אמינותו וקדמותו של ספר בראשית


מאת גיל-עד שטרן וצוות האתר

מקורות עיקריים: מקורות מחקריים כמפורט אצל ד"ר יצחק מייטליס, לחפור את התנ"ך; הרב יואל בן נון, "היסטוריה ומקרא הילכו שנים יחדיו", על אתר ז; יהושע גריניץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית; הרב אמנון בזק, עד היום הזה.

האם לתיאור המקראי של תקופת האבות יש אחיזה במציאות ההיסטורית, והאם ישנן ראיות לקדמות התיאור שבספר בראשית? 

חוקרים רבים טוענים כי התיאור המקראי בבראשית אינו מייצג את המציאות באותה תקופה (תקופת הברונזה התיכונה, סביב המאה ה-17 לפנה"ס). לכן הם מסיקים שהספר נכתב בתקופת המלוכה – כאלף שנים מאוחר יותר. על פי הטענה הזאת, הכותב השליך אחורה מושגים ודפוסי חיים אנכרוניסטיים, שהוא הכיר מעולמו אך לא היו מצויים בימי האבות [1]. למשל, נטען כי הגמלים לא היו מבויתים עד למאה ה-12 לפנה"ס, ולמרות זאת הם מופיעים כמה פעמים במקנה האבות. כך גם לגבי באר שבע שמוזכרת בסיפורים, אך על־פי הממצאים לא הייתה מיושבת כלל בתקופת האבות. גם העם הפלשתי לא הגיע לאזור כנען עד למאה ה-12, והופעתו בספר בראשית כבר בימות יצחק נראית כאנכרוניזם. האמת הפשוטה היא שקושיות אלו, וכן קושיות נוספות שהובאו על הריאליות של התיאור בתורה, אינן משמעותיות. יותר מכך, ישנם ממצאים מרובים שדווקא תומכים בריאליות של סיפורי האבות, ומעידים שהכותב הכיר את מנהגי תקופת האבות לפני ולפנים. מכך אפשר להוכיח כי כותב התורה ידע ממקור בלתי אמצעי על אופיה ונוהגיה של התקופה, ולא ייתכן שהוא כותב אנכרוניסטי. במאמר זה ננסה לסקור בראשי פרקים את הדיון המדעי בנושא זה.

א. הקדמה

לפני כמאה וחמישים שנה, כאשר החל המחקר ההיסטורי של המקרא, טענו כמה חוקרים כי ספר הראשית הינו ספר מאוחר מימי המלוכה. בשנות ב-40 של המאה הקודמת החל מהפך בתחום זה, אותו יש לזקוף בעיקר לחוקר בשם ויליאם אולברייט. אולברייט, וחוקרים נוספים אשר עימו, החלו לחקור את הטקסטים הקדומים מן המזרח הקדום, והבחינו כי רבים מן התיאורים בימי האבות מתאימים לחוקים הקדומים אשר הופיעו בעיר נוזי. בנוסף, יצר אולברייט את ההיפותזה האמורית: בתקופת האבות הגיעו לארץ נוודים-סוחרים מאיזור מסופוטמיה. אולברייט זיהה שיירות אלו כרקע ההיסטורי אשר על גביו התקיימה נדידתו של אברהם. את הדברים הללו חיבר אולבריט למציאות היישובית בארץ ישראל, המלמדת על ארץ בעלת אופי נוודי. אולם, כאשר המחקר התקדם תמונה זו החלה להתערער. ראשית, תיארוך השכבות בארץ ישראל השתנה עד שהתקופה הארכיאולוגית הרלונטית כבר לא התאימה לימי האבות. שנית, התברר כי חלקים מן התרגומים שנעשו לתעודות נוזי היו שגויים, וחוקים אלו למעשה לא מתאימים לימי האבות, ואולי אף להפך. גם על ההיפותזה האמורית נמתחו ביקורות. לכל אלו הצטרפו כמה טיעונים שעלו כנגד התיאור המקראי עצמו, כגון טענת הגמל שכבר הזכרנו.

אולם, בעשרות השנים האחרונות נעשו מחקרים חדשים. מחקרים אלו, אשר המרכזיים שבהם נעשו על ידי קנת קיטשיין ויהושע מאיר גרינץ, העלו כי התיאור המקראי של תקופת האבות תואם להפליא את התקופה ההיסטורית הנידונה, וכן כי הראיות שהובאו נגד קדמות זו אינם תקפים. ראשית, קיטשיין עמד על העובדה כי ההיפותזות של אולברייט אמנם היו שגויות, אולם אין הדבר משנה את העובדה שגם בתקופת האבות האמיתית התהלכו שיירות סוחרים בין ישראל למסופוטמיה. קיטשיין אף ציין כי גם התיארוך החדש של השכבות מתאים לכתוב במקרא. יותר מכך, התברר כי אמנם חלק מהפירושים שניתנו לתעודות נוזי היו שגויים, אך אין הדבר משנה מאומה מכך שחוקים קודמים אחרים, וכן חלק מחוקי נוזי, בהחלט מתאימים באופן מדוייק למתואר בסיפורי האבות, ואלו הופכים את הטענה כאילו ספר זה אנכרוניסטי למופרכת ובלתי מדעית.

