האם היתה יציאת מצרים?


בחר סגנון מאמר:

מאת צוות האתר


יציאת מצרים הינה הפרשה ההיסטורית העומדת ביסוד הזהות והדת היהודית. מיציאת מצרים שאבו עם ישראל והעולם כולו את ערכי החירות והחופש. מיציאת מצרים למדו בני ישראל את הערך המקודש של השבת. מיציאת מצרים למדו בני ישראל את היחס לגר. למעשה, אין ערך יסוד כלשהו הנמצא בעם ישראל שאין מקורו בפרשיה המופלאה של יציאת מצרים - הפרשיה אשר ייסדה למעשה את עם ישראל. 3300 שנה עבר מאז יצאו בני ישראל ממצרים, ולנו הקוראים במאה ה-21 דרוש תרגום לדברים. התורה נכתבה בתקופה זרה לנו, הערכים, ההגיוניות, הפרטים והסיפורים שנראו ברורים לקורא העתיק אינם כאלו בשבילנו. כאשר אדם בעת העתיקה קרא על תחנת המסע ממצרים 'סוכות' ידע הוא היטב על מצודת הגבול המצרית, כאשר קרא על תיאור המלכתו של יוסף ידע הוא היטב כי רביד הזהב והטבעת היו טקס ההמלכה הרשמי במצרים. פרטים אלו ועוד אחרים אינם חשופים לפני הקורא הפשוט. הרקע ההיסטורי של פרשיה אדירה זו נחוץ לנו להבין את כוונותיה ואת התרחשותה. רק קריאה היסטורית של הדברים תאפשר לנו להבין באמת את כוונת התורה.

נוסף לזאת, בדור האחרון קמו כאלו שביקשו להכחיש את יסוד ההיסטוריה היהודית בטיעונים שונים. הקורא המצוי איננו מסוגל להתמודד עם טיעונים אלו, ולמעשה איננו מבין אותם ואת הבסיס הקונספטואלי עליו טענות אלו עומדות. נדרש הוא לידע רב ולהבנה היסטורית של הדברים על מנת להבין את האמינות המופלאה של פרשיית יציאת מצרים. רק קריאה היסטורית של הסיפור תאפשר לנו להבין מדוע בהחלט ובהחלט מדובר בסגה היסטורית נאמנה ומסתברת.

מטרתנו לפרוס את ראשי הפרקים של הרקע ההיסטורי אשר בסיפור יציאת מצרים, רקע אשר יאפשר לנו להבין את כוונת הכתובים, לשבץ אותם בזמנם וברקעם ההיסטורי ולאשרר לנו כי המסורת הישראלית איתנה היום כתמיד.

מסורת יציאת מצרים כהיסטוריה הלאומית

טרם הניתוח ההיסטורי ראוי לציין את הבסיס. עד לא מכבר מקובל היה בעיני כל ההיסטוריונים לתת אמון בסיפור הישראלי על יציאת העם מצרים. זאת על בסיס העובדה שלכל אומה יש זיכרון כלשהו - מאין באו, כיצד נוסדה הקבוצה וכו'. גם לעם ישראל יש סיפור: אבות האומה הגיעו לארץ כנען מעבר הנהר, ושם חיו כמיעוט קטן ונווד בין עמי כנען. בגלל רעב עברה המשפחה למצרים ושם פרו ורבו, ולאחר זמן שעבד אותם פרעה לעבדים. לאחר תקופה ארוכה וקשה של עבדות הופיעו משה ואהרן עם בשורת הגאולה והוציאו אותם מעבדות תוך הכנעת מצרים, שהייתה מעצמה צבאית וכלכלית, על ידי סידרה של מכות. אחרי היציאה ממצרים ניתנה להם התורה, ולאחר דור של נדודים הם כבשו את ארץ ישראל מהכנענים והתנחלו בה. זה הסיפור שהם סיפרו, לפי העדויות הספרותיות העתיקות ביותר שיש לעם ישראל – ספרי התנ"ך. חשוב לציין שהסיפור הזה מופיע לא רק בתורה – אלא הוא מוזכר גם בדברי הנביאים, הראשונים והאחרונים, ובמזמורי תהילים רבים. הנביאים פונים אל העם ומזכירים לו כיצד ה' הוציאו ממצרים וטיפל בו טיפול מסור. הם לא מנסים לשכנע את העם שזה קרה, אלא פשוט מזכירים עובדות מפורסמות הידועות לכל. על כן אין הסיפור הזה נחלת אליטה רוחנית, אלא זיכרון קבוצתי משותף של כל שכבות העם. זיכרון זה, שהוא המאורע הבסיסי ביותר בהכרת האומה, הוא גם הבסיס והטעם לכל המועדים ולחלקים רבים מן המצוות בתורה. גם אם נניח שהמקרא מאוחר הוא, אין כל ספק שמסורת קדומה היתה בין הישראליים על יציאת מצרים. ראוי לתת את הדעת כי אין בספרות התנ"ך סיפור לידה מתחרה (אף דברי הימים מזכיר את הסיפור). אין אווירה של פולמוס נגד סיפור שונה המנסה להכחיש את יציאת מצרים. אין ויכוח בעם בין אלה שהכירו בסיפור – ובין אלה שהכחישו. התנ"ך הוא רב גוני ויש בו מסורות שונות, תפיסות שונות באשר לאל, לעבודתו, לחטא ולעונש. המקרא לא ניסה להסתיר את הגיוון, אלא להכיל אותו. אך סיפור יציאת מצרים הוא סיפור-הלידה היחיד והמכונן! לכן מופרך הדבר שמאורע כה מוסכם ומרכזי בהיסטוריה של העם בימי בית ראשון, המצאה הוא.

על רקע זה ראוי לזכור את העובדה כי בעולם האלילי העתיק המעמד החברתי השפל ביותר היה מעמד העבד. אפשר להבין שעם שמוצאו מעבדים יספר על עצמו שהוא באמת צאצאם של אלים או מלכים או גיבורים. אבל מי שמע שבני עם חופשי החיים בארצם, ימציאו שהם היו עבדים? על זאת יש להוסיף, שאומנם משה רבנו מתואר כנביא יחידאי - אך כבד פה וכבד לשון, גם השכבה הכהנית לא נשארת שלמה בביקורת שנכתבת עליה בפרשת בנית העגל על ידי אהרון, ועם ישראל כולו מתואר בעקביות כעם טרדני וילדותי. בני ישראל נכנסים לפאניקה מול כל בעיה, ומשה ואלהים נדרשים שוב ושוב להוכיח את כוחם ואת דאגתם לעם. הם לא גיבורים ולא גאונים, אלא "עם קשה עורף". איזה עם ממציא סיפורים כאלה על אבותיו? דווקא תיאור התורה, שאינו מחמיא לדמות אבותינו הוא חיזוק לכך שבבסיס הדברים נמצא זיכרון לאומי אותנטי.

מסיבות אלו, עד לא מכבר, הפקפוקים בנוגע לאמתותו של סיפור יציאת מצרים נדחו על הסף על ידי מרבית חוקרי המקרא בארץ. כך, למשל, באנציקלופדיה המקראית בערך ׳יציאת מצרים׳ נכתב: ״ובכלל אין להטיל ספק בשעבוד מצרים וביציאת מצרים, שהרי אין עם בודה מלבו מסורת של שעבוד בראשית התהוותו״. כך גם כתב שמואל ייבין: "אם תימצא במסורתו של עם מן העמים אגדה בודדה על 'תור הזהב׳ בראשית ימיו, יהיה הדבר מסתבר מכוח עצמו: אך בדותת אגדה על זמן שעבוד וכפייה בראשית תולדותיו של עם מן העמים אינה מסתברת כלל, ועצם הקושי שבדבר ערובה נאמנה היא לאמתותה ההיסטורית של מסורת כזו". וראה בסדרת עולם התנ״ך לספר שמות בהקדמה: ״סקירות קורות העבר במקרא מזכירות את יציאת מצרים כמאורע מרכזי בחיי האומה (יהושע כ״ד; שמ״א י״ב; תהילים ק״ה-ק״ו ועוד), ולכן מופרכת הטענה, שמאורע חשוב כזה בתולדות ישראל אינו אלא יצירה ספרותית חסרת גרעין היסטורי״. ובהחלט שתי טענות חשובות אלו דיין שיכריעו לבדן גם כיום כל פקפוק בנושא.

