אזכור יציאת מצרים בתיעודים היסטוריים


מאת גיל-עד שטרן


מדוע עם ישראל ויציאת מצרים לא מתוארים בכתבי ההיסטוריה המצריים?

ראשית, יש לציין שאזכורים של יציאת מצרים אכן מופיעים בהיסטוריוגרפיה המצרית. אפשר למצוא אותם בכתביהם של היסטוריונים מצריים דוגמת מנתון, שכתבו את המסורות שעברו אצלם בעל פה במשך דורות. מנתון וקודמיו השמיצו את העם היהודי שגורש ממצרים בשל צרעתו, אך אגב כך גילו לנו שהם ראו במסורת על יציאת מצרים עובדה היסטורית ברורה. נוסף על כך, רמזים על יציאת מצרים ניתן למצוא בפפירוס איפוור, שעל אף המחלוקת במחקר יש סבירות כי הוא מתאר אירועים שהתרחשו בימיו, והוא כולל תיעוד ישיר של מכות מצרים, הפיכת הנהר לדם, אש שירדה מן השמים (כמתואר במכת הברד), וגם עליונותם של העבדים – ככל הנראה העבריים - ויציאתם של אלו בליווי ערב רב מן הארץ. כתבים נוספים רומזים אף הם לאירוע מעין זה. אמנם בתקופה של היציאה עצמה קשה למצוא אזכור מפורש לאירוע, מטעמים שנביא להלן, אבל הטענה שבמצרים לא שמעו עליו כלל היא פשוט שגויה.

הסיבה לכך שבתקופת יציאת מצרים עצמה קשה למצוא עדות מפורשת למאורעות הללו, מובנת לפי מה שידוע היטב בשדה ההיסטוריוגרפיה המצרית, וההיסטוריוגרפיה של המזרח הקדמון בכלל (למעט התנ"ך). המנהג הרווח של כתיבת ה"היסטוריה", שהיה בידי המלכים והכוהנים (העם לא ידע קרוא וכתוב), כלל כתיבת ניצחונות בלבד, כלומר זוהי כתיבה מגוייסת. באורח קבע היו המלכים מפארים את עצמם ומציירים את עצמם כגיבורים אדירים העשויים ללא חת.

ידוע למשל המעשה במלכה המצרית חתשפסות, פרעונית רבת פעלים ומוצלחת במיוחד מן המאה ה-15 לפנסה"נ, אשר תחותמס השלישי שהדיח אותה פתח מיד במפעל אדיר של העלמת כל זכר לה, לפסליה ולמפעליה.

כך גם לגבי התיקו (לכל היותר) שהצליח להשיג הפרעון רעמסס השני במלחמתו נגד החיתים בקרב קדש בסוריה. בעקבות הקרב איבד רעמסס את השליטה בשטחי ממלכת האמורים בלבנון ובסוריה, והתרופפה מאוד שליטתו בארץ כנען. אך בכתבי הפרעונים הוצגו תוצאותיו של קרב קדש כניצחון מצרי אדיר. מובן שההפך הגמור מתועד בכתבי המלך החיתי.

על הרקע הזה, ברור לגמרי גם מדוע לא היו הפרעונים המצריים מעוניינים להזכיר בכתביהם את השלטון המביך של ה"היקסוס" – נוודי המדבר – בארצם. העם השמי הגדול הזה, שישב במצרים מאות בשנים, וששלט במשך 160 שנה באימפריה האדירה בתבל של אותם הימים – נזכר בכתבי הפרעונים פעם אחת ויחידה! המצרים קראו בשם "עאמו" (עם) לשֱמיים שהגיעו אליהם, ובכלל זה להיקסוס. שמותיהם של פרעוני השושלת ה-15 ההיקסוסית נשמרו ותועדו, ואפשר לראות שהם שמות שמיים בעליל (חיאן, יעקבהר, יעקבאל וכד') – אך המצרים לא טרחו לציין כי מדובר בשלטון זר! בשום תעודה פרעונית לא מתואר כיבושה של מצרים על ידי השמיים הזרים. נודע עליהם רק מכתבי היסטוריונים המאוחרים מהם באלף ושלוש מאות שנה, ובמסע בילוש ארכיאולוגי מצאו את הממצאים המאפיינים את שליטתם. אולם המצרים טשטשו אותו כליל.

כעת הגע בעצמך, אם עם גדול ששלט בארץ מצרים הוזכר בכל כתביהם פעם אחת ויחידה – מדוע שיטרחו הפרעונים המצריים להזכיר פרק כל כך אפל בתולדותיהם כיציאת מצרים? מדובר בכישלון מוחץ של כוח האימפריה, שבו עם של עבדים הצליח לברוח מארצם ביד רמה, לאחר ששמו ללעג את פרעה שלהם ונמלטו עם כלי הכסף והזהב שנטלו מהם שלא על מנת להחזיר!

