צוות האתר

האם לתיאור המקראי של תקופת האבות יש אחיזה במציאות ההיסטורית, והאם ישנן ראיות לקדמות התיאורים שבספר בראשית? 

חוקרים רבים טוענים כי התיאור המקראי בבראשית אינו מייצג את המציאות באותה תקופה (תקופת הברונזה התיכונה, סביב המאה ה-17 לפנה"ס). לכן הם מסיקים שהספר נכתב בתקופת המלוכה – כאלף שנים מאוחר יותר. על פי הטענה הזאת, הכותב השליך אחורה מושגים ודפוסי חיים אנכרוניסטיים, שהוא הכיר מעולמו אך לא היו מצויים בימי האבות [1]. למשל, נטען כי הגמלים לא היו מבויתים עד למאה ה-12 לפנה"ס, ולמרות זאת הם מופיעים כמה פעמים במקנה האבות. כך גם לגבי באר שבע שמוזכרת בסיפורים, אך על־פי הממצאים לא הייתה מיושבת כלל בתקופת האבות. גם העם הפלשתי לא הגיע לאזור כנען עד למאה ה-12, והופעתו בספר בראשית כבר בימות יצחק נראית כאנכרוניזם. האמת הפשוטה היא שקושיות אלו, וכן קושיות נוספות שהובאו על הריאליות של התיאור בתורה, חלשות ביותר, ובחינה ביקורתית שלהם מתגלה ככזו שלא רק שלא מקשה על המקרא - אלא דווקא מוכיחה אותו

יותר מכך, ישנם ממצאים מרובים התומכים בבירור בריאליות של סיפורי האבות, ומעידים שהכותב הכיר את מנהגי תקופת האבות לפני ולפנים. מכך אפשר להוכיח כי כותב התורה ידע ממקור בלתי אמצעי על אופיה ונוהגיה של התקופה, ולא ייתכן שהוא כותב אנכרוניסטי. במאמר זה ננסה לסקור בראשי פרקים את הדיון המדעי בנושא זה.

א. הקדמה

לפני כמאה וחמישים שנה, כאשר החל המחקר ההיסטורי של המקרא, טענו כמה חוקרים כי ספר בראשית הינו ספר מאוחר מימי המלוכה. בשנות ב-40 של המאה הקודמת החל מהפך בתחום זה, אותו יש לזקוף בעיקר לאחד ממיסדי הארכאולוגיה הא"י - ויליאם פוקסוול אולברייט. אולברייט וחוקרים נוספים החלו בחקר הטקסטים שונים מן המזרח הקדום והבחינו כי ניתן לראות בהם עדות למנהגים רבים המתאימים למתואר בספר בראשית. אחד המוקדים החשובים ביותר במחקר משווה זה היו תעודות העיר נוזי. אולברייט ותלמדיו טענו על התרבות המשתקפת בתעודות אלה מוכיחות כי המנהגים המתוארים בספר בראשית משקפים נהגי חיים יחודיים הקיימים רק בתקופת הברונזה התיכונה א - זמן שהוא לדעתם תקופת האבות. 

בנוסף, העלה אולברייט את "ההיפותזה האמורית". לפי היפוטזה זו, הגיעו בתקופת האבות שיירות נוודים-סוחרים מאיזור מסופוטמיה. אולברייט זיהה שיירות אלו כרקע ההיסטורי אשר על גביו התקיימה נדידתו של אברהם. את הדברים הללו חיבר אולברייט למציאות היישובית בארץ ישראל, שהייתה גם היא בעלת אופי נוודי. היפוטזה זו הועלתה על ידי אולברייט על סמך שרשרת של חורבנות שעברו ערי כנען בסוף תקופת הברונזה הקדומה והתרבות החומרית המסופוטמית שהופיעה בארץ ישראל בתקופה העוקבת שהיתה נוודית יותר בעיקרה. לפי השערתו, חורבן הארץ התרחש בעקבות שיירות של סוחרים שהגיעו מאיזור מסופוטמיה באותה העת. סיוע נוסף להשערה זו עלה מהתפתחות השימוש בחומור באותה העת. אולברייט קישר שיירות אלה להתישבות נרחבת שהתגלתה בנגב ותוארכה לאותה העת על סמך כתובות מקוטעות מקבר מהעיר ביבלוס. אולם, יסודות עליהן בנה אולברייט את דבריו היו חסרי בסיס של ממש. 

ובאמת, כאשר התקדם המחקר, תמונה זו החלה להתערער[24]. ראשית, התברר כי שרשרת החורבנות שבסוף תקופת הברונזה התיכונה לא התרחשה ברגע אחד אלא במשך עשרות שנים. זאת ועוד התברר כי ישנה המשכיות תרבותית לא מבוטלת בין התרבות העירונית שחרבה לבין זו שירשה אותה. בכך נשמט אחד היסודות המרכזיים בטענתו של אולברייט. בהמשך, גם תיארוך השכבות בארץ ישראל השתנה עד שהתקופה הארכיאולוגית הרלבנטית כבר לא התאימה לימי האבות. בעקבות מחקריו של הארכאולוג וויליאם דיוור התברר כי יש לתארך את תקופת הברונזה התיכונה בראשית האלף השני לפנה"ס. משמעות הדבר היתה כי יש להזיז את המציאות הארכאולוגית בה תלה אולברייט את תקופת האבות לאלף השלישי לפנה"ס. אולם, הזזה זו ממוטטת למעשה את הקישור אותו עשה אולברייט בין שיירות החומרים לתקופה הנוודית בא"י. בהמשך, התברר כי אף תיארוך הכתובות מביבלוס בהן נתלה אולברייט לתיארוך ישובי הנגב היה שגוי גם הוא. כל אלה יחד, מוטטו לגמרי את היסוד הארכאולוגי עליו בנה אולברייט את התזה שלו, ודחפו את תקופת האבות מאות שנים לפני התיארוך המשוער בו אברהם היה אמור לחיות לפי הכרונולוגיה המקראית. גרוע מכך, תקופה זו מתוארכת מאות שנים לפני התעודות מנוזי אותן ביקשו אולברייט ותלמידיו להשוות לתקופת האבות. 

בהמשך לכך, חוקרים שונים, אשר המרכזיים שבהם היו ג'ון ואן-סטרס ותומס תומפסון טענו כי חלקים מן הפירושים שניתנו לתעודות נוזי היו שגויים, והמנהגים שהתגלו בהם אינה כה דומים לאלה המופיעים בספר בראשית (לדוגמה, האנלוגיה לגניבת התרפים ע"י רחל). במקרים אחרים טענו אותם החוקרים, המקבילות שגילו אולברייט ותלמידיו אכן מתאימות לאלה מופיעות במקרא, אולם מנהגים שכאלה התגלו גם בתקופות מאוחרות יותר. לכל אלו הצטרפו כמה טיעונים שעלו כנגד התיאור המקראי עצמו, כגון טענת העדר הגמלים שכבר הזכרנו [17].

אולם, בעשרות השנים האחרונות נערכו מחקרים חדשים. מחקרים אלו, אשר המרכזיים שבהם נעשו על ידי קנת קיטשיין וריצ'רד האס (ראוי גם להזכיר את מחקרו של גרינץ, אם כי חלק איננו עדכני). מחקרים אלו בדקו מחדש את הרקע הארכאולוגי והתרבותי בתקופה המשוערת בה חיו האבות והראו כי התיאור המקראי של חיי האבות תואם בצורה ברורה את התקופה ההיסטורית בו חיו אישים אלו, ואותה בלבד [18]. התאמה זו הומחשה לצד בחינה ביקורתית של טענות האיחור, שהתבררו בינתיים כמפוקפקות. 

ראשית, עמדו חוקרים אלו על העובדה כי ההיפותזה של אולברייט אכן הייתה בעייתית, אולם אין הדבר משנה את העובדה שבתקופת האבות אכן התהלכו שיירות סוחרים בין כנען למסופוטמיה. קיטשיין אף ציין כי תארוך השכבות החדש של א"י מתאים אף יותר מהקודם לכתוב במקרא. יתרה מזאת, התברר כי אמנם חלק מהפירושים שניתנו לתעודות נוזי היו שגויים, אך אין הדבר משנה מאומה, שהרי חוקים קודמים אחרים, ואף חלק מהחוקים בנוזי, לאחר שתורגמו באופן נכון, מתאימים באופן מדוייק למתואר בסיפורי האבות. למעשה, קיטשיין הצביע על רשימה ארוכה של חוקים המופיעים הן בספר בראשית והן בתעודות מסופוטמיות מהאלף השני לפני הספירה, ולא נהגו כלל בתקופות מאוחרות יותר. 

תופעות אלו, ועוד רבות אחרות, שומטות את הקרקע מתחת הטענה כאילו ספר בראשית הוא אנכרוניסטי, ומוכיחות כי הוא בהחלט משמר מסורות קדומות מתקופת האבות. ננסה לגעת בכמה דוגמאות לכך.

ב. קדמות בראשית - הראיות התומכות

1. המציאות הגיאוגרפית

על הדמיון הרב בין תיאור חייו של אברהם לבין אורח חיי בני תקופת הברונזה הביניימית הציג בשעתו נלסון גליק בסדרה של מאמרים. ברם, חוקרים כבר עמדו על הנקודה שקישור תקופה זו לחיי אברהם בעייתי היות ובספר בראשית נזכרים יישובים כמו בית אל ושכם, אשר בהן לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות מתקופה זו.  

ואולם, הדיון אודות תקופת הברונזה הביניימית כבר אנכרוניסטי למדי בעצמו. בעשרות השנים האחרונות, בעקבות כניסת שיטות תארוך מודרניות השתנה לוח הזמנים המקורי של א"י. ממספר שיקולים פנים מקראיים, יש לומר כי את חייו של אברהם יש לתארך לסביבות המאה ה-18/17 לפנה"ס, זמן שלפי לוח התקופות העדכני מתרחש באמצע תקופת הברונזה התיכונה. והנה, בתקופה זו, בשונה מתקופת הברונזה הביניימית, ערים כמו שכם, ירושלים, חברון ובית אל כבר עמדו על תילן (לסקירה מלאה ראו [29]), ולצידם - גורם נוודי משמעותי. כך כתב בעניין זה מייטליס: 

"אחת התופעות הייחודיות המאפיינות את תקופת הברונזה התיכונה בהרי יהודה, היא המורכבות החברתית והיישובית באזור זה. הממצא הארכאולוגי מלמד על כך שהתקיימו בהרי יהודה יישובים מבוצרים ויישובים פרוזים השונים האחד מן השני בצורה בולטת. בין היישובים סבבו נוודים שעקבותיהם נותרו רק בשברי כלי חרס ובקברים. האזורים הצפופים יותר היו אזור ירושלים ואזור בית אל, ואילו אזור חברון היה דליל ביישובי קבע והאוכלוסייה הנוודית שבו הייתה מרובה יותר. להרי יהודה הגיעו גורמים שונים מצפון, כמו החורים והאמורים, ועדות לכך נמצאה בלוח בכתב יתדות שנחשף בחפירות בתל חברון. יש להדגיש ולציין שבכל התקופות הארכאולוגיות המקראיות לא היה שילוב כה משמעותי של תרבות עירונית ונוודית באיזורים אלה, פרט לתקופת הברונזה התיכונה"[19] .

סיוע נוסף לקיומן של קבוצות נוודיות אלה סמוך לערים עולה מכמה תעודות. במספר טקסטים נזכרים בדרך אגב שמות השליטים של ערי ערים שונות בכנען של אותה התקופה. והנה, באופן מוזר יחסית, בכמה מן המקומות נראה מהתעודות כאילו כמה שליטים שלטו בו זמנית באותה העיר עצמה (כך לדוגמה בירושלים, רחוב ואשקלון). לכאורה, ניתן היה לחשוב שמדובר בשליטים שחיו בתקופות שונות. אולם, כמה מן התעודות בהם מופיעים אותם שליטים כפולים מתוארכות לאותה התקופה ממש. לכן, נראה שאת התשובה לתופעה יש לחפש במקום אחר, שכן בכמה מאזכורים כפולים אלו, מופיע פרט מידע נוסף. לדוגמה, לצד השליט של ערקא (עיר בלבנון), אנו מוצאים גם את "אנשי השבטי של ערקא"; דרומה יותר לאורך החוף, בביבלוס אנו מוצאים גם את "בני השבט של ביבלוס". מזרחית לירדן אנו מוצאים שלושה שליטים ל"שוטו" (שבטים קדם מואבים), גם באיזור אדום אנו מוצאים אזכור לראשי שבטים. כל אלה יחד, נותנים לנו אינדיקציה ברורה לכך שבראשית האלף השני לפנה"ס ישבו בצעד ערי כנען וירדן, אוכלוסייה לא עירונית נוספת של שבטים / חמולות. גם בהקשר זה, עולם נוודים זה של תקופת האבות, זר לחלוטין לעולם המלוכה הישראלית המאוחרת יותר [21].

מייטליס אף ציין כי מן המחקר החדש מתברר גם כי תיאור חייו של אברהם משקף במידה את הידוע על חיי הנוודים בהרי יהודה. לפי המקרא, נדד אברהם בין אזור שכם לבאר שבע, וקבע את מגוריו בסמוך לחברון. ואכן, מתברר כי קיים דמיון בין מסלול זה לבין העולה ממסולי הנוודים שמשתקים בממצא הארכאולוגי בתקופה הסמוכה לימי האבות. וויליאם דיוור עמד על הנקודה כי נראה שישנו קשר בין יישובי הר הנגב וירוחם בתקופת הברונזה הביניימית, לבין קברים שהתגלו באיזור חברון. לדעתו, בהקבלה לחברות חצי נוודיות באזורים אחרים, ועל סמך ממצאים, נעו בסוף האלף השלישי ובראשית האלף השני לפנה"ס בני התרבות הנוודית במסלול קבוע. בחורף הם ישבו ביישובים עונתיים בנגב, ואילו בקיץ הצחיח והחם הם עלו צפונה ורעו את צאנם בהרי חברון. קברים רבים שהתגלו ביהודה שייכים לדעתו לתושבי הנגב אלה שחיו במערות ואוהלים ושרעו את צאנם באיזור זה במהלך הקיץ. חיזוק לדבר עלה מבדיקות פטרוגרפית של קרמיקה בהר הנגב אשר הראה שחומר הגלם של כלים אלו בעבר הירדן והרי יהודה. מכאן נראה שתושבי הר הנגב אכן הגיעו במסעות נדודיהם גם להרי יהודה. יש להניח כי נוהג זה, התואם היטב למסלול מסעותיו של אברהם, נהג בקרב נוודי א"י לא רק בתקופה זו אלא למשך אלפי שנים. אפילו אזכורה של "באר שבע", שרבים בטעות מציגים כאנכרוניזם, תואם דווקא למצבו של אתר זה באלף השני לפנה"ס, ולתקופה זו בלבד (ראה בהמשך). לכן, נראה כי תמונה העולה מהמציאות הישובית של כנען במאות ה-18-17 לפנה"ס, זמן חייו של אברהם, תואמת בצורה ברורה לתיאורי הנמצאים בספר בראשית.

2. שמות פרטיים

שמות הדמויות בספר בראשית מתאימים לידוע לנו על אותה התקופה. ניתוח השמות הפרטיים בספר בראשית מורה על קרבה הדוקה לתקופת האבות ולא לתקופה מאוחרת יותר. המסורת הגנאלוגית שבספר בראשית מקבילה לגנאלוגיה השמית-מערבית מאשור ומבבל מתקופת חמורבי. ניתוח השמות הפרטיים בספר בראשית מורה בבירור על קִרבה הדוקה עם מארי ועם שושלת בבל ועם השמות האמוריים הקדומים, ולא על שום קרבה אחרת. בפרט, חשוב לציין את קבוצת השמות הגזורים ממשקל 'יפעל' (יצחק, יעקב, ישמעאל, ישראל, יוסף, יאיר, יפתח, יגאל, ירחמיאל ועוד) שהם למדי בתקופת המלוכה, אבל הם מצויים הרבה בין השמיים-מערביים (יבחר, יזרע, יעקבאל, ידעאל ירחאל ועוד). מוצא השמות הרווחים בספר בראשית ותיארוכם ברורים למדי - השמות מתאימים לשמות השמיים-המערביים של ארם נהריים ומסופוטמיה שהיו נפוצים בראשית האלף השני לפנה״ס, משם הגיעה לפי המסורת משפחת האבות. לאחר תקופות אלה, אחוז השמות הללו יצנח בעשרות אחוזים[9].