המחקרים האחרונים

בשנים האחרונות הופיעה אופנה חדשה באקדמיה, המנסה לפקפק בתיאורי המקרא באמצעות טיעונים על חוסר ממצאים וממצאים סותרים לכאורה לסיפור המקרא. כך לדוגמא ציינו חוקרים מספר כי אי-אזכורם של בני ישראל בתעודות מימי השעבוד המצרי הוא בלתי מסתבר. אי מציאת עקבות הנדודים של בני ישראל במדבר מלמדת כי מדובר על סיפור מאוחר ולא אמין, ערים מן תקופת הסיפור כמו ערד לא היו קיימות בתקופה זו ועוד טיעונים שונים. למעשה, הרבה מטענותיה של ׳האסכולה המינימליסטית׳ שאינה מקבלת את אמינות המקרא נסמכות על לימוד מן ההיעדר. העדר ממצאים מתקופה מסוימת, ממקום מסוים, או מאדם מסוים, הופך לעדות שאף אחד מאלה מעולם לא התקיים. זוהי צורת לימוד מפוקפקת, אפילו כשהיא נעשית בזהירות ובמתינות, שכן ׳לא ראינו אינה ראיה׳ - על אחת כמה וכמה כאשר היא מהווה אבן פינה מרכזית בבניין השיטה.

הניסיון הארכיאולוגי מלמד כי ממצאים ארכיאולוגים הם פעמים רבות דבר מקרי לחלוטין, והסתמכות עיוורת רק על הממצא הקיים ללא התחשבות בשיקולים נוספים הינה שגיאה מוחלטת. כך לדוגמא, אסטלת מרנפתח הינה ראיה חשובה מאין כמותה על קיומו הקדום של גורם בשם ׳ישראל׳, ואלמלא נמצאה באופן מקרי לחלוטין היה המחקר בנדון במצב שונה לחלוטין משהוא כיום. לולא התגלתה לפני כעשרים שנה הכתובת בתל דן המזכירה את דוד המלך, סביר להניח שחוקרים רבים היום היו מכחישים את עצם קיומו של דוד המלך - כפי שאכן עשו בעבר! - בטענה ש׳לא נגלו ממצאים המאשרים את קיומו׳. כמות החומר שנחפר ונחקר הנה קטנה ביותר יחסית למה שעוד ניתן לעשות, ואחוז המקומות הנחפרים והנחקרים הינו אחוז אפסי. יש גם לקחת בחשבון שחומרים רבים אבדו או נהרסו ולעולם לא יגיעו לידינו.

טענות דומות מעלה חוקרת המקרא שרה יפת: "האם ההיסטוריה מתמצה רק במה שהארכיאולוגיה יכולה להעיד עליו? האם חברות ותרבויות שלא השאירו אחריהן שרידים חומריים לא היו קיימות?... הזעקה המרה נובעת מכך שמלכתחילה לקחה על עצמה הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, ואולי אף של המזרח העתיק כולו, תפקיד שהיא אינה יכולה למלא ואינה צריכה למלא: 'להוכיח את ההיסטוריה׳ או להכחיש אותה... תפקיד הארכיאולוגיה הוא לגלות את התרבות החומרית העתיקה, ולהעמיד, ככל האפשר, את אפיונן של התרבויות השונות... אבל עדיין היא רק אחד המקורות לשחזור ההיסטורי, ובשום פנים אסור לייחס לה יותר מאשר תפקיד זה... עלינו לחזור ולהזכיר לעצמנו שגם הארכיאולוגיה היא מדע אנושי, שיש בו מקום להנחות עבודה ולשיקול דעת, שהנתונים שלו משתנים בלי הדף, ושמסקנותיו משתנות במהלך הזמן ובוודאי אינן מוחלטות". אנו זוכים מעת לעת לתזכורות בדבר חולשתו של הלימוד מתוך ההעדר, כאשר ממצא ארכיאולוגי חדש, המתגלה ממש באקראי, סותר תיאוריות שלמות שנבנו לפני שנמצא. כפי שעוד נראה, סיפור יציאת מצרים מבוסס היטב היסטורית ומחקרית, וקושיות כמו אלו המועלות כלפיו שגויות לדעתנו לחלוטין.

הבעייתיות של התיעוד המצרי

תחילה יש לתת את הדעת לכך, שלמרות שנמצאו לא מעט ראיות בהיסטוריה הכללית והמצרית לאמינותו של סיפור יציאת מצרים, מעולם לא נמצאה וכנראה שלעולם לא תימצא תעודה כלשהי אשר תזכיר את הסיפור או כל חלק ממנו בתוך מצרים ומחוץ לה. הסיבה לכך ברורה. בתור התחלה יש לזכור שהמלוכה המצרית בתקופת השושלת ה-19 ישבה באזור הדלתא של מצרים, וביחוד בעיר פר-רעמסס. האופי האקלימי של עיר המלוכה והאזור כולו גרם לכך שבכל ההיסטוריה המצרית לא נמצא ולו מסמך היסטורי כתוב אחד שנשתמר באזור! (למעט 3 שביבי פפירוס המכילים מילים ספורות). מצב השימור של פר-רעמסס, מושבם של בני ישראל ועיר המלוכה הוא מן הגרועים שבמצרים העתיקה ולא שרדו ממנו אלא כמה שרידי מקדשים ומצבות שמטרתן לפאר את המלך.

אף כי נקודה זו מכריעה ודיה שתסיים כל דיון בנושא, יש לציין דווקא את הנקודה החשובה יותר, והוא אופי התיעוד הקדום. לפי מה שידוע היטב בשדה ההיסטוריוגרפיה המצרית, וההיסטוריוגרפיה של המזרח הקדמון בכלל (למעט התנ"ך), המנהג הרווח של כתיבת ה"היסטוריה", שהיה בידי המלכים והכוהנים (העם לא ידע קרוא וכתוב), כלל כתיבת ניצחונות בלבד, כלומר זוהי כתיבה מגויסת. באורח קבע היו המלכים מפארים את עצמם ומציירים את עצמם כגיבורים אדירים העשויים ללא חת. ידועה פרשת המלכה חתשפסות, פרעונית מוצלחת במיוחד מן המאה ה-15 לפסה"נ, אשר תחותמס השלישי שהדיח אותה פתח מיד במפעל אדיר של העלמת כל זכר לה, לפסליה ולמפעליה. כך גם לגבי התיקו (לכל היותר) שהצליח להשיג הפרעון רעמסס השני במלחמתו נגד החיתים בקרב קדש בסוריה. בעקבות הקרב איבד רעמסס את השליטה בשטחי ממלכת האמורים בלבנון ובסוריה, והתרופפה מאוד שליטתו בארץ כנען. אך בכתבי הפרעונים הוצגו תוצאותיו של קרב קדש כניצחון מצרי אדיר. מובן שההפך הגמור מתועד בכתבי המלך החיתי. על הרקע הזה, ברור לגמרי גם מדוע לא היו הפרעונים המצריים מעוניינים להזכיר בכתביהם את השלטון המביך של ה"היקסוס" – נוודי המדבר – בארצם. העם השמי הגדול הזה, שישב במצרים מאות בשנים, וששלט במשך 160 שנה באימפריה האדירה בתבל של אותם הימים – נזכר בכתבי הפרעונים שלוש פעמים בלבד (לרוב בהקשר עקיף או במסגרת התרברבות בהשמדתם)! המצרים קראו בשם "עאמו" (עם) לשֱמיים שהגיעו אליהם, ובכלל זה להיקסוס. שמותיהם של פרעוני השושלת ה-15 ההיקסוסית נשמרו ותועדו, ואפשר לראות שהם שמות שמיים בעליל (חיאן, יעקבהר, יעקבאל וכד') – אך המצרים לא טרחו לציין כי מדובר בשלטון זר! בשום תעודה פרעונית לא מתואר כיבושה של מצרים על ידי השמיים הזרים. נודע עליהם רק מכתבי היסטוריונים המאוחרים מהם באלף ושלוש מאות שנה, ובמסע בילוש ארכיאולוגי מצאו את הממצאים המאפיינים את שליטתם. אולם המצרים טשטשו אותו כליל.

לכן, הציפייה למצוא תיעוד לכישלונה ולהתמוטטותה של מצרים היא בלתי סבירה בעליל. גם מקרים לא מחמיאים בודדים שהוזכרו על ידי המצרים, נעשו בדרך כלל בהקשר של מלך מצרי המציג את עצמו כמי שגאל את המצריים מן המצב הקשה של קודמו. מקרים בודדים כלו אינם מתאימים מן הסתם למקרה יציאת מצרים.

וכאן מגיעה הנקודה האחרונה. הכתוב אומר "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (שמות יב, יב). בעולם העתיק, נפילת אומה כלשהי בקרב הרי היא כנפילת האלוהים שלה, שלא הצליח למנוע את כישלונה. גם כשלון פרעה נגד אלוהי ישראל התפרש בוודאי ככישלונה של האלילות המצרית. לדבר זה לא היו הכוהנים יכולים לתת לגיטימציה, ומן הסתם הם הפעילו את כל הצנזורה האפשרית כדי למחוק את העדות להפסדם. לכן, מופרך הדבר לצפות למצוא אי פעם אזכור מפורש של הדברים, ואין לנו אלא להעריך את אמינות הדבר על ידי שיקולים אחרים ולנסות לקלף את הקרע ההיסטורי שלו על ידי השוואת הרקע שלו לידוע לנו מן ההיסטוריה המצרית.

