה זו, אם יציאת מצרים לא הייתה, כמעט כל כתבי הקודש של היהדות וארון הספרים שלה הנציחו שקֶר גדול. כמענה לשאלה שהילד שואל בליל הסדר, “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”, צריך היה אביו לענות “האמת, בני, היא שהוא לא נשתנה”. ואכן, ברבים משולחנות הסדר בזמננו מופיעה דמות חדשה: לצד הבן שאינו יודע לשאול, יושב האב שאינו יודע מה לענות.

להלן אציע לאב הזה שני מסלולי סיוע מחקריים, שיעזרו לו לנסח תשובה.

האם הייתה יציאת מצרים? סקירת טיעונים

התיק נגד ההיסטוריוּת של יציאת מצרים ישיר וגלוי, ואת עיקרו אפשר לתמצת בשלוש מילים: היעדר ראיות מתמשך. בכל התעודות הכתובות ממצרים העתיקה אין שום אזכור מפורש של עבדים עברים או ישראלים, ודאי לא של דמות ששמה משה. אין שום אזכור לאירוע שבו מי היאור הפכו לדם, ולא לסדרה של מכות התואמת את אלו שבספר שמות, או לתבוסה צבאית של מי מן הפרעונים בסדר הגדול של הסיפור בתורה או בטביעה המונית בים. זאת ועוד. התורה מספרת כי 600 אלף גברים בני עשרים עד שישים יצאו ממצרים; בתוספת נשים, ילדים וזקנים, זוהי אוכלוסייה בת כשני מיליוני נפש. אין שום עדות ארכיאולוגית או אחרת למחנה עצום כל כך שנבנה במדבר סיני בימי קדם. אין גם שום עדות לכניסה פתאומית של אוכלוסייה בגודל כזה לארץ ישראל בזמן כלשהו.

שום חוקר או ארכיאולוג רציני אינו מכחיש זאת. תיק סגור, אם כן? איזו תשובה יכולה להיות לאלו המבקשים להגן על אפשרות קיומה של יציאת מצרים היסטורית?

נתחיל בהיעדרם של העברים מן התעודות המצריות. אכן, הללו אינן מכילות התייחסות ברורה וחד-משמעית ל”עברים” או ל”ישראלים”. אך אין זה מפתיע. המצרים התייחסו לכל העבדים השֵמים-מַעֲרָבִיים שלהם כאל “אסייתים”, בלי להבחין בין קבוצות – ממש כפי שבעלי העבדים באמריקה לא זיהו את עבדיהם השחורים על-פי אזור מוצאם המסוים באפריקה.

באופן כללי יותר, יש גבול למה שאפשר לצפות מתעודות כתובות ממצרים העתיקה. 99 אחוזים מהפפירוסים שנוצרו שם בתקופה הרלבנטית אבדו; ומאזור הדלתה המזרחית של הנילוס, ארץ גושן המקראית, לא שרד ולו פפירוס אחד. המקורות הכתובים היחידים העומדים לרשותנו במקרים אלה הם כתובות חרותות במונומנטים, והללו מוקדשות בדרך כלל להודעות לאלים על הישגים מלכותיים; משמע, מונומנטים אלה רחוקים מלהיות תיעוד מלא ואמין של אירועים היסטוריים. הם דומים יותר לרשימות קורות-חיים של מועמדים לעבודה: לאלו כן לאלו אין שום עניין בחסרונות, בתקלות ובכישלונות.

ומה באשר להיעדרה של עדות ארכיאולוגית? האמת היא שרבים הם המאורעות המשמעותיים המדווחים בכתבים עתיקים ואין להם נראוּת ארכיאולוגית. נדידות-העמים של הקלטים באסיה הקטנה, של הסלאבים אל יוון, של הארמים לאורך הלבאנט – כל אלו מתוארות במקורות הכתובים, אך הן לא הותירו עקבות ארכיאולוגיים כלל. איננו צריכים להיות מופתעים מכך. הארכיאולוגיה מתמקדת בהתיישבות ובבנייה; נודדים הם בהגדרתם נוודים. שתיקה ארכיאולוגית דומה אופפת כיבושים רבים המקובלים כאמת היסטורית, ואפילו קרבות גדולים ומכריעים שהיו לא-כל-כך מזמן. כיבוש בריטניה בידי האנגלוסכסים במאה החמישית, כיבוש ארץ ישראל בידי הערבים במאה השביעית, ואפילו הפלישה הנורמנית לאנגליה בשנת 1066 – כל אלה הותירו רישום ארכיאולוגי זעום, אם בכלל. האם זה מפני שכיבוש מלווה בדרך כלל בהרס? לאו דווקא: ספרי יהושע ושופטים, למשל, מספרים על חדירה הדרגתית לתוך ארץ ישראל, שבה רק קומץ קטן של ערים נהרסו. ומה שנכון באשר לעת העתיקה נכון גם לתקופות אחרות בהיסטוריה הצבאית, שבהן כיבוש לא היה כרוך בשום אופן בהרס אוטומטי.