ב. קדמות בראשית - הראיות התומכות

1. המציאות הגיאוגרפית

מן המחקר החדש מתברר כי תיאור חייו של אברהם משקף במידה רבה את הידוע מן על חיי הנוודים בהרי יהודה בתקופות הברונזה הביניימית והברונזה התיכונה. אברהם נדד בציר שכם-באר שבע. מקום מגוריו ומקום מגורי בניו היה סמוך לחברון, וביתם היה בית ארעי - הם היו יושבי אוהל ולא בנו בית. דרך חיים זו הייתה מבחירה ולא נבעה מיכולת כלכלית נמוכה, שהרי על פי הכתוב היו האבות אנשים עשירים למדי. אברהם הקפיד לקבור את שרה במקום מוגדר במערה בקצה שדה עפרון החיתי, והמערה שימשה לקבורה משפחתית. אברהם שהגיע ממסופוטמיה לא עבד אלילים, אך עם זאת הוא ובניו נהגו להציב מצבות אבן לפולחן ובנו מזבחות לה'. ואכן, מן הממצא הארכיאולוגי מתברר שבני תרבות תקופת הברונזה הביניימית הגיעו ממסופוטמיה, ארץ מוצאו של אברהם. תיאור אורח חייו של אברהם הולם את תיאור אורח חייהם של תושבי תקופת הברונזה הביניימית בהר. העובדה שעד עתה לא נמצאה כל עדות מובהקת למקדשים או לממצאים היכולים להתפרש כעבודת אלילים, אך מחזקת את התואם בין אורח חייו של אברהם לאורח חייהם של תושבי האזור. הדמיון בין אורח חייו של אברהם לאורח חייהם של בני תקופת הברונזה הביניימית ניכר בדבר נוסף - מסלולי הנדידה במהלך השנה. דיוור טוען שיש לקשור את יישובי הר הנגב והר ירוחם לקברים שהתגלו בהר חברון. לדעתו, בהקבלה לחברות חצי נוודיות באזורים אחרים בעולם ועל סמך ממצאים ארכיאולוגים, בסוף האלף השלישי ובראשית האלף השני לפנה"ס נעו בני התרבות הנוודית במסלול קבוע. בחורף הם ישבו ביישובים עונתיים בנגב, ואילו בקיץ הצחיח והחם הם עלו צפונה ורעו את צאנם בהרי חברון. קברי הפיר הרבים שהתגלו בהרי יהודה שייכים לדעתו לתושבי הנגב שרעו את צאנם במהלך הקיץ, ובתקופה זו חיו במערות או באהלים. חיזוק לדעתו של דיוור עולה ממחקרו של גורן אשר ערך בדיקה פטרוגרפית של כלי חרס מאתרי הר הנגב, והתברר שמקור חלק גדול מחומר הגלם של הכלים הוא בעבר הירדן והרי יהודה. מכאן ניתן להסיק, שתושבי הר הנגב אכן הגיעו במסעות נדודיהם גם להרי יהודה, ויצרו או קנו כלי חרס באזורים אלה. התיאור הולם את מסלול חייו של אברהם המחלק זמנו בין הנגב להרי יהודה: 'וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקום אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי' (בראשית יג, ג).

על הדמיון בין תיאור חייו של אברהם לבין אורח חיי בני תקופת הברונזה הביניימית עמד כבר נלסון גליק בסדרה של מאמרים ובספרו 'כאפיקים בנגב'. אולם משה כוכבי לא מקבל את תפיסתו, בעיקר מפני שבספר בראשית נזכרים יישובים כמו שכם ובית אל, שבהם לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות לקיום יישוב בתקופת הברונזה הביניימית. דבריו יכולים להתקבל על הדעת אם נראה בארץ-ישראל יחידה גיאוגרפית אחידה, שהתהליכים ההיסטוריים שבה זהים בכל חלקיה. על פי המקובל, מסתיימת תקופת הברונזה הביניימית בראשית האלף השני; שכם, בית אל וחברון לא היו קיימות אז. אולם כפי שהוצג לעיל, המעבר מתקופת הברונזה הביניימית לתקופת הברונזה התיכונה היה הדרגתי, ובמקביל לקיומן של ערים על גב ההר, המשיכה האוכלוסייה הנוודית להתקיים סמוך לערים לפחות עד למאה ה-18 לפנה"ס - ימי אברהם. תמונה ארכיאולוגית זו אכן תואמת את תיאורי ספר בראשית. את ימי אברהם יש לתארך אפוא למאות ה-18-19 לפנה"ס - המעבר מתקופת הברונזה התיכונה 1 לתקופת הברונזה התיכונה 2, תחילת בניית הערים בהר וביצורן.

