מאת גיל-עד שטרן וצוות האתר

מקורות מחקריים  עיקריים: כמפורט אצל ד"ר יצחק מייטליס, לחפור את התנ"ך; הרב יואל בן נון, "היסטוריה ומקרא הילכו שנים יחדיו", על אתר ז; יהושע גריניץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית; הרב ד"ר אמנון בזק, עד היום הזה.

האם לתיאור המקראי של תקופת האבות יש אחיזה במציאות ההיסטורית, והאם ישנן ראיות לקדמות התיאור שבספר בראשית? 

חוקרים רבים טוענים כי התיאור המקראי בבראשית אינו מייצג את המציאות באותה תקופה (תקופת הברונזה התיכונה, סביב המאה ה-17 לפנה"ס). לכן הם מסיקים שהספר נכתב בתקופת המלוכה – כאלף שנים מאוחר יותר. על פי הטענה הזאת, הכותב השליך אחורה מושגים ודפוסי חיים אנכרוניסטיים, שהוא הכיר מעולמו אך לא היו מצויים בימי האבות [1]. למשל, נטען כי הגמלים לא היו מבויתים עד למאה ה-12 לפנה"ס, ולמרות זאת הם מופיעים כמה פעמים במקנה האבות. כך גם לגבי באר שבע שמוזכרת בסיפורים, אך על־פי הממצאים לא הייתה מיושבת כלל בתקופת האבות. גם העם הפלשתי לא הגיע לאזור כנען עד למאה ה-12, והופעתו בספר בראשית כבר בימות יצחק נראית כאנכרוניזם. האמת הפשוטה היא שקושיות אלו, וכן קושיות נוספות שהובאו על הריאליות של התיאור בתורה, חלשות ביותר, ובחינה ביקורתית שלהם מתגלה ככזו שלא רק שלא מקשה על המקרא - אלא דווקא מוכיחה אותו

יותר מכך, ישנם ממצאים מרובים תומכים בבירור בריאליות של סיפורי האבות, ומעידים שהכותב הכיר את מנהגי תקופת האבות לפני ולפנים. מכך אפשר להוכיח כי כותב התורה ידע ממקור בלתי אמצעי על אופיה ונוהגיה של התקופה, ולא ייתכן שהוא כותב אנכרוניסטי. במאמר זה ננסה לסקור בראשי פרקים את הדיון המדעי בנושא זה.

א. הקדמה

לפני כמאה וחמישים שנה, כאשר החל המחקר ההיסטורי של המקרא, טענו כמה חוקרים כי ספר הראשית הינו ספר מאוחר מימי המלוכה. בשנות ב-40 של המאה הקודמת החל מהפך בתחום זה, אותו יש לזקוף בעיקר לחוקר בשם ויליאם אולברייט. אולברייט, וחוקרים נוספים אשר עימו, החלו לחקור את הטקסטים הקדומים מן המזרח הקדום, והבחינו כי רבים מן התיאורים בימי האבות מתאימים לחוקים הקדומים אשר הופיעו בעיר נוזי. בנוסף, יצר אולברייט את ההיפותזה האמורית: בתקופת האבות הגיעו לארץ נוודים-סוחרים מאיזור מסופוטמיה. אולברייט זיהה שיירות אלו כרקע ההיסטורי אשר על גביו התקיימה נדידתו של אברהם. את הדברים הללו חיבר אולבריט למציאות היישובית בארץ ישראל, המלמדת על ארץ בעלת אופי נוודי. אולם, כאשר המחקר התקדם תמונה זו החלה להתערער. ראשית, תיארוך השכבות בארץ ישראל השתנה עד שהתקופה הארכיאולוגית הרלונטית כבר לא התאימה לימי האבות. שנית, חוקרים כגון גו'ן ואן סטרס ואחרים טענו כי חלקים מן התרגומים שנעשו לתעודות נוזי היו שגויים, והחוקים המופיעים בתקופת האבות לא מתאימים לאלו המופיעים בנוזי. חוקים קדומים אחרים, טענו חוקרים אלו, אכן הופיעו בתקופות קדומות, אך גם במאוחרות. בהמשך, גם על ההיפותזה האמורית נמתחו ביקורות. לכל אלו הצטרפו כמה טיעונים שעלו כנגד התיאור המקראי עצמו, כגון טענת הגמל שכבר הזכרנו.

אולם, בעשרות השנים האחרונות נעשו מחקרים חדשים. מחקרים אלו, אשר המרכזיים שבהם נעשו על ידי קנת קיטשיין ויהושע מאיר גרינץ, העלו כי התיאור המקראי של תקופת האבות בהחלט תואם את התקופה ההיסטורית הנידונה, ואותה בלבד. חוקרים אלו הראו כי הראיות שהובאו נגד קדמות זו אינם תקפים. ראשית, קיטשיין עמד על העובדה כי ההיפותזות של אולברייט אמנם היו שגויות, אולם אין הדבר משנה את העובדה שגם בתקופת האבות האמיתית התהלכו שיירות סוחרים בין כנען למסופוטמיה. קיטשיין אף ציין, כי גם התיארוך החדש של השכבות מתאים לכתוב במקרא. יותר מכך, התברר כי אמנם חלק מהפירושים שניתנו לתעודות נוזי היו שגויים, אך אין הדבר משנה מאומה מכך שחוקים קודמים אחרים, ואף חלק מחוקי נוזי לאחר שתורגמו באופן נכון, מתאימים באופן מדוייק למתואר בסיפורי האבות. למעשה, קישטיין הצביע על רשימה ארוכה של חוקים המופיעים בספר בראשית ובמחקר המסופוטמי של ראשית האלף השני לפני הספריה, אך התשנו ברבות הימים ולא נהגו כלל בתקופות מאוחרות יותר. 

תופעות אלו, ועוד רבות אחרות, הופכות את הטענה כאילו ספר זה אנכרוניסטי למופרכת ובלתי מדעית. ננסה לגעת בכמה דוגמאות לדברים אלו.

ב. קדמות בראשית - הראיות התומכות

1. המציאות הגיאוגרפית

על הדמיון הרב בין תיאור חייו של אברהם לבין אורח חיי בני תקופת הברונזה הביניימית עמד כבר נלסון גליק בסדרה של מאמרים ובספרו 'כאפיקים בנגב'. אולם, כמה חוקרים, כמו משה כוכבי לא קיבלו תפיסות אלו, בעיקר מפני שבספר בראשית נזכרים יישובים כמו שכם ובית אל, ערים שבהם לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות מתקופת הברונזה הביניימית. תקופה שהיתה נוודית בעיקרה.  

ברם, דברים אלו היו נכונים רק במידה והיינו רואים בארץ-ישראל יחידה גיאוגרפית אחידה, שהתהליכים ההיסטוריים שבה זהים בכל חלקיה. אולם, מחקרים שונים שנעשו בשנים האחרונות גילו את העובדה (שהפכה כבר למוסכמה) כי המעברים בין תקופות בהיסטוריה של א"י היה הדרגתי בעיקרו. אם כן, העובדה שחיי אברהם תואמים לאופי של תקופת מעבר, בה חיו זה לצד זה, תרבות הנוודית של הברונזה הביניימית, ובמקביל אליה התרבות העירונית של הברונזה התיכונה, הולמת היטב עם הדברים אותם אנו יודעים על ההיסטוריה של א"י.

