אזכור יציאת מצרים בתיעודים היסטוריים

מאת גיל-עד שטרן

האם עם ישראל ויציאת מצרים מתוארים בכתבי ההיסטוריה המצריים?

התשובה מורכבת.

מצד האחד, ברור שאזכורים כלשהם של יציאת מצרים אכן מופיעים בהיסטוריוגרפיה המצרית. אפשר למצוא אותם בכתביהם של היסטוריונים מצריים דוגמת מנתון, שכתבו את המסורות שעברו אצלם בעל פה במשך דורות. מנתון וקודמיו השמיצו את העם היהודי שגורש ממצרים בשל צרעתו, אך אגב כך גילו לנו שהם ראו במסורת על יציאת מצרים עובדה היסטורית ברורה. נוסף על כך, רמזים על יציאת מצרים ניתן למצוא בפפירוס איפוור, שעל אף המחלוקת במחקר יש סבירות כי הוא מתאר אירועים שהתרחשו בימיו, והוא כולל תיעוד ישיר של מכות מצרים, הפיכת הנהר לדם, אש שירדה מן השמים (כמתואר במכת הברד), וגם עליונותם של העבדים – ככל הנראה העבריים - ויציאתם של אלו בליווי ערב רב מן הארץ. כתבים נוספים רומזים אף הם לאירוע מעין זה. 

מאידך גיסא, למרות שנמצאו לא מעט ראיות בהיסטוריה הכללית והמצרית לאמינותו של סיפור יציאת מצרים, מעולם לא נמצאה וכנראה שלעולם לא תימצא תעודה כלשהי בת הזמן אשר תזכיר את הסיפור או כל חלק ממנו בתוך מצרים ומחוץ לה. הסיבה לכך שבתקופת יציאת מצרים עצמה קשה למצוא עדות מפורשת למאורעות הללו, מובנת בנקל הן על הרקע הגיאוגרפי בו מתרחש הסיפור והן על רקע מה שידוע היטב בשדה ההיסטוריוגרפיה המצרית, וההיסטוריוגרפיה של המזרח הקדמון בכלל (למעט התנ"ך). 

תחילה יש לתת את הדעת לכך, שהמלוכה המצרית בתקופת יציאת מצרים ישבה באזור הדלתא של מצרים. האופי האקלימי של עיר המלוכה והאזור כולו גרם לכך שבכל ההיסטוריה המצרית לא נמצא ולו מסמך היסטורי כתוב אחד שנשתמר באזור! מצב השימור של פר-רעמסס, מושבם של בני ישראל ועיר המלוכה הוא מן הגרועים שבמצרים העתיקה ולא שרדו ממנו אלא כמה שרידי מקדשים ומצבות שמטרתן לפאר את המלך. משום כך, ברור שלא נשתמרו פפירוסים מלכותים המאזכים את הסיפור - מאיזור זה לא נשתמרו פפירוסים בכלל! 

אך מעבר לכך, המנהג הרווח לכתיבת "היסטוריה", דבר שהיה בעיקרו בידי בידי המלכים הכוהנים (העם לא ידע קרוא וכתוב), כלל כתיבת ניצחונות בלבד, כלומר זוהי כתיבה מגוייסת. באורח קבע היו המלכים מפארים את עצמם ומציירים את עצמם כגיבורים אדירים העשויים ללא חת. ידוע למשל המעשה במלכה המצרית חתשפסות, פרעונית רבת פעלים ומוצלחת במיוחד מן המאה ה-15 לפנסה"נ, אשר תחותמס השלישי שהדיח אותה פתח מיד במפעל אדיר של העלמת כל זכר לה, לפסליה ולמפעליה. כך גם לגבי התיקו (לכל היותר) שהצליח להשיג הפרעה רעמסס השני במלחמתו נגד החיתים בקרב קדש בסוריה. בעקבות הקרב איבד רעמסס את השליטה בשטחי ממלכת האמורים בלבנון ובסוריה, והתרופפה מאוד שליטתו בארץ כנען. אך בכתבי הפרעונים הוצגו תוצאותיו של קרב קדש כניצחון מצרי אדיר. מובן שההפך הגמור מתועד בכתבי המלך החיתי.

