הראיות לקיום האל


מאת צוות האתר

ראיות פילוסופיות לקיומו של אלוהים הן תופעה מאוחרת יחסית. האדם בן העולם העתיק התייחס לאלוהים או לאלים בצורה אינטואיטיבית וחווייתית, שבאה לידי ביטוי במיתוסים ובמסורות אודות התגלות, והוא לא נזקק להוכחות לוגיות כלשהן בנושא. היו אלה הפילוסופים היוונים שהחלו להעמיד את קיום האל במבחן ההיגיון והלוגיקה, ובעקבותיהם הפכה שאלה זו לאחת הסוגיות המרכזיות והנידונות ביותר בפילוסופיה לאורך הדורות. ספרות פילוסופית אין-סופית נכתבה סביב ההוכחות לקיומו של אלוהים; הללו מחייבים והללו שוללים, הללו טוענים והללו דוחים. כמובן שבמאמר זה לא נוכל לגעת גם לא בקצה של כל אותה הספרות על נפתוליה הרבים. מטרתנו כאן היא להציג סקירה כללית של הטיעונים המרכזיים לטובת קיום האל.

חשוב להבהיר מראש שסביב כל אחד מטיעונים אלה נשתברו קולמוסים רבים, ומיטב המוחות הפילוסופיים בעולם הקדישו את עצמם לביסוסם או לביקורת עליהם. לכן צריך בראש ובראשונה להתייחס אליהם בכובד ראש, ולא לחשוב שטיעון כלשהו הוא "מופרך" רק משום שיש עליו ביקורת מסוימת. כמו בכל תחום מומחיות, גם כאן נדרש לימוד ממושך ומעמיק על מנת להבין את הדברים על בוריים, וציטוט משפטים מתוך דף הויקיפדיה העוסק בכשלים לוגיים אינו "הפרכה" ואינו תחליף לעיון שכזה. הרוצה לחוות דעה רצינית בעד או נגד הטיעונים הללו, מוזמן ללמוד את הסוגיות בהעמקה וביסודיות. (להרחבה בטיעונים אלו ניתן לקרוא את המחברות באמונה של הרב ד"ר מיכאל אברהם כאן)

הראיה הקוסמולוגית

הטיעון הקוסמולוגי מתחיל משאלה פשוטה: למה בכלל קיים היקום? כאשר אנו רואים עצם כלשהו, אנו מניחים שחייבת להיות סיבה כלשהי לקיומו. אם למשל נלך במדבר ונמצא על החול כדור עשוי זכוכית, נשאל את עצמנו איך הוא נוצר ואיך הגיע לשם. תשובה מסוג "הוא פשוט שם בלי סיבה" תשמע לנו מופרכת. אם כן, כפי שטוען ריצ'רד טיילור בספרו מטאפיזיקה[1], נניח שהיקום כולו הוא אותו כדור זכוכית: האם לו עצמו לא נדרשת סיבה שתסביר את קיומו?

אנו מניחים אפוא שלכל דבר שקיים יש סיבה שגרמה לו להתקיים. כמו כן גם ברור שדבר אינו יכול להיות סיבת עצמו - כדור הזכוכית לא יכול היה ליצור את עצמו, מהטעם הפשוט שהוא לא היה קיים לפני שנוצר. חייבת להיות סיבה אחרת שיצרה את הכדור – והוא הדין לגבי היקום. הבעיה היא שתהיה אשר תהיה הסיבה הזו של היקום, הרי היא צריכה גם כן סיבה לקיומה, וזו צריכה גם כן סיבה, וכן הלאה. כתוצאה מכך אנו עלולים להיקלע למצב בלתי רצוי של רגרסיה אין-סופית, כלומר שרשרת אין-סופית של סיבות שלא מובילה לשום מקום ולא מתחילה בשום מקום. אבל אם לשרשרת הסיבות אין התחלה, לא ברור איך משהו יכול היה להיווצר בכלל...

בעקבות זאת הסיקו פילוסופים כמו תומאס אקווינס[2] שחייבת להיות סיבה ראשונה שלה עצמה אין סיבה, והיא זו שממנה מתחילה שרשרת הסיבות שהובילה לקיומו של היקום ושל כל אשר בו. הסיבה הראשונה הזו, קבע הפילוסוף אׅבן סינא, אינה יכולה להיות רק אפשרית המציאות (כלומר משהו שקיים אך יכול היה גם שלא להתקיים), אלא עליה להיות מחויבת המציאות (כלומר קיימת באופן מהותי ומוכרח, ולא מקרי). זאת משום שאם אותה סיבה ראשונה היתה רק אפשרית המציאות, היתה עולה השאלה מה אם כן גרם לה להתקיים בפועל, ושוב היינו נזקקים לסיבה הקודמת לה וכן הלאה עד אין-סוף. לכן אותה סיבה ראשונה, שהיא סיבת הסיבות, היא מחויבת המציאות: היא קיימת בהכרח ואינה תלויה בשום גורם אחר לקיומה. הסיבה הראשונה הזאת היא אלוהים.  

לעיתים נשמעת כלפי הטיעון הזה ביקורת מוטעית, האומרת שאם לכל דבר יש סיבה אזי גם לקיומו של אלוהים חייבת להיות סיבה, ואם משהו ברא אותו אז הוא לא אלוהים. ביקורת זו מעידה על חוסר הבנה של הטיעון, שהרי הטיעון מבוסס על ההנחה שלא לכל דבר יש סיבה (כי אז ניקלע לרגרסיה אין-סופית), אלא חייבת להיות סיבה ראשונה אחת שלה אין סיבה, ולסיבה הזו קוראים אלוהים.

כאן עולה השאלה: אם יש דברים שאין להם סיבה, למה להיזקק לאלוהים בתור הסיבה חסרת הסיבה, במקום היקום בעצמו? למה לא להניח שהיקום תמיד היה קיים בצורה זו או אחרת, מבלי שתידרש סיבה אחרת בסיסית יותר לקיומו?

התשובה לכך נמצאת בדבריו האמורים לעיל של אבן סינא: רק דבר שהוא מחויב המציאות יכול להיות הסיבה הראשונה. היקום אינו מחויב המציאות, שכן כל חלק ממנו יכול לחדול להתקיים, וכך גם כולו. אין שום הכרח לוגי לקיומו של היקום, ובודאי שלא לקיומו המוכר עם תכונותיו הנוכחיות. לכן קיומו של היקום, המוגבל והמוגדר, דורש סיבה להיותו קיים ולהיותו כפי שהוא. לעומת זאת, אלוהים, שאינו מוגבל ומוגדר אלא אינסופי, מושלם ונצחי, יכול להיות מחויב המציאות, ומכוח זה להיות הסיבה הראשונה.

אמנם הטיעון הזה מוכיח רק את קיומו של אלוהים, ולא ניתן לייחס לו על סמך הטיעון תכונות כלשהן פרט להיותו הסיבה הראשונה לקיומו של היקום. אבל זו נקודה התחלתית שממנה ניתן להתקדם הלאה.  