2. שמות פרטיים

שמות הדמויות בספר בראשית מתאימים לידוע לנו על אותה התקופה. ניתוח השמות הפרטיים בספר בראשית מורה על קרבה הדוקה לתקופת האבות ולא לתקופה מאוחרת יותר. המסורת הגנאלוגית שבספר בראשית מקבילה בדיוק לגנאלוגיה השמית-מערבית מאשור ומבבל מתקופתם של שמשי-אדד וחמורבי, כפי שהטיבו לראות החוקרים הראשונים, בפרט: ו"פ אולברייט, ספייז. וי"מ גרינץ, ניתוח השמות הפרטיים בספר בראשית מורה בבירור על קִרבה הדוקה עם מארי ועם שושלת בבל ועם השמות האמוריים הקדומי,ם ולא על שום קרבה אחרת. בפרט, חשוב לציין את קבוצת השמות הגזורים ממשקל 'יפעל' (יצחק, יעקב, ישמעאל, ישראל, יוסף, יאיר, יפתח, יגאל, ירחמיאל ועוד), שאינם מצויים בין השמות הארמיים והפניקיים והם נדירים למדי בתקופת המלוכה, אבל הם מצויים הרבה בין השמיים-מערביים (יבחר, יזרע, יעקבאל, ידעאל ירחאל ועוד), וגם בין הערבים הדרומיים בני יקטן (ישמעאל, ידכראל, ישופאל, יפתחאל, ישכראל ועוד). מוצא השמות הרווחים בספר בראשית ותיארוכם הם די ברורים - השמות מתאימים לשמות השמיים-המערביים של ארם נהריים ומסופוטמיה, מלפני הפילוג והנדידה של בני יקטן לדרום ערב, כלומר, מראשית האלף השני לפנה"ס. 

יותר מכך, בשמות שבספר בראשית בולט היעדר כמעט מוחלט של שמות תיאופוריים (הנושאים מרכיב של שם ה'), ואף ביתר ספרי התורה רווחים אמנם שמות תיאופוריים שבהם מופיעים השמות א־ל או ש־די, אך לא שם הוי"ה[8]. לעומת זאת, בתקופת המלוכה כוללים כל השמות כמעט רכיב של שם הוי"ה (יהורם, יהושפט, יהויקים, ישעיהו, ירמיהו, יואל וכו'), ואלו דחו כמעט לחלוטין את השמות התיאופוריים האחרים. בנוסף, בספר בראשית יש שמות רבים הגזורים ממשקל ׳יפעל׳ (יצחק, יעקב, ישמעאל, ישראל, יוסף, יאיר, יפתח, יגאל, ירחמיאל ועוד), שהם נדירים למדי בתקופת המלוכה (אליקים - יהויקים, אליכין - יהויכין ועוד), אבל הם מצויים בין השמיים-המערביים של ארם נהריים ומסופוטמיה מראשית האלף השני לפנה״ס, משם הגיעה, לפי המסורת, משפחת האבות[9]. נוסף על כך, רובם המוחלט של השמות בסיפורי בראשית אינם חוזרים פעם נוספת במקרא, ולפחות לא עד ימי הבית השני. 

 אילו באמת הייתה התורה נכתבת בימי המלכים, כלום לא היה סביר שיהיו מצויים בה שמות שהיו שכיחים באותה תקופה, וכן שמות עם מרכיב של שם הוי"ה? כיצד ידעו המחברים, המאוחרים לפי גישה זו, על מבנה השמות ואופיים מתקופות הקודמות להם למעלה מאלף שנה? אין זאת אלא שאכן התורה מציגה ריאליה מהימנה, התואמת לחלוטין את רוח התקפה שאותה היא מתארת, עד לפרטים הקטנים והשוליים. 

3. מנהגי תרבות

תופעות חברתיות ומשפטיות רבות המתוארות בספר בראשית, ובו בלבד, עולות בקנה אחד עם החוקים והמנהגים של העמים במזרח הקדום, אף שחלקן עומד בסתירה עם המצוות שבהמשך התורה. הזכרתם של מנהגי חיים מן התקופה, שלא יכלו להיות ידועים על ידי מחברים מתקופת המלוכה, סותרת את ההשערה שמדובר באנכרוניזם, כל שכן שמציאויות אלה עומדות בניגוד לחוקי התורה שאותם הדורות המאוחרים יותר הכירו. נציג כמה דוגמאות:

א. מערכת היחסים שבין שרי להגר בבראשית פרק טז מובנת היטב לאור הממצאים שהתגלו בחוקי חמורבי. בחוקים אלו נאמר במפורש, שאם אדם לקח אישה והיא לא ילדה לו בנים, והאישה נתנה לו אמה (=שפחה) שילדה לו בנים, הרי ש"אם לאחר הדברים האלה תשתווה האמה ההיא עם גבירתה, יען כי בנים ילדה, גבירתה בכסף נתון לא תתננה, סימן עבדות תשים עליה ועם האמהות תמנה אותה" (סע' 146).