יותר מכך, בשמות שבספר בראשית בולט היעדר כמעט מוחלט של שמות תיאופוריים הנושאים מרכיב של שם ה'. השמות היחדים שניתן למצוא הם שמות תיאופורים בעלי סיומת א־ל או ש־די, אך לא שם הוי"ה[8]. לעומת זאת, בתקופת המלוכה, הן במקרא והן תעודות חיצוניות כוללים כל השמות כמעט רכיב של שם הוי"ה (יהורם, יהושפט, יהויקים, ישעיהו, ירמיהו, יואל וכו'), ואלו החליפו לחלוטין את השמות התיאופוריים האחרים. משמעותי הדבר, שרובם המוחלט של השמות בסיפורי בראשית אינם חוזרים פעם נוספת במקרא עד ולא יופיעו עד ימי הבית השני. 

 אילו באמת הייתה התורה נכתבת בימי המלכים, כלום לא היה סביר שיהיו מצויים בה דווקא השמות שהיו שכיחים באותה תקופה, וכן שמות עם מרכיב של שם הוי"ה? כיצד ידעו המחברים, המאוחרים לפי גישה זו, לבחור דווקא את מבנה השמות ואופיים מתקופות הקודמות להם למעלה מאלף שנה, ובו זמנית שהם סותרים את אלה שמופיעים בתקופתם. אין זאת אלא שאכן התורה מציגה ריאליה מהימנה, התואמת את רוח התקפה שאותה היא מתארת, עד לפרטים הקטנים והשוליים. 

3. מנהגי תרבות

כפי שכתבנו בראשית דברינו, במחצית הראשונה של המאה ה-20 עסקו חוקרים רבים באינטנסיביות בהשוואת התרבות העולה מסיפורי האבות לתעודות מהאלף השני לפנה"ס. מסקנת מחקרים אלו היתה שהתרבות המשתקפת בסיפורי האבות עולה בקנה אחד עם חומר הנמצא בתעודות השייכות לאלף השני לפנה"ס, אך סותרת את המנהגים התרבותיים של האלף הראשון. והנה, החל משנות ה-70 החלו חוקרים רבים לפקפק בהשוואות אלה. בחלק מהמקרים טענו מבקרים אלה כי ההשוואות היו שגויות, ולגבי חלק אחר נטען כי מדובר בתרבות שאומנם היתה קיימת באלף השני - אך גם באלף הראשון. אולם, מאז פורסמו מחקרים חדשים רבים בנושאים אלה, וההשוואות הקודמות נבדקו מחדש. למרות שכמה מן הדברים שהובאו בעבר אכן היו שגויים, וחלקם בהחלט משקפים חוקים שנהגו בתקופות רבות, התברר בכל זאת כי חלק מההשוואות יציבות כפי שהיו בעבר, ולצידן התגלו מגוון השוואות חדשות לתרבות הייחודית של האלף השני לפנה"ס. מסקנת מחקרים אלו אחת: תופעות חברתיות ומשפטיות רבות המתוארות בספר בראשית, ובו בלבד, עולות בקנה אחד עם החוקים והמנהגים של העמים במזרח הקדום באלף השני לפנה"ס, זאת בזמן שחלקן אף עומד בסתירה עם המצוות המופיעות שבהמשך התורה. הזכרתם של מנהגי חיים מהאלף השני לפנה"ס סותרת את ההשערה שמדובר בתיאורים מאוחרים ומוכיחה את קדמות מסורת האבות. נציג כמה דוגמאות:

א. התורה מתארת במספר מקומות כי הרעיה העקרה סיפקה לבעלה שפחה ללדת ילדים. רעיונות דומים לתופעה זו התגלו בנוזי מראשית האלף השני לפנה"ס. גם מערכת היחסים שבין שרי להגר בבראשית פרק טז מובנת היטב לאור הממצאים שהתגלו בחוקי חמורבי. בחוקים אלו נאמר במפורש, שאם אדם לקח אישה והיא לא ילדה לו בנים, והאישה נתנה לו אמה (=שפחה) שילדה לו בנים, הרי ש"אם לאחר הדברים האלה תשתווה האמה ההיא עם גבירתה, יען כי בנים ילדה, גבירתה בכסף נתון לא תתננה, סימן עבדות תשים עליה ועם האמהות תמנה אותה" (סע' 146). ניתן לראות אם כן, כי המנהג הנזכר אצל אברהם ויעקב, לקחת אמה במקרה שהאישה הראשונה לא ילדה, היה ידוע ומוכר בתקופתם. אולם, מעניין לציין כי חוקי חמורבי גם מסבירים את היחס של שרי אל הגר לאחר שזאת זלזלה בה: "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ... וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" (בראשית טז, ה-ו). מסתבר שה"עינוי" ששרה עינתה את הגר לא היה אלא החזרתה למעמד שפחות, ושהיא פעלה למעשה על־פי המנהג הרווח באותה תקופה.

חוקרים כגון ג'ון ואן-סטרס ניסו להראות כי מנהגי אימוץ אלה הופיעו גם בתעודות מן האלף הראשון לפנה"ס. אך בדיקה מדוקדקת של הדברים הראו כי דבריהם פשוט חסרי יסוד. כך למשל חלק קיטשיין על העדויות של ואן-סטרס לכך שניתן למצוא הקבלות מאוחרות לתופעת נישואיי השפחה והירושה. הטקסט המצרי מהמאה השתים-עשרה לפני הספירה אותו הציע ואן-סטרס כמקבילה הוא רשימה של אימוצים יוצאי דופן, לא רגילים. מסמך הנישואין האשורי מהמאה השביעית לפני הספירה אינו אומר דבר על ירושה. חוקר אחר, תומפסון, טען כי ההקבלה הנוזית אינה מזכירה עקרות ומתייחסת לחוזה משפטי, בניגוד לבראשית. אולם ההקבלה היא לבעל הנושא אישה אחרת כאשר אשתו אינה מסוגלת להביא ילדים לעולם. יתר על כן, טקסט מתקופת הברונזה המאוחרת (אללך מ' 93) מדגים מצב שבו מצב עקרות מחייב כחוק להביא ילדים מאישה אחרת.

ב. כשאברהם משיח את צערו לפני ה', הוא אומר: "מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר... הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" (בראשית טו, ב-ג). מניין לקח אברהם את הרעיון שבן משק ביתו אמור לרשת אותו? דין זה אין לו יסוד בתורה. אך אימוצים כאלה על ידי זוגות חשוכי ילדים מתועדים היטב בעת העתיקה במזרח הקרוב. בתקופה הבבלית העתיקה מופיעים מקרים מקבילים הן באוספי חוק פורמליים והן בפרקטיקה המשפטית היומיומית. למשל, חוקי חמורבי, 191, עוסק בשמירה על זכויות המאומץ גם אם ילדים נולדו מאוחר יותר באופן טבעי לאביו המאמץ. קצת קודם לכן במארי, הזוג הילאלום ואליתום אימצו את יהתי-אל כיורש והדגישו כי זה "יהיה לו יורש בכיר ולו החלק הכפול. אחיו הצעירים יחלקו אז (את היתרה) שווה בשווה". מגוון מסמכים בבלים עתיקים מספרים סיפור דומה. בתקופות מאוחרות יותר דינים אלו השתנו, כך שהמציאות הקרובה ביותר לתיאורי המקרא היא דווקא זו המשתקפת בחוקי תקופת הברונזה התיכונה.

ג. אברהם מתואר כ"עברי". חוקרים רבים עמדו על הקשר בין ה"חבירו" המופיעים בתעודות מן המזרח הקדום - ביטוי שלא מתאר קבוצה אתנית אלא ככל הנראה בני מעמד נמוך - לבין תיאורי העברים בתורה. והנה, ביטוי זה וקבוצות מעמד אלו לא מופיעים בתעודות החל מסוף האלף השני לפנה"ס. פה חשוב להזכיר נקודה נוספת. למרות שהקישור בין חבירו-לעברים איננו ברור לגמרי, אנשים רבים אינם יודעים כי ישנה קבוצה נוספת המוזכרת בתעודות מארי מופיעה בשם "ibrum". ה"יברום" לא היו תופעה מקומית מינורית. היתה זו קטגוריה חברתית דומיננטית עבור הקהילות הפסטורליות הניידות שנעו ברחבי דרום מערב סוריה בתקופת מארי (צפון סוריה), שבדרך כלל מתוארכות לאמצע ה-18. כמו ה'אפירו', ה'איברום' היו אנשים שעזבו את מקום מגוריהם, אך במקרה האחרון מבלי לנתק קשרים עם הקהילות המיושבות שלהם. קשרים אלו נשמרים על ידי האידיאולוגיה של הזהות השבטית. גם פה, תארוך הופעתה של קבוצה זו תואם באופן ברור לימי האבות.

ד. המקרא מתאר את מלחמת ארבעת המלכים כברית מלכים מסופוטמית. אכן, אין לנו את רשימות המלכים המלאות של איזור בבל מתקופה, זו ומשום כך קשה להעריך איך הסיפור נתפס בעיני המסופוטמיים. אולם, תבנית השמות של המלכים באירוע זה תואמת במדוייק למדינות ולשושלות רלוונטיות בנות הזמן (השמות אריוך וכדרלעומר נפוצים בערי המדינה באיזורים אלה, גם אלסר היא אולי לרסה)[30]. מתוכם בולט במיוחד השם "תדעל" שהיה נפוץ בקרב החיתים. גם התיאורו "מלך גויים" עולה בקנה אחד עם הכינוי "ראש ראשי השבטים" שנפוץ היה במאה ה-19 לפנה"ס. יותר מכך, מתעודות שונות התברר כי זמנו של אברהם הוא הזמן היחיד בהיסטוריה בו סיפור שכזה יכול להתרחש. הסיפור מלמד על ברית ערי מדינה מסופוטמיות. והנה, ברית שכזו לא היתה אפשרית בתקופות מאוחרות, לאחר שבבל הפכה לממלכה מאוחדת. קדמותו של סיפור זה עולה משני עניינים נוספים. הסיפור מתאר קרב המתרחש באישון הליל - קרבות שכאלה מתועדים אך ורק בתקופת הברונזה התיכונה. גם ההתערבות של עילם בפוליטיקה הלבנטית מתועדת אך ורק בתקופת הברונזה התיכונה. אם כן, שיטת הבריתות, אופי הקרב, הדומיננטיות העילמית ותבניות השמות משקפים מציאות ברורה דווקא של ראשית האלף השני לפנה"ס, וכנראה ולא יכלו להיכתב בתקופה מאוחרת יותר.

ה. למרות הבעיות "בהיפותזה האמורית" של אולברייט, כפי שציין אופרטהיים לפני זמן רב, "נראה שהיו מעט מאוד תקופות בהיסטוריה של האזור [- מסופוטמיה] כאשר... [כמו בתקופה העתיקה...] אדם פרטי יכול היה להסתובב בחופשיות". בזמנים אחרים תושבי עיר לא היו בדרך כלל נוסעים מרחקים ארוכים, אלא אם כן פעלו בתפקידים ספציפיים (סוחרים, שליחים, פעילות צבאית וכו'). ואולם, מתעודות שונות אנו יודעים כי קבוצות שבטיות נוודיות נעו למרחקים ארוכים בתחילת האלף השני. קבוצות אלה לא היו היחידות. בתקופה זו, ובתקופות מאוחרות יותר התקימה רשת שליחים כל הדרך מעילם ועד חצור בכנען. גם קבוצות סוחרים נעו מבבל ואשור ללאנטוליה ואפילו עד לים השחור. החשוב לעניניינו היא העובדה כי בידינו רשימת מקומות חניה של הנעים במסלולים סחר ונדודים אלו. מהמרשימות ניתן לומר כי בתקופות מאוחרות יותר (שלהי האלף השני/תחילת האלף הראשון), התנועה הכללית של שבטים נטתה להיות פחות או יותר מצפון (מערב) לדרום (מזרח) עד כמה שמדובר במסופוטמיה. כך גם עבור הארמים. אבל בתחילת האלף השני, זמנו של אברהם, הסחף הזה מצפון-מערב לדרום-מזרח לא היה זרם התנועה היחיד, וניתן למצוא תנועה משמעותית של נוודים הנעים ממזרח למערב דווקא. מסלול נדודיו של אברהם תואם למעשה לתנועות מקובלות המתאימות דווקא לראשית האלף השני לפני הספירה, זמנו המדוייק של אברהם, ולא מאוחר יותר. יש לציין כי בחצור אף התגלו טקסטים מתקופה זו הקושרים אותה עם התרבויות האמוריות מצפון, במיוחד מארי, על בסיס כתב, דקדוק ושמות.

ו. פוליטיקה ומסחר לא היו הכוחות המניעים היחידים לנסיעות. בתורה אנו מוצאים את צאצאי אברהם מקיימים קשרי נישואין עם משפחות שמיות במולדתם. באופן דומה, אנו מוצאים באלף השני תופעה מתועדת רחבת היקף של נישואים בקרב שמיות מערביות המתגוררות במדינות מרוחקות. כך לדוגמה, שמשי-אדד הראשון מחתן את בלטום, בתו של אישחי-אדד מלך קטנה, עם בנו, יסמה-אדד, מלך מארי האשורי, על פני טווח מרחק דומה; מלכי מרי משתי השושלות (לים או אשור) שמרו על יחסים יציבים עם קטנה הרחוקה במרכז סוריה. כמובן, היו מספר לא מבוטל של נישואי מלכות בינלאומיים כמה מאות שנים מאוחר יותר בסוף האלף השני (בין מצרים, חת, בבל, מיטאני וכו'). אבל אלה היו בין אימפריות גדולות בעלות מוצא שונה מאוד, לא בין משפחות מקומיות מערביות שמיות מובילות, ובין מדינות מקומיות "אמוריות" של צפון/מרכז סוריה ומסופוטמיה.

אם כן, תנועת הרועים הנוודים עליה עמדנו קודם מראה כי לא רק שבתקופה זו קיימות היו משפחות רועים שנסעו מרחקים ארוכים ממזרח למערב, אלא שאלו אף שמרו על קשרי משפחה שנפרשו על פני מאות קילומטרים וחצו את גבולות העיר-מדינה של אותה תקופה מוקדמת

ז. התאמה תרבותית בת הזמן ניתן למצוא גם בעניין הבריתות המתוארות בספר בראשית. התנ"ך איננו הטקסט היחיד בו ניתן למצוא תיאורים עתיקים של בריתות. ובכל זאת, עד לשנים האחרונות, כמעט לא היו ידועים טקסי ברית בין השנים 2000 ל-1500 לפנה"ס. אולם, בשנים האחרונות התחילו להתפרסם תיאורים של טקסי ברית מתקופה זו. והנה, מתברר כי לחוזי הברית קדומים אלו מתכונת עקבית; אלוהות מופיעה כעד, שבועה, אחר כך אזכור תנאי הברית, פעולה טקסית כלשהי, ולבסוף (בגרסאות מלאות) קללות עבור מפרי הברית. מתכונת זו נבדלת לחלוטין מחוזי הברית האחרים הן באלף השלישי לפנה"ס והן באמצע ובסוף האלף השני, ומאוחר יותר. אמנם, בתיאורי הבריתות בספר בראשית לא מופיעים תיאורים נרחבים כמו בתעודות מארי, אף על פי כן, תוכנן של ארבע הבריתות שיש לנו בספר בראשית תואם באופן הדוק למה שאנו מוצאים בסוריה מראשית האלף השני לפנה"ס ולא מאוחר יותר.