2. הראיה מחוקי הטבע[3]

 אנחנו חיים ביקום העשוי כולו מחלקיקי חומר מתנועעים, מסיבובם של האלקטרונים ועד לתנועת הגלקסיות. איננו מתפלאים כאשר אנו רואים יצורים חיים זזים ומתנועעים, אולם היינו מתפלאים ביותר אם היינו רואים חפצים דוממים מתחילים לזוז לפתע בכוחות עצמם. אילו השולחן בסלון שלנו היה מרחף פתאום באוויר, או שכדורי פינג פונג היו מתחילים להקיף האחד את השני במעגלים, היינו מחפשים לכך הסבר. אבל הרי ביקום שלנו החומר מתנועע כל הזמן. לא רק שעצמים דוממים מתנועעים, הם גם עושים זאת על פי חוקיות קבועה ומדויקת המיוצגת במשוואות הפיזיקה. תופעה זו בהחלט מעוררת את השאלה: כיצד יכולים עצמים דוממים לנוע, וכיצד יתכן שכולם זזים בדיוק לפי אותם הכללים?

רוב האנשים, אם יישאלו על כך, ישיבו בפשטות שמה שמניע את החומר ביקום הוא חוקי הטבע. למשל, תפוחים נופלים מהעץ בגלל כוח הגרביטציה. אלא שתשובה זו אינה הסבר כלל. חוקי הטבע מתארים את האופן שבו מתנועעים עצמים, אבל אינם מסבירים את התנועה. ניתן דוגמה של הרב דניאל בלס[4] לכך: נניח שהשולחן בסלון שלנו היה מתרומם באוויר במחזוריות קבועה, פעם בכל חצי שעה למשל, עושה כמה סיבובים סביב צירו ויורד בחזרה למטה. ודאי שהיינו רוצים מאוד למצוא הסבר לתופעה זו. אילו היה מישהו מכריז: "מה הבעיה? השולחן מתנועע בגלל חוק טבע מיוחד וחדש שאפשר לנסח, שלפיו השולחן שלך מתורמם בכל חצי שעה, עושה כמה סיבובים וחוזר למטה... הבה ניתן לו שם מדעי ונכניס אותו לרשימת חוקי הפיזיקה..." האם היינו באים בכך על סיפוקנו? ודאי שלא, שכן חוק זה רק מתאר את תנועת השולחן ומאפשר לצפות אותה מראש, אבל אינו מסביר כלל מה בעצם מניע את השולחן. הוא הדין אפוא לגבי תנועות החומר בכל רחבי היקום, שחוקי הפיזיקה רק מתארים אותן אבל לא מסבירים איך הן אפשריות.

איך אפשר אם כן להסביר את תנועת החומר? אנו יודעים שיש כוח המסוגל להזיז דברים חומריים - הלוא הוא הרצון. בני אדם, ויצורים חיים אחרים, יכולים להזיז את גופם באמצעות רצונם. הסבר לפיו כוח רצון הוא המזיז את העצמים שביקום יהיה אפוא הסבר לגיטימי של "העמדה על המוכר" – שימוש בתופעה מוכרת כדי להסביר תופעה לא מוכרת. אולם איזה רצון יכול להניע את היקום?

אריסטו חשב שלכל עצם ביקום יש רצון משל עצמו המניע אותו. כך, למשל, האבן נופלת למטה כי היא רוצה לחזור ליסוד האדמה שאליו היא שייכת, ואילו בועות אוויר עולות מתוך המים כלפי מעלה כי הן שואפות ליסוד האוויר שהוא מקורן. גם הכוכבים וגרמי השמים נעים בגלל רצון שלהם שמביא אותם לעשות זאת. תפיסה זו אפשרית, גם אם היא נשמעת מוזרה כיום, אולם היא מעלה שאלות שונות, כמו למשל מה ההסבר להתאמה בין תנועתם המדויקת של העצמים בכל רחבי היקום – איך זה שהאטומים והמולקולות שבפלנטות ובגלקסיות אחרות מתנהגים, ככל הידוע לנו, בדיוק כמו אלה שבכדור הארץ? האם כולם רוצים בדיוק את אותם הדברים? האם הם מכירים את המשוואות לפיהן עליהם לפעול?

לכן נראה שהסבר פשוט יותר יהיה שמה שמניע את היקום הוא לא רצון אישי של כל חלקיק ועצם בפני עצמו, אלא רצון עליון המניע באופן מתואם את כל היקום – הוא רצונו של האל. האל הוא שקבע את המשוואות של חוקי הטבע, לפיהן יתנהל היקום, והוא מניע אותו בכל עת בהתאם למשוואות אלה.

הסבר זה משיב בפשטות הן על השאלה כיצד יכול חומר דומם לזוז, והן על השאלה איך יתכן שהחומר בכל היקום מתנהג במדויק לפי אותן משוואות. החומר יכול לזוז משום שרצון האל מניע אותו, כפי שאדם יכול להניע ברצונו את גופו ואת העצמים שבסביבתו; והוא מתנהג במדויק לפי המשוואות של חוקי הטבע, משום שהמשוואות האלה הן האופן שבו רוצה האל להניע את החומר.

למעשה, הצגת האל ורצונו כהסבר לתנועה ביקום אינה שונה מהותית מהאופן בו הציגו הפיזיקאים את חוקי הטבע כהסבר לתופעות העולות מהתצפיות. הרי אף אחד לא ראה מעולם את הגרביטציה, למשל, או את אחד מהכוחות הפיזיקליים האחרים; ניוטון פשוט שאל את עצמו מה ההסבר לכך שעצמים נופלים וכדומה, ומשלא מצא הסבר לכך במסגרת התופעות המוכרות, הסיק שישנו כוח בלתי מוכר הגורם לכך - לו קרא כוח הגרביטציה. באופן דומה נקבע גם קיומם של הכוח האלקטרומגנטי, הכוח הגרעיני החזק והכוח הגרעיני החלש, וכן של חלקיקים למיניהם שאינם ניתנים לתצפית ישירה. כאשר קיימת תופעה הדורשת הסבר, ואינה ניתנת להסבר על סמך כוח מוכר כלשהו, מסיקים המדענים מכך את קיומו של כוח חדש. והרי זה בדיוק מה שעושה הטיעון הזה. ישנה לפנינו תופעה הדורשת הסבר, היא תנועתו של החומר הדומם, ומכיוון שלא ידוע לנו על גורם מוכר כלשהו המסוגל להניע אותו, אפשר להסיק מכך על קיומו של כוח חדש שעושה זאת. כוח זה חייב להיות חזק מספיק כדי להניע את כל החומר שביקום, ולהכיר את כל חוקי הטבע כדי להניע את החומר בהתאם להם, ולכן מתבקש לקרוא לו אלוהים. קיומו של אלוהים מוכח אפוא לא פחות מקיומו של כוח הכבידה. אם יבוא מישהו ויטען שאולי אין אלוהים שמזיז את החומר, אלא שהחומר פשוט זז לבדו – תהיה זו אמירה דומה לאמירה שאין כוח גרביטציה שמפיל תפוחים, אלא תפוחים פשוט נופלים מעצמם. אפשר כמובן לבחור להישאר בלי הסבר לשום תופעה, אבל בקשת הסברים היא דרכו של המדע, ואין סיבה להימנע ממנה כאשר ההסברים מובילים לקיומו של אלוהים.