ניתן לראות מכאן שאכן המנהג הנזכר אצל אברהם ויעקב, לקחת אמה במקרה שהאישה הראשונה לא ילדה, היה ידוע ומוכר. אך חוקי חמורבי גם מסבירים את היחס של שרי אל הגר לאחר שזאת זלזלה בה: "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ... וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" (בראשית טז, ה-ו). מסתבר שה"עינוי" ששרה עינתה את הגר לא היה אלא החזרתה למעמד שפחות, ושהיא פעלה למעשה על־פי המנהג הרווח באותה תקופה.

ב. כשראובן ניסה לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין עם האחים למצרים, הוא אמר משפט שקשה להבינו:  "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" (בראשית מב, לט). מנין לקח ראובן רעיון משונה זה, העומד בסתירה לעמדת התורה - "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד, כט)?

מתברר שבחוקי חמורבי מופיע כמה פעמים הרעיון, שמי שגרם מיתה לבנו של אדם, עונשו הוא שימיתו את בנו. כך למשל: "כי יבנה בנאי בית לרעהו, ואת מלאכתו חזק לא חיזק, ויתמוטט הבית שבנה... אם את בן בעל הבית ימית – והמיתו את בן הבנאי ההוא" (סע' 230). התורה אם כן שוללת רעיון זה, אך עצם הבעתו בפי ראובן נובעת מהנוהג שהיה רגיל באותה תקופה. 

ג. כשאברהם משיח את צערו לפני ה', הוא אומר: "מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר... הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" (בראשית טו, ב-ג).

מניין לקח אברהם את הרעיון שבן משק ביתו אמור לרשת אותו? דין זה אין לו יסוד בתורה. אך הנה, בנוזי ובבבל אכן היה נוהג כזה. 

ד. בסיפור מכירת יוסף, המחיר שבו יוסף נמכר לישמעאלים הוא "עֶשְׂרִים כָּסֶף" (בראשית לז, כח). בדיני התורה לעומת זאת מחירו של עבד מוערך ב"כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים" (שמות כא, לב). החוקר קנת קיטשן בדק את מחירי העבדים בעולם הקדום[10]. בתקופה הקדומה במסופוטמיה היה מחירו של עבד בין עשרה לחמישה עשר שקלי כסף, ובמחצית השנייה של האלף השני הגיע מחיר העבד לשלושים ואף לארבעים שקלי כסף. באלף הראשון לפנה״ס האמיר מחיר העבד לחמישים שקלים, והגיע עד תשעים ואפילו עד מאה ועשרים שקלים בתקופה הפרסית. אך רק במאה השמונה עשרה לפנה״ס (תקופת האבות), במשפטי חמורבי ובתעודות משפטיות ממארי, עמד מחירו של עבר על 'עשרים כסף', כמו בספר בראשית. 

מנהגים אלו ועוד רבים אחרים הולמים מאוד את חוקי המזרח הקדום בתקופת האבות, ובפרט את אלו שנהגו בבבל – מקום שהתורה מעידה כי ממנו הגיעו האבות. אין אפשרות לטעון שהנתונים הללו היו יכולים להיות ידועים גם לסופר מאוחר בימי הבית הראשון (וכל שכן לסופרים מאוחדים יותר). בלשונו של הרב בן נון, טענה כזאת תהיה "טענה מופרכת ובלתי־מדעית. איש בתקופת המלוכה לא ערך מחקרים היסטוריים מן הסוג שעורכים חוקרי ימינו, ולא יכול היה לכתוב ספר מלא וגדוש בפרטים, במנהגים ובשמות שהיו שכיחים וידועים כאלף שנה לפני־כן"[11].

ד. שיקולים נוספים

לא זו בלבד, מתברר כי במקרים רבים יש במנהגים המתוארים בספר בראשית חוקים אשר עומדים בניגוד לחוקי התורה. דווקא בשל כך ברור שהם נותנים תמונה אותנטית של המתואר. לו היתה התורה מציירת את האבות כמי שפעלו תמיד על־פי חוקי התורה, קל היה לטעון שזהו תיאור אנכרוניסטי שמושפע מהלכי הרוח ששררו בתקופת המלוכה. אבל התמונה, כאמור, הפוכה ויש לה דוגמאות רבות:

א. אימוץ עבד או בן בית כיורש חוקי מופיע כחשש של אברהם (בראשית ט"ו, ג) וכמעשה של יעקב (באפרים ומנשה, שם מ"ח, ה), ואין לו זכר בישראל בדורות הבאים. לעומת זה הוא היה רווח בבבל ובנוזי.