וכיוון שבעדויות ארכיאולוגיות עסקינן, הרשו לי להיפטר מסוגיית היציאה ה”המונית” של שני מיליונים מבני ישראל. נתון זה מככב בטיעונים נגד ההיסטוריות של יציאת מצרים – אך הוא מתפקד כמסיח-דעת, וראוי לדיון קצר משלו. האמת היא כי למרות ההכרזה הברורה, לכאורה, של המקרא בדבר 600 אלף גברים שיצאו ממצרים, התורה גדושה ברמזים המלמדים שהמספר נמוך באופן דרמטי, אולי אפילו בסדרי גודל שלמים [הערת צוות האתר- אנו לא חשובים כמו כותב המאמר את העמדה שלנו אפשר לקרוא כאן].

כך, למשל, בספר שמות נאמר שבני ישראל מעטים מכדי שיכולו לאכלס את הארץ היעודה להם במקום יושביה הנוכחיים “לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ” (כ”ג, כט-ל). אמירה דומה מופיעה בספר דברים, ולפיה בני ישראל הם העם הקטן בעולם: “לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה’ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים” (ז’, ז). בספר במדבר (ג’, מג) מתועד מניין הזכרים הבכורים בישראל מכל הגילים: 22,273. כדי להגיע מכאן לאומה בת שני מיליוני איש, יש צורך בריבוי טבעי מופלג. כל אישה צריכה הייתה ללדת עשרות ילדים. התורה אינה מציינת תופעה יוצאת דופן כגון זו, ואין תיעוד לשכמותה בשום מקור על משפחה כלשהי במזרח הקדום.

מעבר לכך, מחנה של שני מיליוני איש, כמעט פי-שלושה מאוכלוסיית ירושלים כולה, שאינו בנוי בבתי קומות, היה משתרע על שטח שנדרשים ימים שלמים לחצותו. אולם התורה (שמות ל”ג, ו-יא) מתארת את יציאה מהמחנה וכניסה אליו כעניין יומיומי. אין גם זכר להמולה ולפקקי התנועה שהיו נוצרים בהכרח מכך ששני מיליוני איש צריכים, כאמור בספר ויקרא, לזבוח את כל זבחיהם במקום אחד, במשכן. יתרה מכך, בספר שמות (ט”ו, כז) מסופר כי בני ישראל חנו בנווה מדבר שהתהדר בשבעים עצי תמר; אוכלוסייה בגודל הנזכר הייתה מצריכה כל דקל לכלכל 30 אלף איש.

מדוע אם כן נמסר הנתון של 600 אלף יוצאי צבא, החורג באופן כה פראי מרכיבים כה רבים בסיפורי המדבר בתורה? עניין לנו כאן עם מוזרות המאפיינת את התנ”ך בכלל. השיעורים והמימדים בתנ”ך הם, בעיקרם, מתקבלים על הדעת; כך הוא למשל באשר למשכן ולמקדש. יוצאי הדופן נמצאים כמעט כולם בזירה מסוימת אחת: התחום הצבאי. שם אנו מוצאים מספרים מפוארים, מחזות ענק במימדים “תנ”כיים”.