ח. אף קריירת הרעייה של יעקב אצל לבן משתלבת היטב בהקשרי מנהגי הרועים הקדום של המזרח הקרוב, במיוחד בתקופה הבבלית העתיקה (תחילת האלף השני). באותה תקופה, מכל 100 לידות, 80 הלכו לבעלים ו-20 לרועה; תביעתו של יעקב הייתה דומה באופן עקרוני לשיעור הנהוג באותה התקופה. הדבר מופיע בהקשרים נוספים בפרשיה זו. דוגמה אחת: התיאור בבראשית ל"א, ל"ט, "אנוכי אחטאנה, מידי תבקשנה" הוא שימוש ייחודי של אותו פועל לחטוא במקרא, אך הוא תואם באופן הדוק בתפקודו לביטויים הבבליים הישנים בחוזי הרועים העתיקים, ושונה במידה ניכרת מאלו של תקופות מאוחרות בהרבה (ניאו-בבלית ופרסית).

ט. האתר העתיק של חברון נמצא ככל הנראה בתל אל-רומיידה. קטע לוח בודד שהתגלה ב-1986 מכיל מקבילה מענינת וייחודית לספר בראשית. הטקסט הוא מנהלי באופיו. כל שורה עוקבת אחר סגנון חוזר ומציין מספרים של עיזים, כבשים וטלאים המוצעים כקורבן, יחד עם כמה שמות מערביים שמיים אחרים המופיעים גם הם. בצד האחורי נראה שהרשימה נמשכת. עזים וכבשים מופיעים בסיפורי בראשית יב-ל"ז בהקשר של קורבנות ומנחות. אולם, בניגוד לחוקי התורה וחלק גדול משאר המקרא, בקר, שוורים ופרות לעולם אינם מוזכרים בספר בראשית בהקשר של קורבנות. זה נכון גם בלוח מחברון. הן בלוח חברון והן בסיפורי בראשית אלו, אך ורק כבשים ועיזים מופיעים למטרות הקרבה. גם האופי השמי המערבי של רוב השמות תואם לזה המופיע בספר בראשית, וכן אזכורי הערים. יש לנו אפוא אוסף של קווי דמיון תרבותיים בין לוח חברון לסיפורי האבות. קווי דמיון אלה אינם נמצאים במקומות אחרים במקרא, ולא קיימים בשילוב זה באף טקסט מזמן אחר מחוץ לכנען של האלף השני לפנה"ס. 

י. בסיפור מכירת יוסף, המחיר שבו יוסף נמכר לישמעאלים הוא "עֶשְׂרִים כָּסֶף" (בראשית לז, כח). בדיני התורה לעומת זאת מחירו של עבד מוערך ב"כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים" (שמות כא, לב). החוקר קנת קיטשיין בדק את מחירי העבדים בעולם הקדום[10]. בתקופה הקדומה במסופוטמיה היה מחירו של עבד בין עשרה לחמישה עשר שקלי כסף, ובמחצית השנייה של האלף השני הגיע מחיר העבד לשלושים ואף לארבעים שקלי כסף. באלף הראשון לפנה״ס האמיר מחיר העבד לחמישים שקלים, והגיע עד תשעים ואפילו עד מאה ועשרים שקלים בתקופה הפרסית. אך רק במאה השמונה עשרה לפנה״ס (תקופת האבות), במשפטי חמורבי ובתעודות משפטיות ממארי, עמד מחירו של עבר על 'עשרים כסף', כמו בספר בראשית. 

בכלל, תיאורי מצרים שבימי יוסף מתאימים בצורה מדוייקת לתקופה המקבילה במצרים העתיקה - תקופת החיקסוס. בתקופה זו שלטו במצרים שושלות שמיות, ואלו ישבו באיזור הדלתא של הנילוס, בדיוק כפי העולה מהמפה הישובית המתוארת בתורה. גם תיאור מנהגי המינוי של יוסף תואמים במדויק לתקופה זו ולא לתקופות מאוחרות יותר [34]. התורה מכנה את פוטיפר "סריס". ביטוי זה משקף גם הוא מציאות קדומה. בתקופות מאוחרות הביטוי סריס ישוייך לגורמי ממשל שעברו סירוס. פוטיפר לעומת זאת היה אדם נשוי. רק באלף השני לפנה"ס הביטוי סריס שימוש עבור משרה פקידותית כללית ולא לאנשים מסורסים. גם הניחוש בגביע המתואר בתורה תואם לתעודות השייכות לאלף השני דווקא. גיל פטירתו של יוסף - 110 - הוא גיל בעל משמעות רבה במצרים ומהווה גיל אידיאלי. אך גם פה, גיל זה מהווה חשיבות בעיקר בתעודות מהאלף השני לפנה"ס.

יא. על קדמות ספר בראשית ניתן ללמוד גם מלוח העמים הנמצא בספר בראשית. חלק מן השמות הן כאלה שמוכרים לנו מתעודות הן מהאלף הראשון והן מהאלף השני לפנה"ס ו38 מן השמות בלוח העמים הם כאלה שלא השתמר לנו אף תיעוד אודותם. כמובן, אין הדבר מפתיע כמובן - הממצא הארכאולוגי הוא חלקי מעצם הגדרתו וברור שסביר הדבר שהמידע שישתמר בידינו יהיה חלקי. ואולם, נדמה כי ניתן ללמוד כמה דברים מהתפלגות התעודות שבידינו המזכירים את השמות שבלוח העמים.

מתוך העמים ששמותם השתמרו בידינו, כ-14 שמות הן כאלה שמתועדים רק באלף השני לפנה"ס (למעשה - 15). לעומת זאת, רק 9 מן השמות הן כאלה שהתיעוד שהשתמר בידינו אודותם הוא רק מהאלף הראשון לפנה"ס. לעובדה זו יש חשיבות רבה - 

ראשית, הממצא הארכאולוגי הוא כפי שאמרנו חלקי ביותר בהגדרה. אבל, אם נשווה את הרשימות מול הידוע לנו מן המזרח הקדום, ההתאמה לאלף השני לפנה"ס גדולה ב-50% מאשר לאלף הראשון. אין זה אומר שהעמים שתיעוד עליהם לא השתמר לא היו קיימים גם באלף הראשון וגם באלף השני לפנה"ס. ועדין, השמות כפי שהשתמרו בידינו תואמת הרבה יותר דווקא לאלף השני לפנה"ס [37].

שנית, חלק גדול חוקרי המקרא הביקורתיים מתארכים את ספר בראשית ובייחוד את סיפורי הראשית לאמצע האלף הראשון לפני הספירה. והנה, אין ולו שם אחד בכל רשימת העמים שניתן למצוא את השם שלו אף ורק במחצית השניה של האלף הראשון לפני הספירה. למעשה, רוב השמות המובאים ברשימה לא מופיעים כלל בתעודות מתקופה זו!

נדגיש, רשימת המקבילות בין מנהגי המזרח הקדום לבין סיפורי האבות ארוכה הרבה יותר. אולם, המנהגים אותם הבאנו, כמו עוד רבים אחרים, הולמים את חוקי המזרח הקדום אך ורק בתקופת הזמן הספציפית בה מתרחשים סיפורי האבות, ומאפיניים בייחוד את אלו שנהגו ובבל וצפון סוריה – מקום שהתורה מעידה כי ממנו הגיעו האבות. אין אפשרות לטעון שהנתונים הללו היו יכולים להיות ידועים גם לסופר מאוחר בימי הבית הראשון (וכל שכן לסופרים מאוחדים יותר). בלשונו של יואל בן נון, טענה כזאת תהיה "טענה מופרכת ובלתי־מדעית. איש בתקופת המלוכה לא ערך מחקרים היסטוריים מן הסוג שעורכים חוקרי ימינו, ולא יכול היה לכתוב ספר מלא וגדוש בפרטים, במנהגים ובשמות שהיו שכיחים וידועים כאלף שנה לפני־כן"[11].

ד. היחס לחוקי התורה

לא זו בלבד שניתן להראות שחוקי ספר בראשית שייכים למציאות ייחודית של האלף השני לפנה"ס, מתברר כי במקרים רבים המנהגים המתוארים בספר זה אף עומדים בניגוד לחוקי התורה שמשקפים את המציאות האידיאלית בתקופות המאוחרות יותר. לו היתה התורה מציירת את האבות כמי שפעלו תמיד על־פי חוקי התורה, קל היה לטעון שזהו תיאור אנכרוניסטי שמושפע מהלכי הרוח ששררו בתקופת המלוכה. אבל התמונה, כאמור, הפוכה, ויש לכך דוגמאות רבות:

א. ציינו כי אימוץ עבד או בן בית כיורש חוקי מופיע כחשש של אברהם (בראשית ט"ו, ג) וכמעשה של יעקב (באפרים ומנשה, שם מ"ח, ה), ואין לו זכר בישראל בדורות הבאים. לעומת זאת הוא היה רווח בבבל ובנוזי אך ורק באלף השני לפנה"ס.

ב. נשיאת שתי אחיות בחייהן (רחל ולאה) נאסרה במפורש בתורה ובהדגשה (ויקרא י"ח, יח). למעשה, גם 'נישואי אחות' מכל סוג שהוא נאסרו במפורש בתורה (בראשית כ', יב; בניגוד מפורש לויקרא י"ח, ט; כ', יז; דברים כ"ז, כב).

ג. הייבום של יהודה את כלתו תמר (בראשית ל"ח) נאסרה בפירוש בהמשך התורה (ויקרא כ', יב; דברים כ"ה, ה-י)

ד. העברת הבכורה מהבן הגדול לצעיר על פי בחירתו של האב, כמו בהקדמת אפרים למנשה, או בגלל חטא (כבד) שחטא הבכור כלפיו, כמו בפרשת ראובן, וכן ויתור על הבכורה בברכתו של האב, כמו במקרה של עשו. לתופעות אלה אין כל זכר בדורות הבאים, והכתוב בדברים (כ"א, טו-יז) אוסר על האב לקפח את הבכור במקרה שהוא בן השנואה.

ה. כשראובן ניסה לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין עם האחים למצרים, הוא אמר משפט שקשה להבינו:  "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" (בראשית מב, לט). מנין לקח ראובן רעיון משונה זה, העומד בסתירה לעמדת התורה - "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד, כט)?

מתברר שבחוקי חמורבי מופיע כמה פעמים הרעיון שמי שגרם מיתה לבנו של אדם, עונשו הוא שימיתו את בנו. כך למשל: "כי יבנה בנאי בית לרעהו, ואת מלאכתו חזק לא חיזק, ויתמוטט הבית שבנה... אם את בן בעל הבית ימית – והמיתו את בן הבנאי ההוא" (סע' 230). התורה אם כן שוללת רעיון זה, אך עצם הבאתו בפי ראובן נובעת מהנוהג שהיה רגיל באותה תקופה. אכן, יש הטוענים שחוקי חמורבי היו מוכרים כטקסט גם בבתי הדין המאוחרים של בבל. אולם, החושב לעניניינו היא שחוקים אלו משקפים את מה שהיה אמור להיות נהוג בתקופת האבות - האלף השני לפנה"ס, ובמקביל סותרים את אלו הנמצאים בחוקי המקרא.

ז. בתורה מתואר איך עבדו האבות את ה', בכל מקום בו חנו, האבות "קראו בשם ה'" העמידו מצבות ויצקו עליהם נסך. הם ציינו גם עצים מיוחדים כמו אלוני ממרא, אשל אברהם, אלון בכות. עד ראשית תקופת השופטים אנו מוצאים עוד הקמת מזבחות. וגם אלונים ידועים בשמותיהם. אבל לאורך כל תקופת הנביאים, אין זכר לעבודת ה’ כזו ואת העמדת המצבה כבר התורה אסרה באיסור חמור.

ח. האבות ובניהם לא נלחמים כלל עם הכנענים, אברהם כרת ברית עם האמוריים ענר אשכול וממרא, והוא אינו מייעד את יושבי הארץ להריגה, הוא עובד את ה' יחד עם מלך שלם ונותן לו מעשר, מבקש רחמים על אנשי סדום, משתחוה לאנשי חת. יהודה נושא אשה כנענית. אין זו תמונה הסבירה בתקופה בה יש ציווי חרם על הכנענים.

הדברים אינם מסתיימים שם. יסוד נוסף אופייני בספר הוא הדרך האינטימית והפשוטה שבאמצעותה פונה אלהים לאדם ונוהג בו כמעט כמנהג  איש אל רעהו. יסוד זה ניכר בעיקר בחלק הראשון. אלוהים עושה לאדם ואשתו בגדי עור ומלבישם (ג, 21),  סוגר את התיבה לאחר כניסת באיה לתוכה (ז, 16) וכו’ . בחלק השני יש לצד פניות פשוטות לאבות גם התגלויות ישירות פחות, בחלום או באמצעות מלאך, אבל גם בחלק השני חסרה המחיצה בין האל ובני האדם, שהלכה וגברה עם ההיסטוריה של האמונה הישראלית. גם תיאור האבות ככאלה שלא מכירים בכלל את השם המפורש, וההתגלות בשם שדי, איננה תואמת בשום דרך למציאות המאוחרת יותר כמו בתקופת המלוכה (ואף אם האבות לא הכירו את שם הוויה, ההגיון הוא שהם ישתמשו בשם אלוהים בלבד).

ליסודות אלו, המייחדים את ספר בראשית, נוסף יסוד נוסף. בספר בראשית, הרואה את העולם ואת ראשית ישראל מבעד ההשקפה המונותיאיסטית, חסר היסוד המובהק ביותר של האמונה הישראלית – הנבואה והאידיאים הגדולים של הנביאים שחסרים לחלוטין בספר בראשית ועתידים להופיע במלא תפארתם רק בהמשך (בבראשית כ, ז, מופיעה המלה נביא אך במשמעות שונה לגמרי!). סימן מובהק נוסף לקדמות ספר בראשית הוא המקום שתופסת בו ירושלים. השם ירושלים אינו נזכר כלל. אם נניח ששלם בפרק י”ד היא ירושלים, היא נזכרת פעם אחת בלבד. חסרון ירושלים מעיד שהסיפורים קודמים אפילו לתקופת דוד, כובש ירושלים, ולשלמה בונה המקדש. דורות מאוחרים היו בודאי מספרים שבירושלים, ולא באלוני ממרא בסמוך לשכם, התגלה לראשונה ה’ לאברם, ושאלהים התגלה ליעקב בירושלים ולא בבית אל.