3. הראיה מהתכנון (או מהמורכבות)

 בעוד הטיעון הקוסמולוגי מבוסס על עצם קיומו של היקום, הטיעון מהתכנון (הקרוי גם הטיעון מהמורכבות, או הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי) מבוסס על תכונות מסוימות של היקום או של חלקים מתוכו – כלומר רמת המורכבות הגבוהה המופיעה בהם. לפי טיעון זה, יש ביקום תופעות בעלות רמת מורכבות כה גבוהה, ובראשן יצורים חיים בכלל ובני אדם בפרט, שלא ניתן להעלות על הדעת שהן נוצרו במקרה. קיומן של תופעות אלה מעיד בהכרח על כך שגורם תבוני כלשהו תיכנן והרכיב אותן. נניח שהיינו הולכים במדבר ומוצאים על החול לא סתם כדור זכוכית, אלא שעון משוכלל ומורכב. בודאי שהיינו מסיקים מכך שיוצר תבוני כלשהו תכנן אותו.

ראיה זו נראית מאד אינטואיטיבית, ולכן היא תופסת מקום מרכזי בדיונים על קיומו של האל. היא מבוססת לא רק על האינטואיציות שלנו, המזהות את חותמו של המתכנן ביצירות מורכבות, אלא גם על הניסיון: בניסיוננו לא נתקלנו מעולם ביצירה מורכבת שברור לנו שהיא נוצרה במקרה. אנו מכירים יצירות מורכבות שידוע לנו שהן שנוצרו בתכנון תבוני (כל היצירות המלאכותיות למיניהן), ואנו מכירים יצירות מורכבות שלא ברור איך הן נוצרו (היצורים החיים ובני האדם), אולם איננו מכירים שום יצירה מורכבת שידוע לנו שהיא שנוצרה באופן לא מתוכנן. ממילא מתבקש ללמוד מניסיוננו ולהסיק שגם היצורים החיים והאדם נוצרו באופן תבוני ומתוכנן. אותו גורם תבוני ומתכנן הוא אלוהים.

ישנן כמה ביקורות על טיעון זה. הפילוסוף דיוויד יום[5] טען שאיננו יכולים לעשות אנלוגיה בין שעונים ויצירות מלאכותיות מוכרות אחרות לבין היקום והיצורים החיים, שכן לגבי שעונים אנו יודעים מנסיוננו שהם מיוצרים בידי אדם, אולם היקום והיצורים החיים – אין לנו מושג איך הם נוצרו. לשיטתו של יום אנו יכולים להסתמך על ניסיוננו בלבד, ולכן אין לנו הצדקה להסיק שהיקום והיצורים החיים נוצרו באופן מתוכנן כמו שעונים.

אלא שהביקורת של יום נדחית, משום שהטיעון מהתכנון לא נזקק לאנלוגיה או לניסיון ישיר כדי להסיק את קיומו של המתכנן מתוך היצירה המורכבת. תארו לעצמכם שמי שימצא את השעון בחול יהיה בן שבט פרימיטיבי שמעולם לא ראה איך מייצרים שעונים. האם משום כך יהיה עליו להסיק שיתכן שהשעון נוצר במקרה? ודאי שלא. עצם מבנהו של השעון מעיד על התכנון שביסודו, גם אם אין לנו מושג מי תכנן אותו. בדומה לכך, אם נמצא חפץ כלשהו על המאדים, יהיה לנו ברור מיד שישות תבונית תכננה אותו, גם אם מעולם לא ראינו איך מיוצרים חפצים כאלה. האינטואיציה הברורה מייתרת את הצורך בניסיון ישיר או באנלוגיה לחפצים מוכרים. וכאמור לעיל, הניסיון מלמד אותנו על דרך הכלל שכל עצם מורכב שאנו מכירים נוצר באופן תבוני, ואין לנו שום ניסיון המראה דוגמה הפוכה.

כיוון אחר של ביקורת טוען שהאבולוציה מפריכה את הטיעון מהתכנון, משום שהיא מראה איך יצורים מורכבים יכולים להתהוות מתוך תהליך פשוט של מוטציות וברירה טבעית, ללא צורך במתכנן. אך למרות הפופולריות של תאוריית האבולוציה בקרב אתאיסטים מסיבה זו, היא אינה מפריכה כלל את הטיעון מהתכנון, אלא רק מעבירה את השאלה שלב אחד אחורה: מה ההסבר לכך שהיקום בכלל מאפשר את קיומם של חיים, ושל התהליכים המובילים אליהם? דומה הדבר למי שיטען שהשעון לא נוצר באופן מתוכנן, שכן ישנן ראיות לכך שהוא נוצר על פס ייצור אוטומטי בבית חרושת ללא מגע יד אדם. כמובן שהמסקנה היא לא שהשעון לא תוכנן, אלא שבית החרושת ופס הייצור תוכננו כך שיובילו ליצירת שעונים. מבחינה מדעית, התנאים הדרושים להופעת חיים הם מדויקים כל כך שהיקום כולו חייב להיות מכוון בדייקנות בלתי נתפסת מהרמה הכי הבסיסית של  חוקי הטבע כדי שיהיה בו פוטנציאל להופעת חיים (מה שנקרא "הכוונון העדין"[6]). זוהי אם כן ראיה חזקה לכך שהוא אכן תוכנן באופן תבוני לשם מטרה זו.

התגובה האתאיסטית הרווחת לטיעון זה היא שגם ביקום שלנו אין שום דבר מיוחד, שכן ייתכן שישנם אין-סוף יקומים אחרים שבהם באמת לא הופיעו חיים, ושמתוכם נוצר במקרה גם היקום שלנו, שכן מתאים להופעת החיים. כלומר, מדובר בסך הכל בתוצא סטטיסטי מתבקש ולא בתכנון מכוון. הקושי הגדול בטענה זו הוא כמובן שאין כל ראיה לכך שקיימים אין-סוף יקומים, או הסבר כלשהו למנגנון שאמור ליצור אותם. מדוע אם כן להעמיס על תמונת עולמנו אין-סוף יקומים שאיש לא ראה מעולם, במקום להניח את קיומו של גורם אחד נוסף שתכנן את היקום שלנו, הוא אלוהים?

תגובה אתאיסטית רווחת נוספת, אותה מביא ריצ'רד דוקינס בספרו יש אלוהים?, היא השאלה "מי תכנן את אלוהים?". הרי אם דברים מורכבים מעידים על מתכנן תבוני שיצר אותם, לכאורה ברור שאלוהים עצמו מורכב לאין שיעור מיצירותיו, ואם כן אמור להיות מישהו מעליו שתכנן אותו, וכן הלאה.