בעברית המקראית, כמו גם בשפות שמיות אחרות, המילה “אלף” פירושה גם “שבט” או “פלוגה”, קבוצות שמהיקרויות פרטניות שלהן אנו יודעים אל-נכון שאינן כוללות אלף נפש וגם לא מספר נפשות המתקרב לכך. בהקשר הצבאי, אם כן, המילה אלף מתפקדת פשוט כצורת-לשון של הפרזה, כמו בפסוק “הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו” (שמואל-א י”ח, ח) – או שהיא משמשת למטרה טיפולוגית או סמלית כלשהי, כמוה כמספרים 7, 12, 40 ואחרים. דיווח על מפקד המונה 600 אלף גברים יוצאי צבא יכול, לכשעצמו, להיות מדויק, אך כאשר הוא בא כנגד עושר כה גדול של נתונים סותרים כמו אלו שלעיל, קשה לדעת מה המספר האמתי. [לסקירה בנושא ראו New International Dictionary of Old Testament Theology and Exegesis vol. I, pp. 416-417, וכן Jerry Waite, “The Census of Israelite Men after Their Exodus from Egypt,” Vetus Testamentum, 60 [2010], pp. 487-491.]

ייתכן שאוכלוסיית בני ישראל לא הייתה אפוא עצומה כל כך – ועל כן אין להשתומם על היעדר עקבות ארכיאולוגיים למחנה ישראל במדבר ולכניסתם לארץ. [הוספת צוות האתר: יש לציין כי למרות האפשרות לקריאה טיפולוגית של מספר בני ישראל אותה מציע ברמן, אין לדעתינו הכרח לעשות זאת. הדברים יתבארו בעתיד במאמר נרחב יותר]

לאור מה שראינו עד כה, האם היעדר הראיות הוא עדיין בגדר הכחשה של ההיסטוריות של יציאת מצרים? או שמא אפשר לשלוף כאן את השנינה הנושנה והנכונה לא-פעם “היעדר ראיות איננו ראיה להיעדר”?

אבל אולי הדילמה מיותרת. ראיות ישירות בשטח אין, אבל ראיות נסיבתיות יש ויש. פרטים רבים בסיפור יציאת מצרים משקפים במידה מפליאה את מציאות החיים במצרים של שלהי האלף השני לפני הספירה, התקופה שיציאת מצרים מתוארכת לה – ולא זו אף זו, אלה הם פרטים מהסוג שסופר שחי מאות שנים מאוחר יותר, ובדה סיפור מלבו, כנראה לא יכול היה לדעת:

• יש עדויות רבות לכך שאוכלוסיות שמיות-מערביות חיו בדלתה המזרחית, ארץ גושן בלשון המקרא, לאורך רוב האלף השני לפני הספירה. חלקם היו עבדים, חלקם גדלו בחצר פרעה, והיו ביניהם – כמו משה – שנשאו שמות פרטיים מצריים.

• כיום ידוע לנו שפרעה רעמסס השני, שמלכותו האריכה ימים ושררה מ-1279 עד 1213 לפני הספירה, בנה מרכז מנהלי ענק מלבני בוץ באזור שאוכלוסיות שמיות גדולות חיו בו מאות שנים. המרכז נקרא פי-רעמסס. בספר שמות (א’, יא) נאמר שהעבדים בני ישראל בנו את ערי המסכנות פיתום ורעמסס – אולי וריאציה על השם פי-רעמסס. הפרעונים נטשו את האתר כעבור שתי מאות.

• בסיפור יציאת מצרים בתורה מלכי מצרים נקראים פשוט “פרעה”. לעומת זאת, בהמשך המקרא מכנים אותם בשמותיהם המלאים, כגון פרעה נְכֹה (מלכים-ב כ”ג, כט). הדבר משקף תופעה שהתקיימה במצרים עצמה, באותן תקופות: מאמצע האלף השני לפני הספירה עד המאה העשירית לפני הספירה נהגו לכתוב “פרעה” בלי תוספת.

• בשירת הים (שמות ט”ו, א-יח) נזכרות ישויות לאומיות שונות – פלשתים, מואב, אדומים ועוד – שכולן נזכרות גם במקורות מצריים המתוארכים לסוף המאה ה-13 לפני הספירה. הנה לנו שוב התאמה תקופתית מדויקת של ספר שמות.

•סיפורי יציאת מצרים והנדודים במדבר שבספרי התורה משקפים היכרות עמוקה עם הגיאוגרפיה ותנאי הטבע של אזור הדלתה המזרחית, חצי האי סיני, הנגב ועבר הירדן.