ה. הקשר העברי-צפון סורי

הקשרים התכופים עם ארם וארמית המתוארים בתורה משתקפים כאמור היטב ברשימות השמות המופיעים בספר בראשית ובחוקים עליהם עמדנו, בעיקר במארי ובנוזי. חוקרים הבחינו כי אף חוקי הקורבנות בספר ויקרא מזכירים דווקא את המסורות הנמצאות באיזור צפון סוריה. כך כתב בעניין זה ישראל קנוהל: 

"ללא ספק, הזיקה העמוקה ביותר [לחוקי הקורבנות בספר ויקרא] היא לנוהגי הפולחן שרווחו בצפון סוריה באלף השני לפני הספירה... מנהגי הפולחן של העיר מארי, כמו מנהגי הפולחן של העיר אמר, מייצגים את דתם של התושבים השמים של צפון סוריה. קרבה רבה גם בין טקסי הפולחן המקראי לטקסים הנזכרים בתרבות החיתית והחורית. החיתים הם אומה ממוצא הודו-אירופי שישבה בעיקר באזור אנטוליה, אבל הטקסים הפולחניים שלהם כוללים מנהגים רבים מן התרבות החורית. החורים הגיעו לצפון סוריה ולמזרח דרום טורקיה... כיצד נוצר הקשר בין הפולחן הישראלי לבין עולם הפולחן השמי של צפון סוריה ומנהגי הפולחן החיתים והחוריים?... כזכור, בראשית המאה ה-12 לפנה"ס התמוטטה האימפריה החיתית... לאחר חורבנה של האמפריה החיתית נוצרו באזור מזרח טורקיה וצפון מערב סוריה של ימינו כמה ממלכות קטנות ששמרו על המורשת החיתית. החוקרים מכנים ממלכות אלה "ניאו חיתיות". ואולם אין בידינו עדויות לקשרים תרבותיים בין הישראלים לבין תושבי הממלכות האלה . לפיכך קשה לתאר כי הזיקה הקיימת בין הפולחן המקראי לפולחן החיתי-חורי קשורה במגעים בין הישראלים לבין תושבי הממלכות האלה" [28]. גם פה יש לציין, מדובר 'במקרה' במנהגי הפולחן של האלף השני לפנה"ס.

הקשר איננו מתבטא רק בחוקי הדת אלא גם בהקשרים חברתיים. החוקר אברהם מלמט הראה כי המבנה החברתי שמשתקף בתרבות הישראלית הקדומה (בתי האב וכו') תואמים בצורה ברורה לתרבות השבטית המשתקפת בתעודות ממארי [31]. דבר זה עולה בקנה אחד עם ממצאי המחקר הלשוני. מוצאה של העברית הוא באמורית של מארי, ולא בכנענית של הפיניקים. אנסון רייני [20] הראה גם הוא במחקריו שלעברית יש זיקה קרובה יותר לשפות היבשה המואבית והעמונית והארמית, מאשר ללשונות החוף של הפיניקית והאוגריתית. מורשת משותפת דווקא עם התרבויות הצפון סוריות (שפה, שמות וחוקים), אשר חורזת את תרבות החומש כולו, תואמת היטב את מסורת הגירת האבות דווקא מארצות אלה, שבתקופות מאוחרות הקשר עם חלקן כמעט ולא היה קיים. 

ו. הבטחות הארץ לאברהם ושיקולים דומים

נוסף לעניניי הרקע התרבותי, בתוך סיפורי האבות ישנם כמה וכמה תיאורים שהגיוניים יותר על רקע מסורת קדומה ולא על בסיס ספר מאוחר הנכתב בממלכת יהודה:

א. סיפורי התורה מציגים את האבות כנוודים ממסופוטמיה. אם הספר היה מבוסס על מסורות מפוברקות, מוזר הזה שעם ימציא על עצמו שאיננו בן המקום וממילא אין לו זכות אמיתית על הארץ. מסורת שכזו הגיונית אך ורק על יסוד אירועים אמיתיים. אפשר להמציא כמובן, כל מיני תירוצי שיכולים להסביר זאת על רקע מציאות מאוחרת, כגון לטעון שסיפור זה נכתב זמן גלות בבל על מנת לתת תקווה לעם שגם אבותיהם היו פעם במסופוטמיה. אולם תירוץ זה פשוט לא עובד. ראשית, ראשיתה של מסורת סיפורי אברהם מופיעה כבר אצל ראשוני הנביאים. שנית, מחקרים לשוניים כבר הראו שלשון סיפורי בראשית שונה לחלוטין מלשון הספרות שנכתבה בזמן גלות בבל. מבחינה לשונית, הטענה כאילו ספר בראשית נכתב בזמן גלות בבל פשוט בלתי אפשרית. דבר זה ניתן לראות גם מהשוני הגדול בין ההבטחות לאברהם לבין האידיאלים המדיניים שאנו מוצאים בקרב הנביאים אשר הפליגו בנבואות על מלכות עולם ולשלום נצחי. לא רק השלון אם כן, אלא האידיאלים שמופיעים בסיפורי האבות רחוקים מזרח ממערב מאלה שהופיעו בספרות הנבואה. 

ב. ספר בראשית מתאר תקלות וכישלונות. לדוגמה, דמותו של יהודה בפרשת מכירת יוסף ובמעשה תמר מוצגת באופן קשה מאוד. אם מדובר היה בספר מאוחר שנערך בממלכת יהודה, סיפור שכזה היה מצונזר ככל הנראה. סופר שמנסה לבסס אתוס על חשיבות ממלכת יהודה לא יכלול בתוכו פרקים כֹה קשים על אבי השבט העיקרי של הממלכה. גם פה, ניתן אולי לנסות לתרץ שבסופו של סיפור תמר - יהודה תיקן את מעשיו. אך גם טיעון זה הוא מופרך. ראשית, אין מדובר על מקרה בודד בו נפגעות דמויות בספר בראשית, שהרי בסיפור מכירת יוסף יהודה חוטא - ולא מתקן את מעשיו. שנית, אם המטרה היתה לפאר את מעשי יהודה - למה להציג אותו כחוטא מלכתחילה? היסטוריונים קדומים נהגו לפאר את עמם, לא לטפול עליהם חטאי שווא על מנת להראות שחזרו בתשובה. לא כתבו ספרים בצורה כזו.

ג. ספר בראשית מציג את הבטחת ה' לאבי האומה אברהם כי זרעו יירש את הארץ מהים עד הנהר. הבטחות אלה, לפחות כפי שהן מופיעות בפשא הכתוב, אינן מוצגות בתור אידיאל שעתיד להגיע רק באחרית הימים אלא המציאות המוחשית שמובטחת לצאצאי אברהם. ואולם, הבטחות אלה אינן משקפות בשום דרך את מצבה של ממלכת יהודה בזמן הבית. אף סופר מאוחר שחי בגלות בבל, לא היה מסכן את האמונה עם הבטחות כה גרנדיוזיות שסותרות לגמרי את מצבה העגום של ממלכת יהודה במאות ה-7-8. אילו הספר היה נכתב בזמן מאוחר, סביר שמפת ההבטחה היתה תואמת לגבולות הריאלים שהתקיימו בתקופת המלוכה, ולא מעבר לכך. 

כמובן, אפשר לחשוב על אי אלו הסברים מאחרים לכל אחת מנקודות אלה. כגון הרצון לתת תקווה עתידית לעם. אולם כאשר בוחנים נקודות אלה בעין לא משוחדת, ובייחוד ההצטברות של נקודות כאלה יחד, מעלה כי תיאורים אלה סבירים הרבה יותר על רקע מציאות קדומה מאשר על גבי מציאות מאוחרת. סביר יותר שממלכה מאוחרת לא תבטיח דברים מופרכים, תאפשר פגיעה באבי האומה או תציג את אבות האומה כככאלה שאינם בני הארץ. 

ז. רק קצה הקרחון

לעיל הבאנו ראיות מן המחקר ההיסטורי המלמדות על קדמות מסורת סיפורי האבות. חשוב לציין כי אלה הם רק חלק מן הדוגמאות הקיימות. למעשה, ניתן היה להצביע על ראיות רבות ושיקולים נוספים שלא ניתן להיכנס אליהן במסגרת זו. נזכיר בקצרה כמה מהן:

א. הצגנו דוגמאות רבות למנהגים וחוקים המוזכרים בספר בראשית, ומשמרים מסורות מן האלף השני לפני הספירה; רשימת הדוגמאות המלאה רבה הרבה יותר. לדוגמה, כללי המשא ומתן של אברהם עם בני חת על שדה המכפלה וסימון השדה על העצים שבגבולו סביב תואמים במיוחד את חוקים המכר החיתיים מאותה התקופה ממש (גרינץ). גם מכירת בכורתו של עשיו ליעקב נראית אולי מוזר בעינינו, אך בתקופת הברונזה מדובר היה בדבר מקובל (עולם התנ"ך, בראשית). רשימת הדוגמאות המלאה נרחבת הרבה יותר [16].

ב. דיון נרחב ראוי היה להקדיש לעדויות אודות הרעב הכבד שפקד בו זמנית את כנען ומצרים בדיוק בתקופה המקבילה לסיפורי יוסף, ואת התעודות בנות התקופה המדברות על חלוקת מזון על ידי השלטונות (כמצויין באוטוביוגרפיה של Bbj מושל מצרי בן המאה ה-16 לפנה"ס, ועולה באופן ברור בתיארוך דומה ממחקר נפילת מפלס ים המלח) [36]. רעב במצרים איננה תופעה כה נדירה. אולם, קיומו של רעב בו זמני בא"י ומצרים נדירה יחסית, וטקסטים הדנים בחלוקת מזון מסודרת על ידי השלטונות, כמו אלה שאנו מוצאים כה רבים מהם בתקופת החיקסוס, מוצאם באלף השני לפנה"ס.

בכלל, כבר הזכרנו כי התמונה הריאלית של סיפורי יוסף תואמת בבירור לתרבות המצרית של אותן התקופות ממש. בין הנקודות הנוספות שניתן למנות: תיעוד נרחב על ירידת שמים למצרים; תופעת עבדי העבדים שהם "על הבית" מוכרת רק בתעודות מהאלף השני לפנה"ס [35]. זאת ועוד, שמם של עבדים אלו בד"כ בנויה לפי התבנית דג'נפ-פלוני (במקרה של יוסף: דג'נפ-פיאנק); גם מהפכת האדמות של יוסף התרחשה בדיוק באותו הזמן [33]. והרשימה עוד ארוכה. 

ג. דיון נרחב היה ראוי להקדיש למחקרי מפלס ים המלח המאשרים את הנאמר בספר בראשית "עמק השידים הוא ים המלח" ו"בארות בארות חמר" דווקא בהתאם לתקופה זו. כך כתב בענין זה יואל אליצור:

"בשתי המאות האחרונות אנו עדים לשינויים רציניים במפלס ים המלח. בעשרות השנים האחרונות התערב האדם בתהליכים הטבעיים והגביר אותם, אבל התהליכים קיימים בעיקרם גם בלעדיו. שינוי המפלס משפיע באופן דרסטי על קו החוף ובעיקר על האגן הדרומי של ים המלח; כאשר המפלס יורד אל מתחת ל-400 מתחת פני הים, כל האגן הדרומי מתייבש, וכשהוא עולה, החלק הדרומי שב והופך לים. בראשית המאה הי"ט היה המפלס נמוך כמעט כמו היום. האגן הדרומי היה אז רדוד או יבש למחצה ונוסעים חצו את ים המלח ברגל או ברכיבה על גבי גמלים. בסוף המאה ובראשית המאה העשרים היה המפלס גבוה מאוד וים המלח הגיע בדרום עד אזור נאות הככר. הסלע שעליו סימן הרופא הירושלמי מסטרמן את פני ים המלח מטעם הקרן הבריטית PEF בראשית המאה, נמצא היום הרבה מעל הכביש. על בסיס זה פיתחו פרומקין ואחרים שיטות לתארוך מפלסים קדומים של ים המלח, בעיקר על פי איתור חלקי צומח שנישאו על פני המים ונתקעו בפינות שונות, וקביעת זמנם בעזרת פחמן 14. לדיון המקראי חשוב המצב באלף הראשון והשני לפני הספירה. בקוים גדולים, מסקנת החוקרים שעסקו בתחום היא, שבחצי הראשון של האלף השני לפני הספירה היה המפלס נמוך בערך כמו היום - למטה מ-400. בסביבות שנת 1500 לפנה"ס עלה המפלס והיה גבוה במיוחד (380-375 מתחת פני הים). בין 1200 ל-1000 לפנה"ס ירד שוב המפלס, ולמרות תנודות שונות שמר בדרך כלל על מפלס נמוך עד סוף האלף הראשון. כאן מצטרפים נתונים ארכיאולוגיים: מצודה ומעגן לסירות מהתקופה הישראלית ב'-ג' ומימי בית שני שנחשפו בחופי ים המלח רק בימינו עם ירידת המפלס. עיון תנ"כי מקביל נותן התאמה מפליאה. הביטוי "עמק השדים הוא ים המלח" (בראשית יד) מדבר כנראה על האגן הדרומי של ים המלח והוא מלמד שבתקופת האבות (1500-2000 לפנה"ס) היה כאן עמק יבש בעוד שבתקופת כתיבת התורה (בין 1500 ל-1200) היה כאן ים. בנביאים ובכתובים שוב מוצאים אנו 'גיא המלח', כלומר מפלס נמוך בין 1000 ל-500 לפנה"ס. זאת ועוד, ניתוח פרטים אחדים במפת גבולות השבטים בספר יהושע מלמד לדעתי גם הוא על מפלס גבוה, כלומר התאמה בין נתוני פרקי הנחלות לבין מצב המפלס בשנים 1200-1500" [15].

ד. בהקשר נוסף, ראוי לציין את מערת הקבורה מתקופת הברונזה התיכונה שהתגלתה על ידי ד"ר זאב ייבין מתחת למבנה מערת המכפלה. בכלל, מתברר כי הקבורה ב"מכפלות" היתה נפוצה מאוד בדיוק בתקופה זו [26].

כל אלו, כאמור, הן רק חלק מן הדוגמאות, הרשימה המלאה ארוכה הרבה יותר[27].

ג. בחינת קושיות כמה מן החוקרים

כפי שציינו בתחילת דברינו, למרות הבסיס הנרחב לקדמותו של ספר בראשית, ניתן עדיין למצוא כאלה הטוענים כנגד אמינותו של ספר בראשית. לא נוכל להיכנס לכלל הטענות במסגרת זו, אולם נציין כמה מן הטענות המרכזיות, ומהן נוכל ללמוד אודות היחס הכללי לטיעונים כגון אלה שבדיקה ביקורתית לרוב לא משאירה מהם מאומה.

1. גמלים

הקושיה לגבי הגמל נובעת מהדעה שהגמל בויית רק במאה ה-12 לפנה"ס. מקורה של טענה זו במחקריו של הארכיאולוג ויליאם אולברייט. והנה, מאז מחקריו של אולברייט השתנתה התמונה הידועה לנו על ביות הגמלים. לדוגמה, בתעודה שנמצאה באללח' שבצפון סוריה, ומתוארכת למאה השבע־עשרה לפני הספירה, נזכרת "מנת מזון אחת לגמל", כמובן, בעלי חיים בטבע אינם זקוקים להאכלה; הם מחפשים לעצמם מזון. בכתובת אחרת נזכר חלב גמלים. בחפירות באתר בהר הנגב (באר רסיסים) נמצאו עצמות של גמל יחד עם עצמות של עזים בקבר השייכת לסוף האלף השלישי לפני הספירה[25]. גם בתל פרעא התגלה לסת גמל בקבר מתקופת הברונזה התיכונה. יש לציין כי הגמלים מוצאם בארצות אחרות, וקיומם בלבנט מחייב שאלו יובאו באופן מכוון. אנשים גם אינם קוברים בעלי חיים פראיים, אלא כאלה ששימשו אותם באופן כזה או אחר. במילים אחרות - מבוייתים. ב-2010 פורסם גם מחקרו של מרטין הייד שהוכיח על סמך צביר של כתובות ועצמות כי הגמל בויית לכל המאוחר באמצע האלף השלישי לפני הספירה. אפילו אולברייט עצמו מיתן את העמדה שלו בנושא זה בערוב ימיו וכתב: "כללו של דבר, ביותו הממשי של הגמל לא קדם לסוף ימי הברונזה, אעפ"י שביות חלקי וספורדי אפשר שמצוי היה כבר כמה מאות שנים לפני כן[2]". 

לא זו בלבד. הראיות לקדמותו של הגמל אינן עולות רק מכתובות, ועצמות, אלא אף מממצאים איקונוגרפים מכל רחבי המזרח הקדום, אשר ברבים מהם נראים בעלי חיים שחלקם בהחלט נראים כגמלים, מאות שנים לפני שבוייתו או הגיעו לאזור לכאורה!