ואולם, הדיון אודות תקופת הברונזה הביניימית כבר אנכרוניסטי במידת מה. בעשרות השנים האחרונות נכנסו שיטות תיארוך חדשות לעולם המחקר, ואלו שינו בצורה משמעותית את לוח הזמנים המקורי של א"י. ממספר שיקולים, יש לומר כי אברהם חיי בסביבות 1700 לפנה"ס, זמן שלפי המחקר החדיש, מתרחש באמצע תקופת הברונזה התיכונה. בתקופה זו, בשונה מתקופת הברונזה הביניימית, ערים כמו שכם, ירושלים ובית אל כבר עמדו על תילן, והתברר כי במקביל אליהן, על גב ההר, סמוך לערים, המשיכה להתקיים האוכלוסייה הנוודית.

מן המחקר החדש מתברר גם כי תיאור חייו של אברהם משקף במידה רבה את הידוע מן על חיי הנוודים בהרי יהודה בתקופות אלו. אברהם נדד בציר שכם-באר שבע. מקום מגוריו ומקום מגורי בניו היה סמוך לחברון, וביתם היה בית ארעי - הם היו יושבי אוהל ולא בנו בית. דרך חיים זו הייתה מבחירה ולא נבעה מיכולת כלכלית נמוכה, שהרי על פי הכתוב היו האבות אנשים עשירים למדי. אברהם הקפיד לקבור את שרה במקום מוגדר במערה בקצה שדה עפרון החיתי, והמערה שימשה לקבורה משפחתית. אברהם שהגיע ממסופוטמיה לא עבד אלילים, אך עם זאת הוא ובניו נהגו להציב מצבות אבן לפולחן ובנו מזבחות לה'. ואכן, מן הממצא הארכיאולוגי מתברר שבני תרבות תקופת הברונזה הביניימית-תיכונה הגיעו ממסופוטמיה, ארץ מוצאו של אברהם. גם תיאור אורח חייו של אברהם הולם את תיאור אורח חייהם של תושבי תקופה זו בהר. העובדה שעד עתה לא נמצאה כל עדות מובהקת למקדשים או לממצאים היכולים להתפרש כעבודת אלילים, אך מחזקת את התואם בין אורח חייו של אברהם לאורח חייהם של תושבי האזור. הדמיון בין אורח חייו של אברהם לאורח חייהם של בני תקופה זו ניכר בדבר נוסף - מסלולי הנדידה במהלך השנה. דיוור טוען שיש לקשור את יישובי הר הנגב והר ירוחם לקברים שהתגלו בהר חברון. לדעתו, בהקבלה לחברות חצי נוודיות באזורים אחרים בעולם ועל סמך ממצאים ארכיאולוגים, בסוף האלף השלישי ובראשית האלף השני לפנה"ס נעו בני התרבות הנוודית במסלול קבוע. בחורף הם ישבו ביישובים עונתיים בנגב, ואילו בקיץ הצחיח והחם הם עלו צפונה ורעו את צאנם בהרי חברון. קברי הפיר הרבים שהתגלו בהרי יהודה שייכים לדעתו לתושבי הנגב שרעו את צאנם במהלך הקיץ, ובתקופה זו חיו במערות או באהלים. חיזוק לדעתו של דיוור עולה ממחקרו של גורן אשר ערך בדיקה פטרוגרפית של כלי חרס מאתרי הר הנגב, והתברר שמקור חלק גדול מחומר הגלם של הכלים הוא בעבר הירדן והרי יהודה. מכאן ניתן להסיק, שתושבי הר הנגב אכן הגיעו במסעות נדודיהם גם להרי יהודה, ויצרו או קנו כלי חרס באזורים אלה. התיאור הולם את מסלול חייו של אברהם המחלק זמנו בין הנגב להרי יהודה: 'וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקום אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי' (בראשית יג, ג).

אם כן, תמונה ארכיאולוגית של א"י תואמת בצורה מדוייקת את תיאורי ספר בראשית. את ימי אברהם יש לתארך אפוא למאות ה-18-17 לפנה"ס.

2. שמות פרטיים

שמות הדמויות בספר בראשית מתאימים לידוע לנו על אותה התקופה. ניתוח השמות הפרטיים בספר בראשית מורה על קרבה הדוקה לתקופת האבות ולא לתקופה מאוחרת יותר. המסורת הגנאלוגית שבספר בראשית מקבילה בדיוק לגנאלוגיה השמית-מערבית מאשור ומבבל מתקופתם של שמשי-אדד וחמורבי, כפי שהטיבו לראות החוקרים הראשונים, בפרט: ו"פ אולברייט, ספייז. וי"מ גרינץ, ניתוח השמות הפרטיים בספר בראשית מורה בבירור על קִרבה הדוקה עם מארי ועם שושלת בבל ועם השמות האמוריים הקדומים ולא על שום קרבה אחרת. בפרט, חשוב לציין את קבוצת השמות הגזורים ממשקל 'יפעל' (יצחק, יעקב, ישמעאל, ישראל, יוסף, יאיר, יפתח, יגאל, ירחמיאל ועוד), שאינם מצויים בין השמות הארמיים והפניקיים והם נדירים למדי בתקופת המלוכה, אבל הם מצויים הרבה בין השמיים-מערביים (יבחר, יזרע, יעקבאל, ידעאל ירחאל ועוד), וגם בין הערבים הדרומיים בני יקטן (ישמעאל, ידכראל, ישופאל, יפתחאל, ישכראל ועוד). מוצא השמות הרווחים בספר בראשית ותיארוכם הם די ברורים - השמות מתאימים לשמות השמיים-המערביים של ארם נהריים ומסופוטמיה, ומסופוטמיה מראשית האלף השני לפנה״ס, משם הגיעה, לפי המסורת, משפחת האבות[9].

יותר מכך, בשמות שבספר בראשית בולט היעדר כמעט מוחלט של שמות תיאופוריים (הנושאים מרכיב של שם ה'), ואף ביתר ספרי התורה רווחים אמנם שמות תיאופוריים שבהם מופיעים השמות א־ל או ש־די, אך לא שם הוי"ה[8]. לעומת זאת, בתקופת המלוכה כוללים כל השמות כמעט רכיב של שם הוי"ה (יהורם, יהושפט, יהויקים, ישעיהו, ירמיהו, יואל וכו'), ואלו דחו כמעט לחלוטין את השמות התיאופוריים האחרים. משמעותי הדבר, שרובם המוחלט של השמות בסיפורי בראשית אינם חוזרים פעם נוספת במקרא, ולפחות לא עד ימי הבית השני. 