• בספר שמות מצוין שבני ישראל לא חצו את חצי-האי סיני בצפונו, לאורך חוף הים התיכון “דרך ארץ פלשתים”, מפני ששם עלולה הייתה לפרוץ מלחמה: “וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא – כִּי אָמַר אֱלֹהִים: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה” (י”ג, יז). גילוי מערכת ביצורים מצרית נרחבת לכל אורך הדרך הזו, מן התקופה המדוברת, מאשר את דיוקה של אבחנה צבאית זו של המקרא.

• ארכיאולוגים תיעדו מאות יישובים חדשים בארץ ישראל משלהי המאה ה-13 ומן המאה ה-12 – תקופת הגעתם והתנחלותם של העבדים העברים המשוחררים על פי התורה. מפליא לגלות כי מיישובים אלה נעדרות עצמות חזירים, המצויות במקומות אחרים מסוגם. בבית-אל, ביקנעם ובחצור נתגלו סימני הרס כבד: כולן ערים שעל פי ספר יהושע בני ישראל כבשו במלחמה. בחצור נמצאו פסילים פולחניים שהושחתו במזיד, אות אפשרי לכך שהם עוררו את סלידתם של הפולשים.

• האזכור הקדום ביותר, בממצא ארכיאולוגי, לישות הקרויה “ישראל” נמצא בכתובת ניצחון של פרעה מֶרְנֶפְּתָח משנת 1206 לפני הספירה. פרעה מונה בכתובת זו עמים שהוא הביס במהלך מסע מלחמה בדרום הלבאנט; ביניהם “ישראל הוּשַׁם, אין לו זרע”. המילה “ישראל” כתובה באופן המציין קבוצת אנשים, לא עיר מבוססת או אזור, ומכך משתמע שמדובר בישות שעוד לא השלימה תהליך של התיישבות ושל השתלטות על אזור שלם. הדבר תואם את מציאות ההתיישבות ההדרגתית והכיבוש החלקי המתוארת בספרי יהושע ושופטים.

כמובן, כמה מן החוקרים טוענים שמצבת מרנפתח אינה אומרת דבר על יציאת מצרים אלא רק על כך שבשנת 1206 התקיימה בארץ כנען ישות נוודית שענתה לשם “ישראל”, ושייתכן שהייתה שבט ילידי. אולם חוקרים אחרים, המבססים את עמדתם על אותה מצבה עצמה, סבורים שעלינו לתארך את יציאת בני ישראל ממצרים סמוך לפני כתיבת הכתובת – היינו בימי רעמסס השני.

בטענה זו גלומה קפיצה מתודולוגית המשלבת עדות ארכיאולוגית (כתובת מרנפתח) ועדות מקראית (סיפור יציאת מצרים), שילוב שנועד להגיע למסקנה המיטיבה עם העדות המקראית. יש הרואים דרך-היסק זו כלגיטימית; אחרים רואים בכך חריגה מחוקי המשחק המדעי. אבל כאן אנו מגיעים לסוגיה רחבה יותר, הנתונה למחלוקת מחקרית סוערת: האם אפשר בכלל לסמוך על המקרא כמקור היסטורי? האם יש לראותו “זכאי” (כלומר אמין) עד שיוכח אחרת, או “אשם” אלא אם טענה המופיעה בו מאומתת במקורות חיצוניים?

לסוגיה זו, הנוגעת בלב ענייננו, עלינו לפנות עתה.

יציאת מצרים ומלחמת התרבות

בעיניים מדעיות, יש סיבות רבות לפקפק באמינות ההיסטורית של המקרא. יש בו חומרים כגון סיפור גן עדן הנראים מיתיים לגמרי. מסופר בו על התרחשויות על-טבעיות שהיסטוריון מודרני אינו יכול לקבל כעובדתיות, והוא מרבה לייחס סיבות שמיימיות לאירועים ארציים. החוקרים מאמינים כי חלקים רבים ממנו חוברו מאות שנים אחרי מועד התיעוד המשתמע מהם, וכמו שראינו לגבי יציאת מצרים, רק מעטים מהמאורעות המתועדים בהם מאומתים במקורות חיצוניים בלתי-תלויים.