ב. נשיאת שתי אחיות בחייהן (רחל ולאה) נאסרה במפורש בתורה ובהדגשה (ויקרא י"ח, יח).

ג. גם 'נישואי אחות' מכל סוג שהוא נאסרו במפורש בתורה (בראשית כ', יב; בניגוד מפורש לויקרא י"ח, ט; כ', יז; דברים כ"ז, כב).

ד. הייבום של יהודה בתמר (בראשית ל"ח) נאסר אחר כך בפירוש (ויקרא כ', יב; דברים כ"ה, ה-י)

ה. בכל רחבי הספר בונים האבות מצבות לעבודת האל. בעוד שפולחן מסוג זה נאסר בהשמך במפורש בתורה.

הדברים אינם מסתיימים שם. יסוד נוסף אופייני בספר הוא הדרך האינטימית והפשוטה שבאמצעותה פונה אלהים לאדם ונוהג בו, כמעט כמנהג  איש אל רעהו. יסוד זה ניכר בעיקר בחלק הראשון. אלוהים עושה לאדם ואשתו בגדי עור ומלבישם (ג, 21),  סוגר את התיבה לאחר כניסת באיה לתוכה (ז, 16) וכו’ . בחלק השני יש לצד פניות פשוטות לאבות גם התגלויות ישירות פחות, בחלום, או באמצעות מלאך, אבל גם בחלק השני חסרה המחיצה בין האל ובני האדם שהלכה וגברה עם ההיסטוריה של האמונה הישראלית. 

ליסודות אלו, המייחדים את ספר בראשית, נוסף יסוד  נוסף המייחד את ס’ בראשית בחסרונו. בספר בראשית, הרואה את העולם ואת ראשית ישראל מבעד ההשקפה המונותיאיסטית, חסר היסוד המובהק ביותר של האמונה הישראלית – הנבואה, העתידה להופיע במלוא תפארתה בספר הבא,  ספר שמות (בבראשית כ, 7 מופיעה המלה נביא אך במשמעות שונה). סימן מובהק נוסף, מתחום אחר, לקדמות ספר בראשית הוא המקום שתופסת ירושלים בבראשית. השם ירושלים אינו נזכר כלל. אם נניח ששלם בפרק י”ד היא ירושלים, היא נזכרת פעם אחת בלבד. חסרון ירושלים מעיד שהסיפורים קודמים אפילו לתקופת דוד, כובש ירושלים ולשלמה בונה המקדש. דורות מאוחרים היו בודאי מספרים שבירושלים, ולא באלוני ממרא בסמוך לשכם, התגלה לראשונה ה’ לאברם, ושאלהים התגלה ליעקב בירושלים ולא בבית אל, בדומה לרש”י שהעיר כפי שראינו (ברשימה על בית אל בפרשת ויצא) “נעקר הר המוריה [מקום המקדש בירושלים] ובא לכאן”.

ג. קושיות החוקרים

כפי שציינו בתחילת דברינו, החוקרים שלא קיבלו את אמינותו של ספר בראשית ניסו להעלות כמה טיעונים כנגד קדמותו. אם כי לא נוכל להיכנס במסגרת זו לכלל הטענות, נציין כמה מן הטכענות המרכזיות בשטח וזה ומהן נוכל ללמוד את על הכלל.

1. גמלים

הקושיה לגבי הגמל נובעת מהדעה שהגמל בויית רק במאה ה-12 לפנה"ס, שמקורה במחקריו של הארכיאולוג ויליאם אולברייט. והנה, מאז מחקריו של אולברייט השתנתה בהרבה התמונה הידועה לנו על ביות הגמלים. לדוגמה, בתעודה שנמצאה באללח' שבצפון סוריה, המתוארכת למאה השבע־עשרה לפני הספירה, נזכרת "מנת מזון אחת לגמל". בחפירות באתר בהר הנגב (באר רסיסים) מסוף האלף השלישי לפני הספירה, נמצאו עצמות של גמל יחד עם עצמות של עזים. יש אפילו ראיות על ביות גמלים קדום מן האלף הרביעי לפני הספירה. אולברייט עצמו אכן מיתן את העמדה שלו בנושא בכתיבתו המאוחרת: "כללו של דבר, ביותו הממשי של הגמל לא קדם לסוף ימי הברונזה, אעפ"י שביות חלקי וספורדי אפשר שמצוי היה כבר כמה מאות שנים לפני כן[2]".