ממצאים בסיני

ומה לגבי ממצאים מנדודי בני ישראל במדבר סיני? ובכן, רבות הן נדידות העמים המוכרים לנו מן העבר אך לא השאירו אחרי רמזים ארכיאולוגים. למעשה, במקרה הנדון של נדודי בני ישראל אין גם כל משמעות לתוצאות הסקרים הארכיאולוגים של סיני בתקופת הברונזה המאוחרת, היות וכבר הוכח מעל לכל ספק כי אוכלוסייה נוודית כמו זו של בני ישראל איננה אמורה להשאיר שרידים הניתנים לגילוי. הדברים נכונים אף לגבי קדש ברנע. כך לדוגמא זאב הרצוג: "אין ספק כי במרחבי הנגב וסיני חיו ופעלו תמיד אוכלוסיות נוודים, והם בוודאי הותירו אחריהם שרידים, אך אלה אינם גלויים לפי שעה לעיני הסוקר הרגיל. כדי לגלות את קיומם של המאהלים הקדומים ומכלאות הצאן והגמלים שלצדם יש לפתח שיטות מחקר חדשות, הארכיאולוגיה הקלאסית לא תצליח פה". וכן נדב נאמן: "מאחר שנוודים אינם משאירים שרידים שחוקרים יכולים להתחקות אחריהם, אין כל משמעות לכך שלא נמצאו עד כה שרידים של קבוצות רואים נוודים". הדברים נכונים אף יותר בסביבה מדברית כמו זו של סיני. הדבר תואם לידוע לנו ממקומות אחרים על אי-מציאתם של מחנות נוודים פעם אחרי פעם בכל המזרח הקדום. כך כתב קיטשן על אי מציאתן של עקבות מתחנות המסע של כורי הערבה בתמנע, שנדדו גם הם במדבר סיני באותה התקופה (ובדוגמאות נוספות שמביא שם) וכן הופמאייר על המחנה מצרי מימי רעמסס השני שישב במגידו. למרות שמגידו נחפרה באופן יסודי, מעולם לא נמצאו בה עקבות כלשהם למחנה המצרי העצום. לאחרונה גילו חוקרים על קו מסחר שעבר בין מצרים לערב הסעודית, מיותר לציין גם העקבות והשרידים של מסעות אלו, כמו גם עקבות תחנות מסעות מלחמה רבים לעולם לא נמצאו. החפירה הארכאולוגית באזור מצודות הגבול בסיני מלמדת כי מצודות שלמות התפוררו ונקברו לאלפי שנים מתחת לפני האדמה! מלבד כל זאת ראוי לציין כי בסיני בוצע בעיקר סקר ארכיאולוגי (איתור שטחי של ממצאים על גבי השטח) ולא חפירה, אך מן הדברים על אופי הנדודים ומצב השימור באזור נראה גם חפירה של ממש, גם לו היתה מתאפשרת בכל השטח העצום של סיני, לא תאפשר איתור של שרידים רלוונטיים של ממש.

מלבד זאת, ראוי לציין שקיימת תאוריה לפיה בני ישראל לא נדדו במדבר סיני של היום, אלא במרחבי חצי האי ערב, והיו ששחזרו את מסלול הליכתם שם על בסיס ממצאים גאוגרפיים וארכאולוגיים רבים התואמים היטב לתיאורים בתורה. ניתן לקרוא על כך בספרו של גואל רחימי, "יציאת מצרים - הוכחה וממצאים".

זמן יציאת מצרים

הערכת זמנה של יציאת מצרים היא מן הסוגיות הבעייתיות ביותר בדברי ימי ההיסטוריוגרפיה המקראית. מראשית ימי המחקר ההיסטורי מעלים חוקרים שונים הצעות לגבי הזמן המתאים ביותר למיקום הסיפור. ההצעות המרכזיות היו שלהי תקופת החיקסוס בימי מלכותו של יעחמס, 1446 לפנה"ס בימי מלכותו של אמנחותפ השני, או לחלופין ראשית ימי השושלת ה-19 (בזמן מלכותם של רעמסס השני או מרנפתח), במאה ה-13 לפנה"ס. נבחן כעת את שתי האפשרויות.

התארוך המוקדם - המאה ה-15 לפנה"ס

באופן בסיסי, לפי הנאמר בספר מלכים, יציאת מצרים התרחשה ב-480 שנה לפני בניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה. לפי הערכות החוקרים בית המקדש נבנה בשנת 965 לפנה"ס, חישוב המבוסס על כך שהמקדש נבנה בשנתו הרביעית של שלמה אשר המשיך למלוך עוד כ-36 שנה לאחר בנייתו. בשנתו הרביעית של בנו רחבעם, מנהל שישק מלך מצרים (שונשניק הלובי) מערכה בארץ ישראל אותה אפשר לתארך באופן מדויק יחסית לשנת 925 לפנה"ס. אם בניית באמת בניית בית המקדש הראשון התרחשה בשנת 965 לפנה"ס כפי שראינו, יוצא ששנת יציאת מצרים הינה 1446 לפנה"ס, שהיא 480 שנה לפני בניין המקדש. חיזוק נוסף להערכה זו מבוסס על חישוב שנות השופטים, המלמד על פרק זמן משמעותי של תקופה זו, וכן על דברי יפתח על ישוב של 300 שנה של ישראל בעבר הירדן טרם זמנו. כל אלו מחזקים את ההערכה על המאה ה-15 לפנה"ס כזמן האופטימלי ליציאת מצרים. לאחרונה הוסיף יצחק מייטליס חיזוק נוסף להערכה זו בדמות רצפי שושלות הלוויים המוזכרים בדברי הימים, המלמדים על 19 דורות מיציאת מצרים ועד בניית בית המקדש, אשר לפי חישוב גיל הולדה ממוצע של 25 מראים גם הם על 475 שנה לערך בין האירועים (19*25). התעודות ההיסטוריות מלמדות אותנו כי תאריך זה, שנת 1445 לפנה"ס, הינה תקופת השושלת ה-18 במצרים וספציפית תחילת ימי מלכותו של המלך תחותמס השלישי (הכרונולוגיה הנמוכה) או אמנחותפ השני (הכרונולוגיה הגבוהה). אם נכונים הדברים, הכניסה של בני ישראל לארץ התרחשה בשנת 1400 לפנה"ס בימיו של המלך החזק אמנחותפ השלישי. בכרונולוגיה הארץ-ישראלית מקובל לומר כי שנה זו הינה אמצע ימי תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל.

חוקרים מסוימים, כגון ברינט ווד ויצחק מייטליס התומכים בתיארוך זה, אף מציינים גורמים בארץ ישראל שמזכירים את שמותם של חלק משבטי ישראל (האסירו והדנונה) בתעודות מימי אמנחותפ השלישי, וכן אזכור של גורם בשם "השסו של יהו". 'יהו' זוהה על פי הדקדוק המצרי כשמו של ה' - אלוהי ישראל, ואם כן מדובר על אזכור שבטים אשר עובדים את אלוהי ישראל מחוץ למצרים בתקופה זו. כל אלו מצביעים לדעת חוקרים מספר על כך שכבר בימי מלכותו של מלך זה ישבו בני ישראל בארץ ,ומשום כך יש לתארך את יציאת מצרים טרם ימי תקופתו.

המחקר הארכיאולוגי של הארץ אף מלמד על חורבנן של ערים שונות בזמן המאה ה-14 לפנה"ס, וכן על ניצנים של הופעת אוכלוסיית תקופת הברזל (ישובים עם מאפיין ישראלי ברור) כבר בראשית המאה הזו. אם נכונים הדברים הרי שיציאת מצרים מתרחשת בתקופה זו ותואמת היטב לממצאים מן הארץ. בריינט ווד הראה אף במחקרו המפורסם על חומות יריחו כי בחינה מעודכנת של חפירות עיר זו, יש בה ללמד על חורבנה של חומת העיר ברעידת אדמה בשנת 1400 לפנה"ס, שלא כדעה המקובלת לייחוס חורבן זה לתקופת הברונזה התיכונה. ווד אף הציע את אתר א-מוכתר כמיקום אפשרי מתאים לאתר העי שמזוהה בדרך כלל בטעות באתר א-תל אך נחרב מאות שנים לפני תקופת יהושע.