בקיצור, על-פי תפיסה זו התנ”ך הוא ספר של תעמולה דתית: חיבור “היסטורי” המותאם לצורכי מחבריו. לתפיסה זו יש תימוכין רבים. אך הם אינם גורעים מן הבעייתיות שבה, וזאת מסיבה פשוטה: כתבים היסטוריים רבים אחרים מהמזרח הקדום, ומכל מקום בעצם, סובלים מאותם קשיים עצמם. טקסטים בכתב היתדות ובכתב ההירוגליפי המספרים על התגלויות אלוהיות לדמויות מלכותיות מצויים בכל מקום: תעמולה גלויה למען מלכי העבר והאלים שהם שירתו. רוב האירועים המתוארים בתעודות עתיקות אלו לא זכו להתאמת בהצלבה עם מקורות מתרבויות אחרות. האירועים עצמם הם תדיר פלאיים: פרעה המביס לבדו את לגיונות האויב, למשל, או דמות מפוסלת של נחש בריח בנזר פסלו של פרעה, היורק אש מאכלת; ומספרי החיילים בתיאורי המלחמות גדולים במידה בלתי-אפשרית. במקרים רבים האירועים התרחשו, אם בכלל, מאות שנים לפני תאריך חיבורו של הטקסט.

ועדיין, מעשה שִגרה, חוקרים מקבלים טקסטים אלו כבעלי מידת מה של אמינות היסטורית. מלוּמדי זמננו משתמשים ביצירותיו של טיטוס ליוויוס לשחזור ההיסטוריה של הרפובליקה הרומית, שנוסדה מאות שנים לפני זמנו; וכל ההיסטוריונים של אלכסנדר הגדול רואים כמקור המדויק ביותר את “אנאבסיס” מאת ההיסטוריון הרומי אריאנוס, שחובר 400 שנה אחרי זמנו של אלכסנדר. כמובן, הם מתעלמים מהרכיבים הבלתי-ריאליסטיים במפגיע, אך מציאותם בחיבור אינה גורמת להם לפקפק באמינות הרכיבים הריאליסטיים. לעומת זאת, החלקים הלא-ריאליסטיים בתנ”ך משמשים תדיר עדות-לכאורה לאי-אמינותו של התנ”ך בכללותו.

הדבר מרשים אף יותר (אם להתנסח בעדינות) לנוכח אחד ההבדלים המובהקים בין הספרות המקראית לבין כתבים מציוויליזציות אחרות במזרח הקדום. התנ”ך מתאפיין לכל אורכו בנטייה לשפוט את גיבוריו לחומרה, ולהבליט את כישלונותיו של עם ישראל אפילו יותר מאת הצלחותיו. שום תרבות אחרת במזרח הקדום לא הניבה ספרות החושפת כמו המקרא את הבושות, המגלה כמו המקרא יחס ריאליסטי להשחתה שבכוח הפוליטי, והמחויבת כמוהו להנחלת זכר הרָעוֹת הללו לדורות הבאים. עובדה זו מוסכמת על כל החוקרים. ובכל זאת, היא לא שיפרה במאום את המוניטין של המקרא בעיני הקהילה המחקרית כמדווח הוגן על אירועים היסטוריים.

הנה ניסוי מחשבתי: דמיינו שהמקרא לא היה מספר כלל על שעבוד בני ישראל במצרים ולא על יציאת מצרים. אולם בארץ מואב שבעבר הירדן הייתה מתגלה כתובת מן האלף הראשון לפני הספירה, ובה סיפור דומה. דמיינו שהכתובת שנתגלתה מספרת על ראשית ימי העם המואבי ואלוהיו כמוש, ומדווחת שבני העם המואבי היו עבדים במצרים, אבל האל כמוש ניצח את אלי מצרים אמון ורע על הים, שחרר את העבדים המואבים ואפשר להם לחזור למואב בעוד אויביהם המשעבדים גוועים בסופת ברד.