 אילו באמת הייתה התורה נכתבת בימי המלכים, כלום לא היה סביר שיהיו מצויים בה שמות שהיו שכיחים באותה תקופה, וכן שמות עם מרכיב של שם הוי"ה? כיצד ידעו המחברים, המאוחרים לפי גישה זו, על מבנה השמות ואופיים מתקופות הקודמות להם למעלה מאלף שנה? אין זאת אלא שאכן התורה מציגה ריאליה מהימנה, התואמת לחלוטין את רוח התקפה שאותה היא מתארת, עד לפרטים הקטנים והשוליים. 

3. מנהגי תרבות

תופעות חברתיות ומשפטיות רבות המתוארות בספר בראשית, ובו בלבד, עולות בקנה אחד עם החוקים והמנהגים של העמים במזרח הקדום, אף שחלקן עומד בסתירה עם המצוות שבהמשך התורה. הזכרתם של מנהגי חיים מן התקופה, שלא יכלו להיות ידועים על ידי מחברים מתקופת המלוכה, סותרת את ההשערה שמדובר באנכרוניזם, כל שכן שמציאויות אלה עומדות בניגוד לחוקי התורה שאותם הדורות המאוחרים יותר הכירו. נציג כמה דוגמאות:

א. מערכת היחסים שבין שרי להגר בבראשית פרק טז מובנת היטב לאור הממצאים שהתגלו בחוקי חמורבי. בחוקים אלו נאמר במפורש, שאם אדם לקח אישה והיא לא ילדה לו בנים, והאישה נתנה לו אמה (=שפחה) שילדה לו בנים, הרי ש"אם לאחר הדברים האלה תשתווה האמה ההיא עם גבירתה, יען כי בנים ילדה, גבירתה בכסף נתון לא תתננה, סימן עבדות תשים עליה ועם האמהות תמנה אותה" (סע' 146).

ניתן לראות מכאן שאכן המנהג הנזכר אצל אברהם ויעקב, לקחת אמה במקרה שהאישה הראשונה לא ילדה, היה ידוע ומוכר. אך חוקי חמורבי גם מסבירים את היחס של שרי אל הגר לאחר שזאת זלזלה בה: "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ... וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" (בראשית טז, ה-ו). מסתבר שה"עינוי" ששרה עינתה את הגר לא היה אלא החזרתה למעמד שפחות, ושהיא פעלה למעשה על־פי המנהג הרווח באותה תקופה.

ב. כשראובן ניסה לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין עם האחים למצרים, הוא אמר משפט שקשה להבינו:  "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" (בראשית מב, לט). מנין לקח ראובן רעיון משונה זה, העומד בסתירה לעמדת התורה - "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד, כט)?

מתברר שבחוקי חמורבי מופיע כמה פעמים הרעיון, שמי שגרם מיתה לבנו של אדם, עונשו הוא שימיתו את בנו. כך למשל: "כי יבנה בנאי בית לרעהו, ואת מלאכתו חזק לא חיזק, ויתמוטט הבית שבנה... אם את בן בעל הבית ימית – והמיתו את בן הבנאי ההוא" (סע' 230). התורה אם כן שוללת רעיון זה, אך עצם הבעתו בפי ראובן נובעת מהנוהג שהיה רגיל באותה תקופה. 

ג. כשאברהם משיח את צערו לפני ה', הוא אומר: "מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר... הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" (בראשית טו, ב-ג).

מניין לקח אברהם את הרעיון שבן משק ביתו אמור לרשת אותו? דין זה אין לו יסוד בתורה. אך הנה, בנוזי ובבבל אכן היה נוהג כזה. 

ד. בסיפור מכירת יוסף, המחיר שבו יוסף נמכר לישמעאלים הוא "עֶשְׂרִים כָּסֶף" (בראשית לז, כח). בדיני התורה לעומת זאת מחירו של עבד מוערך ב"כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים" (שמות כא, לב). החוקר קנת קיטשן בדק את מחירי העבדים בעולם הקדום[10]. בתקופה הקדומה במסופוטמיה היה מחירו של עבד בין עשרה לחמישה עשר שקלי כסף, ובמחצית השנייה של האלף השני הגיע מחיר העבד לשלושים ואף לארבעים שקלי כסף. באלף הראשון לפנה״ס האמיר מחיר העבד לחמישים שקלים, והגיע עד תשעים ואפילו עד מאה ועשרים שקלים בתקופה הפרסית. אך רק במאה השמונה עשרה לפנה״ס (תקופת האבות), במשפטי חמורבי ובתעודות משפטיות ממארי, עמד מחירו של עבר על 'עשרים כסף', כמו בספר בראשית. 

בכלל, תיאורי מצרים שבימי יוסף מתאימים בצורה מדוייקת לתקופה המקבילה במצרים העתיקה - תקופת החיקסוס. בתקופה זו שלטו במצרים שושלות שמיות ואלו ישבו באיזור הנילוס. בדיוק כפי העולה מהמפה הישובית המתוארת בתורה. גם תיאורי מנהגי ההמלכה של יוסף תואמים במדויק לתקופה זו.

ה. המקרא מתאר את מלחמת ארבעת המלכים כברית מלכים מסופוטמית. אומנם, אין לנו את רשימות המלכים המלאות של איזור בבל מתקופה זו ומשום כך קשה להעריך איך הסיפור נתפס בעיני המסופוטמיים. אולם, השמות המתוארים בקרב מלכי רשימה זו תואמים במדוייק למדינות ולשושלות רלוונטיות בנות הזמן. יותר מכך, זמנו של אברהם הוא הזמן היחיד בהיסטוריה שסיפור שכזה יכל להתרחש. הסיפור מלמד על ברית של ערי מדינה, ברית שכזו לא היתה אפשרית בתקופות מאחרות היות ובשלב מאוחר בבל הפכה לממלכה מאוחדת. סיפור ברית מלכי מסופוטמיה תואם אך ורק לתקופת אברהם ולא יכול היה להיכתב תקופה עתיקה. 

מנהגים אלו, ועוד רבים אחרים, בהחלט הולמים מאוד את חוקי המזרח הקדום בתקופת האבות, ובפרט את אלו שנהגו בבבל – מקום שהתורה מעידה כי ממנו הגיעו האבות. אין אפשרות לטעון שהנתונים הללו היו יכולים להיות ידועים גם לסופר מאוחר בימי הבית הראשון (וכל שכן לסופרים מאוחדים יותר). בלשונו של יואל בן נון, טענה כזאת תהיה "טענה מופרכת ובלתי־מדעית. איש בתקופת המלוכה לא ערך מחקרים היסטוריים מן הסוג שעורכים חוקרי ימינו, ולא יכול היה לכתוב ספר מלא וגדוש בפרטים, במנהגים ובשמות שהיו שכיחים וידועים כאלף שנה לפני־כן"[11].