יצחק מייטליס, בספרו לחפור את התנ"ך, העלה רעיון על בסיס טיעונים שונים, כי סידור שכבות ארץ ישראל איננו מדויק וכי שנת 1400 לפנה"ס איננה שייכת לתקופת הברונזה המאוחרת אלא למעשה לסוף תקופת הברונזה התיכונה. שיטתו של מייטליס, שהוצעה בעבר במאמרו המפורסם של בימסון ב-BAR, משמעותית מאוד לגבי המחקר הארכיאולוגי של הארץ בתקופת כיבושי יהושע. על פי המחקר המקובל, בתקופת הברונזה המאוחרת לא היתה שכבת ישוב בארץ באתרים שונים המוזכרים בסיפור יהושע, ביניהם גבעון, חברון, יריחו, העי, חברון ועוד. ערים אלו לעומת זאת היו קיימות בתקופת הברונזה התיכונה וחרבו בסופה. הצעתו של מייטליס לסידור מחדש של הכרונולוגיה הארץ ישראלית מאפשר למעשה לייחס את קיומן של כל הערים הללו לתקופת הכיבוש של יהושע, ובעצם להראות את היתכנות סיפור הכיבוש בתקופה זו. מייטליס אף הגדיל להראות במאמרו על תארוך יציאת מצרים כי בשנת 1445 לפנה"ס עורך אמנחותפ השני מסע מלחמה בארץ אשר מלמד על הפסד שטח מצרי בשנה הקודמת, דבר התואם בצורה מיוחדת את העובדה שלפי סיפור יציאת מצרים היינו צופים לירידה בכוחה של מצרים בתקופה זו (הפסד מצרי כמו שהוסבר, לעולם לא היה ולעולם לא יהיה מתועד על ידי המצרים, כך שאין לנו אלא לדעת על קיומו אלא מרמזים עקיפים).

רמז נוסף המגיע ממצרים העתיקה הוא המהפכה הדתית שמבצע המלך אחנתון כמאה שנה לאחר תאריך היציאה, דבר שפורש כעדות לשבר דתי בממלכה המצרית. חוקרים נוספים ציינו אף את תעודות אל עמרנא בתור ראיה להתנחלות בני ישראל. תעודות הללו, המהוות רשימות התכתבות של מלכי כנען עם מלכי מצרים בזמן השושלת ה-18, מדווחות על אנדרלמוסיה בארץ ישראל ועל שבטי עבירו השורפים את ערי הארץ. כל הרמזים הללו מראים על הלימה מדויקת בין סיפור יציאת מצרים ולאופן תיארוכו במקרא בין הידוע לנו על מצרים וארץ ישראל בתקופה זו.

התארוך המאוחר - המאה ה-13 לפנה"ס

למרות הטיעונים הנ"ל, בתיארוך זה כמה וכמה בעיות. הבעיה הבסיסית הראשונה היא דווקא התיאור הפנים-מקראי של עבדות בני ישראל. לפי הכתוב במקרא, בנו בני ישראל את ערי המסכנות "פיתום ורעמסס". רעמסס מזוהה (כפי שיפורט בהמשך) עם פר-רעמסס, שהיתה בירתו של רעמסס השני, ונבנתה וקיבלה את השם "רעמסס" רק כ-150 שנה לאחר מכן, בזמן שלטונו של המלך רעמסס השני. בעיות נוספות הועלו כנגד התיארוכים המוצעים בארץ ישראל. הזזת שכבות התיארוך שהציע בימסון ובעקבותיו מייטליס נדחתה על ידי רוב החוקרים. מספר חוקרים המשיכו אמנם להראות רמזי התיישבות קדומים של הישראליים הקדומים בארץ בתקופת המאה ה-13 וה-14 לפנה"ס, אך מדובר היה ביישוב מצומצם יחסית ולא כמו זה המתאים להתיישבות בני ישראל. פאוטס אף הראה במאמרו כי שיטת התיארוך המוקדם יצרה בעיות אחרות במקום אלו שפתרה לכאורה, כגון היעדרן של ערים אחרות שהיו מיושבות בתקופת הברונזה המאוחרת אך לא בתקופת הברונזה התיכונה, ביניהן ירמות ודביר (עיין פאוטס). גם דעותיו של ווד על יריחו נדחו על ידי רוב החוקרים, והכרונולוגיה הנמוכה של מצרים העתיקה העמידה דווקא את תחותמס השלישי בתור מלכה של מצרים בזמן היציאה - מלך שנחשב אחד ממלכי המצרים החזקים בכל תולדותיה. אכן, כמו שעוד נפרט, עצם קיומו של מלך חזק איננה בהכרח סותרת את אפשרות יציאת מצרים בזמנו, אך דווקא ההלימה שנוצרה בתיארוך בתקופה הכושלת של אמנחותפ השני נראית כפחות תקפה בהתאם לשיטת הכרונולוגיה המעודכנת.

גם תעודות אל עמרנא, המלמדות לכאורה על חדירתם של שבטי ישראל לכנען, שייכות לתקופה מאוחרת בכ-50 שנה לכניסת בני ישראל ובראשם יהושע לארץ, ואם כן אינן ככל הנראה התיעוד האותנטי של כיבושי יהושע.

אם כי לרבים מן הקשיים הללו הועלו תירוצים שונים, הדעת נותנת שתיארוך יציאת מצרים למאה ה-15 לפנה"ס איננו מתאים באופן בסיסי לידיעותינו על התקופה. הסיבה היחידה כמעט שנשארה לתארך את היציאה בתקופה זו היא התיארוך הפנים-מקראי שנראה לכאורה מכריע. ובכל זאת, קריאה מדויקת של הדברים מלמדת כי אין הדבר כן. בעת העתיקה נהוג היה להשתמש כשיטה במספרים טיפולוגיים. חוקרים מספר הציעו כי המספר 480 שנה, המוזכר בספר מלכים כזמן העובר בין יציאת מצרים לבניית המקדש, יכול להיות מספר טיפולוגי שמשמעותו התייחסות ל-12 דורות שבין היציאה לבניין בית המקדש (12 דורות * 40 שנה לכל דור). הדבר מתאים אף לשושלת 12 דורות הכהנים מן אהרון עד לכהני בית המקדש. גם על אורך תקופת השופטים כבר הראו חוקרים שונים, כגון יובל ודעי, כי קריאה נכונה שלהם מלמדת על כך שהרבה מסיפורי השופטים מתרחשים למעשה במקביל ולא סיפור אחרי סיפור, וקריאה מקבילית ומדויקת של הסיפורים מביאה את הכרונולוגיה המקראית לזמנה של השושלת ה-19. גם דבריו של יפתח הובנו בצורות שונות, וכן קריאה מדויקת בשושלות הלווים בספר דברי הימים מלמדת כי החשבת הזמן כ-19 דורות הינה שגיאה.

לעומת זאת, חוקרים נוספים הגדילו והראו על קיומם של רמזים רבים המצביעים על קיומה של יציאת מצרים דווקא בזמן השושלת ה-19, וביחוד בימיו של רעמסס השני. הרמז העבה הראשון לדבר הוא אזכורן של ערי המסכנות פיתום ורעמסס שאכן נבנו על ידיו של מלך זה. חוקרים נוספים הראו על מקבילות נוספות בתקופה זו. דוגמא לדבר הינה האזכור על הימנעותם של בני ישראל ממעבר בצפון סיני בדרכם לארץ, דבר המתאים מאוד למצודות הגבול המצריות שישבו באזור זה בתקופת השושלת ה-19. גם העמים מואב ואדום ידועים מתקופה זו.

גם המחקר הארץ-ישראלי מרמז על תקופה זו. מן הסקרים הארכיאולוגים אנו למדים כי בשלהי המאה ה-13 לפנה"ס מתחיל גל התיישבות חסר תקדים בהר המרכזי של ארץ ישראל, תוך עשרות שנים קמים מאות ישובים חדשים על כל גבי ההר, וכן במקומות שונים כגון הגליל. אופי המתיישבים מכיל כמה וכמה מרכיבים המצביעים על זהות אתנית ייחודית, כגון אי-אכילת חזירים על ידי המתיישבים, העדר של פסלי אלוהויות בישובים אלו, בניה מיוחדת וכן קרמיקה פשוטה יחסית לתושבי כנען. זרטל אף הראה על בסיס התפתחות הכלים וטיעונים נוספים כי כיוון ההתפשטות של גורם זה הוא מן המזרח למערב דווקא. כך לדוגמא כותב עמיחי מזר: "דומה בעיניי כי התרבות החומרית המתגלה באתרי ההתנחלות בחבל ההר משקפת אוכלוסייה בעלת קווי ייחוד משלה, שאי אפשר להשוותה מבחינת אורחות חייה לשום קבוצת אוכלוסייה כנענית הידועה לנו מתקופת הברונזה המאוחרת. המונח 'פרוטו-ישראלים', שבו משתמשים מספר חוקרים להגדרת אוכלוסייה זו, נראה לי כהתחמקות מהזיהוי המתבקש עם הישראלים של תקופת השופטים".