לנוכח הדיווח הזה, החוקרים היו בוודאי מפקפקים ברכיבים התיאולוגיים והעל-טבעיים של הסיפור; אבל דומני שהם היו מחפשים בו רמזים לגרעין היסטורי אותנטי, בייחוד אם היו עדויות תומכות פריפריאליות מהסוג שהצבעתי עליו לעיל בקשר לסיפור יציאת מצרים במקרא. החוקרים היו מתפעלים, למשל, מההיכרות המרשימה של כותבי הסיפור המואבי עם שמות מצריים אותנטיים, מידיעותיהם על צורות ההתיישבות בדלתה המזרחית ועל הדרכים המקובלות במצרים לציון שמותיהם של הפרעונים, ומהיכרותם עם הביצורים המלכותיים המצריים מחוץ למצרים ועם הגיאוגרפיה של חצי האי סיני, הנגב ועבר הירדן. ומעל לכול, הם היו שמחים כמוצאי שלל רב לוּ נפל לידיהם אישור לקיומם של המואבים בעת ההיא ממקור חוץ-מואבי בן הזמן.

האם היו מלומָדים היפותטיים אלה שוללים את אמינותו של הסיפור בגלל היעדר אזכור לעבדים מואבים במקורות מצריים? מסופקני. ההתאמה בין פרטים כה רבים מן הסיפור שבכתובת המואבית לבין הידוע לנו על התקופה הייתה גורמת לחוקרים רבים להעריך את המקור הזה כאמין – בייחוד בהיעדר ראיות סותרות ממשיות.

אמינותם של מקורות עתיקים – מקראיים וחוץ-מקראיים כאחד – היא סוגיה רְגיזה. היכן נגמרת המציאות ומתחילה לישה של המאורעות לכדי מֶסר? מנקודת מבט אקדמית, אמות המידה בניתוח המקרא צריכות להיות זהות לאלו המשמשות בניתוח כתבים עתיקים מקבילים. העובדה כי היחס למקרא איננו כזה – שקיים סטנדרט כפול – אומרת דבר-מה על הדיסציפלינה האקדמית של חקר המקרא, ועל האקדמיה עצמה.

הסטנדרט הכפול המפלה את המקרא לרעה הוא פן מרכזי במאבק כוחות מתמשך בעולם המחקר המקראי, שהוא תחום אנומלי משהו במדעי הרוח. המקרא נלמד כיום במוסדות מעניקי-תארים מכל הסוגים, מחילוניים לחלוטין עד לכאלו המחויבים לגמרי לדוגמות דתיות. אך להבדיל ממחזות שייקספיר, נאומי קיקרו, אפוס גילגמש או חוקי חמורבי, המקרא עצמו אנומלי: הוא אינו רק יצירה שאנשים קוראים ולומדים, אלא, לדידם של רבים, יצירה המכוונת את החיים, יצירה שהיא כתב-קודש.

מובן שחוקרים אקדמיים צריכים להישמר מפני פלישה של מערכות-אמונה ודוקטרינות-דת אל תוך הניתוח הביקורתי. אלא שבארצות-הברית, ככל שגָדלה השפעתה של הנצרות הפונדמנטליסטית כך התעצמה המגננה במגזרים מסוימים של עולם המחקר. לכמה מהם, עצם המילה “תנ”ך” או “מקרא” (bible) נשמעת רדיואקטיבית, או אפילו מילת טאבו. כך, למשל, בית הספר האמריקני למחקרים אוריינטליים, גוף אקדמי שאינו משויך לזרם דתי כלשהו, שינה ב-1998 את שמו של המגזין הפופולרי שהוא מוציא לאור, “הארכיאולוג המקראי”, ל”ארכיאולוגיה של המזרח הקרוב”. בשלב מסוים, ארכיאולוג אמריקני ידוע אפילו הציע להפסיק להשתמש במונח “מקרא”, ולתת לתנ”ך שם ומותג חדש: “ספרות יהודה הקדומה”.

אימתה של הגילדה מפני חדירה פונדמנטליסטית הגיעה לשיא לפני כארבע שנים כשהחברה לספרות מקראית, הגוף האקדמי הגדול ביותר בתחום, החלה לשלוח לכל מי שהגיש לה הצעה להרצאה בכינוס מדעי את ההודעה האוטומטית הזו:

לתשומת לבך: הגשת הצעה להרצאה, או קבלת תפקיד בכל ארגון-כפוף, תוכנית או מושב בכנס השנתי או בכנס הבינלאומי של החברה לספרות מקראית – פירושה הסכמה להשתתפות בדיון אקדמי פתוח המנוהל על פי אמות-מידה מקובלות של שיח מדעי שבו נושא עיסוקך נתון לעיון וחקירה ביקורתיים.