למעשה, כפי שציין הפילוסוף (האתאיסט!) דניאל קם[7], זהו טיעון מופרך שכל סטודנט לפילוספיה בשנה הראשונה בעל כישרון סביר יכול להצביע על הכשל שבו. על מנת שהסבר יהיה מוצלח, אין צורך בהסבר להסבר. כשאנו רואים את המורכבות שבעולם, מתבקש להציע את קיומו של אלוהים כהסבר לאותה מורכבות, וזהו אכן הסבר מוצלח. גם אם עכשיו מתעוררת השאלה מה ההסבר לקיומו של אלוהים עצמו, אין זה פוגע כלל בראיה לקיומו. משל למה הדבר דומה? נניח שנמצא על המאדים מכשיר מורכב כלשהו. כאשר נחפש הסבר לקיומו של המכשיר, נגיע למסקנה שההסבר הכי מוצלח הוא שחייזרים תבוניים יצרו אותו. קיומו של המכשיר מהווה אפוא ראיה לקיומם של חייזרים תבוניים. העובדה שאיננו יודעים מי תכנן את החייזרים בתורם, איננו מפקיע את ההסבר שלנו לתכנון של המכשיר ולקיומם של החייזרים. הסבר יכול להיות מוצלח ומספק גם אם אי אפשר לברר את כל שרשרת הסיבות שהובילה אליו עצמו. אילו לא היה זה כך, כל תאוריית המפץ הגדול היתה מופרכת כהסבר לקרינת הרקע הקוסמית, שכן לא ידוע מה גרם למפץ הגדול בעצמו, וגם תאוריית האבולוציה היתה מופרכת כי היא לא מסבירה את הופעת התאים הראשונים. במילים אחרות, הסבר יכול להיות מוצלח גם אם הוא לא מסביר הכל. כאשר אנו שואלים את עצמנו מי יצר את היקום המורכב, ההסבר המוצלח ביותר לכך הוא אלוהים, וגם אם איננו יודעים להסביר את אלוהים עצמו אין זה רלוונטי.

כל זאת בהנחה שהאל הוא אכן משהו "מורכב". אבל הרבה לפני דוקינס טענו פילוסופים ותאולוגים רבים[8] שהאל אינו מורכב כלל, אלא פשוט בתכלית הפשיטות, עד שלא ניתן להגדירו בשום הגדרה. זה מעורר את השאלה הידועה איך מהפשטות נוצר ריבוי, שעסקו בה רבות בימי הביניים, אבל אין היא מענייננו פה. מה שחשוב הוא שהטיעון של דוקינס מופרך גם מכיוון זה. האל אינו בהכרח מורכב, ובוודאי שאינו חומרי, וההנחות שלנו לפיהן לכל דבר מורכב חייב להיות מתכנן אינן חלות עליו, אלא רק על יצירות חומריות מורכבות שאנו מכירים בעולם הזה. 

יש עוד הרבה מה לומר ביחס לטיעון מהמורכבות, ואפשר לקרוא עליו בהרחבה במאמרו של הרב מיכאל אברהם.[9]

4. הראיה מהתודעה

התודעה האנושית היא פלא מוחלט. היא הכלי שבאמצעותו אנו חושבים, מבינים ותופסים את המציאות, יוצרים, מרגישים, חווים וחשים; היא למעשה הדבר היחיד שאנו חווים ישירות, בגוף ראשון, בוודאות גמורה. ולמרות זאת, מהות התודעה עצמה היא תעלומה. עצם קיומה הוא ערעור על תפיסת העולם המטריאליסטית, הגורסת שהדבר היחיד שקיים הוא החומר, והכרה בתעלומה שבה פותחת את האפשרות לתמונת עולם רוחנית יותר, שעשויה לכלול גם את אלוהים.

מטריאליסטים טוענים שהתודעה אינה אלא תוצר של החומר, שהיא משהו שמופיע בדרך כלשהי מתוך הפעילות המוחית – כשם שהכליות מפרישות שתן, כך המוח מפריש תודעה. אולם לא רק שטענה כזו נשמעת על פניה מוזרה מאוד, אלא שגם אין לה שום קצה של הסבר איך קורה הדבר. כמובן, ברור שיש קורלציה בין תהליכים מוחיים לתהליכים מנטליים, ושהשפעה על האחד מובילה להשפעה על השני. דבר זה היה ידוע מאז חבט האדם הראשון בראשו של חברו וגרם לו לאבד את הכרתו, ומדעי המוח לא חידשו כאן כל דבר מהותי פרט לחידוד הדקויות של אותה קורלציה. אבל מאין מופיעה עצם התודעה שבה מתרחשים אותם תהליכים מנטליים? אנו מניחים שלחומרים כימיים פשוטים אין תודעה, ואם כן איך ייתכן שארגון מורכב מסוים שלהם יוביל להופעתו של דבר ששונה מהם כל כך? יהיה זה דומה לטענה שאם נבנה מגדל קלפים מורכב מספיק, בשלב כלשהו הקלפים יוכלו לדבר ולשחק בעצמם. יש אמנם תכונות של דברים מורכבים שאינן נמצאות בפרטים המרכיבים אותם, מה שנקרא אמרגנטיות (כמו הרטיבות של המים, שאינה קיימת במולקולות הבודדות אבל קיימת במכלול). אבל במקרים אלה המעבר מהפרט למכלול ברור ומובן לנו מבחינה מדעית. לעומת זאת התודעה כל כך שונה במהותה מהחומר, שאין שום הסבר לאופן בו היא כביכול "צומחת" מתוכו. הטענה המטריאליסטית שחומר מסוגל להפיק תודעה מבטאת אמונה עיוורת בלבד ואינה מספקת שום הסבר או נימוק לדבריה[10].

לא רק עצם קיומה של התודעה הוא פלא שאינו מובן בעולם מטריאליסטי, אלא גם יכולתה להבין את היקום. באמצעות שכלנו אנו מסוגלים להבין את היקום, את חוקי הטבע ואת האופן שבו הם פועלים, מהרמה התת-אטומית ועד לתהליכים קוסמיים. אותם חוקים דורשים הבנה מתמטית ויכולת הפשטה גבוהה, ונדרשות שנים רבות ללמוד ולהבין אותם, בעוד הידע המדעי עצמו הולך ומתקדם. האם זה מובן מאליו שלשכל האנושי תהיה בכלל אפשרות להבין את היקום? הרי לפי השקפת העולם האתאיסטית, התודעה היא משהו שהתפתח אבולוציונית רק משום שהיתה בה תועלת הישרדותית כלשהי. אבל הרי ברור שאין כל צורך בתודעה כדי לשרוד, ובטח שלא צריך להבין את כל סודות היקום לשם כך. לאינספור מינים עלי אדמות, כדוגמת החרקים, אין ככל הידוע לנו מודעות של ממש, ולמרות זאת הם שורדים ומשגשגים במשך זמן רב בהרבה מקיומו של האדם בעולם. חישבו על נמלה למשל: אין לה יכולת שכלית להבין ולו את קצה קצהו של היקום שהיא חיה בו. מבחינתה הוא מקום זר ובלתי מובן בעליל, והוא מסתכם בכמה סנטימטרים שהיא מוסגלת לחוש וברדיפה אחר מזון. זה לא מפריע לה לשרוד ולהתרבות בהצלחה. בהשוואה ליקום כולו, גודלנו אנו וגודל המוח שלנו אינם שונים מאלה של הנמלה. מאין אם כן הגיעה אלינו היכולת להבין את היקום? איך זה שאנחנו לא חווים אותו כתוהו ובוהו בלתי נתפס, אלא כמערכת מסודרת המצייתת למשוואות שאנו מסוגלים להבין? במילים אחרות, מה מקור ההתאמה בין התודעה האנושית לבין היקום?