לזאת יש להוסיף כי אף נראה כי בקרב האוכלוסייה המתיישבת הנ"ל היתה ידיעה ענפה של קרוא וכתוב של כתב שונה מן האוכלוסייה המקומית (שהשתמשה לרוב בכתב היתדות). הכתב בו השתמשו המתנחלים (הכתב הפרוטו כנעני) התפתח מכתב ביניים אחר (פרוטו סינאי - כתב שנמצא בעיקר באזור מצרים ומכרות העבדים של סיני. כמה כתובות בנות שתי מילים נמצאו בארץ וככל הנראה נכתבו על ידי חיילים מצרים), שהתפתח מן הכתב ההירוגליפי המצרי. על כל אלו יש להוסיף את הממצאים מהעיר הכנענית האדירה חצור, המלמדים על חורבן בשריפה בסוף המאה ה-13 לפנה"ס כמותאם בדיוק לסיפור המקראי, וכן להוסיף את ממצא המבנה באתר בהר עיבל, אשר אדם זרטל העריך כמזבח יהושע, בו מצא עצמות בעלי חיים כשרים שרופים וכן חרפושית של רעמסס השני.

גלי יציאה מוקדמים

דברים אלו, בשילוב עם חורבנות שונים שהתרחשו בשלבים בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, מצביעים כולם על מציאות הדומה להפליא ליציאת מצרים בדיוק בזמן מלכותו של רעמסס השני, הבנאי הגדול של פיתום ורעמסס. אם הדברים נכונים, לא נותר לנו אלא לבחון את משמעותם של האזכורים השונים בכתבי השושלת ה-18 לקיומם של גורמים בעלי שמות המזכירים את שבטי ישראל כתושבי הארץ עוד בתקופה קדומה יחסית, וכן למצוא הסבר המניח את הדעת לרמזים הקדומים להתיישבות בני ישראל עוד לפני סוף המאה ה-13 לפנה"ס.

על מנת להבין את הדברים, עלינו רק לנסות להבין את הסיפור המלא של יציאת מצרים כפי שזה משתקף בתורה. הנה בדברי הימים א', ז, כ'-כ"ד נכתב: "בני אפרים, שותלח; וברד בנו ותחת בנו, ואלעדה בנו ותחת בנו. וזבד בנו ושותלח בנו, ועזר ואלעד; והרגום אנשי גת הנולדים בארץ, כי ירדו לקחת את מקניהם. ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים; ויבואו אחיו לנחמו". הקטע מתחיל ברשימה של צאצאי אפרים. לאחר מכן מסופר סיפורה של המשפחה. על פי סיפור זה, בני אפרים "ירדו" לפשוט על מקניהם של אנשי גת ונהרגו בשעת מעשה. אחיו של אפרים, מנשה וכל היתר, הגיעו, כפי הנראה מן הסביבה הקרובה, כדי לנחמו. שבט אפרים נמצא אם כן על סף הכחדה, שכן בנות אפרים יינשאו לגברים שאינם בני שבטן. ואולם, למרבה המזל, לאחר תקופת אבלו, בא אפרים אל אשתו והיא יולדת בן חדש. היכן ניתן להניח שמתרחשים כל הדברים הללו? על פי ההקשר אנו מוכרחים לומר כי הכול קורה בארץ ישראל. על כך מצביעה בראש ובראשונה העובדה שבני אפרים "ירדו" לגת, ממנה משמע שהם הגיעו מארץ אפרים ההררית. בנוסף, מהכתוב משתמע כי לאפרים היו אחים נוספים מעבר למנשה אחיו. הדבר מעלה קושי מובהק: לפי המקרא ישבו כל בני יעקב וצאצאיהם, ובכללם בני אפרים במצרים. אם כן, כיצד יתכן הדבר?

קושי דומה עולה מסיפורים על יאיר הגלעדי. אנו שומעים בתורה (במדבר לב, מא): "וְיָאִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת-חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר" – והוא נחשב הכובש של חבל הארץ הקרוי "חוות יאיר" גם בספר דברים (ג, יד) " יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת-הַגִּלְעָד". הגיבור הזה, בין אם הוא זהה לשופט יאיר הגלעדי, שגם לו מיוחסות חוות יאיר (שופטים י), ובין אם לא – הרי שמדובר בדמות שמיוחסת על מנשה, כמו מכיר בנו שקיבל נחלה סמוכה בגלעד. והרי מקרא שלם אומר "וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים, גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף" – כלומר, אף הוא נחשב מהדור שנולד במצרים לבני יוסף בחייו של יוסף, ופתאום גם לו מיוחסת התנחלות בארץ – למרות שלפי הסיפור שבתורה עברו יותר מ-200 שנה עד ההתנחלות!

נראה כי כל הרמזים הללו על ישיבה מוקדמת של בני ישראל בארץ יכולים להיות מוסברים על ידי רעיון דומה למופיע במדרש. במדרש שמות רבה (פרשה כ' פסקה י"א) נכתב: "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים - למה, אלא שטעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים עד שלא שלם הקץ ונהרגו מהם ל' רבוא. ולמה נהרגו, שחשבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים וטעו ל' שנה שנאמר (תהלים ע"ח) "בני אפרים נושקי רומי קשת"... והרגום פלשתים שנאמר (ד"ה א' ז') "ובני אפרים שותלח... והרגום אנשי גת"...". כלומר, לפי דברי המדרש נראה כי דברי הימים משמר מסורות קדומות על יציאה מוקדמת של חלק מבני ישראל טרם היציאה הגדולה של ימי משה בזמנו של רעמסס השני. אף שהמדרש איינו תמיד מדויק מבחינה היסטורית, אם נקבל את דבריו וכן את הכתובים אשר בדברי הימים, הרי שניתן עכשיו להבין את הממצא הארכיאולוגי וההיסטורי במלואו.

יציאת מצרים אכן התרחשה, כפי שמראים כל הסימנים, בתקופתו של רעמסס השני, ובכל זאת, ליציאה זו קדמו ככל הנראה גלי עליה קדומים יותר. יתכן אף שזו כוונת דברי המקרא באומרו על יציאת רעמסס: "ביום הזה יצאו כל צבאות השם מארץ מצרים". גלים אלו מתאימים בין השאר לשכבות הישוב הישראלי המצומצמות אשר נמצאו החל מהמאה ה-14 לפנה"ס, ומסבירים גם את אזכורי האסירו והיאירי בימי אמנחותפ. יתכן שאחד מהגלים הללו, שאין לדעת בדיוק מתי התרחשו, השתמר בין השאר בתיעוד על שבטי 'העבירו' שבתעודות אל עמרנא, ואולי אף בתיעוד על שבטי השסוים (נוודים) השונים מימי אמנחותפ באזור הנגב, סיני והר פארן. כמו כן, יש לשער שגל מסוים יצא עוד בשלהי תקופת החיקסוס, יחד עם גירושם של שליטים אלו מן הממלכה, ואולי אף בימי חתשפסות. גם שבר החרס של ברלין שפורסם לאחרונה מרמז על כיוון זה. יתכן שהדבר גם מסביר את דברי יפתח על הישוב הישראלי הקדום בעבר הירדן, כמוזכר בנאומו בספר שופטים. יתכן כי גל מסוים אף יצא ממצרים כתיאור המקראי 480 שנה לפני בניית המקדש והתיישב באזור שכם. גלים אינם חייבים להיות גלים של אלפי אנשים, אלא אף גלים קטנים של עשרות או מאות; יתכן כי ישנם 2 גלים כאלו בסה"כ (בסוף ימי החיקסוס ובמהלך תקופת אל עמרנא. אפשרות זו תסביר את כלל העובדות).

חישוב זה של יציאת מצרים גם מאפשר לנו גם לתארך היטב את כניסת בני ישראל למצרים, כצפוי בראשית ימי החיקסוס אוהדי בני אסיה, כ-430 שנה לפני ימיו של רעמסס. בכך הדברים הולמים אף את פשט לשון המקרא על מושב בני ישראל במצרים כארבע מאות ושלושים שנה. לעניין תחילת השעבוד הפיזי של העברים, אם כי אפשר להעריך כי שיעבוד כלשהו של הישראליים החל עוד בימי השושלת ה-18, בעיקר בעקבות הפחד מהם כקשורים לשושלת החיקסוסית השנואה, הדעת נותנת כי שיעבוד מלא של העם חל דווקא בראשית השושלת ה-19 בזמן מלכותו של רעמסס הראשון. לדעתנו גזירות המצרים היו בעצם בכמה שלבים - שרי מיסים, עבדות חלקית ומלאה. פיתום ורעמסס לשיטה זו לא התייחסו דווקא לערים הראשונות או היחידות שבנו בני ישראל (אם כי נראה כי ישוב מוקדם אכן היה במקום), אלא לתיאור כללי של העבדות.