על הרקע הזה, ברור לגמרי גם מדוע לא היו הפרעונים המצריים מעוניינים להזכיר בכתביהם את השלטון המביך של ה"היקסוס" – נוודי המדבר – בארצם. העם השמי הגדול הזה, שישב במצרים מאות בשנים, וששלט במשך 160 שנה באימפריה האדירה בתבל של אותם הימים – נזכר בכתבי הפרעונים פעם אחת ויחידה! המצרים קראו בשם "עאמו" (עם) לשֱמיים שהגיעו אליהם, ובכלל זה להיקסוס. שמותיהם של פרעוני השושלת ה-15 ההיקסוסית נשמרו ותועדו, ואפשר לראות שהם שמות שמיים בעליל (חיאן, יעקבהר, יעקבאל וכד') – אך המצרים לא טרחו לציין כי מדובר בשלטון זר! בשום תעודה פרעונית לא מתואר כיבושה של מצרים על ידי השמיים הזרים. נודע עליהם רק מכתבי היסטוריונים המאוחרים מהם באלף ושלוש מאות שנה, ובמסע בילוש ארכיאולוגי מצאו את הממצאים המאפיינים את שליטתם. אולם המצרים טשטשו אותו כליל.

כעת הגע בעצמך, אם עם גדול ששלט בארץ מצרים הוזכר בכל כתביהם פעם אחת ויחידה – מדוע שיטרחו הפרעונים המצריים להזכיר פרק כל כך אפל בתולדותיהם כיציאת מצרים? מדובר בכישלון מוחץ של כוח האימפריה, שבו עם של עבדים הצליח לברוח מארצם ביד רמה, לאחר ששמו ללעג את פרעה שלהם ונמלטו עם כלי הכסף והזהב שנטלו מהם שלא על מנת להחזיר!

לכן, הציפייה למצוא תיעוד לכישלונה ולהתמוטטותה של מצרים הוא בלתי סביר בעליל. וכאן מגיעה הנקודה האחרונה. הכתוב אומר "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (שמות יב, יב). בעולם העתיק נפילת אומה כלשהי בקרב הרי היא כנפילת האלוהים שלה, שלא הצליח למנוע את כישלונה. גם כשלון פרעה נגד אלוהי ישראל התפרש בוודאי ככישלונה של האלילות המצרית. לדבר זה לא היו הכוהנים יכולים לתת לגיטימציה, ומן הסתם הם הפעילו את כל הצנזורה האפשרית כדי למחוק את העדות להפסדם.

והנה, אכן מצאנו בהיסטוריה המצרית מקרה מבחן כזה שיש בו כישלון של אחד האלים. מה קורה במקרה כזה? אלו שבכל זאת מאמינים בו יעשו הכול כדי לטשטש את כישלונו. כך קרה כאשר המלך אמנחותפ הרביעי החליט לעזוב את האלילות הרווחת במצרים, להמיר אותה במעין מונותיאזם של אל אחד, אתון אל השמש, ולעבוד רק אותו. אולם המהפכה שלו לא האריכה ימים, ויורשיו מחקו לשינוי הדתי הזה כל זכר. פסליו הושחתו והארכיון המלכותי שלו נמחק.

הרי לנו שכבר בהיסטוריה המצרית הידועה לנו אפשר למצוא את ידה הארוכה של הצנזורה, העושה הכול כדי למחוק את האדרתם של אלים אחרים משלהם, או של כישלונות מדיניים שלהם. סביר מאד כי אילו היה קיים אזכור מצרי של יציאת מצרים, הוא היה נמחק בשלב זה או אחר על ידי גורמים דתיים או מדיניים שהיו מבקשים לחסוך את הידיעה הזו על כשלון האמפריה המצרית. בהזדמנות זו יש לציין כי בניגוד לדברי כמה שרלטנים - הדבר נכון אף לגבי ממלכות שכנות או מלכים מאוחרים. כך לדוגמא מעולם לא מצאנו אזכור של מפלת מצרים בידי החיקסוס בידי אף אחת משכנותיה של מצרים ואזכורים שכאלו נהגו רק במקרי ניצחון ממשי של ממלכה אחת על שכנתה. באופן דומה, אזכור על ידי מלך מאוחר בלתי אפשרי גם הוא מפאת כך שיהיה המלך אשר יהיה - מפלת יציאת מצרים היא השפלה לאומה ולדתה בכלל.  