על מנת להתמודד עם הסרת קושיה זו טענו חוקרים כי למרות קדמות ביות הגמל, המחקר מלמד כי חיה זו היתה נדירה ביותר. ברם, המסקנה הממותנת הזאת דווקא עולה יפה עם הכתוב בבראשית ואף מוכיחה את קדמותו. מספר הגמלים המנויים אצל האבות הוא מצומצם מאוד ביחס לשאר הבהמות, לעומת מה שמתואר בספרים מאוחרים יותר, שם מאות רבות של גמלים מוחזקים בידי המדיינים ועמים אחרים[3]. יותר מכך הכתוב מדגיש כמה פעמים את העובדה שלאברהם היו גמלים כסימן לעושרו המופלג, ומפה ניתן ללמוד על נדירות הדבר.

2. באר שבע

 חוקרים טענו כי ישנה סתירה בין הממצא הארכיאולוגי, לפיו באר שבע הייתה מיושבת רק בתקופה מאוחרת יותר, לבין המתואר במקרא. ברם, גם טיעון זה הינו שגוי. שגיאה זו מתבססת על שתי הנחות יסוד: 

  • שבאר שבע הנזכרת בסיפורי האבות היא עיר.
  • שמקומה של באר שבע המקראית הוא במקום ספציפי הנקרא כיום תל שבע.

 והנה, הטענה הראשונה כלל אינה עולה בקנה אחד עם המסופר בתורה. בשני מקומות מוזכרת באר שבע בסיפורי האבות (בראשית כא, לא; כו, לג), ומשניהם עולה בבירור שלא מדובר כלל בעיר, אלא במפגש בארות. התורה מציינת שהשם הזה ניתן על ידי יצחק לבאר, בדומה לשמות שהוא נתן לבארות האחרות הנזכרות באותו פרק (עשק, שטנה ורחובות; בראשית כו, כ-כב), גם הטענה השניה, המזהה את באר שבע המקראית עם האתר תל שבע, מוטלת בספק. חוקרים שונים הציעו זיהויים אחרים. למשל, נדב נאמן הציע לזהות את העיר המקראית עם ביר א־סבע שבתחומי העיר הטורקית, כחמישה קילומטרים מערבה לתל שבע. אתר זה לא נחפר במלואו, ונאמן מצביע על האפשרות שיימצא בו אישוש למקרא[4].

ד"ר יצחק מייטליס, בספרו לחפור את התנ"ך (עמוד 116), טען ש"ייתכן שיש לזהות את באר שבע המקראית עם תל משוש, השוכן כ־12 קילומטר ממזרח לבאר שבע, שבו נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברונזה התיכונה".

כאמור, עצם המניע לחפש ממצאי התיישבות מתקופת הברונזה התיכונה נובעים מן ההנחה שמדובר בעיר, מה שלא עולה בהכרח מן הכתוב בבראשית.

3. הפלשתים 

הטענה שגם הופעת הפלשתים בספר בראשית היא אנכרוניזם מתבססת על זיהוי של הפלשתים הללו עם הפלשתים של ימי השופטים, שאכן הגיעו לכנען מאות שנים מאוחר יותר. 

אולם כפי שכותב הרב בזק, "עיון מעמיק יותר במקרא מוכיח באופן חד־משמעי, שקיימים הבדלים גדולים בין הפלשתים של תקופת השופטים לבין הפלשתים הנזכרים בתקופת האבות"[5]. אפשר להביא לכך מספר ראיות:

א. מיקומם של הפלשתים בתקופת האבות הוא בארץ גרר, השוכנת בנגב: "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר" (בראשית כ, א). הם כלל לא חיו לאורך חופי הים, שהרי התורה מציינת שאזורים אלו היו בשליטת עמי כנען (שם י, יט; במדבר יג, כט). לעומת זאת, הפלשתים המופיעים בתקופת השופטים גרים בערים השוכנות לחוף הים: עזה, אשקלון ואשדוד, אך לא באזור הנגב[6].

ב. בראשם של הפלשתים המופיעים בספר בראשית עמד מלך, שנשא שם בעל אופי שמי (אבימלך). לעומת זאת, את הפלשתים של תקופת השופטים ואילך הנהיגו "סרנים", ואלו נשאו שמות לא שמיים (כמו אכיש). גם שמו של שר צבאו של אבימלך, פיכול (בראשית כא, כב) הוא כנראה שמי־מערבי[7]. לו היה מדובר בתופעה אנכרוניסטית, היינו מצפים שתהיה התאמה בין שמות ערי הפלשתים בספרי הנביאים לשמותיהם בספר בראשית, וגם בצורת השלטון שלהם. 

 לאור זה נדמה כי האוכלוסיה המכונה "פלישתים" בספר בראשית שונה בצורה משמעותית מזו בספרים המאורחים. מה הסיבה לכך? יש שהציעו כי הפלשתים בימי האבות אינם זהים עם אלו שבספרי הנביאים. הפלישתים המתוארים בסיפור האבות הם קבוצה קדומה יותר שפלשה לנגב ואלו הגיעו לארץ כמה מאות שנים לפני הקבוצה שפלשה בתקופת הברזל. ואכן, המחקר האכיאולוגי הצליח להוכיח כיוון זה.