הֱיו סמוכים ובטוחים שאזהרות מסוג זה אינן נשלחות למגישי הצעות להרצאות בכינוסי האגודה למדעי המוח.

שוב: הזהירות הזו ראויה, עד גבול מסוים, להוקרה. “כי ככה כתוב בתורה” ו”כי אלוהים אמר” אינם טיעונים אקדמיים קבילים. אבל אם האידיאל הוא “דיון אקדמי פתוח” ו”אמות מידה מקובלות של שיח מדעי”, קנאות מהצד החילוני מטרידה לא פחות מקנאות מהעֵבר הדתי. מרוב מאמץ להרחיק את הפונדמנטליסטים, חוקרים מסוימים תובעים מן המקרא מה שאינם תובעים משום מקור קדום אחר – ושופכים את התנ”ך עם המים.

וזה לא הכול. מאבק הכוחות בתוך עולם המחקר האקדמי של המקרא הוא גם היבט של מלחמת התרבות הכוללת המתנהלת בין ליברלים ושמרנים בארצות הברית (וגם בישראל, באופנים והקשרים אחרים). במלחמה זו, מקומה של הדת במרחב הציבורי הוא שדה-קרב גדול, עם התנגשויות נקודתיות בשורה של סוגיות לוהטות – מהפלות ונישואים חד-מיניים עד הצגה של עשרת הדיברות בפומבי. המלחמה מתחוללת בזירת המשפט והמדיניות הציבורית, בתקשורת – וגם באוניברסיטאות, מקום שם תחומי עיון שלמים נגררו לַתגרה. ויכוח אקדמי – ויותר מאקדמי – אחד נסב על מעמדה של הפסיכולוגיה האבולוציונית כמדע; וּוִיכוח אחר עוסק במעמד התנ”ך כעדות היסטורית. כאשר שיעור קומתו של המקרא כעֵד היסטורי מוקטן בגלל מאבקי כוחות על מקומה של הדת במרחב הציבורי, מוצעת קרקע פורייה לאידיאולוגיות נוספות לחרוש במדע כחפצן. רבים נוטים ללעוג לניסיונותיהם של אינטלקטואלים ערבים להכחיש את עבָרהּ היהודי הקדום של ארץ ישראל; אך טיעון זה זכה בשכבת פטינה של יושן מכובד כשחוקר מאחת המחלקות-למקרא המובילות בבריטניה הפציע עם כרך ושמו “המצאת ישראל הקדומה: השתקת ההיסטוריה הפלסטינית”.

בשנים האחרונות הוקדשו שני כינוסים מדעיים חשובים לשאלת ההיסטוריוּת של סיפור יציאת מצרים, והכותרות שניתנו להם אומרות הכול. הכינוס האחד, שרוב משתתפיו פקפקו בקיומה של יציאת מצרים, נקרא “מחוץ למצרים: יציאת-מצרים הישראלית בין טקסט לזיכרון, בין היסטוריה לדמיון“. השני, שכונס במוצהר כתגובה לראשון, זכה לכותרת “התייעצות על ההיסטוריות והאותנטיות של יציאת מצרים ומסורות המדבר בעידן הפוסט-מודרני“. הכינוס ה”ליברלי” נערך בקליפורניה, וה”שמרני” בטקסס. סַפּרו לי מהי עמדתו של חוקר על ההיסטוריות של יציאת מצרים, ואומר לכם, וגבוהה הסבירות שאצדק, למי הוא הצביע בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית. יש, אם לסכם, מידה רבה של צדק בדבריו של הארכיאולוג זוכה פרס ישראל עמיחי מזר כי “פרשנות הנתונים הארכיאולוגיים והקשר שלהם לטקסט המקראי היא לא-פעם עניין של שיפוט סובייקטיבי … המושפע מהערכים שהחוקר דוגל בהם, מאמונותיו, מהאידיאולוגיה שלו ומגישתו לנתונים”.


נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "האם היתה יציאת מצרים?" ניתן להוסיף בתיבה למטה 
(מדיניות התגובות שלנו).


[1] 

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.