ד. היחס לחוקי התורה  

לא זו בלבד, מתברר כי במקרים רבים יש במנהגים המתוארים בספר בראשית חוקים אשר עומדים בניגוד לחוקי התורה. דווקא בשל כך ברור שהם נותנים תמונה אותנטית של המתואר. לו היתה התורה מציירת את האבות כמי שפעלו תמיד על־פי חוקי התורה, קל היה לטעון שזהו תיאור אנכרוניסטי שמושפע מהלכי הרוח ששררו בתקופת המלוכה. אבל התמונה, כאמור, הפוכה ויש לה דוגמאות רבות:

א. אימוץ עבד או בן בית כיורש חוקי מופיע כחשש של אברהם (בראשית ט"ו, ג) וכמעשה של יעקב (באפרים ומנשה, שם מ"ח, ה), ואין לו זכר בישראל בדורות הבאים. לעומת זה הוא היה רווח בבבל ובנוזי.

ב. נשיאת שתי אחיות בחייהן (רחל ולאה) נאסרה במפורש בתורה ובהדגשה (ויקרא י"ח, יח).

ג. גם 'נישואי אחות' מכל סוג שהוא נאסרו במפורש בתורה (בראשית כ', יב; בניגוד מפורש לויקרא י"ח, ט; כ', יז; דברים כ"ז, כב).

ד. הייבום של יהודה בתמר (בראשית ל"ח) נאסר אחר כך בפירוש (ויקרא כ', יב; דברים כ"ה, ה-י)

ה. בכל רחבי הספר בונים האבות מצבות לעבודת האל. בעוד שפולחן מסוג זה נאסר בהשמך במפורש בתורה.

הדברים אינם מסתיימים שם. יסוד נוסף אופייני בספר הוא הדרך האינטימית והפשוטה שבאמצעותה פונה אלהים לאדם ונוהג בו, כמעט כמנהג  איש אל רעהו. יסוד זה ניכר בעיקר בחלק הראשון. אלוהים עושה לאדם ואשתו בגדי עור ומלבישם (ג, 21),  סוגר את התיבה לאחר כניסת באיה לתוכה (ז, 16) וכו’ . בחלק השני יש לצד פניות פשוטות לאבות גם התגלויות ישירות פחות, בחלום, או באמצעות מלאך, אבל גם בחלק השני חסרה המחיצה בין האל ובני האדם שהלכה וגברה עם ההיסטוריה של האמונה הישראלית. 

ליסודות אלו, המייחדים את ספר בראשית, נוסף יסוד  נוסף המייחד את ס’ בראשית בחסרונו. בספר בראשית, הרואה את העולם ואת ראשית ישראל מבעד ההשקפה המונותיאיסטית, חסר היסוד המובהק ביותר של האמונה הישראלית – הנבואה, העתידה להופיע במלוא תפארתה בספר הבא, ספר שמות (בבראשית כ, 7 מופיעה המלה נביא אך במשמעות שונה). סימן מובהק נוסף, מתחום אחר, לקדמות ספר בראשית הוא המקום שתופסת ירושלים בבראשית. השם ירושלים אינו נזכר כלל. אם נניח ששלם בפרק י”ד היא ירושלים, היא נזכרת פעם אחת בלבד. חסרון ירושלים מעיד שהסיפורים קודמים אפילו לתקופת דוד, כובש ירושלים ולשלמה בונה המקדש. דורות מאוחרים היו בודאי מספרים שבירושלים, ולא באלוני ממרא בסמוך לשכם, התגלה לראשונה ה’ לאברם, ושאלהים התגלה ליעקב בירושלים ולא בבית אל, בדומה לרש”י שהעיר כפי שראינו (ברשימה על בית אל בפרשת ויצא) “נעקר הר המוריה [מקום המקדש בירושלים] ובא לכאן”.

ה. רק קצה הקרחון  

דוגמאות אלו הן רק מעט מהדברים הרבים שניתן לדבר עליהם. ניתן היה להרחיב עוד יותר על א. עשרות דוגמאות נוספות למנהגים וחוקים המוזכרים בספר בראשית, ומשמרים מסורות מן האלף השני לפני הספירה; ב. ניתן היה להציג את העדויות על הרעב הכבד שהופיע בכנען בתקופה המקבילה לסיפורי יוסף (במצויין באוטוביוגרפיה של Bbj מושל מצרי בן המאה ה-16 לפנה"ס, ועולה באופן ברור בתיארוך דומה ממחקר נפילת מפלס ים המלח). ג. ניתן היה להרחיב על העצומה תל-אל חמאם שהתגלתה לאחרונה במישור ים המלח וחרבה באסון טבע אדיר ובשריפה (סדום? [15]) בסביבות שנת 1670 לפנה"ס (תקופת אברהם); ד. על העדויות המוסופמיות על מסעות המלחמה של מלכי מסופוטמיה לדכא מרידות באיזור המערב; ה. על מערת הקבורה מתקופת הברונזה התיכונה שהתגלה על ידי ד"ר זאב ייבין מתחת למבנה מערת המכפלה (ראוי להזכיר כי התיאור המקראי על קניית המערה תואם את אופי החוזים החיתיים בני הזמן); ו. על הריאליות המפליאה של סיפורי יוסף על רקע התקופה המקבילה במצרים (תיעוד על ירידת שמים למצרים, ועוד ראיות רבות). ז. על התעודות המזכירות אנשים כגון "תרו" (תרח??) הפקיד הגובה של העיר אור-כש שמחליט לעזוב את עירו, ועל עוד אינספור דוגמאות נוספות.

ג. בחינת קושיות כמה מן החוקרים

כפי שציינו בתחילת דברינו, למרות הבסיס הנרחב לקדמותו של ספר בראשית, ישנם עדין כמה חוקרים המקשים על אמינותו של ספר בראשית ומנסים להעלות כמה טיעונים כנגד קדמותו. אם כי לא נוכל להיכנס לכלל הטענות במסגרת זו, נציין כמה מן הטענות המרכזיות בעניין זה, ומהן נוכל ללמוד אודות היחס הכללי לטיעונים כגון אלה.

1. גמלים

הקושיה לגבי הגמל נובעת מהדעה שהגמל בויית רק במאה ה-12 לפנה"ס. מקורה של טענה זו במחקריו של הארכיאולוג ויליאם אולברייט. והנה, מאז מחקריו של אולברייט השתנתה התמונה הידועה לנו על ביות הגמלים. לדוגמה, בתעודה שנמצאה באללח' שבצפון סוריה, ומתוארכת למאה השבע־עשרה לפני הספירה, נזכרת "מנת מזון אחת לגמל". בחפירות באתר בהר הנגב (באר רסיסים) נמצאו עצמות של גמל יחד עם עצמות של עזים בשכבה השייכת לסוף האלף השלישי לפני הספירה. מחקרו מרטין הייד מ-2010 הוכיח גם הוא כי הגמל בויית לפחות באמצע האלף השלישי לפני הספירה, ויש שהקדימו אותו אף יותר. יש לציין כי אפילו אולברייט עצמו, מייסד הטיעון, מיתן את העמדה שלו בנושא זה בערוב ימיו וכתב: "כללו של דבר, ביותו הממשי של הגמל לא קדם לסוף ימי הברונזה, אעפ"י שביות חלקי וספורדי אפשר שמצוי היה כבר כמה מאות שנים לפני כן[2]". 