אחת התעלומות הגדולות היא פשר ההתאמה המופלאה בין המושגים המתמטיים לבין מבנה היקום וחוקי הטבע, כמו שניסח זאת הפיזיקאי ג'יימס ג'ינס: "היקום נראה כאילו עיצב אותו מתמטיקאי טהור".[11] המתמטיקה משמשת בכל תחומי החיים, ממדעי הטבע והפיזיקה ועד לכלכלה, לסטטיסטיקה חברתית, למדעי המחשב ולסוציולוגיה. איך יתכן שהמתמטיקה, שנוצרה לכאורה על ידי המחשבה האנושית, מתאימה בצורה כה מושלמת למציאות הפיזית? האם המתמטיקה היא יצירה אנושית, או תגלית של מציאות קיימת הנמצאת בבסיס היקום?[12]

תעלומות אלה ורבות נוספות ממחישות עד כמה בלתי סביר לראות בתודעה האנושית משהו ש"צמח במקרה" מתוך החומר, כתוצאה מתהליכים אבולוציוניים עיוורים. למעשה, קל יותר להתייחס לעולם החומר כאל תוצר של התודעה מאשר לתודעה כאל תוצר של החומר: הרי אנו יודעים שתודעות יכולות ליצור דימויים של מציאות מוחשית, כמו בחלומות ובהזיות, ולעומת זאת אין לנו שום ראיה שחומר יכול ליצור תודעה או הסבר כיצד זה ייתכן. יותר הגיוני אפוא להניח שהיקום שאנו תופסים הוא תוצר מנטלי של תודעתנו, מאשר שהתודעה היא תוצר של יקום חומרי.

אולם גם אם לא נלך לכיוון זה (על אף שלא מעט פילוסופים ומדענים הולכים בו), ברור שהתודעה היא פלא הדורש הסבר, ושהגישה האתאיסטית-מטריאליסטית אינה מסוגלת להסביר אותו.

אמנם אין בכך ראיה ישירה לקיומו של האל, אבל בהחלט יש כאן ערעור על תמונת העולם החומרית, נעדרת האל. נוסף על כך. קיומו של האל בהחלט יכול להסביר את קיומה של התודעה, ואת ההתאמה המופלאה בינה לבין היקום. אם אותו האל שברא את היקום וקבע את חוקי הטבע הוא זה שיצר את התודעות שלנו, הגיוני בהחלט שהוא יטביע בתודעה שלנו את היכולת לתפוס ולהבין את היקום.

5. הראיה מהמוסר[13]

 לרוב בני האדם הבריאים בנפשם יש אינטואיציות מוסריות בסיסיות וחזקות מאוד המוטמעות בהם, אינטואיציות לפיהן דברים כמו רצח, גזל ופגיעה בחפים מפשע הם שליליים. האופן שבו מיישמים את אותן אינטואיציות מוסריות משתנה כמובן מחברה לחברה, כמו גם ההגדרות על מי חלים כללי המוסר, אבל אין חברה בהיסטוריה שלא הכירה בקיומם של מוסר וצדק ולו ברמה הבסיסית. לא רק שאנשים חשים רגשות מוסריים עזים, הם גם מנהלים את חייהם לפיהם, לפעמים תוך ויתורים משמעותיים על הנאות וסיפוקים עד כדי הקרבה עצמית, ואף יוצאים למלחמות נגד מי שהם תופסים כמתנהג בצורה בלתי מוסרית.

בחינה מדוקדקת של אותן אינטואיציות מוסריות מובילה למסקנה שאנו תופסים את המוסר לא כרגש סובייקטיבי אלא כמציאות אובייקטיבית, מוחלטת ומחייבת. אילו היה המוסר עניין רגשי וסובייקטיבי בלבד, לא היה מקום למחלוקות מוסריות; כשם שעל טעם וריח אין להתווכח, כך אין מה להתווכח על תחושות אישיות המשקפות רק את הרגשתו של האדם. ואם המוסר הוא סובייקטיבי, גם אין מקום להעביר ביקורת על אנשים או חברות המתנהגים בצורה שונה משלנו – שהרי הם לא באמת טועים או רעים, אלא פשוט יש להם העדפות שונות. אולם למרות שרבים טוענים כלפי חוץ שהמוסר הוא אכן יחסי, רלטיבי ולא מוחלט, מעטים מאד מאמינים בכך בפועל. רוב האנשים חשים בעומק ליבם שקבוצות כמו הנאצים ודאעש הם רשעים גמורים בעלי מוסר מושחת בעליל, ולא סתם "שונים מאיתנו". לא רק שאנו חשים כך, אלא שכאמור נהיה מוכנים לצאת למלחמה מול דמויות כאלה ולכפות עליהם בכוח לשנות את התנהגותם. כל זאת משום שאנו נוטים לתפוס את המוסר כמציאות אובייקטיבית, מוחלטת ומחייבת.

כמובן, אפשרי לטעון שהעובדה שאנו חשים שהמוסר הוא אובייקטיבי ומחייב אינה מוכיחה שהוא באמת כזה. יתכן שהאינטואיציות המוסריות שלנו הן תחושה שהתפתחה בנו מסיבות אבולוציוניות, ולמרות שהן גורמות לנו לחוש שהמוסר הוא מוחלט, זוהי אשליה בלבד: אין בנמצא מוסר אובייקטיבי ומוחלט, אלא רק תחושות בטן ורצונות שאנו משליכים על המציאות. גישה זו נקראת תאוריית השגיאה המוסרית, כי לפיה כל הדיבורים על מוסר או חוקים מוסריים הם שגויים, מכיוון שדברים כאלה אינם קיימים. שלא במפתיע, רבים מתומכי תאוריית השגיאה הם אתאיסטים, שהרי בעולם שאין בו דבר מלבד חומר דומם וחוקי טבע עיוורים, אין שום מציאות שיכולה להיות מקור למוסר אובייקטיבי. כל מה שקיים הוא מולקולות, ומכיוון שחוקי מוסר אינם עשויים ממולקולות, הרי שהם לא קיימים.