הנתון האחרון המסיים את המהלך שהתחלנו מגיע דווקא מתעודה מימיו של מרנפתח, בנו של רעמסס השני, אשר באסטלה שנמצאה מציין את נצחונו במסע מלחמה אשר ערך בשנת 1209 לפנה"ס. באסטלה מתרברב מרנפתח כי השמיד בארץ גורם בשם 'ישראל'. הדבר תואם להפליא את מיקום יציאת מצרים דווקא בזמנו של אביו רעמסס השני. התעודה גם מלמדת אותנו על כך שגורם זה נתפס כאויב למצרים.  אם כן, אף כי הדבר איננו מכריע, מסתבר כי יציאת מצרים התרחשה דווקא בתקופתו של המלך רעמסס השני. מלך זה, הידוע גם בהעבידו קבוצות "עבירו" בבנין עריו, תקופתו מתאימה להפליא הן ארכיאולוגית והן טקסטואלית לסיפור המקראי על יציאת העברים ממצרים.

אפשרותה של יציאת מצרים בימי רעמסס השני

הסוגייה האחרונה שנותרה לפנינו היא שאלת היתכנותה של יציאת מצרים בתקופתו של מלך חזק כרעמסס השני. מקובל לשייך את יציאת מצרים לתקופת הרפיון המצרי שאחרי קרב קדש. והנה, למרות התפיסה המקובלת על חוזקו של המלך ועוצמתה של מצרים בתקופת רעמסס השני, יש לציין כי העובדה הנ"ל פשוט איננה נכונה לכלל תקופת מלכותו. כמה משנותיו הראשונות של רעמסס ידועות כתקופה קשה מאוד לממלכה המצרית. למעשה, רעמסס השני ידוע ככובש גדול בין השאר דווקא מכיוון שבמשך כמה שנים ניהל מסעות כיבושים שלא היו יותר מאשר החזרת האדמות שאיבד בראשית מלכותו בתקופה שלאחר הקרב הכושל בקדש.

כך לדוגמא כותב בנימין מזר: "אף כי אין בנתונים המקראיים כדי לבסס את הכרונולוגיה של יציאת מצרים, הרי גם אינם עומדים בסתירה להנחה, שהמאורע, שנכרת עמוק בהכרת האומה, התרחש בשנות מלכותו הראשונות של רעמסס השני, פרק זמן שעמד בסימן המלחמות העזות של המצרים עם החיתים בארץ אמורו שבסוריה התיכונה, והמערכה הגדולה ליד קדש על נהר ארנת בשנת מלכותו החמישית של רעמסס שנסתיימה למעשה בכישלון פרעה ובירידת קרן מצרים. יתר על כן, כתוצאה ממלחמת קדש החזיר לעצמו מלך החיתים  את מדינת אמורו כבעלת ברית כפופה, ומיד לאחר מכן פלשו החיתים, בוודאי בשיתוף עם בעלת בריתם, אל ארץ אופי, היינו למחוזות דמשק ועבר הירדן הצפוני. במאורע זה, שבוודאי עורר הדים רבים, ובעקבותיהם שרשרת של התמרדויות במרחבי כנען עד אשקלון בדרום ועד אזורי הספר של הארץ, ניתן לתלות את המסופר במקרא על השתלטות האמורי על מחוזות עבר הירדן ועל ייסדה של ממלכת חשבון... התעוררות המצב המדיני בעבר הירדן, אגב הרחבת השפעון של המעצמה החיצית ובעלת בריתה אמורו בוודאי שיבשה את המערך המדיני של מצרים באסיה, ועוררה תסיסה בקרב שבטי הנוודים משעיר ועד ארץ גושן".

מהדברים אנחנו לומדים כי ניתן בנקל למצוא תקופה בה יש ירידה בכוחה של מצרים בראשית מלכותו של רעמסס השני. לדברינו יתכן שהירידה בקרנה של מצרים והמרידות ההמוניות, לא נגרמו בעקבות חוסר ההצלחה של מצרים לכבוש את העיר קדש (למרות הבסת הצבאות הנגדיים!), אלא בעקבות המפלה שספגה מצרים במסגרת הסיפור הישראלי והפגיעה שחוותה המדינה שהיוותה שעת כושר לכיבושים ומרידות. אם כן, נראה כי אין בעיה של ממש למקם את יציאת מצרים בתקופתו של רעמסס למרות המיתוס שלו כמלך חזק שניהל אימפריה, דבר שנכון בעיקר להמשך ימי מלכותו.

היקף הפגיעה בצבא מצרים

למרות הדברים המשמעותיים הנ"ל על תקופת החולשה והמרידות שלאחר קרב קדש, הדעת נותנת כי אין הכרח של ממש למקם דווקא בתקופה זו את סיפור יציאת מצרים, ונראה שקריאה מדויקת יותר של הטקסט המקראי בשילוב עם פרספקטיבה רחבה יותר של הנתונים ההיסטוריים היא המפתח להבנת הדברים. קריאה זו מלמדת אותנו כי הצבא הרודף אחרי בני ישראל הכיל למעשה רק כ-600 מרכבות מלחמה שאבדו בים סוף. אם נדקדק בטקסט המקראי, נראה כי פרעה לוקח לקרב "שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים ושלישים על כולו". התבליטים המצריים מלמדים אותנו בצבא המצרי היו שני סוגים של רכבים: מרכבות מלחמה ורכבי משא (לסחיבת ציוד או שלל), אותם ניתן לראות לדוגמא בתבליט מחנה רעמסס מקרב קדש. מפשט המקרא בראשית פרשת בשלח ומשירת הים אנחנו לומדים כי הצבא המצרי הטובע לא מנה מאומה מלבד 600 מרכבות מלחמה. הסתכלות רחבה יותר על מצרים בתקופת רעמסס מלמדת כי הצבא המצרי מנה כוח של כמה אלפי מרכבות מלחמה (עיין לדוגמא את מספרי המרכבות המובאות אצל סרנה). נראה אם כן, כי 600 מרכבות אינן אבדה משמעותית עבור הצבא. יותר מכך, הטקסטים המצריים מלמדים אותנו על מפעל המרכבות המצרי שהיה מסוגל לייצר כמה מאות מרכבות בחודש; שילוב הדברים מלמד אותנו כי אובדן של 600 מרכבות לא אמור לפגוע כהוא זה בחוזקתו של הצבא המצרי, הן מבחינת גודל צבא המרכבות והן מבחינת יכולת השלמת הפער הלא-משמעותי תוך זמן קצר.

אם נסתכל בפרספקטיבה רחבה אף יותר, נראה כי הצבא המצרי לא מנה רק צבא מרכבות, אלא גם כמה עשרות אלפי חיילים בחיל הרגלים וצבא שכירים עצום. 600 מרכבות אם כן הנן הפסד חסר משמעות עבור הצבא המצרי האדיר שהכיל אלפי מרכבות ועשרות אלפי חיילים בחיל הרגלים. עוד יש לזכור כי מרידות (אם כי קטנות יותר) התרחשו למעשה בכל תקופתו של רעמסס השני, אך הכוח הצבאי היחיד במזרח הקדום שהיה יריב כלשהו למצרים בתקופה זו היה אך ורק הצבא החיתי, אותה אימפריה שהיתה למרות קרב קדש ביחסי שלום וידידות עם מצרים לאורך רוב שלטונו של רעמסס השני, וצבאה היה חלש בהרבה מהצבא המצרי (יש לזכור כי בניגוד למקובל קרב קדש לא היה קרב פשטני בין שני הצבאות. למעשה, החיתים בערב הקרב אספו את כל צבאות האזור על מנת להגן על העיר קדש, ובסופו של דבר הצבא המצרי הביס את הכוח המקומי אך לא הצליח להשתלט על העיר. הדברים מלמדים אם כן כי הצבא המצרי שהיווה כוח תוקף היה חזק הרבה יותר מן הצבא החיתי שלא הצליח לעמוד לבדו מול עוצמת הצבא המצרי).

יש לציין כי תמוהים מאוד דבריהם של פינקלשטיין וסילברמן על חוסר היכולת של בני ישראל לצאת משום ביצורי הגבול המצריים, היות ולפי הכתוב במקרא במפורש בני ישראל בוחרים שלא ללכת בדרך זו בדיוק מסיבות אלו - "ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". דווקא היכרות זו עם הביצור המצרי של תקופת הממלכה החדשה מלמדת על דיוק ואמינות הדברים.