לא זו בלבד. יש לציין כי הראיות לקדמותו של הגמל אינן עולות רק מכתובות, וממצאי עצמות, אלא אף מממצאי איקונוגרפיה בכל רחבי המזרח הקדום, אשר ברבים מהם נראים בעלי חיים שבהחלט מזכירים גמלים!

למרות דברים אלו, במחקר שנערך לאחרונה באו"נ תל אביב נטען סקירה מסקירה של תפוצת עצמות הגמל בערבה ניתן ללמוד כי הגמלים התחילו להיות בשימוש רק בתקופת הברזל. ברם, סקירת המחקר, לא רק שמראה כי זה מתעלם מראיות האמפיריות הסותרות המלמדות על קדמות ביות הגמל, מתמקד רק בהופעתו של הגמל החד-דבשתי. אולם, המחקרים שטענו על קדמות ביות הגמל עסקו בכלל בגמל הדו-דבשתי, שביותו קדם, לפי כל הממצאים, באלפי שנים. אם כן, מחקר זה, על אף שהוא מעניין, איננו רלוונטי כלל לסוגיית קדמות ביותו הגמל.

חוקרים ביקורתיים מודעים לבעייה זו, ומשום כך ניסו לטעון כי למרות שגמל זה בוית בשלב קדום יותר (האלף השלישי לפני הספירה, 1000 שנה לפני אברהם!), הדבר עדיין מלמד על אי דיוקו של ספר בראשית, שהרי לפי המחקר, הגמלים היו בשימוש בעיקר במסופוטמיה והיו חייה נדירה ביותר!  

ברם, מסקנה זו דווקא עולה יפה עם הכתוב בבראשית ואף מוכיחה את קדמותו. ראשית, אבות האומה אכן הגיעו ממסופוטמיה וממקומות בהם היו גמלים, דומה הדבר לגמלים בסיפור מכירת יוסף שהגיעו בשיירה דווקא מאיזור ערב. אם כן, לא רק שגמל איננו סימן איחור של הספר, אלא שהספר מתאר מציאות קדומה בה גמלים היו בשימוש בקרב יוצאי ארצות המזרח.   

שנית, רבים כבר עמדו על הנקודה שאחוז הופעת הגמלים בסיפורי האבות הינה דבר זעיר ביותר ביחס לשאר הבהמות. אולם, הדבר עומד באופן הפוך למתואר בספרים מאוחרים יותר בהם מתוארים מאות רבות של גמלים מוחזקים בידי המדיינים ועמים אחרים[3]. נוסף על כך, כמה חוקרים הבחינו כי נראה שספר בראשית מנסה להדגיש מאוד את העובדה שלאברהם היו גמלים (מפאת הדגש החוזר ונשנה בסיפור עבד אברהם) כסימן לעשירותו המופלגת של אברהם. כלומר, המקרא עצמו מדגיש כי הופעת גמלים בקרב רכושו של אברהם לא היה מציאות רגילה אלא משהו המייחד עשירים מופלגים בלבד. אם כך, הרי שהמקרא לא מתאר תקופה רגילה בה היה שימוש בגמלים, אלא מתאר, ומשמר זיכרון של תקופה בה גמלים היו מצרך נדיר ביותר! אם כן, תיאורו המדויק של המקרא, על נדירותם של הגמלים, והופעתם דווקא בקרב יוצאי מסופוטמיה לא רק שאיננו מקשה על המקרא, אלא אף מוכיח ומחזק מאוד את אמינותו ודייוקו של ספר בראשית!

2. באר שבע

כפי שציינו בהקדמה, תקופת האבות מתרחשת בתפר שבין תקופת הברונזה התיכונה א ל-ב. בתקופה זו, שתואמת היטב לתיאורך המקראי התקיימו בארץ ערים (רשימת הערים שבמקרא תואמת למפה הארכיאולוגיות) בצד אוכלוסיות נוודיות. ואולם, באופן ספציפי, יש עדיין הטוענים כי ישנה סתירה בין הממצא הארכיאולוגי, לבין המקרא במקרה של באר שבע. לפי טנה זו העיר הייתה מיושבת רק בתקופה מאוחרת יותר, ולא בתקופת האבות. ברם, טיעון זה שגוי מן היסוד. שגיאה זו מתבססת על שתי הנחות יסוד: 

א. שבאר שבע הנזכרת בסיפורי האבות היא עיר.

ב. שמקומה של באר שבע המקראית הוא במקום ספציפי הנקרא כיום תל שבע.

ההנחה הראשונה כלל אינה עולה בקנה אחד עם המסופר בתורה. בשני מקומות מוזכרת באר שבע בסיפורי האבות (בראשית כא, לא; כו, לג), ומשניהם עולה בבירור שלא מדובר כלל בעיר, אלא במפגש בארות. התורה מציינת שהשם הזה ניתן על ידי יצחק לבאר, בדומה לשמות שהוא נתן לבארות האחרות הנזכרות באותו פרק (עשק, שטנה ורחובות; בראשית כו, כ-כב), 

גם הטענה השניה, המזהה את באר שבע המקראית עם האתר "תל שבע", מוטלת בספק. חוקרים שונים הציעו זיהויים אחרים. למשל, נדב נאמן הציע לזהות את העיר המקראית עם ביר א־סבע שבתחומי העיר הטורקית, כחמישה קילומטרים מערבה לתל שבע. אתר זה לא נחפר במלואו, ונאמן מצביע על האפשרות שיימצא בו אישוש למקרא[4].

ד"ר יצחק מייטליס, בספרו לחפור את התנ"ך (עמוד 116), טען ש"ייתכן שיש לזהות את באר שבע המקראית עם תל משוש, השוכן כ־12 קילומטר ממזרח לבאר שבע, שבו נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברונזה התיכונה". בכל אופן, עצם המניע לחפש ממצאי התיישבות מתקופת הברונזה התיכונה נובעים מן ההנחה שמדובר בעיר, אך הדבר לא עולה כלל מן הכתוב בספר בבראשית. גם במקרה זה, דווקא האופי הלא עירוני של העיר בסיפורי האבות תואם במדוייק לאופיה של העיר בתקופה זו, ובאופן פרדוקסאלי מחזק את אמינות וקדמות הכתובים.

3. הפלשתים 

טענה נוספת עוסקת בהופעת הפלישתים שמחקר מלמד שהגיעו לארץ רק לאחר תקופת האבות לכאורה. אולם כפי שכותב הרב אמנון בזק, עיון מעמיק במקרא מוכיח באופן חד־משמעי שהקבוצה המתוארת כפלישתים בספר בראשית שונה מזו המתוארת בשאר התנך[5]. אפשר להביא לכך מספר ראיות:

א. מיקומם של הפלשתים בתקופת האבות הוא לא בערים כמו אשקלון אשדוד או עזה, אלא בארץ גרר השוכנת בכלל בנגב: "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר" (בראשית כ, א). פלישתים אלו כלל לא חיו לאורך חופי הים, שהרי התורה מציינת שאזורים אלו היו בשליטת עמי כנען (שם י, יט; במדבר יג, כט). לעומת זאת, הפלשתים המופיעים בתקופת השופטים גרים בערים השוכנות לחוף הים: עזה, אשקלון ואשדוד, אך לא באזור הנגב[6].