אפשר אמנם לאמץ גישה כזו, אבל המחיר שהיא גובה מהאדם הוא עצום. אימוץ תאוריית השגיאה תאלץ אותנו להתכחש לחלק מהתחושות הקיומיות העזות ביותר הבוערות בקרבנו, ולהתייחס לאידאלים הגדולים והנאצלים ביותר שלנו כתחושות בטן אישיות בסך הכול – תחושות שאינן טובות או נכונות יותר מאלה של האנשים המרושעים והמושחתים ביותר בעינינו. פירוש הדבר הוא שלא נוכל להעביר ביקורת מוסרית על אף אדם ועל אף חברה, כי הרי על טעם אישי אין מה להתווכח, וכל אחד יכול לפעול לפי העדפותיו האישיות. ואם בסופו של דבר נחליט לצאת למלחמה מול אנשים או ערכים שונים משלנו, זו תהיה כפיה שאין לה שום הצדקה מוסרית, פרט לרצונותינו האישיים.

אמנם זה אפשרי לשלם את המחירים האלה, אבל רבים אינם מוכנים לכך. לא לחינם מנסים פילוסופים רבים, ובהם אתאיסטים, למצוא בסיס לקיומו של מוסר אובייקטיבי וריאלי התואם את האינטואיציות הבסיסיות שלנו במקום להתכחש להן. אולם הניסיונות האלה נכשלים ברובם. בעולם שנתפס כולו כחומרי ועיוור, קשה להכניס פתאום אד-הוק עובדות מוסריות מוחלטות שחורגות מהטבע.

הדרך היחידה בה ניתן להצדיק את האינטואיציות המוסריות שלנו היא באמצעות הכרה בכך שבאמת קיימות במציאות עובדות מוסריות מוחלטות שאינן חלק מהטבע החומרי אלא קיימות מעבר לו, שהאיטואיציות הפנימיות שלנו הן שיקוף שלהן. מקורן של עובדות אלה ושל הכוח המחייב שלהן יכול לנבוע רק מרצון עליון שחוקי המוסר הם ביטוי שלו ושיצר את היקום באופן שחוקי המוסר יתאימו לו. אותו כוח הוא גם זה שהטביע בנו את החוש המוסרי המאפשר לנו לזהות את אותן עובדות מוסריות ולחוש את מחויבותנו כלפיהן. כוח עליון זה הוא כמובן אלוהים, בורא העולם, שקבע הן את חוקי הטבע והן את חוקי המוסר.

עמדה זו מעוררת אמנם שאלות בפני עצמה, כמו למשל השאלה הידועה כדילמת אותיפרון – האם האל קבע את חוקי המוסר כרצונו או שהללו קיימים בנפרד ממנו. אולם על שאלות אלה קל יותר להשיב מאשר על הקשיים הקיומיים שמעוררת תיאוריית השגיאה.

במילים אחרות, מי שחש בתוכו שיש טוב ורע מוחלטים, צדק ורשע שאינם נקבעים לפי רצונותיהם השונים של בני האדם, ואינם מתחלפים מאדם לאדם ומחברה לחברה – הרי שאמונתו זו מובילה באופן מתבקש לאמונה באלוהים, שרק היא יכולה להצדיק את האמונה במוסר מוחלט.

ראיה זו טובה אמנם רק עבור אותם אנשים שאכן חשים שקיימים טוב ורע מוחלטים ואינם מוכנים לראות בתחושה זו "שגיאה". אבל ישנם רבים כאלה, וההתבוננות הזו בהחלט יכולה להיות עבורם ראיה לקיום האל[14].

6. הראיה מההתגלות[15]

הטיעון הזה לקיומו של אלוהים הוא פשוט מאוד: אנו יודעים שאלוהים קיים, מכיוון שאנשים רבים מעידים על כך שנפגשו איתו. גם אם לא ראינו אותו בעצמנו, עצם קיומן של עדויות כה רבות בעניין מהווה ראיה לכך שהוא אכן קיים.

המוני אנשים לאורך ההיסטוריה תיארו חוויות של התגלות אלוהית שהיתה להם, חוויות דתיות או מיסטיות, חזיונות, נבואה וכדומה. חלק מאותן חוויות התרחשו בהקיץ, תוך כדי פעילות שגרתית, וחלקן הושגו כתוצאה מפעילויות כמו מדיטציה, או במצבים חריגים כמו חוויות סף מוות.[16] קיימים הבדלים רבים בין אותן חוויות, אבל גם קווי דמיון רבים משותפים, כפי שהראה ויליאם ג'יימס בספרו החוויה הדתית לסוגיה ורודולף אוטו בספרו על הקדושה. פרופסור יהודה ג'רום גלמן, בספרו Experience of God and the Rationality of Theistic Belief הציג טיעון פילוסופי לפיו הצטברותן של עדויות כה רבות מהווה ראיה לכל דבר לקיומו של אלוהים, בדיוק כמו כל תופעה אחרת שאנו מקבלים את קיומה על סמך עדויות ראיה.

רבים מתקשים לקבל טיעון זה. הם טוענים שאמנם האנשים שחוו התגלויות אלוהיות מאמינים באמיתותן, אבל שיתכן שמדובר בסך הכול בהזיות שנגרמו מסיבות שונות. הזיות יכולות להיות מוחשיות מאד ולעשות רושם רב על מי שחווה אותן, ועדיין הן מתקיימות רק בראשו ולא במציאות.

הבעיה עם הביקורת הזו היא שאם נפקפק בחוויות מוחשיות שנראות לנו ודאיות ונתייחס אליהם כהזיות - על מה נוכל לומר שהוא אמיתי? אולי גם המציאות שאנו חווים ברגע זה היא חלום או הזיה? אמנם היא נראית לנו מוחשית לגמרי, אבל כך גם נראות החוויות הדתיות למי שמתנסה בהן. אם הללו יכולות להיות הזיה, הרי שגם תפיסת המציאות שלנו יכולה להיות כזו. לא יעזור לנו גם לפנות לאנשים אחרים ולאמת אצלם שגם הם רואים מה שאנחנו רואים, שהרי אותם אנשים עצמם יכולים להיות חלק מההזיה שלנו.

במילים אחרות, ברירת המחדל שלנו היא להניח שמה שאנו תופסים כאמיתי הוא אכן אמיתי, כל עוד לא הוכח אחרת. יש דברים שנראים לנו אמיתיים בשעתם, כמו חלומות או הזיות הנובעות משימוש בסמים, אבל לאחר שהם חולפים אנו מכירים בכך שהם מעולם לא התקיימו באמת. חוויות דתיות ומיסטיות, לעומת זאת, נתפסות לרוב על ידי מי שחווה אותן כאמיתיות גם עשרות שנים לאחר החוויה. מי שטוען נגדן "אולי זו הזיה", יכול באותה מידה להפנות טענה זו כלפי המציאות שהוא חווה ברגע זה ולהטיל בה ספק; אבל אם אינו עושה זאת, ואינו מספק קריטריון אובייקטיבי המאפשר להבחין בין מציאות להזיה, הרי שברירת המחדל שלנו היא להאמין לחוויות שנראות לנו אמיתיות ולהתייחס אליהן כחלק מהמציאות. הרוצה לטעון אחרת, עליו חובת ההוכחה.