והנה, לפני כמה שנים פורסם כי מחקר שנערך באונ' תל אביב הוכיח כי הגמל לא היה בשימוש בלבנט עד לסוף המאה ה-10 לערך. אולם, מחקר זה, למרות השיח הרב שגרם בכלי התקשורת - חסר כל רלוונטיות לסוגיה: ראשית, הוא מתעלם מראיות האמפיריות הסותרות המלמדות על קדמות ביות הגמל כמו אלה שציינו.  שנית, אפילו במחקר עצמו נאמר כי "שרידי גמלים מתקופת הניאוליתית עד הברזל 1 דווחו מכמה אתרים [בא"י]". לדעתם, הגמלים אולי לא היו מבוייתים, אולם כל זה סותר כמובן את הממצאים האיקונוגרפים וכתובות שמעידים אחרת...

אבל החשוב ביותר לעניניינו - מחקר זה כלל לא עוסק בביותו הכללי של הגמל, אלא בביותו של זן מסויים שלו - הגמל החד-דבשתי. מחקר זה מתעלם מהעובדה שקיים זן נוסף של גמלים - הגמל הדו-דבשתי, גמל שמוסכם על ידי כל החוקרים שביותו קדם, לפי כל הממצאים, באלפי שנים. אם כן, מחקר זה, גם אם היה נכון, וישנן ראיות טובות שאין זה כך, איננו רלוונטי בשום צורה לסוגיית קדמות ביותו של הגמל. על אף שאין משמעות רבה לדבר, יש לציין כי המחקר עצמו מפוקפק ביותר. הייד הראה כי גם הגמל החד דבשתי מופיע כחיה מבוייתת כבר באלף השני לפני הספירה, הן בממצאים איקונוגרפים והן בכתובות מאוגרית. אלו מצטרפים לעצמות הגמל שהתגלו בארץ באלף השני, שאולי היו שייכות גם הן לגמל מבוית (נראה שכך מתחייב לפחות בתל רסיסים). כך או אחרת - אין הדבר משנה, שהרי המחקר הנ"ל לא מתייחס כלל לגמל הדו-דבשתי שהוא החשוב לעניניינו.

החוקרים בהחלט מודעים לפער זה ברלוונטיות המחקר, ולכן טענו כי על אף שהגמל הדו-דבשתי אכן היה קיים כבר באלף השלישי לפני הספירה, (1000 שנה לפני אברהם!), הדבר עדיין מלמד על אי דיוקו של ספר בראשית, שהרי לפי המחקר, הגמלים היו בשימוש בעיקר במסופוטמיה וסוריה והיו חייה נדירה ביותר. ברם, מסקנה זו דווקא עולה יפה עם הכתוב בבראשית ופעם נוספת מוכיחה את קדמותו. ראשית, אבות האומה אכן הגיעו ממסופוטמיה וממקומות בהם היו גמלים! דומה הדבר לגמלים בסיפור מכירת יוסף שהגיעו בשיירה מעבר הירדן. אם כן, לא רק שגמל איננו סימן איחור של הספר, אלא שהספר מתאר מציאות קדומה בה גמלים היו בשימוש בקרב במזרחה של כנען.   

שנית, רבים כבר עמדו על הנקודה שמידת הופעת הגמלים בחומש מפתיעה ומוזרה. ציון חשוב נמצא לדוגמה בשלל מלחמת מדין (במדבר ל"א), שנזכרו בו צאן ובקר וחמורים ("אחד וששים אלף", שם, לד), ולא נזכרו בו גמלים. זאת בניגוד מובהק לאלפי הגמלים של המדיינים בימי גדעון (שופטים ו', ה; ז' יב; ח', כא, כו) [3]. יותר מכך, כמה חוקרים הבחינו כי נראה שספר בראשית מנסה להדגיש מאוד את העובדה שלאברהם היו גמלים כסימן לעשירותו המופלגת של אברהם (זאת רואים ע"י הדגש החוזר ונשנה של המילה "גמל" בסיפור עבד אברהם). כלומר, המקרא עצמו מדגיש כי הופעת גמלים בקרב רכושו של אברהם לא היה מציאות רגילה אלא משהו המייחד עשירים מופלגים בלבד. אם כך, הרי שהמקרא מתאר תקופה שגמלים לא היו חיה נפוצה, אלא מצרך נדיר ביותר ששיקף עשירים! תיאורו המדויק של המקרא על נדירותם של הגמלים והופעתם דווקא בקרב יוצאי מסופוטמיה, לא רק שאיננו מקשה על המקרא, אלא אף מוכיח ומחזק מאוד את אמינותו ודייוקו של ספר בראשית.

2. באר שבע

כפי שציינו בהקדמה, תקופת האבות מתרחשת בסביבות המאה ה-18-17 לפנה"ס. בתקופה זו, התקיימו בארץ ערים בצד אוכלוסיות נוודיות. ועדיין, טוענים חוקים כי על אף הדמיון הרב, קיימת סתירה בין הממצא הארכיאולוגי לבין המקרא במקרה של באר שבע. לפי טענה זו, הישוב בבאר שבע נוסד רק בתקופת הברזל ולא היה קיים בימי האבות. ברם, טיעון זה בבירור שגוי. הטענה מתבססת למעשה על שתי הנחות יסוד: 

א. באר שבע הנזכרת בסיפורי האבות היא עיר.

ב. מקומה של באר שבע המקראית הוא במקום ספציפי הנקרא כיום תל שבע.

ההנחה הראשונה כלל אינה עולה בקנה אחד עם המסופר בתורה. בשני מקומות מוזכרת באר שבע בסיפורי האבות (בראשית כא, לא; כו, לג), ומשניהם עולה בבירור שלא מדובר כלל בעיר, אלא במפגש בארות. התורה מציינת שהשם הזה ניתן על ידי יצחק לבאר, בדומה לשמות שהוא נתן לבארות האחרות הנזכרות באותו פרק (עשק, שטנה ורחובות; בראשית כו, כ-כב), 

גם הטענה השנייה, המזהה את באר שבע המקראית עם האתר "תל שבע", מוטלת בספק. חוקרים שונים הציעו זיהויים אחרים. למשל, נדב נאמן הציע לזהות את העיר המקראית עם ביר א־סבע שבתחומי העיר הטורקית, כחמישה קילומטרים מערבה לתל שבע. אתר זה לא נחפר במלואו, ונאמן מצביע על האפשרות שיימצא בו אישוש לבאר שבע המקראית[4].

ד"ר יצחק מייטליס, בספרו לחפור את התנ"ך (עמוד 116), טען ש"ייתכן שיש לזהות את באר שבע המקראית עם תל משוש, השוכן כ־12 קילומטר ממזרח לבאר שבע, שבו נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברונזה התיכונה". בכל אופן, גם אם מיקום האתר היה ידוע - עצם המניע לחפש ממצאי התיישבות מתקופת הברונזה התיכונה נובע מן ההנחה שמדובר בעיר, אך הדבר לא עולה כלל מן הכתוב בספר בבראשית. גם במקרה זה, דווקא האופי הלא עירוני של העיר בסיפורי האבות תואם במדוייק לאופיו של האתר בתקופה זו, ובאופן פרדוקסאלי מחזק את אמינות וקדמות הכתובים.

3. הפלשתים

טענה נוספת עוסקת בהופעת הפלשתים, שהמחקר מלמד שהגיעו לארץ רק לאחר תקופת האבות לכאורה. אולם כפי שכבר כתב יהושע מאיר גרינץ, עיון מעמיק במקרא מוכיח באופן חד־משמעי שהקבוצה המתוארת כפלישתים בספר בראשית שונה מזו המתוארת בשאר התנ"ך[5]. יש לכך מספר ראיות:

א. מיקומם של הפלשתים בתקופת האבות הוא לא בערים כמו אשקלון, אשדוד או עזה, אלא בארץ גרר השוכנת בכלל בנגב: "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר" (בראשית כ, א). פלשתים אלו כלל לא חיו לאורך חופי הים, שהרי התורה מציינת שאזורים אלו היו בשליטת עמי כנען (שם י, יט; במדבר יג, כט). לעומת זאת, הפלשתים המופיעים בתקופת השופטים גרים בערים השוכנות לחוף הים: עזה, אשקלון ואשדוד, אך לא באזור הנגב[6].

ב. בראשם של הפלשתים המופיעים בספר בראשית עמד מלך, שנשא שם בעל אופי שמי (אבימלך). לעומת זאת, את הפלשתים של תקופת השופטים ואילך הנהיגו "סרנים", ואלו נשאו שמות לא שמיים (כמו אכיש). גם שמו של שר צבאו של אבימלך, פיכול (בראשית כא, כב) הוא כנראה שמי־מערבי [7]. לו היה מדובר בתופעה אנכרוניסטית, היינו מצפים שתהיה התאמה בין שמות ערי הפלשתים בספרי הנביאים לשמותיהם בספר בראשית, וגם בצורת השלטון שלהם.

לאור זה נדמה כי האוכלוסיה המכונה "פלשתים" בספר בראשית שונה בצורה משמעותית מזו בספרים המאוחרים. אך מה הסיבה לכך? יש שהציעו כי לפחות מן המקרא עולה כי הפלשתים שחיו בימי האבות אינם זהים עם אלו שבספרי הנביאים. הפלשתים המתוארים בסיפור האבות הם קבוצה קדומה שחיה בנגב, ואלו הגיעו לארץ כמה מאות שנים לפני הקבוצה הגדולה שפלשה לארץ בתקופת הברזל. ואכן, בהמשך, נדמה כי המחקר הארכיאולוגי הצליח להוכיח טענה זו.

בחפירות ארכיאולוגיות בצפון מערב הנגב התגלו קברים ייחודיים שאין להם מקבילות בארץ, אך יש להם מקבילות ביוון, קפריסין ואנטוליה. הקברים מתוארכים לסוף תקופת הברונזה התיכונה ולתקופת הברונזה המאוחרת. גונן מציינת בעבודתה על הקבורה בתקופת הברונזה המאוחרת שיטת קבורה ייחודית בתיבות חרס (לרנקסים). קבורה כזו, שבה נמצאו עצמות ילדים בתיבת חרס, נמצאה בגזר שבשפלה ובגן הפרסי בעכו. השיטה הייתה נפוצה בתרבות המינואית בכרתים, והיא "מרמזת על קשר כלשהו עם העולם המינואי". אמנם הקברים מתוארכים לשלהי התקופה, אך הממצא הארכיאולוגי מצביע על כך שקבוצות מהים האגאי שהו בארץ בצפון מערב הנגב (אזור נחל גרר), מאות שנים לפני שהפלשתים המוכרים מהתעודות המצריות הגיעו לארץ. ראוי לציין שבחפירות באתרי יישוב שנעשו באזור כמעט שלא הצליחו להתחקות אחר אותן קבוצות אגאיות. רק החפירות בקברים אפשרו להבחין בכך. הדבר מצביע על הקושי בזיהוי קבוצות אתניות על פי ממצא ארכיאולוגי בלבד. לנתונים אלה מתוסף ממצא שפורסם לאחרונה: בחפירות בתל הרור שבצפון מערב הנגב התגלה שבר של פיטס (קנקן גדול) ועליו חרותת בכתב מינואי. בדיקות של הרכב חומר הגלם של הכלי (בדיקות פטרוגרפיות) מלמדות שהכלי נוצר בכרתים. החופר אורן מציין שעדויות נוספות ממצרים ומכנען מלמדות על קשרים בין מצרים וכנען עם כרתים, כמו גם ארמון מתקופת הברונזה התיכונה שהתגלה בכברי שבמערב הגליל ובו תמשיח (פרסקו) בסגנון מינואי. מעניין שוב להדגיש שהממצא המובהק הזה נמצא בעיקר בצפון מערב הנגב ומשתלב עם ממצאי הקברים שהוצגו לעיל. ייתכן שלקבוצות אלה התכוון הכתוב 'וְהָעַוִּים הַיּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתּרִים הַיּצְאִים מִכַּפְתּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם' (דברים ב' כג).

מדוע אפוא נקראו שתי הקבוצות באותו השם? מממצאים שונים נראה כי גם הפלשתים הקדומים מוצאם מאזור הים האגאי, ומשום כך, נראה שגם הם, כמו הקבוצה האיגאית המאוחרת נקראו בשם "פלשתים". כך או אחרת, גם במקרה זה, כמו במקרים האחרים, התיאור המקראי של הפלישתים של תקופת האבות לא רק שאיננו מקשה על אמינות המקרא, אלא מחזק דווקא את הטענה שספר זה משמרת מסורת קדומה על השבטים האיגאים שישבו בנגב בתקופת האבות. 

4. דוגמאות נוספות - שמות ומקומות

באופן דומה, יש שהתייחסו גם לשם "אור כשדים" כמייצג מציאות מאוחרת. אולם גם טיעון נפוץ זה שגוי בבירור, ויותר מכך - רק מחזק את אמינות ספר בראשית. ראשית, הטענה כאילו מדובר באנכרוניזם מתבססת על ההנחה ששבטי הכשדים (שבטים שמקורם מאיזור סוריה [38]) הגיעו לאיזור דרום בבל רק בסביבות המאה ה-6 לפנה"ס. אולם, כבר בכתובות מתקופת ממלכת אור השלישית [22] ידוע מקום בבבל בשם kashdaduלכן אין זה מן הנמנע אם כן ששבטים צפוניים קדומים היגרו לבבל עוד בתקופות קדומות. דבר זה נרמז אולי בכמה תעודות ממארי (גרינץ) ומכמה כתובות חדשות שפורסמו לאחרונה [32]

אולם, כל ההזדקקות לדיון זה מיותרת מעיקרה. ממחקר הכתובות אנו יודעים שאור השומרית מעולם לא נקראה באף תעודה "אור כשדים". למעשה, השם "כשדים" כלל איננו שייך במקורו לקבוצה אתנית. הפועל "כשדו" באכדית משמעותו היא "פלישה / התיישבות" [23]. וממילא, ברור הדבר ששם זה אמור להינתן לקבוצה פולשת. פירושו המקורי של השם "אור כשדים" איננו אלא "אור המתיישבים/הפולשים". לכן, כל המתואר בספר בראשית הוא כי מוצאו של אברהם באתר בשם "אור" בו חיו מהגרים. אין בסיס אמפירי או לשוני לטענה כי עיר זו הינה אור השומרית דווקא. מקום מוצאו של אברהם יכול להיות כל עיר במזרח הקדום ששמה "אור" וקשורה למהגרים, וערים כאלה כפי שעוד נראה - קיימות גם קיימות.

ובאמת, מבדיקת פשט המקרא, לא רק שעולה שקישור זה אין לו בסיס מחייב - אלא באופן ברור שגוי. כבר בימי הביניים הבחינו פרשני הפשט כי תיאורה המקראי של אור כשדים ממקם אותה ללא כל ספק באיזור סוריה. לפני מאות שנים עמד הרמב"ן על העובדה שאור כשדים חייבית להיות סמוכה לחרן משום דאברהם מתאר את חרן כ"בית אבי וארץ מולדתי". ממילא, מתחייב מכך שאור כשדים וחרן אלו סמוכות אחת לשניה. אולם, אור השומרית, שוכנת מאוד קילומטרים דרומה וכלל לא נמצאת באיזור חרן. סיוע נוסף מגיע מתיאור מקראי אחר. לפי הכתוב, מצאו של אברהם ב"עבר הנהר". והנה, גם תיאור זה סותר את מיקומה של אור השומרית, שהרי זו איננה נמצאת כלל מעבר לנהרות. ראיה נוספת מגיעה ממסלולי הנוודים והסחר מתקופה זו. מסתבר שמסלול הסחר והנדודים בין דרום בבל (אור השומרית) לא"י כלל לא עבר דרך חרן. מסלולי הסחר מאור השומרית עברו בעת העתיקה דרך מארי ותדמור ומשם לכנען, או לחלופין דרך העיר בבל, מארי וחלב. בעת העתיקה אף מסלול נדודים מאור השומרית לכיוון כנען איננו יכול לעבור בחרן. לכן, לפי העולה הן מהמחקר ההיסטורי והן מפשט המקרא, לא רק שאין בסיס לטעון כי אור כשדים הינה אור השומרית - תיאור זה סותר את כל הידוע לנו מהמקרא וחקר המזרח הקדום.