ב. בראשם של הפלשתים המופיעים בספר בראשית עמד מלך, שנשא שם בעל אופי שמי (אבימלך). לעומת זאת, את הפלשתים של תקופת השופטים ואילך הנהיגו "סרנים", ואלו נשאו שמות לא שמיים (כמו אכיש). גם שמו של שר צבאו של אבימלך, פיכול (בראשית כא, כב) הוא כנראה שמי־מערבי[7]. לו היה מדובר בתופעה אנכרוניסטית, היינו מצפים שתהיה התאמה בין שמות ערי הפלשתים בספרי הנביאים לשמותיהם בספר בראשית, וגם בצורת השלטון שלהם.

לאור זה נדמה כי האוכלוסיה המכונה "פלישתים" בספר בראשית שונה בצורה משמעותית מזו בספרים המאורחים. אך מה הסיבה לכך? יש שהציעו כי לפחות מן המקרא, עולה כי הפלשתים שחיו בימי האבות אינם זהים עם אלו שבספרי הנביאים. הפלישתים המתוארים בסיפור האבות הם קבוצה קדומה שחיה בנגב, ואלו הגיעו לארץ כמה מאות שנים לפני הקבוצה הגדולה שפלשה לארץ בתקופת הברזל. ואכן, בהמשך, נדמה כי המחקר האכיאולוגי הצליח להוכיח טענה זו.

בחפירות ארכיאולוגיות בצפון מערב הנגב התגלו קברים ייחודיים שאין להם מקבילות בארץ אך יש להם מקבילות ביוון, קפריסין ואנטוליה. הקברים מתוארכים לסוף תקופת הברונזה התיכונה ולתקופת הברונזה המאוחרת. גונן מציינת בעבודתה על הקבורה בתקופת הברונזה המאוחרת שיטת קבורה ייחודית בתיבות חרס (לרנקסים). קבורה כזו, שבה נמצאו עצמות ילדים בתיבת חרס, נמצאה בגזר שבשפלה ובגן הפרסי בעכו. השיטה הייתה נפוצה בתרבות המינואית בכרתים, והיא 'מרמזת על קשר כלשהו עם העולם המינואי'. אמנם הקברים מתוארכים לשלהי התקופה, אך הממצא הארכיאולוגי מצביע על כך שקבוצות מהים האגאי שהו בארץ בצפון מערב הנגב (אזור נחל גרר), מאות שנים לפני שהפלשתים המוכרים מהתעודות המצריות הגיעו לארץ. ראוי לציין שבחפירות באתרי יישוב שנעשו באזור כמעט שלא הצליחו להתחקות אחר אותן קבוצות אגאיות. רק החפירות בקברים אפשרו להבחין בכך. הדבר מצביע על הקושי בזיהוי קבוצות אתניות על פי ממצא ארכיאולוגי בלבד. לנתונים אלה מתוסף ממצא שפורסם לאחרונה: בחפירות בתל הרור שבצפון מערב הנגב התגלה שבר של פיטס (קנקן גדול) ועליו חרותת בכתב מינואי. בדיקות של הרכב חומר הגלם של הכלי (בדיקות פטרוגרפיות) מלמדות שהכלי נוצר בכרתים. החופר אורן מציין שעדויות נוספות ממצרים ומכנען מלמדות על קשרים בין מצרים וכנען עם כרתים, כמו גם ארמון מתקופת הברונזה התיכונה שהתגלה בכברי שבמערב הגליל ובו תמשיח (פרסקו) בסגנון מינואי. מעניין שוב להדגיש שהממצא המובהק הזה נמצא בעיקר בצפון מערב הנגב ומשתלב עם ממצאי הקברים שהוצגו לעיל. ייתכן שלקבוצות אלה התכוון הכתוב 'וְהָעַוִּים הַיּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתּרִים הַיּצְאִים מִכַּפְתּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם' (דברים ב' כג).

מדוע אפוא נקראו שתי הקבוצות באותו השם? מממצאים שונים נראה כי גם הפלשתים הקדומים מוצאם מאזור הים האגאי, ומשום כך, נראה שגם הם, כמו הקבוצה האיגאית המאוחרת נקראו בשם "פלשתים". כך או אחרת, גם במקרה זה, כמו במקרים האחרים, התיאור המקראי של הפלישתים של תקופת האבות לא רק שאיננו מקשה על אמינות המקרא, אלא מחזק דווקא את כך שספר זה משמרת מסורת קדומה על השבטים האיגאים שישבו בנגב בתקופת האבות. 

4. דוגמאות נוספות - שמות ומקומות

באופן דומה, יש שהתייחסו גם לשם "אור כשדים" ככזה המייצג מציאות מאוחרת. אולם גם טיעון זה, על אף שהוא נפוץ מאוד, שגוי, ואפילו מחזק את אמינות ספר בראשית. 

ראשית, הטענה מתבססת על העובדה ששבטי הכשדים (שבטים שמקורם מאיזור סוריה) הגיעו לאיזור דרום בבל רק בסביבות המאה ה-6 לפנה"ס. אולם, כבר בכתובות מתקופת ממלכת אור השלישית ידוע מקום בבבל בשם kasadu, ולכן, אין מן הנמנע אם כן ששבטים צפוניים קדומים היגרו לבבל עוד בתקופות קדומות. דבר דומה עולה מכמה כתובות ממארי. 

ברם, מתברר כי כל ההזדקקות לדיון זה מיותרת מעיקרה. כבר בימי הביניים עמדו פרשני הפשט על כך שאין כל ספק כי מתיאורי המקרא עולה שאור כשדים היתה באיזור סוריה ולא בדרום בבל, הדבר עולה אף מכמה ראיות מהמחקר המודרני, וממסלולי הסחר והנוודות מתקופה זו (מסלול הסחר בין דרום בבל לא"י לא עבר דרך חרן). באם כן, כל הדיון בזמן הגירתם של הכשדים (עם שמקורו מאיזור ארם/סוריה!) לדרום בבל חסר כל חשיבות שהרי אור כשדים איננה שוכנת בדרום בבל (אור השומרית) אלא באחד מהתלים באיזור סוריה/ארם, שם נמצאים ערים כגון "אור-כש" או "אור-פה". אם כן, אין שום קושי אמיתי בטענה אודות אור כשדים, הן משום שכלל לא ברור שהכשדים לא הגיעו למצרים כבר בתקופת אברהם, והם משום שמצד המקרא, אור כשדים לא שכנה בכלל בבבל אלא באיזור ארם בו היו בהחלט כמה ערים ששמם הולם את תיאורי המקרא. 