בחפירות ארכיאולוגיות בצפון מערב הנגב התגלו קברים ייחודיים שאין להם מקבילות בארץ אך יש להם מקבילות ביוון, קפריסין ואנטוליה. הקברים מתוארכים לסוף תקופת הברונזה התיכונה ולתקופת הברונזה המאוחרת. גונן מציינת בעבודתה על הקבורה בתקופת הברונזה המאוחרת שיטת קבורה ייחודית בתיבות חרס (לרנקסים). קבורה כזו, שבה נמצאו עצמות ילדים בתיבת חרס, נמצאה בגזר שבשפלה ובגן הפרסי בעכו. השיטה הייתה נפוצה בתרבות המינואית בכרתים, והיא 'מרמזת על קשר כלשהו עם העולם המינואי'. אמנם הקברים מתוארכים לשלהי התקופה, אך הממצא הארכיאולוגי מצביע על כך שקבוצות מהים האגאי שהו בארץ בצפון מערב הנגב (אזור נחל גרר), מאות שנים לפני שהפלשתים המוכרים מהתעודות המצריות הגיעו לארץ. ראוי לציין שבחפירות באתרי יישוב שנעשו באזור כמעט שלא הצליחו להתחקות אחר אותן קבוצות אגאיות. רק החפירות בקברים אפשרו להבחין בכך. הדבר מצביע על הקושי בזיהוי קבוצות אתניות על פי ממצא ארכיאולוגי בלבד. לנתונים אלה מתוסף ממצא שפורסם לאחרונה: בחפירות בתל הרור שבצפון מערב הנגב התגלה שבר של פיטס (קנקן גדול) ועליו חרותת בכתב מינואי. בדיקות של הרכב חומר הגלם של הכלי (בדיקות פטרוגרפיות) מלמדות שהכלי נוצר בכרתים. החופר אורן מציין שעדויות נוספות ממצרים ומכנען מלמדות על קשרים בין מצרים וכנען עם כרתים, כמו גם ארמון מתקופת הברונזה התיכונה שהתגלה בכברי שבמערב הגליל ובו תמשיח (פרסקו) בסגנון מינואי. מעניין שוב להדגיש שהממצא המובהק הזה נמצא בעיקר בצפון מערב הנגב ומשתלב עם ממצאי הקברים שהוצגו לעיל. ייתכן שלקבוצות אלה התכוון הכתוב 'וְהָעַוִּים הַיּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתּרִים הַיּצְאִים מִכַּפְתּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם' (דברים ב' כג).

 מדוע אפוא נקראו שתי הקבוצות באותו השם? נראה שגם הפלשתים הקדומים מוצאם מאזור הים האגאי, כפי שעולה מממצאים שונים, והשם המקובל שלהם היה "פלשתים".

4. דוגמאות נוספות 

באופן דומה, יש שרצו להגיד כי גם השם "אור כשדים" מייצג מציאות מאוחרת. אולם גם טיעון זה מבוסס על שגיאה מוחלטת. ראשית, הטיעון מתבסס על כך ששבטי הכשדים הגיעו לאיזור דרום בבל רק בסביבות המאה ה-6 לפנה"ס. אולם, כבר בכתובות מתקופת ממלכת אור השלישית  ידוע מקום בבבל בשם kasadu ואין מן הנמנע אם כן ששבטים צפוניים קדומים היגרו לבבל עוד בתקופות קדומות. דבר דומה עולה מכתובות ממארי. ברם, כל ההזדקקות לדיון זה מיותרת מעיקרה. בשונה ממה שטענו כמה מבקרים, אין כל ספק כי המקרא ממקם את אור כשדים באיזור סוריה ולא באיזור בבל, ואם כן כל הדיון בזמן הגירתם של הכשדים לבבל שגוי מעיקרו. יותר מכך, אזכרתה של אור כשדים יש בו להוכיח באופן ברור את קדמות ספר בראשית. במאה ה-15 לפנה"ס עם התפתחות השפה הבבלית הפך ביטוי האותיות sd ל-ld. משום כך בקרב כל העמים המאוחרים נהגו לכנות את השכדים בשם "כלדיים", רק המקרא היה זה ששימר את השם הקדום של עם זה מלפני המאה ה-15 לפנה"ס. העובדה שספר בראשית משתמש בביטוי אור-כשדים ולא בביטוי אור-כלדיים הוא הוכחה ברורה לקדמות המסורת אודות הכשדים בשפה המקראית[12]. באופנים דומים מפוקפקות גם טענות בדבר איחוד כתובים בשמות סיפור יוסף המשמרים דווקא על תבנית קדומה[13].