אם כן, כל הדיון בזמן הגירתם של הכשדים - עם שמקורו מאיזור ארם/סוריה! [38] - לדרום בבל הוא חסר כל חשיבות. אור כשדים איננה שוכנת בדרום בבל (אור השומרית) אלא באחד מהתלים באיזור סוריה/ארם. ובאמת, באיזור זה נמצאים אתרים כגון "אור-כש" או "אור-פא". הנה למדנו כי הם אור כשדים איננו יכול בשום אופן להקשר לאור השומרית אלא לאחד התלים שבצפון סוריה - אזור בו היו בהחלט כמה ערים ששמן הולם את תיאורי המקרא, וזהו אף מקום מוצאם של הכשדים. 

כאן חשוב להדגיש כי אזכורה של "אור כשדים" בספר בראשית, יש בו דווקא לחזק ולהוכיח את קדמות ספר בראשית, ולא להפך. כפי שאמרנו, ספר בראשית ממקם את מוצאם של הכשדים באיזור ארם, ולא באיזור מסופוטמיה. אם כן, המקרא מתאר היטב דווקא את המציאות הקדומה מימי אברהם, אך איננו הולם בשום דרך את המציאות שהיתה בתקופות מאוחרות יותר (אם כי כאמור, אין לשלול ישוב ספורדי של הכשדים בדרום בבל כבר בתקופת אברהם, כדברי גרינץ). 

קדמות זו עולה אף ממחקר לשוני. במאה ה-15 לפנה"ס עם התפתחות השפה הבבלית, הפך ביטוי האותיות sd ל-ld. משום כך, בתקופות המאוחרות, נהגו כל העמים לכנות את השכדים בשם "כלדיים". המקרא לעומת זאת, היה היחיד ששימר את השם הקדום של העם, לפני המאה ה-15 לפנה"ס! העובדה שספר בראשית משתמש דווקא בביטוי אור-כשדים ולא בביטוי אור-כלדיים, והמיקום בו הוא ממקדם "כשדים" אלו, היא ההוכחה הטובה ביותר דווקא לקדמות המסורת אודות הכשדים בשפה המקראית[12], ולא ההפך

כשלים כמו אלה שהזכרנו פה ניתן למצוא גם בטענות המפוקפקות בדבר איחור השמות בסיפור יוסף, שמות שמתברר שמשמרים דווקא תבניות קדומות[13], וכן בדבר טענות על אי אזכורן של קבוצות אתניות [14]. כל אלו מלמדים ומחזקים שוב ושוב על הדיוק של התיאור המקראי! על אף כי לא נגענו בדברינו במכלול הטענות, ניתן להמשיך ולהצביע על שגיאות דומות גם בשאר הטיעונים המובאים בעניין זה. יתרה מזאת, מתברר בדרך כלל שטיעונים מסגנון זה לא רק שאינם מחלישים את קדמותו של ספר בראשית, אלא דווקא מחזקים ומוכיחים באופן ברור את קדמותו.

סיכום

התיאור ההיסטורי שבספר בראשית תואם לעולם התרבותי ולארץ ישראל בתקופת הברונזה התיכונה, בדיוק בתקופה בה חיו על פי ספר זה האבות. קיימת התאמה רבה בין התיאור בבראשית לבין הידוע לנו על אותה התקופה, בתחום השמות הפרטיים, הגיאוגרפיה הישובית, נוהגי החיים ומנהגי הדת. תופעות אלה, שבחלקן לא היו יכולות להיות ידועות למחבר מאוחר יותר, ולעיתים גם עומדות בניגוד לחוקי התורה והתרבות המאוחרת, מלמדות כי ספר בראשית משקף בבירור מסורות עתיקות מימי הברונזה התיכונה. למעשה, בניגוד למה שטענו כמה חוקרים בהתבסס על טיעונים ארכאיים וחסרי רלוונטיות כגון באר שבע, הפלישתים והגמל, ספר בראשית מתאר בצורה מדויקת את העולם העתיק של ראשית האלף השני לפני הספירה. המיקום הגיאוגרפי של הפלישתים, הצגת הגמלים כחיה נדירה, באר שבע כמפגש בארות קטן, התיאור הצפוני של הכשדים והשם "נהריים" תואמים אך ורק לתרבות ראשית האלף השני לפני הספירה. 

הטענה כי ספר בראשית נכתב כאלף שנה מאוחר יותר ובכל זאת ידע "במקרה" שמות, חוקרים, מנהגים, אירועים וגיאוגרפיה ישובית שתואמת רק לראשית השני לפני הספירה, היא חסרת יסוד ובלתי מתקבלת על הדעת. אם נסכם את דברינו, נראה שהבחינה הביקורתית-מחקרית של ספר בראשית לא רק שלא מקשה על קדמותו, אלא למעשה מוכיחה בבירור את קדמותה ודיוקה של מסורת האבות.   

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "האמינות ההיסטורית של ספר בראשית" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


[1] כך למשל כתב נדב נאמן: "מקובלת ההנחה, שאין מדובר בתקופה היסטורית, וכי הרוב המכריע של המסורות הכלולות במחזור סיפורי האבות, ואולי אף כולן, משקפות מציאות המאוחרת, בהרבה או במעט, לראשיתה של תקופת ההתנחלות" ("פרשת כיבוש הארץ בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית", בתוך: נדב נאמן וישראל פינקלשטיין [עורכים], מנוודות למלוכה, עמ' 286-287).   

[2] בעיין מחקרו של הייד עיינו: Heide, Martin (2011). "The Domestication of the Camel: Biological, Archaeological and Inscriptional Evidence from Mesopotamia, Egypt, Israel and Arabia, and Literary Evidence from the Hebrew Bible". Ugarit-Forschungen. לדברי אולביירט ראו במהדורה העברית של ספרו "מתקופת האבן ועד הנצרות", בתרגומו של י. מ גרינץ, (עמ' 96). ראו גם: Magee, Peter. (2016). When was the dromedary domesticated in the ancient Near East?. Zeitschrift für Orient-Archäologie. 8. 253-278..

[3] כך טוען גם קנט קיטשיין, מגדולי האגיפטולוגים בימנו, והוא כותב נגד סילברסטון ופינקלשטיין שהתעקשו שהגמלים הם אנכרוניזם: "בנוגע לתקופת האבות וליציאת מצרים שני חברינו הם לחלוטין נטולי עומק, טועים באופן חסר תקנה ומטעים לחלוטין... גמלים אינם אנכרוניזם בתחילת האלף השני, ומעולם לא היו" (On the Realiability of the Old Testament. Eardmans Publishing Company, 2003- עמ' 465)   

[4] כך כתב נאמן: "יסודותיהם של קירות שבמפלסם נמצאו ממצאים מתקופת הברזל-2, היורדים לעומק רב יותר משני מטרים מתחת לפני השטח, טרם נחשפו. ייתכן אפוא שבביר א־סבע יימצאו שרידים מתקופת הברונזה התיכונה [תקופת האבות], וייתכנו גם זיהויים אחרים של באר שבע המקראית" .   

[5] אמנון בזק, עד היום הזה, עמ' 247.    

[6] אמנון בזק, שם. גרר שכנה כנראה בתל הרור, שהיה אתר בגודל ניכר בתקופת הברונזה התיכונה.

[7] עולם התנ״ך, בראשית, עמ' 139.   

[8] ראו בהרחבה במאמרו של יואל אליצור, "שמות האל ותאריכי כתיבת ספרי המקרא", בתוך: בעיני אלהים ואדם.

[9]  תומפסון וואן-סטרס ניסו להקשות על הראיה מן השמות על ידי טענה שניתן למצוא פה ושם שמות שכאלה בתקופות מאוחרות יותר. טיעון זה אולי נשמע טוב - אבל פשוט לא עובד. השמות בספר בראשית מאפיינים באופן ברור את תרבות האלף השני לפנה"ס. בעוד ששמות מסוג זה מהווים כמעט 60% מרשימות השמות הקדומים, הם צונחים לכ-10% ובהמשך אף פחות החל מתקופת הברזל (הסטטיסטיקה נמצאת אצל קיטשיין).  

מפתיע שהמקרא יודע "במקרה" לבחור רשימה שלמה של שמות בספר בראשית שלא מתאימים בשום אופן לשמות הנפוצים בתקופת הברזל (כגון שמות תיאופורים עם השם "יהו"), ובו בזמן מתאימים "במקרה" דווקא לשמות הנפוצים במסופוטמיה של ראשית האלף השני לפנה"ס.

היו שניסו דווקא להקשות על אמינות סיפורי האבות מן השמות. לדוגמה, "תרח", "סרוג" ו"נחור" דומים לשמות מקומות באזור חרן המופיעים גם בתעודות באלף והראשון לפנה"ס. לטענתם, הדבר מלמד שלא יתכן שמדובר באנשים אמיתיים. אולם, טענה זה הפוכה מההיגיון. התהליך הטבעי, בדרך כלל, הוא הפיכת שמות של אבות וראשי שבטים לשמות של שבטים, ויותר מאוחר לשמות של מקומות, ערים או ארצות. זו היא ראיה ברורה לכך שהרשימה הזאת עתיקה. קיטשיין הראה שפעמים רבות קורה אף הדבר ההפוך. גם  זה איננו מפתיע. שמות אתרים קשורים תמיד לרקע התרבותי של חברה, וממילא הדבר המתבקש ששמות האישים ישקפו את הרקע התרבותי של זמנם. כך לדוגמה, תרח ונחור הם אכן שם של אתר, אך גם שמות של דמויות ממשיות הנזכרות בארכיון מארי מהמאה השמונה עשרה לפני הספירה. גם השמות הרן ואברהם מוכרים בתקופה זו. גם פה אם כן, הקושיה לא רק שאינה תקפה, אלא אף מחזקת את אמינות המקרא. וכבר ציינו כי המסורת הגנאלוגית שבספר בראשית מקבילה בדיוק לגנאלוגיה השמית-מערבית מאשור ומבבל מתקופתם של שמשי-אדד וחמורבי. מקרים כגון אלה רק מוכיחים את עתיקותה.

[10] K.A. Kitchen, Ancient Orient and Old Testament, London 1966, pp. 40-56

[11] יואל בן נון, שם, עמ' 10. 

[12] יהושע מאיר גרינץ, ייחודו וקדמותו של ספר בראשית, מאגנס, ירושלים, תשמ"ג.

[13] קיטשיין עמד על כך כי מדובר תמיד בתבניות שם קדומות. בקצרה נאמר כי רדפורד טען כי השמות 'צפנת פענח', 'אסנת' ו'פוטיפר' הם שמות המשקפים את המציאות של האלף הראשון לפנה"ס. קנת קיטשיין חלק בתקיפות על קביעה זו והראה שאין לה בסיס של ממש. בעוד שהשם 'אסנס' אכן נמצא רק בתעודות מהאלף הראשון לפנה"ס, ניתן למצוא במצרים של הממלכה התיכונה את השם 'אסנית'. כך גם לגבי השם 'צפנת פענח' אשר מהווה דווקא הוכחה לקדמות מסורת סיפורי יוסף. תבנית השם דג'נפ-פלוני (במקרה של יוסף - דג'נפ-פיענק, על בסיסו עושה התורה מדרש שם) היא התבנית הנפוצה ביותר לעבדים שמיים במצרים של הממלכה התיכונה. לגבי קיטשיין, גם השם 'פוטי-פר' (פדי-פר במצרית) מוצאו בתבנית השם העתיקה 'דידי-פלוני' שכבר בשושלת ה-19 השתנתה לתבנית המצרית ל'פדי-פלוני' וממילא לפדי-פר. לעניין כל אלה ראו: Kenneth A. Kitchen, “Genesis 12–50 in the Near Eastern World,” in He Swore an Oath: Biblical Themes from Genesis 12–50, ed. Richard S. Hess, Gordon J. Wenham, and Philip E. Satterthwaite (Cambridge: Tyndale House, 1993),

[14] לעניין הארמים: בספר בראשית הארמים מוזכרים בעיקר כקבוצה אך לא כמדינה. ובאמת, השם "ארם" נזכר בתעודות מכל רחבי המזרח הקדום החל מסוף האלף השלישי לפנה"ס ואילך (יצחק מייטליס, לחפור את התנ"ך, ראובן מס, 2006, עמוד 121). לדוגמה, ארם כשם של מקום מוזכר כבר באסטלה של נרם-סין מן האלף השלישי לפני הספירה, וכשם של קבוצה בתעודות ממארי שבצפון סוריה בסביבות שנת 1900 לפני הספירה ובתעודות מצריות מהמאה ה-14 לפנה"ס. חלק מהאזכורים אינם וודאים, ומיקומה של ארם זו איננה בהכרח באיזור הנהרות, אך מוסכם ששם זה היה מוכר לכל הפחות מאמצע האלף השני לפנה"ס. אולם, גרינץ הראה כמה תעודות המלמדות שמשפחות ארמיות שכאלה התגוררו באזור הנהרות כבר במחצית הראשונה של האלף השני לפנה"ס (בעיקר על סמך שמות ארמיים באיזור, ואתרים קדומים בבבל כגון Aramu). 

למעשה, השם המלא "ארם נהריים" הוא הוכחה ברורה לקדמותה של מסורת מקראית זו, שהרי חוקרים רבים עמדו כבר על הנקודה שהשם "נהריים" מופיע בתעודות השייכות לאלף השני לפנה"ס אך נעדר לגמרי מתעודות מאוחרות יותר (אנצ”ע נהריים). ראו: יצחק מייטליס, לחפור את התנ"ך, ראובן מס, 2006.

החיווים המקראיים הם הקבוצה הידעה גם כחורים. כך עולה באופן ברור מרשימות נשות עשיו המקבילות בין חיוי וחיתי. קבוצה זו מוכרת מתעודות מצפון מסופוטמיה. רמזים ותעודות המזכירות שמות של עם זה נמצאו אף בגזר, תענך ושכם. 

החיתים הופיעו גם הם ללא כל ספק כבר בסוף האלף השלישי לפנה"ס (ראו: בנימין מזר, ערך 'חת', אנציקלופדיה מקראית כרך ג', עמ' 357-320) ותליון עם אל חיתי נמצא אף בשילה של תקופת הברונזה התיכונה. יותר מכך, אזכור החיתים מוכיח את קדמות הכתוב בספר בראשית, שהרי סימנים ארכאולוגיים אופייניים לעם זה (שמוצאו מאנטוליה) ידועים בארץ ישראל, ובעיקר בחברון (!), רק בשכבות ישוב השייכות לתקופת הברונזה התיכונה - זמנו של אברהם.

מכך אנו למדים כי לא רק שאיזכורי העמים לא מקשים על ספר בראשית, הם אף מחזקים את קדמותו. הארמים של ספר בראשית הם לא ממלכה אלא עם, והחיתים כעם שנמצא גם בא"י מתאימים רק לימי אברהם. דברים אלו, לא רק שאינם מתאימים לכתיבה מאוחרת, אלא מתאימים אך ורק למציאות הקדומה של ראשית האלף השני לפנה"ס.