אולם, פה יש לומר כי דווקא אזכרתה של "אור כשדים" בספר בראשית, יש בו דווקא לחזק ולהוכיח את קדמות ספר בראשית, ולא הפוך. ראשית, כמו שאמרנו הספר ממקם את ישיבתם של הכשדים באיזור ארם, ולא באיזור מסופוטמיה. אם כן, הוא מתאר דווקא את המציאות הקדומה מימי אברהם, ואיננו הולם את המציאות שהיתה בתקופות מאוחרות יותר (אם כי כאמור, אין לשלול ישוב ספורדי של הכשדים בדרום בבל כבר בתקופת אברהם, כדברי גרינץ).

שנית, במאה ה-15 לפנה"ס עם התפתחות השפה הבבלית, הפך ביטוי האותיות sd ל-ld. משום כך, בתקופות המאוחרות, נהגו כל העמים לכנות את השכדים בשם "כלדיים". המקרא לעומת זאת, היה היחיד ששימר את השם הקדום של העם, שם שקדם למאה ה-15 לפנה"ס! העובדה שספר בראשית משתמש דווקא בביטוי אור-כשדים ולא בביטוי אור-כלדיים, הוא הוכחה ברורה לקדמות המסורת אודות הכשדים בשפה המקראית[12]

כשלים דומים ניתן למצוא בטענות המפוקפקות בדבר איחור השמות בסיפור יוסף, שהתברר שמשמרים דווקא תבניות קדומות[13] וכן בדבר טענות על אי אזכורן של קבוצות אתניות [14], כל אלו מלמדים שוב ושוב דווקא על הדיוק של התיאור המקראי ורק מחזקים את דיוקו!

על אף כי לא נגענו בדברינו במכלול הטענות, ניתן להמשיך ולהצביע שגיאות דומות גם בשאר הטיעונים המובאים בהקשר זה. יתרה מזאת, ניתן לראות כי רובם של טיעונים אלו, לא רק שאינם מחלישים את קדמותו של ספר בראשית, אלא דוקא אף מחזקים ומוכיחים אותו.

סיכום

התיאור ההיסטורי שבספר בראשית תואם לעולם התרבותי ולארץ ישראל בתקופת הברונזה התיכונה, בדיוק בתקופה בה חיו על פי ספר זה האבות. קיימת התאמה רבה בין התיאור בבראשית לבין הידוע לנו על אותה התקופה, בתחום השמות הפרטיים, הגיאוגרפיה הישובית, נוהגי החיים ומנהגי הדת. דמיון זה לא יכול להיות ידוע על ידי מחבר מאוחר יותר, ולעיתים הוא גם עומד בניגוד לחוקי התורה. למעשה, בניגוד למה שטענו כמה חוקרים, בהתבסס על טיעונים ארכאיים כגון באר שבע, הפלישתים והגמל, ספר בראשית מתאר בצורה מדויקת את העולם העתיק של ראשית האלף השני לפני הספירה. לא רק זאת, ראינו כי התיאור המקראי אודות נקודות אלו לא רק שלא מחלישים את התיאור המקראי אלא אף מחזקים אותו (המיקום גיאוגרפי של הפלישתים, הצגת הגמלים כחיה נדירה ובאר שבע כמפגש בארות קטן. גם התיאור של אור כשדים תואם רק לראשית האלף השני לפני הספירה). 

הטענה כי ספר בראשית נכתב כאלף שנה מאוחר יותר ובכל זאת ידע "במקרה" שמות, חוקרים, מנהגים, אירועים וגיאוגרפיה ישובית שתואמת לראשית השני לפני הספירה חסרת יסוד ובלתי מתקבלת על הדעת. אם נסכם את דברינו, נראה הבחינה הביקורתית-מחקרית של ספר בראשית שלא מקשה על קדמות ספר זה, היא למעשה מוכיחה אותו בבירור.   

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "האמינות ההיסטורית של ספר בראשית" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


[1] כך למשל כתב נדב נאמן: "מקובלת ההנחה, שאין מדובר בתקופה היסטורית, וכי הרוב המכריע של המסורות הכלולות במחזור סיפורי האבות, ואולי אף כולן, משקפות מציאות המאוחרת, בהרבה או במעט, לראשיתה של תקופת ההתנחלות" ("פרשת כיבוש הארץ בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית", בתוך: נדב נאמן וישראל פינקלשטיין [עורכים], מנוודות למלוכה, עמ'286-287).   

[2] בעיין מחקרו של הייד עיינו: Heide, Martin (2011). "The Domestication of the Camel: Biological, Archaeological and Inscriptional Evidence from Mesopotamia, Egypt, Israel and Arabia, and Literary Evidence from the Hebrew Bible". Ugarit-Forschungen. לדברי אולביירט ראו במהדורה העברית של ספרו "מתקופת האבן ועד הנצרות", בתרגומו של י. מ גרינץ, (עמ' 96). 

[3] כך טוען גם קנט קיטשיין, מגדולי האגיפטולוגים בימנו, והוא כותב נגד סילברסטון ופינקלשטיין שהתעקשו שהגמלים הם אנכרוניזם: "בנוגע לתקופת האבות וליציאת מצרים שני חברינו הם לחלוטין נטולי עומק, טועים באופן חסר תקנה ומטעים לחלוטין... גמלים אינם אנכרוניזם בתחילת האלף השני, ומעולם לא היו" (On the Realiability of the Old Testament. Eardmans Publishing Company, 2003- עמ' 465)   

[4] כך כתב נאמן: "יסודותיהם של קירות שבמפלסם נמצאו ממצאים מתקופת הברזל-2, היורדים לעומק רב יותר משני מטרים מתחת לפני השטח, טרם נחשפו. ייתכן אפוא שבביר א־סבע יימצאו שרידים מתקופת הברונזה התיכונה (תקופת האבות- ג.ש הכותב), וייתכנו גם זיהויים אחרים של באר שבע המקראית" .   

[5] אמנון בזק, עד היום הזה, עמ' 247.    

[6] אמנון בזק, שם.    

[7] עולם התנ״ך, בראשית, עמ' 139.   

[8] ראו בהרחבה במאמרו של יואל אליצור, "שמות האל ותאריכי כתיבת ספרי המקרא", בתוך: בעיני אלהים ואדם.

[9] כך מסכם הרב יואל בן נון (שם) את ממצאיו של החוקר יהושע גריניץ: "ניתוח השמות הפרטיים בספר בראשית מורה בבירור על קרבה הדוקה עם מארי ועם שושלת בבל I ולא על שום קרבה אחרת... חשוב לציין את קבוצת השמות הגזורים ממשקל ׳יפעל׳ (יצחק, יעקב, ישמעאל, ישראל, יוסף, יאיר, יפתח, יגאל, ירחמיאל ועוד), שאינם מצויים בין השמות הארמיים והפניקיים והם נדירים למדי בתקופת המלוכה (אליקים - יהויקים, אליכין - יהויכין ועוד), אבל הם מצויים הרבה בין השמיים-מערביים (יבחר, יזרע, יעקבאל, ידעאל, ירחאל ועוד), וגם בין הערבים הדרומיים בני יקטן (ישמעאל, ידכראל, ישופאל, יפתחאל, ישכראל ועוד). מוצא השמות הרווחים בספר בראשית ותיארוכם הם די ברורים – השמיים-המערביים של ארם נהריים ומסופוטמיה, מלפני הפילוג והנדידה של בני יקטן לדרום ערב, כלומר, מראשית האלף השני לפנה״ס".   