יש הטוענים שלא ניתן לסמוך על החוויות הדתיות משום שהן סותרות זו את זו: יש המתארים התגלות או מפגש עם האל היהודי, אחרים עם האל הנוצרי, המוסלמי או ההינדי. מכיוון שלא ייתכן מן הסתם שכולן אמיתיות, בהכרח שלפחות חלקן הן הזיות; ומכיוון שחלק מאותן חוויות הן הזיות, יתכן בהחלט שכולן הן הזיות ואף אחת מהן אינה אמיתית.

התשובה לביקורת זו היא: ראשית, יש לא רק הבדלים אלא גם הרבה קווי דמיון משותפים בין חוויות דתיות, ואם ההבדלים הם סיבה לדחות אותן - הרי שהדמיון הוא סיבה לקבל אותן.

שנית, הביקורת מניחה שלא יתכן שכל אותן חוויות הן אמיתיות. אבל הקושי לקבל את כולן כאמיתיות הוא שהבנה כזאת מעוררת קשיים תאולוגיים. אך בקשיים תאולוגיים אפשר לדון במגרש התאולוגי, והדיון הנוכחי נוגע למישור האפיסטמולוגי (ההכרתי), שאליו רצוי לגשת עם כמה שפחות דעות קדומות. אם ישנן עדויות רבות על חוויות דתיות שנראות אמינות ואין סיבה מיוחדת לפקפק בהן, הגיוני להסיק שהן אכן מבטאות מציאות אמיתית, שאפשר לדון בה ובקשיים שהיא מעלה אחר כך ברמה התאולוגית. במישור זה, אפשר לומר למשל שההתגלות עצמה היא אמיתית אולם האדם מפרש אותה לפי המושגים הדתיים שלו, או שהאלוהות הטרנסצנדנטית "מתלבשת" בדימויים מוחשיים המתאימים לאדם המקבל אותה, או אולי שבאלוהות עצמה יש היבטים שונים ובכל דת יש גרעין של אמת המכוון לאחד מהם.

על כל פנים, אין בריבוי העדויות השונות שום ראיה שמדובר בהזיות. אילו היו חייזרים מגיעים מספר פעמים לכדור הארץ, סביר להניח שהיו מתארים אותו בצורות שונות לגמרי: אחד היה רואה ים, השני יער, והשלישי עיר גדולה. האם המסקנה שהיו אמורים חבריהם להסיק היא שכדור הארץ אינו אלא הזיה?

ביקורת אחרת תטען שיש אנשים ש"רואים" דברים רבים שקשה לנו לקבל כאמיתיים, כגון חייזרים, רוחות רפאים וכן הלאה, ושלפי הטיעון האמור לעיל נצטרך להתייחס לכל הדברים הללו כאמיתיים כל עוד לא הוכח אחרת, מה שנראה בלתי מתקבל על הדעת.

התשובה לכך היא שיש לבחון כל מקרה לגופו. במקרים רבים מתברר שאנשים שמעידים על דברים כאלו לא באמת ראו אותם בבירור, או שהם אינם בריאים בנפשם, או שהם משקרים מסיבה כלשהי וכד'. במקרים רבים אותם אנשים עצמם יכירו מאוחר יותר בכך שטעו, הזו או דמיינו. אולם אם נמצא אדם אינטליגנטי ושפוי שמעיד על דברים שראה בבירור, והוא יודע בדרך כלל להבדיל בין דמיון ומציאות, ומשוכנע גם לאחר זמן שמה שראה הוא אמיתי, והדברים שהוא מתאר אינם סותרים חד משמעית את הידע שלנו על המציאות - אז באמת אין סיבה שלא לקבל את עדותו לפחות כאפשרות סבירה.

מי ששולל מראש כל עדות שנשמעת לו "הזויה" רק בשל דעות קדומות שלו על המציאות, ועל מה שיכול או לא יכול להיות בה – אינו אדם רציונלי אלא דוגמטי וסגור. מי שמוכן לקבל עדויות יוצאות דופן לאחר ביקורת סבירה, עלול אמנם לטעות לפעמים ולהאמין בדברים שגויים; אבל מי ששולל את כולן נחרצות עלול לטעות הרבה יותר.

סיכומו של דבר: בעידן שלפני הצילום, היו אנשים מאמינים לסיפוריהם של נוסעים לארצות רחוקות בדבר החיות, האנשים והמקומות שראו שם, למרות שלא ראו אותם בעצמם. אם אנשים אמינים רבים מעידים על כך שראו במו עיניהם דבר מסוים, מדוע לא להאמין להם? אם כך, אין סיבה שנתכחש לעדויות הרבות מספור על התגלות אלוהית וחוויה דתית, רק משום שאי אפשר לצלם אותן. כאשר מיליוני אנשים לאורך ההיסטוריה ובזמננו אנו מעידים על מפגשים על האלוהי, הרי שיש שתי אפשרויות: או שכולם הוזים, או שהם באמת רואים משהו שלא כולם רואים. ומכיוון שבחירה באפשרות של הזיה שומטת את הקרקע מתחת יכולתנו להכיר במציאות כאמיתית, הבחירה המתבקשת היא להתייחס לאותן עדויות כאמיתיות ולראות בהן ראיה לקיום האל. 

7. הראיה מתולדות עם ישראל[17]

מספרים שמלך צרפת ביקש פעם מהפילוסוף בלז פסקל שייתן לו ראיה לקיום האל. פסקל השיב ללא היסוס: "היהודים, הוד מעלתך".

קיומו של עם ישראל, הישרדותו לאורך ההיסטוריה ומעל הכל שיבתו לארץ והקמת מדינה מחודשת, חורגים כל כך מחוקי ההיסטוריה המוכרים אצל שאר העמים, שהם הדהימו לא מעט היסטוריונים והוגים מאומות העולם. מרק טווין[18], לב טולסטוי[19], ניטשה[20], ארנסט רנן[21], ג'ון אדמס[22], ודרו וילסון[23] ואחרים הביעו את השתאותם מקיומו הפלאי של עם ישראל ותרומתו לאנושות מעבר לכל פרופורציה לגודלו.[24] וכל זאת עוד לפני הקמת מדינת ישראל!