היו שניסו להקשות על אמינות החומש מהעובדה שהפולמוס בין יוסף ליהודה תואם למציאות שעתידה להשתקף בין שתי ממלכות אלו. אולם טיעון זה מפוקפק ביותר. לא רק שהוא מניח א-פריורית שכל פעם שהמקרא מצליח לחזות את תמונת העתיד - הרי שמדובר בכתיבה מאוחרת, הרי שהוא גם איננו רציני מהצד התרבותי. ההפך הוא הנכון, הניסיון מורה שסכסוכי הגמוניה בקרב משפחות הם תופעה שדווקא ממשיכה בדרך דור אחר דור, למשך מאות שנים. סביר מאוד למעשה שבתרבות שבטית כמו זו המתוארת במקרא, משפחות דומיננטיות ינהלו מאבקי הגמוניה דור אחר דור.

[15] יואל אליצור, "אופנות בחקר תולדות ישראל", על אתר ז, תש"ס. 

בעניין זה ראוי היה להזכיר גם את חקר העיר העצומה שהתגלתה לאחרונה בתל-אל חמאם במישור ים המלח וחרבה לפחות לטענת החופרים באסון טבע אדיר ובשריפה בסביבות שנת 1670 לפנה"ס - תקופת אברהם. על אף שקיומו של האתר וחורבנו ברור, על סיבת החורבן קיימת מחלוקת ויש לחכות לפרסום מדעי מלא על מנת שיהיה ניתן להתייחס לסוגיה.

[16] להלן כמה דוגמאות נוספות לעתיקות המשתקפת בספר בראשית:

א. אברהם נלחם יחד עם ‘חניכיו’ ועם ‘בעלי ברית אברם’ (בראשית יד יג). חוקר הלשון פרופ’ חיים כהן כותב שהמונח ‘חניכיו’ הוא יחודי בתנ”ך, ומוכר לנו רק מתעודות מהמאה ה-15 לפני הספירה. גם בנימין מזר כותב שמונח זה היה נוהג בכנען לפני הכיבוש הישראלי (בנימין מזר, ס’ קלוזנר). גם בנוגע למונח ‘בעלי ברית אברם’ כותב ויינפלד כי מדובר במונח משפטי הידוע לנו מן הספרות המסופטוטמית של האלף השני לפנה”ס, ולאחר מכן מונח זה השתנה (עולם התנ”ך, בראשית, עמ' 105).

ב. לאחר המלחמה אברהם נותן מעשר למלכי צדק מלך שלם, “והוא כהן לאל עליון”. המנהג לתת מעשר למלך מוזכר בספרות הכנענית שלפני הכיבוש הישראלי (מנחם הרן, אנצ”מ מעשר 212) וכן ידוע כי המלך נחשב ככהן בכנען לפני הכיבוש (יעקב ליוור, אנצ”מ מלך, 1085). בהמשך, כשאברהם מדבר עם מלך שלם, הוא אומר “אל עליון קונה שמים וארץ”. גריניץ (88) מראה שנוסח זה היה מקובל בזמן אברהם. מכל אלה, הנקודה חשובה לענייננו היא העובדה שהראה אופנהיימר, שכינוי זה לא היה רווח בשום אופן לאחר המאה ה-15 לפנה”ס (אופנהיימר במאמרו “אל עליון קונה שמים וארץ” שנתון למקרא ולמזרח הקדום ב’ תשלז’ עמ’ 20-26, ובספרו הנבואה הקדומה בישראל עמ’ 15)

ג. אברהם נוסע לגרר ואבימלך לוקח לעצמו את שרה. לדברי אבימלך מכשול באשה נשואה הוא “חטאה גדולה” (בראשית כ ט), ובתעודה מאוגרית מאמצע האלף השני לפנה”ס אנו מוצאים ביטוי זה עצמו בקשר לאשת איש “חטאה חטא גדול” (ויינפלד, עולם התנ”ך,  בראשית, 133, גרינץ, בראשית, 75).  במקרה זה, מקבילה זו קיימת גם במצרים בתקופות מאוחרות יותר.

ד. אימוץ נכדים כיורשים, כפי שמופיע בסיפור יעקב עם אפרים ומנשה, הוא נדיר ביותר, אבל נוהג שכזה תועד בתעודות אוגרית מהאלף השני לפנה"ס. ראו: John H. Walton, Victor H. Matthews, and Mark W Chavalas, The IVP Bible Background Commentary: Old Testament, InterVarsity, 2000.

ה. בטקסט מן האלף השני לפנה"ס באללח ישנה הקבלה לבראשית ט"ו במעשה הריגת בעל חיים במסגרת שבועה בדבר מתנת האדמה (בראשית ט"ו: 9–11, 17–18). ואן-סטרס טען שטקסט השבועה מאללח הוא מקוטע והשוואות טובות יותר קיימות באלף הראשון לפני הספירה. אולם ההשוואות לאלף הראשון עוסקות כולן במקרים בהן הרג בעל החיים הוא העונש שיקרה לנשבע אם יפר את האמנה, רעיון שאיננו מופיע בספר בראשית (Hess).

ו. נישואי יעקב עם רחל ולאה מדגימים את הנוהג הקדום מנוזי לפיו היורש מאומץ ומתחתן עם בתו של המאמץ. גם פה, ואן-סטרס התנגד להשוואה זו היות ולא שולם מחיר כלה במצבים כאלה בנוזי, ולא מופיע בתורה כי יעקב אומץ על ידי לבן. אולם ההקבלה אינה תלויה במחיר, ולבן אכן מתאר את יעקב כ"עצמי ובשרי" (בראשית כ"ט, י"ד), אשר מרמז על בן משפחה (Hess). 

ז. כל תיאור הקניין של אברהם את מערת המכפלה מאת בני חת, מקביל באופן ברור לצורת הקנייה המתוארת לנו מאותה תקופה, כפי שהראה להמן. חוזי המכר החתיים מציינים את כל העץ אשר בנחלה, כל אופן המשא ומתן לפרטיו מתברר לפי חוקי החתים שנהגו באותה תקופה, הצורה בה מעלה עפרון את הצעת המחיר, שקילת הכסף. תיאור הנכס ואופן העמדת העדים, כולל הביטויים המדוייקים “בכסף מלא” “עובר לסוחר” “עם הארץ”, הסכמת מנהיגי המקום לקנייה - הכל תואם למשפט שהיה מקובל באלף השני לפנה”ס. ליונשטם כותב כי דעתו של להמן התקבלה על רוב החוקרים (גם קיטשיין מביא אותה כאנלוגיה מודרנית תקפה), ולהמן מסכם: “בראשית כג’ חדור ידע מעמיק של הבחנות דקות ומסובכות בחוקים ובמנהגים חיתיים התואמים כראוי את תקופתו של אברהם”. (ויינפלד, עולם התנ”ך בראשית 147). ואן-סטרס חלק על אנלוגיה זו וטען כי אנלוגיה טובה יותר קיימת בתעודות נאו-אשוריות. אולם האנלוגיה אותה הציע איננה מתאימה לסוגה הספרותית של פרשת עפרון, מה גם שזו קיימת בניגוד לדבריו כבר בתעודות מהאלף השני לפנה"ס (קיטשיין). 

ח. כבר ציינו כי לפי התעודות ממסופוטומיה מימי אברהם, כאשר אשה אינה יולדת היא נותנת את שפחתה לבעלה כדי להיבנות ממנה. במקרה שהשפחה מתגאה על גבירתה, מותר להורידה בחזרה למעמד של עבדות. אחרי שהשפחה יולדת, רשאית הגבירה לשלח אותה (משה ויינפלד, עולם התנ”ך בראשית עמ’ 91). אולם מתברר כי אף האמירה ‘כי לא יירש בן האמה עם בני’ מתאימה לחוק, לפיו אם האדון מכיר בבן האמה הוא יורש עם הבן, ואם הוא מגרשו אינו יורש (גרינץ, יחודו וקדמותו, עמ’ 54, שמואל ליונשטם, אנצ”מ ע’ ירושה).

ט. בבראשית כ"ה 23, המונח העברי לבן הבכור אינו הביטוי הרגיל "בכור" אלא "רב". המילה האכדית המוכרת, rabû, משמשת בעצמה גם את הבן הבכור, אך עד כה הופיעה רק בלוחות של אמצע האלף השני, מנוזי, אלאלה, אוגרית ואשור התיכונה. אולם מהתקופה הניאו-אשורית ביטוי זה לא שימש יותר עבור הבכור אלא עבור היורש הראשי.  השימוש בביטוי זה במקרא ("רב יעבוד צעיר") תואם דווקא למסורת של האלף השני לפנה"ס (מובא אצל Selman, ראה לעייל).

י. שנער ככינוי למסופוטמיה היה בשימוש בקרב ארצות "מערביות" רק בסוף האלף השני לפנה"ס ולא מאוחר יותר (קיטשיין). גם השם "נהריים" מופיע רק בתעודות מהאלף השני לפנה"ס (אנצ"מ, ע' ארם).

יא. התורה משתמשת בכתיבים שבהמשך היוו חריגים. לדוגמה, בתורה אין הבדל בין "היא" ל"הוא" שניהם נכתבים בד"כ אותו דבר, למעלה ממאה פעמים. בהמשך לכך, בספר בראשית עלמה מופיעה כ"נער", ובטקסטים מאוחרים יותר נכתבת "נערה". גם המילה בואך מופיע בתורה כ"באכה" ובנביאים והלאה בתכתיב המאוחר יותר "בואך". דוגמא נוספת ניתן לראות בדברי שטיינברג, במילון התנ”ך שכתב כי הכנוי נָה בא חסר "ה" תנועית רק בחומש התורה ובספר רות, כמו ותלדן (ברא' ל' לט) ותאמרן (שמות ב יט). וכן הצורות: שמען (בראשית ד כג). הסיום ב"ה" במקום "ו". "אהלה" (בראשית ט כא, יב ח, יג ג) במקום אהלו. עירה במקום עירו, סותה, שילה וכו'. 

יב. ישנן מלים שנמצאות בשימוש בחומש, ונעלמות לגמרי או כמעט לחלוטין בהמשך המקרא. המלה ‘נקבה’ הבאה בתורה יותר מ-20 פעמים, נמצאת בכל הנביאים רק פעם אחת. המונח ‘מין’ הנמצא בתורה יותר מ-30 פעמים, לא שרד בזמן הנביאים כלל! גם יחידות המדידה משתנות. בתקופת התורה כונתה יחידת זמן של שנה בשם ‘ימים’, ביטוי זה מופיע עוד פעם או פעמיים בנביאים ראשונים, ומשם ואילך נעלם. בזמן התורה, כינו את המוות ‘נאסף אל עמיו’, הביטוי הזה בא הרבה פעמים בתורה, עוד פעם אחת בימי השופטים. ומכאן ואילך איננו. וכן הביטוי ההפכי ‘ונכרתה הנפש מעמיה’, בא הרבה פעמים בתורה. אבל אינו מוזכר בזמן הנביאים. 

ההבדל מתבטא גם בתופעה ההפוכה: הרבה תיאורי מלחמות מופיעים בתורה ובנביאים. חלק מהמושגים הקשורים במלחמות מופיעים עשרות פעמים בנביאים, ואין להם זכר בתורה. למשל ‘תשועה’ 33 פעמים, 'מעוז' 35, 'עוז' 45,  ‘קרב’ 10, ‘שקט’ פעמים רבות מאד - וכל המושגים הללו אינם נמצאים בתורה. כך גם המלה ‘בשורה’ הבאה 29 פעמים בנביאים, איננה בתורה. ‘תקוה’ כ30 פעמים בנ”ך, אינה בתורה. 

יג. התורה עורכת רשימה של בני ישמעאל, ואלו מחולקים לשתי קבוצות עיקריות - מזרחית וצפונית. בעוד שהשמות ברשימה המערבית נזכרת רק בתעודות החל מהמאה ה-8 לפנה"ס, רוב השמות ברשימת השבטים המזרחיים הופיעו באלף השני לפנה"ס ולא נזכרו עוד לאחר המאה ה-10/11 לפנה"ס (גרשון גליל, עולם התנ"ך).

פה חשוב להזכיר נקודה נוספת הנידונה במחקרים אודות תארוך תקופת האבות. כפי שציינו בראשית דברינו, החל משנות ה-70 כמה חוקרים, ובראשם תומס תומפסון וג'ון ואן-סטרס, העלו ביקורת אודות קיום אנלוגיות בין סיפורי האבות למציאות האלף השני לפני הספירה. ברובם של המקרים (בוודאי אלו המובאים במאמר זה) השגות אלו לא הצליחו להתמודד בצורה טובה עם הרבה מקישורים ברורים אלו (שהתרבו מאוד מאז) דווקא לתרבות הקדומה. ואן-סטרס היה מודע לעובדה שקישורים שכאלו קיימים ברבים מן המקרים, וציין כי הרבה מהמאמץ לחיפוש אחר מקבילות של האלף השני הוא בעייתי מבחינה מתודולוגית. לדבריו, הרבה מקישורים אלו מגיעים מרשימות ערים בעלות כלכלה מבוססת חקלאות. לדבריו, או שעלינו להבין את האבות על רקע תרבות עירונית, דבר שאיננו מסתדר עם המקרא, או שהטקסטים בכתב היתדות אינם רלוונטים. אולם טיעונו זה מפוקפק ביותר. ראשית, מנהגי החיים הידועים לנו בעת העתיקה הגיעו תמיד הגיעו מערים שונות, וברור שערים אלו שיקפו במידה כזו או אחרת את התרבות הכללית בת הזמן, בייחוד שחברות עירוניות תמיד קיימו קשרים עם חברות פסטורליות באזורן. לכן, אם מתברר שהמנהגים המופיעים בסיפורי האבות מתאימים באופן כה מדוייק לרקע תרבותי שמופיע בתיעוד היחיד שיש לנו מהאלף השני לפנה"ס, אך הפוכים מאלו שנהגו בתקופות מאוחרות יותר בכל טקסט שידוע לנו - אזי תעודות הללו בוודאי יכולות לשמש ראיה לקדמות מסורת ספר בראשית. מעבר לכך, ואן-סטרס מתעלם ממרכז ההשוואה החשוב ביותר לתרבות האבות - העיר מארי שבסוריה. אכן, תרבות מארי שיקפה רבות כיצד נראה מרכז עירוני משמעותי באלף השני לפנה"ס, אך טיעון זה משתנה באופן דרמטי כאשר עולה למלוכה זמרי-לים, שבתקופת שלטונו נכתבו רוב המכתבים, ואלו מתארים אותו גם כמלך קואליציית שבטים פסטורלים. לכן, המכתבים מתקופתו, בהם ניתן לראות הרבה מקבילות לספר בראשית, משמשים כמקור ידע מהימן לתרבות עירונית אך גם פסטורלית בתקופה זו.

[17] T. L. Thompson . The Historicity of the Patriarchal Narratives . Berlin : de Gruyter , 1974; John Van Seters, Abraham in History and Tradition (New Haven: Yale University Press, 1975); לביקורות על ההיסטוריות של סיפור יוסף ראו גם:  Donald B. Redford, “A Study of the Biblical Story of Joseph (Genesis 37– 50), VTSup 20; Leiden: E.J. Brill, 1970

[18] לכמה ממחקרים אלה ראו: Martin J. Selman, “Comparative Customs and the Patriarchal Age,” in Essays on the Patriarchal Narratives ,ed. Alan R. Millard and Donald J. Wiseman (Winona Lake, Ind.: Eisenbrauns, 1983), 91–139; Bill T. Arnold, “The Genesis Narratives,” in Ancient Israel's History: An Introduction to Issues and Sources, ed. Bill T. Arnold and Richard S. Hess (Grand Rapids: Baker Academic, 2014), pp 27; Kenneth A. Kitchen, “Genesis 12–50 in the Near Eastern World,” in He Swore an Oath: Biblical Themes from Genesis 12–50, ed. Richard S. Hess, Gordon J. Wenham, and Philip E. Satterthwaite (Cambridge: Tyndale House, 1993), 79–80; Richard S. Hess, "The Slaughter of the Animals in Genesis 15:18 – 21 and Its Ancient Near Eastern Context,” in He Swore an Oath: Biblical Themes from Genesis 12 – 50, Grand Rapids, 1993; Fleming, Daniel E. “Genesis in History and Tradition: The Syrian Background of Israel's Ancestors, Reprise.” Pages 193–232 in The Future of Biblical Archaeology: Reassessing Methodologies and Assumptions, Grand Rapids, 224; Richard S. Hess, “The Ancestral Period,” in Behind the Scenes of the Old Testament: Cultural, Social, and Historical Contexts, ed. J. S. Greer, J. W. Hilber, and J. H. Walton (Grand Rapids, MI: Baker Academic, 2018), 187-93; Richard S. Hess. "Second-Millennium BC Cuneiform from the Southern Levant and the Literature of the Pentateuch". Exploring the Composition of the Pentateuch, edited by L. S. Baker Jr., Kenneth Bergland, Felipe A. Masotti and A. Rahel Wells, University Park, USA: Penn State University Press, 2021, pp. 66-72.