לכן, הציפייה למצוא תיעוד לכישלונה ולהתמוטטותה של מצרים הוא בלתי סביר בעליל. וכאן מגיעה הנקודה האחרונה. הכתוב אומר "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (שמות יב, יב). בעולם העתיק נפילת אומה כלשהי בקרב הרי היא כנפילת האלוהים שלה, שלא הצליח למנוע את כישלונה. גם כשלון פרעה נגד אלוהי ישראל התפרש בוודאי ככישלונה של האלילות המצרית. לדבר זה לא היו הכוהנים יכולים לתת לגיטימציה, ומן הסתם הם הפעילו את כל הצנזורה האפשרית כדי למחוק את העדות להפסדם.

והנה, אכן מצאנו בהיסטוריה המצרית מקרה מבחן כזה שיש בו כישלון של אחד האלים. מה קורה במקרה כזה? אלו שבכל זאת מאמינים בו יעשו הכול כדי לטשטש את כישלונו. כך קרה כאשר המלך אמנחותפ הרביעי החליט לעזוב את האלילות הרווחת במצרים, להמיר אותה במעין מונותיאזם של אל אחד, אתון אל השמש, ולעבוד רק אותו. אולם המהפכה שלו לא האריכה ימים, ויורשיו מחקו לשינוי הדתי הזה כל זכר. פסליו הושחתו והארכיון המלכותי שלו נמחק.

הרי לנו שכבר בהיסטוריה המצרית הידועה לנו אפשר למצוא את ידה הארוכה של הצנזורה, העושה הכול כדי למחוק את האדרתם של אלים אחרים משלהם, או של כישלונות מדיניים שלהם. סביר מאד כי אילו היה קיים אזכור מצרי של יציאת מצרים, הוא היה נמחק בשלב זה או אחר על ידי גורמים דתיים או מדיניים שהיו מבקשים לחסוך את הידיעה הזו על כשלון האמפריה המצרית.

יש לציין כי לדעת אחדים, המחיקה ההיסטורית של אחנאתון הייתה למעשה תוצאה של יציאת מצרים, והיא באה לחפות על הכישלון של אלוהיה  – ראה הערה[1].

לסיכום

העובדה שיציאת מצרים אינה נזכרת בתיעודים המצריים בני התקופה אינה מפתיעה לאור מנהגי התיעוד הרווחים באותם הימים. הממשל והכהונה, שהיו אחראים על התיעוד, תיעדו רק ניצחונות, ודאגו לטשטש כל סימן של כישלון של ממלכתם או של אמונתם ואף למחוק אותו כליל. ברור אפוא שלא נצפה למצוא איזכור למפלה מצרית אדירה כיציאת מצרים. מלבד זאת, יציאת מצרים ומאורעותיה אכן נזכרים בכתבים מצריים מאוחרים יותר.


נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "אזכור יציאת מצרים בתיעודים היסטוריים" ניתן להוסיף בתיבה למטה 
(מדיניות התגובות שלנו).


[1] אחת הדעות היא שיציאת מצרים חלה בימי אמנחותפ השני (מסיבות כרונולוגיות התואמות את כתבי אל-עמרנה ותיעוד החבירו). בימי אמנחותפ השלישי – אולי עקב אירועי יציאת מצרים – פרצה תסיסה דתית עזה בעם. העובדה שאלי מצרים, ובראשם פרעה בעצמו, נפלו שדודים בפני אל זר ובלתי ידוע גרמה למשבר דתי עמוק במצרים. קרבנות המשבר הראשונים ערקו אל היהודים ויצאו איתם ממצרים, ואלו הם הערב רב. גם אחריהם המצב הדתי היה בכי רע. הכהנים המצרים ניסו בדרכים שונות להתמודד עם המצב, אך ללא הועיל.

התסיסה נמשכה והתגברה ובסופו של דבר סחפה את המלך עצמו, שהאמין כי האלים העתיקים אינם מועילים עוד ובחר באל חדש שינהיג את מצרים. דמות האל החדש הייתה חיקוי של אותו אל שזעזע את מצרים שנים מעטות קודם לכן. משך תקופה מסויימת סבלה הדת המצרית המקורית, אולם כוחם של הכהנים עדיין היה חזק דיו, ובסופו של דבר הם הצליחו לכפות את יורשו של המלך, תות-ענח-אמון, להחזיר את המצב לקדמותו.

לאחר מכן עשו הכהנים כל דבר אפשרי כדי למנוע מאירוע כזה לחזור על עצמו. התקופה כולה, מיציאת מצרים דרך התסיסה הדתית ועד עידן האל אתון, נמחקה כליל. שמות המלכים שמלכו בתקופה זו נמחקו. רשמית, היה יורשו של אמנחותפ חרמחב האוצר, שבחר ברעמסס ליורשו. כל התעודות והכתובות שהנציחו את התקופה הזאת הושמדו. רק שרידים מסוימים צלחו את מסע הטיהור, ובהם עותק של פפירוס איפוור והשרידים השונים מתקופת אחנאתון.



הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.