על אף כי לא נגענו בדברינו במכלול הקושיות, ניתן להראות שגיאות דומות גם בשאר הטיעונים שהובאו בהקשר זה. יתרה מזאת, ברובם של טיעונים אלו, כפי ארבעת אלו שמנינו - מתברר כי אלו לא מחלישים את קדמותו של ספר בראשית, אלא דוקא אף מחזקים אותו.  

סיכום

קיימת התאמה רבה בין התיאור בבראשית לבין הידוע לנו על אותה התקופה, למשל בתחום השמות הפרטיים ובתחום נוהגי החיים. דמיון זה לא יכול להיות ידוע על ידי מחבר מאוחר יותר, ולעיתים הוא גם עומד בניגוד לחוקי התורה, ולכן לא סביר בעליל שהספר התחבר באופן אנכרוניסטי. לעומת זאת, ראינו כי הראיות השונות על אי הדיוק ההיסטורי שבספר בראשית (הגמלים, באר שבע, פלשתים) נופלות תוך עיון מעמיק יותר במחקר או בכתובים. 

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "האמינות ההיסטורית של ספר בראשית" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


[1] כך למשל כתב נדב נאמן: "מקובלת ההנחה, שאין מדובר בתקופה היסטורית, וכי הרוב המכריע של המסורות הכלולות במחזור סיפורי האבות, ואולי אף כולן, משקפות מציאות המאוחרת, בהרבה או במעט, לראשיתה של תקופת ההתנחלות" ("פרשת כיבוש הארץ בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית", בתוך: נדב נאמן וישראל פינקלשטיין [עורכים], מנוודות למלוכה, עמ'286-287).   

[2] הופיע במהדורה העברית של ספרו "מתקופת האבן ועד הנצרות", בתרגומו של י. מ גרינץ, (עמ' 96). 

[3] כך טוען גם קנט קיטשיין, מגדולי האגיפטולוגים בימנו, והוא כותב נגד סילברסטון ופינקלשטיין שהתעקשו שהגמלים הם אנכרוניזם: "בנוגע לתקופת האבות וליציאת מצרים שני חברינו הם לחלוטין נטולי עומק, טועים באופן חסר תקנה ומטעים לחלוטין... גמלים אינם אנכרוניזם בתחילת האלף השני, ומעולם לא היו" (On the Realiability of the Old Testament. Eardmans Publishing Company, 2003- עמ' 465)   

[4] כך כתב נאמן: "יסודותיהם של קירות שבמפלסם נמצאו ממצאים מתקופת הברזל-2, היורדים לעומק רב יותר משני מטרים מתחת לפני השטח, טרם נחשפו. ייתכן אפוא שבביר א־סבע יימצאו שרידים מתקופת הברונזה התיכונה (תקופת האבות- ג.ש הכותב), וייתכנו גם זיהויים אחרים של באר שבע המקראית" .   

[5] אמנון בזק, עד היום הזה, עמ' 247.    

[6] אמנון בזק, שם.    

[7] עולם התנ״ך, בראשית, עמ' 139.   

[8] ראו בהרחבה במאמרו של יואל אליצור, "שמות האל ותאריכי כתיבת ספרי המקרא", בתוך: בעיני אלהים ואדם.

[9] כך מסכם הרב יואל בן נון (שם) את ממצאיו של החוקר יהושע גריניץ: "ניתוח השמות הפרטיים בספר בראשית מורה בבירור על קרבה הדוקה עם מארי ועם שושלת בבל I ולא על שום קרבה אחרת... חשוב לציין את קבוצת השמות הגזורים ממשקל ׳יפעל׳ (יצחק, יעקב, ישמעאל, ישראל, יוסף, יאיר, יפתח, יגאל, ירחמיאל ועוד), שאינם מצויים בין השמות הארמיים והפניקיים והם נדירים למדי בתקופת המלוכה (אליקים - יהויקים, אליכין - יהויכין ועוד), אבל הם מצויים הרבה בין השמיים-מערביים (יבחר, יזרע, יעקבאל, ידעאל, ירחאל ועוד), וגם בין הערבים הדרומיים בני יקטן (ישמעאל, ידכראל, ישופאל, יפתחאל, ישכראל ועוד). מוצא השמות הרווחים בספר בראשית ותיארוכם הם די ברורים – השמיים-המערביים של ארם נהריים ומסופוטמיה, מלפני הפילוג והנדידה של בני יקטן לדרום ערב, כלומר, מראשית האלף השני לפנה״ס".   

[10] K.A. Kitchen, Ancient Orient and Old Testament, London 1966, pp. 40-56

[11] יואל בן נון, שם, עמ' 10.

[12] יהושע מאיר גרינץ, ייחודו וקדמותו של ספר בראשית, מאגנס, ירושלים, תשמ"ג.

[13] K. A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament, Grand Rapids: Eerdmans, 2003. ועיינו היטב בשאר הדוגמאות שהביא שם.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.