נסכם את דברינו. נראה כי למרות המיתוס על מלכותו החזקה של רעמסס השני, בהחלט ניתן למצוא תקופת חולשה, מרידות, כיבושים ופלישות לשטחי האימפריה בראשית ימיו, תקופה שיכולה להיות זמן מתאים מאוד ליציאת מצרים. למרות הדברים, הסתכלות רחבה יותר מלמדת כי למעשה אין סיבה של ממש לחייב להניח את היציאה בתקופה זו, והתרחשות שלה - שלא אמורה להשפיע מאוד על חוזקתה של מצרים ברמה הבינלאומית - אפשרית כמעט לאורך כל תקופתו של רעמסס השני. נראה אם כן כי אין שום סיבה של ממש שלא למקם את יציאת מצרים בתקופתו של מלך זה.

לפי הסבר זה, יש לומר שפרעה עצמו לא טבע בים סוף יחד עם חייליו. ואכן מעיון בפסוקים נראה שגורלו של פרעה לא מצוין בפירוש, וחז"ל נחלקו בשאלה האם הוא טבע או נשאר בחיים לבדו (מדרש שוחר טוב מזמור קו). אם אכן מדובר ברעמסס השני, ויציאת מצרים התרחשה בתחילת מלכותו, נראית דעת רבי נחמיה לפיה פרעה ראה במפלת צבאו אך נותר בחיים והמשיך למלוך על מצרים.

השליטה המצרית בארץ ישראל

שאלה נוספת היא היתכנותה של יציאת מצרים על רקע הנוכחות המצרית בארץ ישראל. אף כי בניגוד למקובל, במהלך רוב זמנה של תקופת ההתנחלות שוררת אנרכיה במצרים (אף בימי רעמסס השלישי עיקר מרצה של מצרים התרכז במלחמות הקשות מול גויי הים), וכן הנוכחות המצרית בארץ ישראל פוסקת באופן מוחלט זמן מועט יחסית (כ-50 שנה) לאחר הזמן המשוער של יציאת מצרים, בכל זאת ראוי לתת את הדעת האם תהליך ההתנחלות הישראלי מתאפשר אף בזמן מלכות משמעותית יותר של מצרים. למרות כי מספר חוקרים טענו שקשה לקבל זאת, כבר הצביעו רבים על השגיאה שבטענה זו. כך לדוגמא מנחם הרן: "אפשר שכל החיפוש אחר שעת שפל בשלטונה של מצרים, מעיקרו אין לו הצדקה. שהרי אין לשכוח שאפילו בתקופות של גאות לשלטון המצרי בקדמת אסיה לא היתה האחיזה המצרית בשטחים הנשלטים ישירה לחלוטין, אלא עקיפה בעיקרה. אמנם, בערים המרכזיות כגון עזה ובית שאן ישבו פקידים וחנו חילות מצב מצריים, אבל השלטון המצרי הוגשם בעיקרו באמצעות השליטים המקומיים, שבדרך כלל לא הורדו מכסאותיהם ורק הפכו לווסאלים של פרעה. אף הפרעונים הגדולים, שהוליכו את צבאותיהם הרחק מעבר לגבולות מצרים, היו נצרכים לחזור ולערוך מסעות מלחמה תכופים כדי לממש את אחיזתם באותם השטחים. ולא עוד אלא שאיזור ההר של ארץ ישראל, שעד תחילת המלוכה היו התחום העיקרי לכיבוש ולהתנחלות של שבטי ישראל, נמצא למעשה בשולי השטח שבפיקוח המצרים, ואפשר לומר שרשמה של מצרים היה מוגבל בעצם לשטחים הסמוכים אל הדרכים הראשיות המבתרות את הארץ. אופייני הדבר, שכמעט כל הערים הכנעניות שהוזכרו ברשימותיהם של מלכי מצרים (אשקלון, גזר, יפו, מגידו, תענך, יבלעם, עכו ואחרות), ואף הערים שמקומן הוא בפנים הארץ (כגון ירושלים ושכם), הן כאלה שלפי עדות המקרא עצמו לא נכבשו על ידי בני ישראל עד לתקופת המלוכה. אין אפוא לבטל מראש את האפשרות שתחילת כיבוש הארץ על ידי ישראל, ויציאת מצרים שקדמה לה אירעו בזמן שלטונו של מלך חזק". 

תמונה דומה לדברי הרן עולה בין השאר מפפירוס אנסטזי 1 מימי רעמסס השני, המתאר את איזור ההר בארץ ישראל כאיזור וואקום של השליטה המצרית בה ישבו שבטי שוסים ללא השפעה מצרית. במצבות ההתפארות של מסעות המלחמה של סתי הראשון ורעמסס השני אין התייחסות להר המרכזי (שהיה מיושב!), ונראה כי הם הקפידו שלא להיכנס לאזור הזה. כמו כן מתקבל על הדעת שאם המסורת המקראית על פגיעה משמעותית במצרים בתקופת היציאה אכן מדייקת, הרי שמלך מצרי בן התקופה לא ישוש לנהל עימות נוסף עם הישראלים הקדומים. 

בין מקרא להיסטוריה

כאשר אין בידינו מסמכים רלוונטיים, אחת הדרכים היחידות לבחון את האמינות וההיתכנות של סיפור הוא התאמתו או אי-התאמתו למה שאנחנו יודעים על אותה התקופה. סביר לדוגמא, שטקסט היסטורי מזויף ומאוחר יכיל לא מעט יסודות אנכרוניסטיים שלא מתאימים לתקופה עליו הוא מדבר. כך לדוגמא גלילה גלר פז: "ניתוח החומר המצרי הרלבנטי, מלמד שהסיפור מכיל חומר מן התקופה הרעסססית. לו היה הסיפור יצירה פיקטיבית... היינו מצפים שישתרבבו לתוכו יסודות הכרוכים במציאות מאוחרת, לדוגמה: שתיאור ארץ מצרים ותושביה יהיה דומה לזה המופיע בכתבי ההיסטוריון היווני הירודוטוס, שחי ויצר בתקופה הפרסית; שבני ישראל לא יעסקו בייצור לבנים ובעבודה בשדה אלא ישלחו ידם במסחר; ואילו בירת מצרים תהיה סאיס".

ובאמת, בחינה של החומר המשוקע בסיפור יציאת מצרים אל מול הידוע לנו על מצרים העתיקה בתקופת השושלת ה-19 ובפרט בימיו של רעמסס השני, מגלה פרטי התאמה מפליאים. המציאות של הגירת זרים שמיים למצרים ותקופות רעב הינה ידועה ומוכרת מן ההיסטוריה המצרית (עיינו למשל בפפירוס אנסטזי). יש בידינו אף עדויות ארכיאולוגיות רבות לכך שאוכלוסיות שמיות-מערביות חיו בדלתה המזרחית, ארץ גושן בלשון המקרא, לאורך רוב האלף השני לפני הספירה. חלקם היו עבדים, חלקם גדלו בחצר פרעה, והיו ביניהם – כמו משה – שנשאו שמות פרטיים מצריים. תופעת העסקת עבדים שמיים במפעלי הבניה של רעמסס גם היא היתה מציאות מוכרת וידועה. פפירוס ליידן 348 לדוגמא, מתאר אף עבדים אשר היו שייכים לקבוצת ה'עבירו' אשר "סחבו אבנים למקדש רעמסס", דבר המתקשר לעיר רעמסס אותה בנו בני ישראל. עיקר התעודות שבידינו המתארות תופעת עבדות במצרים בתקופה זו מדברות על בניית ערים, הכנת לבנים ועבודות שדה, מציאותם של חרטומים ומכשפים למיניהם, הכל כמתואר במקרא. תופעות ופרטים רבים המוזכרים בסיפורי יוסף גם הם ידועים ומוכרים מן התעודות המצריות. תופעת הלידה (והמיילדות) על האובניים מוכרת היתה בממלכה המצרית. הנוהג לשלם לאסייתים בזהב, כסף ובגדים (השווה: וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת) ידוע מפפירוס מן השושלת ה-20. תופעת נדידות העמים בסגנון נדודיהם של הישראליים מוכרת גם היא מן המזרח הקדום. העמים השכנים המוזכרים במקרא בהקשר סיפור בני ישראל, כגון אדום ומואב, היו ידועים ומוכרים בתקופה זו. קיימת בסיפור היכרות ברורה מקרוב עם התרבות המצרית העתיקה ועם מאפייניה המרכזיים, כגון הפחד מפני נחשים ותנינים, מרכזיותו של היאור ותגובות החרטומים. 