למרות דברים אלו, נציין כי המחקר ההיסטורי מלמד כי בהחלט ישנן בכל זאת ראיות חזקות ליציאת מצרים וכל מה שהיינו כן מצפים למצוא - אנו מוצאים בהחלט. על ראיות אלו הרחבנו במאמרינו אודות יציאת מצרים.

(יש לציין כי לדעת אחדים, אף המחיקה ההיסטורית של אחנאתון הייתה למעשה תוצאה של יציאת מצרים, והיא באה לחפות על הכישלון של אלוהיה  – ראה הערה[1]).

לסיכום

מחד, העובדה שיציאת מצרים אינה נזכרת בתיעודים המצריים בני התקופה אינה מפתיעה לאור מנהגי התיעוד הרווחים באותם הימים. הממשל והכהונה, שהיו אחראים על התיעוד, תיעדו רק ניצחונות, ודאגו לטשטש כל סימן של כישלון של ממלכתם או של אמונתם ואף למחוק אותו כליל. ברור אפוא שלא נצפה למצוא איזכור למפלה מצרית אדירה כיציאת מצרים. מאידך, הטענה שאין במצרים ולו אזכור אחד של הפרשיה שגוי הוא, וולו רק בגלל העובדה שאכן ניתן למצוא זכרון כלשהו ליציאת מצרים ומאורעותיה בכתבים של ההיסטוריונים המצריים המאוחרים.

_{נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "אזכור יציאת מצרים בתיעודים היסטוריים" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).}

[1]  K. A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament, Grand Rapids: Eerdmans, 2003.

[2] אחת הדעות היא שיציאת מצרים חלה בימי אמנחותפ השני (מסיבות כרונולוגיות התואמות את כתבי אל-עמרנה ותיעוד החבירו). בימי אמנחותפ השלישי – אולי עקב אירועי יציאת מצרים – פרצה תסיסה דתית עזה בעם. העובדה שאלי מצרים, ובראשם פרעה בעצמו, נפלו שדודים בפני אל זר ובלתי ידוע גרמה למשבר דתי עמוק במצרים. קרבנות המשבר הראשונים ערקו אל היהודים ויצאו איתם ממצרים, ואלו הם הערב רב. גם אחריהם המצב הדתי היה בכי רע. הכהנים המצרים ניסו בדרכים שונות להתמודד עם המצב, אך ללא הועיל.

התסיסה נמשכה והתגברה ובסופו של דבר סחפה את המלך עצמו, שהאמין כי האלים העתיקים אינם מועילים עוד ובחר באל חדש שינהיג את מצרים. דמות האל החדש הייתה חיקוי של אותו אל שזעזע את מצרים שנים מעטות קודם לכן. משך תקופה מסויימת סבלה הדת המצרית המקורית, אולם כוחם של הכהנים עדיין היה חזק דיו, ובסופו של דבר הם הצליחו לכפות את יורשו של המלך, תות-ענח-אמון, להחזיר את המצב לקדמותו.

לאחר מכן עשו הכהנים כל דבר אפשרי כדי למנוע מאירוע כזה לחזור על עצמו. התקופה כולה, מיציאת מצרים דרך התסיסה הדתית ועד עידן האל אתון, נמחקה כליל. שמות המלכים שמלכו בתקופה זו נמחקו. רשמית, היה יורשו של אמנחותפ חרמחב האוצר, שבחר ברעמסס ליורשו. כל התעודות והכתובות שהנציחו את התקופה הזאת הושמדו. רק שרידים מסוימים צלחו את מסע הטיהור, ובהם עותק של פפירוס איפוור והשרידים השונים מתקופת אחנאתון.