[19] יצחק מייטליס, על מקרא ועל קרמיקה ועל מה שביניהם , על אתר ז , תש"ס , עמ' 97.

[20] Rainey, Anson F. “Inside, Outside: Where Did the Early Israelites Come From?” Biblical Archaeology Review 34.6 (2008): 45–47, 49–50. בהרחבה ראו גם במאמרו: Rainey, Anson F. “Whence Came the Israelites and Their Language?” Israel Exploration Journal, vol. 57, no. 1, 2007, pp. 41–64. לביקורת על טענה זו ראו גם:  Hackett, J., and N. Pat-El. “On Canaanite and Historical Linguistics: A Rejoinder to Anson Rainey.” MAARAV 17: 173–88, 2010. יש לציין כי גם אם צודקים המבקרים שרייני הקצין בתיאורו את המצב. הדמיון הרב עליו הצביע מספק לעניין הדברים שאמרנו.

[21] On the Realiability of the Old Testament. Eardmans Publishing Company, 2003, pp 336

[22] Myth and Politics in Ancient Near Eastern Historiography, pp 133.

[23] יהושע גרינץ, ייחודו וקדמותו של ספר בראשית, מאגנס, תשמ"ג.

[24] לדיון בהיסטוריה של המחקר בעניין זה ראו: Thomas W. Davis, Shifting Sands: The Rise and Fall of Biblical Archaeology, Oxford, 2004

[25] רודולף כהן, היישובים בהר הנגב, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית, ירושלים 1986 ,עמ' 303.

[26] אריה קליין, מערת שדה המכפלה, כנס מחקרי חברון א, תשעב, 95-123.

[27] ראוי להזכיר גם את העדויות על מסעות המלחמה של מלכי מסופוטמיה לדכא מרידות "אמורים" בתקופה זו. בעניין זה ראוי להזכיר כי השם 'תדעל' נמצא באוגרית (האלף השני לפנה"ס) עם הכתיב 'תדעל', כפי שהוא מופיע בתורה. בכתובות חיצוניות השם מופיע כ'תדחילי' (וידנפלד, עולם התנ"ך).

אזכור אגבי וזהיר ראוי היה להקדיש גם לתעודות מימי חמורבי המזכירות את "תרו" (תרח?) הפקיד הגובה של העיר אור-כש המספר שהחליט לעזוב את עירו ולהפוך ל"חבירו". בעניין זה, ראוי היה להזכיר בזהירות רבה גם את הטקסטים מן התקופה ההלניסטית אשר נכתבו על ידי היסטוריונים קדומים שהיו נגישים כנראה לספרות ההיסטורית הקדומה שאבדה, ומאשרים את עצם קיומו של אברהם בהוספת פרטים שלא נמצאים במקרא (הקאטיוס, אופולמוס, ניקולאוס איש דמשק ואולי גם פילון מגבל). רונלד הנדל ציין כראיה לקדמות מסורת האבות אף את העובדה כי בתעודות מצריות מוזכר ליד ערד אתר בשם "מצודת אברהם" (המאה ה-10 לפנה"ס). נקודות אלה בהחלט דורשות זהירות רבה ביותר ונדגיש כי אין להסיק מהן משהו בבירור, אם בכלל, אך ראוי בכל זאת להזכירן לכל הפחות כאנקדוטה.

[28] ישראל קנוהל, מאין באנו: הצופן הגנטי של התנ"ך, דביר, 2008, עמ 59-62.

[29] מצב המחקר הארכאולוגי בכל האתרים המוזכרים במסורת סיפורי האבות:

מיושבים - שכם, בית אל/לוז, קרניים, עשתרות, חברון, גרר, סוכות, ארץ פלשתים, הנגב, שלם (אם ירושלים), גלעד, בית לחם, גושן, רעמסס, קדש, דן, דותן, תמנה

מיקום לא ידוע / איננו מתואר כישוב - שווה קריתיים, גורן האטד, ברד, איל פארן, מגדל עדר, פניאל, באר לחי ראי, הם, אלוני ממרא, סדום (אם תל אל חמאם - מיושב), עמורה, אדמה, צבויים, צער, העי (אם דיר דיוואן - מיושבת), שור.

אחרות - באר שבע - לא עיר אלא מפגש בארות (ראה הרחבה); שעיר - אין ממצאים ארכיאולוגים באדום שלפני תקופת הברזל, אך לא ניתן להסמך על כך היות והתיישבות במקום מתוארת בתעודות מצריות מהשושלת ה-12 וה-18 (באגדת שנאהת אף מוזכר "יעוש"); חצצן תמר - מיקום האתר איננו ברור. ההצעות המרכזיות הן עין חצבה או מצד תמר. באיזור מצד תמר דווחה קמיקה כנענית (אנצ"מ, חצצן תמר). בעין חצבה לא נמצא ישוב לפני המאה ה-13 לפנה"ס.

לסקירה ישנה (ולא עדכנית) של המצב הארכאולוגי באתרי תקופת האבות ראו: John J. Bimson, “Archaeological Data and the Dating of the Patriarchs,” in Millard and Wiseman, Essays on the Patriarchal Narratives, pp 53–89. לתוצאות הסקר הארכאולוגי בעשתרות ובקרניים ראה: Albright, W.F., Bronze Age Mounds of Northern Palestine and the Hauran: The Spring Trip of the School in Jerusalem.” BASOR 19: 5–19, 1925; לתוצאות החפירות החדשות בבית לחם ראו: Nigro, L. “Bethlehem in the Bronze and Iron Ages, in the light of recent discoveries by the Palestinian MOTA-DACH.” Vicino Oriente XIX (2015): 1-24; לאזכורי אדום בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת ראו: קיטשיין, אמינות, עמ' 473. לסימני יישוב בסוכות ראו: NEAHL, vol 5. לקדש ראו: Hendrik J Bruins, RADIOCARBON DATING THE “WILDERNESS OF ZIN", RADIOCARBON, Vol 49, Nr 2, 2007, pp 481–497. 

[30] בראשית המחקר קושר תדעל לאחד מהמלכים שנשאו את השם Tudkhalia הידועים מהשושלות החיתיות החל מאמצע האלף השני לפנה"ס ואף קודם לכן במקורות חוץ חיתיים; 

אריוך מלך אלסר, קושר לעיר המדינה לראסה או לחלופין ל- Alsim או Ilansura. השם Arriwuk הופיע בתעודות מארי כאחד מבניו של זמרי-לם; 

כדורלעומר קושר לאחד המלכים העילמיים: Kudur-Lagamar, Kudur-Nahuti; את אמרפל הוצע לראות כחמורבי (אמרפל > אמורפי). 

הזיהויים הללו, בכל הקשור לאישים ספציפיים, אינם מקובלים עוד. קיטשיין כבר עמד על העובדה שאין בידינו רשימות מלכים מלאות של תקופה זו אלא בעיקר אזכורים ספורדיים. ואולם, השמות וערי המדינות הנ"ל תואמים לרקע התרבותי הכללי של תקופה זו.

לדיונים הקדומים בזיהויים אלה ראו לדוגמה: W.F. Albright, “A Third Revision of the Early Chronology of Western Asia,” BASOR 88 (1842): 28–36. דיון ממצא בבעיות קישורים שכאלה ראו אצל תומפסון לעיל. לגישה מפוכחת יותר לנושא ראו: Kitchen, K. Ancient Orient and Old Testament. Chicago, 1966.

[31] ראו: Malamat, A., "Pre-Monarchical Social Institutions in Israel in the Light of Mari", in: History of Biblical Israel: Major Problems and Minor Issues (CHANE 7; Leiden / Boston / Köln: E.J. Brill, 2001), pp. 36-40; ובייחוד בספרו: אברהם מלמט, מארי וישראל, שתי תרבויות שמיות מערביות, ירושלים תשנ"א

[32] Ran Zadok, “A Cylinder Inscription of Aššur-ketta-lēšir II,” in “Now It Happened in Those Days.” Studies in Biblical, Assyrian, and Ancient Near Eastern Historiography Presented to Mordechai Cogan [eds. A. Baruchi-Unna, T. Forti, S. Aḥituv, I. Ephʿal, and J. H. Tigay. 2 Volumes. Winona Lake: Eisenbrauns, 2017], vol. 1 pp. 309-40, especially TR 109 line 6, pp. 316, ותרגומה pp. 321, 331-34. הכתובת מתוארכת למאה ה-12 לפנה"ס. הקבוצה חייב כמובן להיות קדומה לאזכורה הראשון.

[33] כך כתב ברסטד (דברי ימי מצרים עמ' 170-180) על המצב החדש המתואר כמציאות בתעודות מראשית ימי יעחמס: "האדמות שהיו נחלות מורשה.. הופקעו עתה ועברו לידי פרעה... מעתה הוכחדה במצרים האצולה של בעלי האחוזות, אשר בידם נמצא הממשל המעשי בארץ בימי הממלכה התיכונה. עתה היתה כל ארץ מצרים לאחוזתו הפרטית של פרעה …הבריח הראשי במנגנון השלטון היה גם עתה הווזיר, אך פרעה היה רואה אותו בכל בוקר, נועץ עמו על בעיות המדינה... לצרכי גביית המס היו כל האדמות וכל שאר נכסיו של המלך - פרט לנכסים ולאדמות שבידי המקדשים רשומים.... מספרים אלו היו הבסיס לקביעת המיסים… וכן היו באוצר מחסנים אחרים. מחלקה גדולה של הבית הלבן היתה אסם התבואות, ומלבדה היו מכלאות בקר וכל מיני מחסנים אחרים לאגירת התוצרת... בראשם עמד הגזבר הראשי…שופטים לא היו במצרים, אלא כל אדם בעל משרה שלטונית.. נכון היה בכל עת לשמש כשופט... כמדובר היה בדיני קרקעות.. חייב היה הווזיר לחרוץ את הדין תוך שלושה ימים*... בלשכתו נמצאה רשימת פושעים המחכים לדינם... הוא [המלך] פסק את עונשם של הפושעים.. והנדונים היו מצפים בכלא וממתינים לגורלם… הוא [הווזיר] היה הגלגל המניע של כל ארגונה של מדינה עתיקה זו...... גם פיקח על אוצרות כלכליים חשובים... "על פיו נשק כל העם" ככתוב בחומש, ואין ספק כי למשרה זו התכוון המחבר המקראי בתארו את מעמדו של יוסף".

[34] וכך כתבה נילי שופק ("סיפור יוסף – בין אגדה להיסטוריה"): "בעל דמיון רב לטקסי מינוי או הענקת גמול, המופיעים במצרים החל מימי תחותמס הרביעי, בן השושלת ה-18, וכלה בימי רעמסס התשיעי, בן השושלת ה-20… באיורי קברים אלו מופיעות במרכז דמויות המלך והמלכה, היושבים בקיוסק קטן, או משקיפים החוצה בעד חלון הארמון. למסה בצד עומד הפקיד המאושר, המרים את ידיו מעלה בהודיה כשצוארו עשוי רבידים ומשרתיו עסוקים בעיטורו בתכשיטים נוספים. לעתים כללה הענקת טבעת חותם, אשר מסירתה סמלה מתן סמכות לפקיד עם מינויו לתפקיד חשוב; במקרה של יוסף, מינוי ל״אשר על הבית” (ראה להלן). באיורים אחרים נראה הפקיד המאושר בתום הטקס, כשהוא נישא במרכבה כיוסף. תיאור זה חוזר ונשנה (35 דוגמאות) בקברי בעלי כהונה שונים" (נילי שופק, "סיפור יוסף – בין אגדה להיסטוריה", מקדש, מקרא ומסורת – מנחה למנחם הרן, אינדיאנה, תשנ"ו); 

נציין כי רדפורד רצה לטעון שיש מקבילות מאוחרות באשור, אך השילוב המלא (רביד, טבעת, מרכבה וכו') קיים אך ורק במצרים של הממלכה החדשה, ונושא בעל אופי מצרי מבוהק (שפה ואלמנטים מצריים ייחודים, ראה להלן)

[35] On the Realiability of the Old Testament. Eardmans Publishing Company, 2003, pp 349

[36] וכך מופיע בקברו: "אני קורא לאל הטוב מנטו להעיד כי דיברתי אמת. את כל זה הכנתי בבית, ובנוסף על כך, שמתי שמנת במחסן ובירה במרתף בכמויות שהיו גדולות מהנדרש. אספתי תבואה כעמית של אל האסיף. הייתי זהיר בזריעה. וכשהרעב הגיע, ונמשך שנים רבות, חילקתי תבואה לתושבי העיר בכל שנות הרעב" (Julie Stauder-Porchet, Elizabeth Frood, and Andréas Stauder (ed'), Ancient Egyptian Biographies Contexts, Forms, Functions, Atlanta, 2020, pp 297). למפלס ים המלח ראו: Kagan, Elisa & Langgut, Dafna & Boaretto, Elisabetta & Neumann, Frank & Stein, Mordechai. (2015). Dead Sea Levels during the Bronze and Iron Ages. Radiocarbon. 57. 237-252.

[37] רשימת השמות המלאה מופיע אצל קיטשיין. 

שמות שאין לנו תיעוד עליהם כלל: יפת, מגוג, אופיר, תרשיש, יובב, פלג, יוקטן, עבר, שלה, אלמודד, אבימאל, הדורם, שלף, עוץ, חול, גתר, מש, ארפכשד, יבוסים, רסן, ענמים, כסולחים, חם, כלנה, רחובות. 

שמות המתועדים רק באלף השני לפנה"ס: כשדים (עם הכתיב כמו בתורה), יוון, תוגרמה, אלישה, כיתים, שנער, נפתוחים, פתרוסים, כפתורים, חיתים, אמורים, גירגשים, סינים, תירס, ירח. 

שמות המתועדים רק באלף הראשון לפנה"ס: גומר, מדי, פות, חווילה, רעמה, שבא, חצר מוות, רודנים ואשכנז (רודנים ואשכנז היו קיימים בוודאות לפני. אך נספרו כמאוחרים משיקולים שונים).

[38] מוצאם של הכשדים הוא צפון מסופטמי. יש שתי ראיות לדבר: ראשית, בכתביו של ההיסטוריון היווני קסנופון (431–354 לפני הספירה), הוזכרו הכשדים כלוחמים בני-חיל המונעים את המעבר לארמניה (אנבאסיס, מסע הרבבה 4.3.4), וכשכניהם של הארמנים המצויים עמם במלחמה (חינוכו של כורש 3.1.34). עוד מזכיר קסנופון את הכשדים בקשר לקארדוכים (כלומר, הכורדים הקדומים) (אנבאסיס, מסע הרבבה 5.5.17). שנית, הכשדים הם עם דובר ארמית וממילא מוצאם צריך להיות באיזור הארצות הארמיות בצפון מסופוטמיה. עובדה זו הולם גם את התיאור המקראי של אבות האומה כארמים.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.