על אלו יש להוסיף כי ניתוח תיאולוגי של סיפור יציאת מצרים, לא רק שמלמד שהמספר המקראי שמכיר היטב את התרבות המצרית על כל פרטיה, אלא גם מתכתב באופן מפורש עם הדת המצרית הקדומה כחלק מפולמוס תיאולוגי להעברת מסריו. מכות מצרים ופרטים נוספים נראים כולם כמכוונים לפולמוס עם הדת המצרית. פחדים נוספים המתקשרים לסיפור המקראי ניתן לראות לדוגמא על ידי השוואה לפפירוס איפוור הידוע לשמצה. אם כן, נראה כי הסיפור דווקא מתאים מאוד למה שאנחנו יודעים על מצרים העתיקה, למנהגיה ולדתה. כך אפילו התחנות 'מגדול' (תל א-בורג) ו'סוכות' היו תחנות יציאה ידועות ממצרים. ניתן אם כן להצביע על פרטים רבים המלמדים כי הסיפור המקראי הינו סיפור ריאלי לחלוטין על רקע ההיסטוריה, התרבות והדת המצרית.

מפליא הדבר שסופר ישראלי יודע פרטים כה אינטימיים וספציפיים המתרחשים אך ורק בתוך המדינה המצרית. אך בנוסף, מעבר לידע האינטימי ולאופי הריאלי של הסיפור, מסתבר שהוא מכיל טביעות אצבע מצריות בדמות תתי-פרטים רבים מספור המתאימים אך ורק לימי רעמסס. עובדה זו משמעותה היא לא דווקא תיארוך היציאה, אלא הראיה כי המחבר המקראי ידע על מצרים אינספור פרטים שמחבר מאוחר כלל לא היה יכול לדעת. כך לדוגמא, מעבר לאזכורים על עבדי ה"עבירו" למעמד העבריים, הנה על פי המקרא בונים בני ישראל כידוע את הערים פיתום ורעמסס. ברם, יש לזכור שרעמסס, שהיתה בירת השושלת ה-19, ננטשת לאחר כמאתיים שנה לטובת טאניס, ומפליא הדבר שידע המחבר המקראי את שמה זה מאות שנים לאחר מכן אלמלא היה הדבר מבוסס על מסורת אמינה. הקבלות נוספות מתקבלות לדוגמא מהעובדה שבסיפור יציאת מצרים בתורה מלכי מצרים נקראים פשוט "פרעה", בעוד בהמשך המקרא הם מוזכרים בשמותיהם המלאים, כגון פרעה נְכֹה (מלכים-ב כ"ג, כט). הדבר מתאים להפליא לתופעה הידועה שהתקיימה במצרים עצמה, אשר בה מאמצע האלף השני לפני הספירה עד המאה העשירית לפני הספירה נהגו לכתוב "פרעה" בלי תוספת. תופעה זו גם מתבטאת בסיפור בספר שמות על כך שבני ישראל לא חצו את חצי-האי סיני בצפונו, לאורך חוף הים התיכון ככל הנראה - דרך ארץ פלשתים, מפני ששם עלולה הייתה לפרוץ מלחמה: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא – כִּי אָמַר אֱלֹהִים: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (י"ג, יז). גילוי מערכת ביצורים מצרית נרחבת לכל אורך הדרך הזו, שהתקיימה אך ורק בתקופה המדוברת, מאשר את דיוקה של אבחנה צבאית זו של המקרא ושום סופר מאוחר לא יכול היה לדעת עליהם.

לאחרונה הראו חוקרים מספר על מקבילות מעניינות בין שירת הים לכתובות ניצחון מתקופת רעמסס השני, ולדמיון צורני נדיר ומובהק בין אהל המלחמה של רעמסס השני לצורת המשכן בתורה. האג'יפטולוג קיצ'ין אף השווה את נתוני המשכן שבתורה והמקדש שבנביאים אל מקורות וממצאים מתקופות הברונזה והברזל. מסקנתו החד-משמעית היתה שהמשכן הוא מתקן התואם את עולם המושגים של תקופת הברונזה, ולא היה יכול לעלות על לב איש בסוף האלף השני לפנה"ס או לאחר מכן. טיעונים נוספים רבים מסוגה זו הועלו במחקרים שונים. כך לדוגמא אפילו שמות מצריים, דוגמת שמו של ׳משה׳, מוכרים היטב ממקורות שונים בני הממלכה החדשה. תיאור תעשיית לבנים דומה לזו של בני ישראל מתואר בהרחבה בפפירוסים מצריים רבים בני הזמן. בזמן המלוכה הישראלית נהגה בארץ בניית אבן, אבל המחבר המקראי מתאר דווקא תעשיית לבנים ולא בניה כמו זו הקיימת בארץ. בתעודות מצריות אף מסופר על מפקחי העבודה, שנדרשו להקפיד על מכסת לבנים יומית. גם בעניין תחנות המסע יש הקבלה מלאה בימי רעמסס - פפירוס אנסטזי 5 לדוגמא, מספר על בריחת שני עבדים בלילה אשר תחנות הבריחה שלהם הם רעמסס, סוכות ומגדול. פפירוס אנסטזי 6 מספר על כניסת נוודים למצרים דרך סוכות ופיתום: "סיימנו להניח למשפחות השוסים מאדום לעבור את מבצר מרנפתח אשר בת'כו (סוכות) אל הבריכות של פיתום של מרנפתח אשר בת'כו להחיות את נפשותיהם ואת מקניהם". חוקרים הסבו את הדעת שאף תיאורם של בני ישראל על אכילת האבטיחים, הבצלים והשומים - זהה לתיאורו של המזון המשובח מפר-רעמסס, אשר היה מפורסם בפפירוסים מצריים. גם תופעת בקשת חופש על ידי עבדים לטובת חגיגה דתית כמעשה משה ואהרון מקובלת היתה במצרים. לאחרונה אף הצביע פרידמן על שמות מצריים מובהקים בקרב הלוויים ועל תופעת היחס המיוחד לגר ולעבד בעם ישראל שכנראה נובע מהיות הישראליים בעצמם גרים ועבדים.

על כל אלו ניתן להוסיף את המחקרים הארכיאולוגיים בארץ ישראל, המלמדים על קשר מובהק בין תקופת ההתנחלות הישראלית לבין המצב בארץ ישראל בתקופת הברזל. אם נחזור לתופעת הידע האינטימי של המחבר על מצרים, המחקרים הללו מצביעים כולם על כך שמעבר לזה שהסיפור בהחלט ריאלי, מסתבר ומתאים למה שאנחנו יודעים על מצרים באותה התקופה, נראה גם כי המחבר המקרא ידע טוב מידי את המתרחש במצרים דווקא בזמן מלכותו של רעמסס השני.

כך לדוגמא הוסיפה פנינה גל פז: "המחבר המקראי מרבה להשתמש במילים השאובות מעולם המושגים המצרי - יאור, גומא, סוף... ויוצר אווירה מצרית אותנטית. יתר על כן, הוא אף משתמש בפרטי הווי הלקוחים מחיי החברה המצרית - מינקת, הליכי אימוץ וגידול בבית פרעה, המתאימים לתקופת הממלכה החדשה דווקא". וכך כתב יואל בן נון: "הטענה שמושמעת לא פעם על־ידי חוקרים ונרמזת על־ידי נ׳ נאמן "שכל הנתונים הללו יכלו להיות ידועים גם לסופר מאוחר מימי הבית הראשון (או אפילו לסופרים מאוחרים יותר), היא טענה מופרכת ובלתי־מדעית. איש בתקופת המלוכה לא ערך מחקרים היסטוריים מן הסוג שעורכים חוקרי ימינו ולא יכול היה לכתוב ספר מלא וגדוש בפרטים, במנהגים ובשמות שהיו שכיחים וידועים כאלף שנה לפני־כן". הופמאייר אף הגדיל וטען שלא מסתבר שמחברי המקרא ידעו טוב ובצורה מדויקת כל כך את המתרחש במצריים מאות שנים קודם זמנם, ומאידך לא ידעו את ההיסטוריה של עצמם וכי העם ממנו הם באו אין מקורו בעבדים שיצאו ממצרים.

אם כן, סיפור יציאת מצרים, שלפי אופיו כסיפור מרכזי כבר מופרך הדבר שאיננו מבוסס על אירועים היסטוריים - הנו גם מתאים מאוד לידוע לנו על מצרים בתקופה העתיקה, ויותר מכך, אף מכיל מידע פנימי שמחבר מאוחר שלא משמר מסורת אותנטית לעולם לא יכול היה לדעת. הדברים הללו, בשקלול אופי הסיפור הישראלי כסיפור מכונן בעל אופי לא-מיתי, האזכור אצל מנתון, העובדה שהמצרים הקדומים לעולם לא יתעדו את כישלונותיהם שלהם, והחפירות בארץ ישראל,  מלמדים על אופיו האמין מאוד של סיפור יציאת מצרים ועל הרקע ההיסטורי בו הוא מתרחש.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.