[10] K.A. Kitchen, Ancient Orient and Old Testament, London 1966, pp. 40-56

[11] יואל בן נון, שם, עמ' 10.

[12] יהושע מאיר גרינץ, ייחודו וקדמותו של ספר בראשית, מאגנס, ירושלים, תשמ"ג.

[13] K. A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament, Grand Rapids: Eerdmans, 2003. קיטשין עמד על כך כי מדובר תמיד בתבניות שם קדומות (כגון התבנית פדי-פלוני אשר נמצא כמוהה באותה התקופה פדי-פרע. שם שלא הופיע כלל בתקופות מאוחרות יותר). ועיינו היטב בשאר הדוגמאות שהביא שם.

[14] לעניין הארמים: בספר בראשית האזכור של הארמים הוא בעיקרו אזכור של לאום. ובאמת, השם "ארם" נזכר בתעודות מכל רחבי המזרח הקדום החל מסוף האלף השלישי לפנה"ס ואילך (יצחק מייטליס, לחפור את התנ"ך, ראובן מס, 2006, עמוד 121). לדוגמה, השם ארם, אפילו כשם של מקום, מוזכר כבר באסטלה של נרם-סין מן האלף השלישי לפני הספירה ואף כקבוצה בתעודות ממארי שצפון סוריה בסביבות שנת 1900 לפני הספירה (ישנן דוגמאות נוספות); 

החיתים הופיעו גם הם ללא ספק, בניגוד לדברי כמה אנשים, כבר בסוף האלף השלישי לפנה"ס (ראו: ב' מזר, ערך 'חת' אנציקלופדיה מקראית כרך ג', ע' 357-320) ותליון עם אל חיתי נמצא אף בשילה של תקופת הברונזה התיכונה. יותר מכך, אזכור החיתים מוכיח את קדמות הכתוב בספר בראשית, שהרי סימנים ארכיאולוגים לעם זה (שמוצאו מאנטוליה) ידועים בארץ ישראל בשכבות ישוב השייכות אך ורק לתקופת הברונזה התיכונה, זמנו של אברהם ; 

החיווים המקראיים הם הקבוצה הידעה גם כחורים (כך עולה בבירור מרשימות נשות עשיו שבספר בראשית, המזכירות את הביטוי חיתי וחיוי כמקבילים) ואלו באמת היו מוכרים מתעודות מצפון מסופוטמיה. רמזים ותעדות המזכירות שמות של עם זה נמצאו אף בגזר תענך ושכם. 

מדברים אלו למדנו כי לא רק שאיזכורי העמים לא מקשים על ספר בראשית, הם אף מחזקים את קדמותו. הארמים של ספר בראשית הם לא ממלכה, אלא עם והחיתים כעם שנמצא גם בא"י מתאים רק לימי אברהם. דברים אלו לא רק שלא מתאימים לכתיבה מאוחרת - מתאימים הם אך ורק למציאות קדומה מן ראשית האלף השני לפנה"ס.

[15] נציין כי בשונה מההצעה לראות את סדום כתל אל חמאם (הדורשת דיון ארוך בסוגיות התיארוך), יואל אליצור, במאמרו: "אופנות בחקר תולדות ישראל" הציע כי שיקולים גיאוגרפים מורים כי העיר סדום ישבה בתוך השטח שאנו מזהים אותו כיום כים המלח (לצערינו מדובר באיזור טובעני שבולע והורס את כל מה שעמד עליו ולא ניתן למחקר מסודר). כך כתב בעניין זה: 

"בשתי המאות האחרונות אנו עדים לשינויים רציניים במפלס ים המלח. בעשרות השנים האחרונות התערב האדם בתהליכים הטבעיים והגביר אותם, אבל התהליכים קיימים בעיקרם גם בלעדיו. שינוי המפלס משפיע באופן דרסטי על קו החוף ובעיקר על האגן הדרומי של ים המלח; כאשר המפלס יורד אל מתחת ל-400 מתחת פני הים, כל האגן הדרומי מתייבש, וכשהוא עולה, החלק הדרומי שב והופך לים. בראשית המאה הי"ט היה המפלס נמוך כמעט כמו היום. האגן הדרומי היה אז רדוד או יבש למחצה ונוסעים חצו את ים המלח ברגל או ברכיבה על גבי גמלים. בסוף המאה ובראשית המאה העשרים היה המפלס גבוה מאוד וים המלח הגיע בדרום עד אזור נאות הככר. הסלע שעליו סימן הרופא הירושלמי מסטרמן את פני ים המלח מטעם הקרן הבריטית PEF בראשית המאה, נמצא היום הרבה מעל הכביש. על בסיס זה פיתחו פרומקין ואחרים שיטות לתארוך מפלסים קדומים של ים המלח, בעיקר על פי איתור חלקי צומח שנישאו על פני המים ונתקעו בפינות שונות, וקביעת זמנם בעזרת פחמן 14. לדיון המקראי חשוב המצב באלף הראשון והשני לפני הספירה. בקוים גדולים, מסקנת החוקרים שעסקו בתחום היא, שבחצי הראשון של האלף השני לפני הספירה היה המפלס נמוך בערך כמו היום - למטה מ-400. בסביבות שנת 1500 לפנה"ס עלה המפלס והיה גבוה במיוחד (380-375 מתחת פני הים). בין 1200 ל-1000 לפנה"ס ירד שוב המפלס, ולמרות תנודות שונות שמר בדרך כלל על מפלס נמוך עד סוף האלף הראשון. כאן מצטרפים נתונים ארכיאולוגיים: מצודה ומעגן לסירות מהתקופה הישראלית ב'-ג' ומימי בית שני שנחשפו בחופי ים המלח רק בימינו עם ירידת המפלס. עיון תנ"כי מקביל נותן התאמה מפליאה. הביטוי "עמק השדים הוא ים המלח" (בראשית יד) מדבר כנראה על האגן הדרומי של ים המלח והוא מלמד שבתקופת האבות (1500-2000 לפנה"ס) היה כאן עמק יבש בעוד שבתקופת כתיבת התורה (בין 1500 ל-1200) היה כאן ים. בנביאים ובכתובים שוב מוצאים אנו 'גיא המלח', כלומר מפלס נמוך בין 1000 ל-500 לפנה"ס. זאת ועוד, ניתוח פרטים אחדים במפת גבולות השבטים בספר יהושע מלמד לדעתי גם הוא על מפלס גבוה, כלומר התאמה בין נתוני פרקי הנחלות לבין מצב המפלס בשנים 1200-1500". 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.