ההיסטוריה הייחודית של עם ישראל היתה אומרת דרשני גם אלמלא היתה התורה חוזה אותה מראש; עצם העובדה שהתורה אכן חזתה אותה מראש, ותיארה אותה בנבואה ברורה ומפורטת שאינה משתמעת לשני פנים, (בסוף ספר דברים, פרקים כח-ל; לב), מעידה בעליל על אמיתותה של התורה ועל כך שהיא ניתנה בידי האל. רק כוח עליון השולט בהיסטוריה יכול היה להבטיח את קיומו של עם ישראל כשהוא מפוזר בגלות, בתנאים שבהם כל עם אחר נטמע או הושמד במהרה; לוודא שיישאר תמיד קטן ונרדף ולא ימצא מנוח בגולה; לשמור על ארצו שוממה בהמתנה לשובו למרות ניסיונותיהם של רבים לכובשה וליישבה; ובסופו של דבר לקבץ את נדחי ישראל מכל קצות תבל, להחזירם לארצם, ולסייע בידם להקים מדינה משגשגת תוך התגברות על צבאות חזקים מהם, קליטת עליה המונית ובעיות רבות אחרות.

יש אנשים הטוענים שהיו מאמינים באלוהים אילו היו רואים נס. אולם איזה נס גדול יותר מתולדות עם ישראל? האם שיבת ציון אינה נס גדול ומרשים בהרבה מאש שיורדת מהשמים או ים שנבקע לשניים? מי שאינו רואה את הפלאיות שבאירועים אלה, סביר להניח שגם אילו היה נוכח בקריעת ים סוף היה רואה רק את הבוץ שלרגליו ואת כתפיו המיוזעות של הצועד לפניו. נכון, תולדות עם ישראל התנהלו בדרכים טבעיות כביכול, ולא במופתים החורגים מהטבע, אולם חריגותם בהשוואה לשאר העמים מעידה על כך שההשגחה האלוהית היא זו שליוותה את מהלך האירועים כך שבסופו של דבר תתגשמנה כל הנבואות המופיעות בתורה (להרחבה על כך עיינו במאמר על התגשמות הנבואות).

ראיה זו מעידה לא רק על קיום האל כ"כוח עליון" מופשט כלשהו, אלא על קיומו של ה' אלוהי ישראל המעורב והמשגיח המתואר בתנ"ך, ומתוך כך גם על אמיתות התורה והחובה לקיימה.

סיכום

ראינו שבע ראיות שונות לקיומו של אלוהים. כפי שצוין בהתחלה, סביב כל אחת מראיות אלה נכתבה ספרות פולמוסית שלמה של ביקורות, תגובות לביקורות, ראיות וראיות שכנגד. מי שמעוניין להפריך אותן מוזמן להתכבד וללמוד קודם כל ברצינות את הנושא, ולקרוא את הספרים והמאמרים שנכתבו לגביו. למרבה הצער פולמוסנים אתאיסטים רבים אינם טורחים לעשות זאת, אלא מסתפקים בהצגת "איש קש" של הטענה על מנת לדחות אותו בבוז.

גם אם אף אחת מהראיות אינה הוכחה מוחלטת, כוחן הגדול נובע מצירופן יחד. למעשה ניתן לראות בהן מהלך החושף סדרה של "קפיצות" בלתי צפויות בתוך המציאות. הקפיצה הראשונה היא מיש לאין: עצם העובדה שקיים משהו ולא לא-כלום, ושאותו משהו הופיע לאחר שלא היה קיים (הראיה הקוסמולוגית). הקפיצה השניה היא מתוהו לסדר: הופעתה של חוקיות קבועה לפיה מתנועעים כל חלקי היקום (הראיה מחוקי הטבע). הקפיצה השלישית היא מדומם לחי: הופעתם של אורגניזמים חיים, שהם היצירות המורכבות ביותר ביקום (הראיה מהתכנון או מהמורכבות). הקפיצה הרביעית היא מחיים למודעות: הופעתן של תודעות בכלל, ושל התודעה האנושית בפרט, המסוגלת להבין את היקום (הראיה מהתודעה). הקפיצה החמישית היא מתודעה למוסר: קיומן של אינטואיציות מוסריות המלמדות על קיומם של טוב ורע מוחלטים (הראיה מהמוסר). הקפיצה השישית היא מחוויה רגילה לחוויה של התגלות דתית (הראיה מההתגלות), והקפיצה השביעית היא הקפיצה מקיום אנושי רגיל לקיומו הייחודי של עם ישראל, כפי שנחזה מראש בתורה (הראיה מתולדות עם ישראל).

האתאיסטים רוצים שנאמין שכל הקפיצות הללו קרו במקרה, שהם תוצאה של חלקיקי חומר דוממים וכוחות טבע עיוורים ולא יותר. במקרה הופיע היקום, במקרה יש בו חוקיות קבועה, במקרה הופיעו חיים מתוך החומר, במקרה הם פיתחו תודעה, במקרה הופיע חוש מוסרי וכן הלאה. אולם כמה סביר להאמין שכל זה קרה במקרה?

אילו היינו שואלים מישהו שאין לו כל מושג לגבי היקום איך לדעתו אמור להיראות יקום שנוצר בצורה מתוכננת ואיך יראה יקום שנוצר במקרה - היה מן הסתם משיב שביקום מתוכנן יהיו חוקים, מורכבות, יצורים מגוונים, תודעות והתקדמות מתמדת, ואילו ביקום לא מתוכנן – אם בכלל ייתכן דבר כזה – יהיה מן הסתם תוהו ובוהו שלא מוביל לשום מקום, ואם במקרה ייווצר בו משהו הוא יושמד במהרה. ודאי שאין סיבה שיהיו בו דברים כמו תודעה, מוסר או עם ישראל. או אז היינו מסלקים את "מסך הבערות" ומראים לאותו נשאל את היקום כפי שהוא כיום, על חוקי הטבע המדויקים שבו, מגוון היצורים החיים, והאנושות על מכלול יצירותיה והשגיה כל התחומים. לאיזו משתי האפשרויות הוא דומה יותר? האם לא ברור שהיקום שלנו מכיל יותר מדי "קפיצות" מפתיעות בכדי להניח שהוא תוצר המקרה העיוור?

כאשר לוקחים בחשבון את הטיעונים המתבטאים בראיות אלה (ובעוד ראיות פילוסופיות נוספות, שלא הובאו כאן), הרי שקיומו של האל הופך להיות רציונלי וסביר ביותר. לא מדובר באמונה עיוורת, ב"מפלצת ספגטי מעופפת" או ב"חבר דמיוני" כפי שנוהגים ללעוג אתאיסטים רבים, אלא באמונה רציונלית ביותר, המבוססת על נימוקים שכליים, בהם אחזו רבים וטובים מגדולי המוחות, הפילוסופים והחוקרים בתולדות האנושות.

 גם אם אין כאן ודאות מוחלטת, עדיין יש כאן סיבות טובות מאד להאמין באל. וכך הרי אנו חיים את חיינו בכל תחום - לא על פי הוכחות מוחלטות – שאינן קיימות בשום נושא שבעולם – אלא על פי מה שנראה סביר, הגיוני ומשכנע. ודי בראיות שהבאנו להראות שקיומו של האל הוא בהחלט סביר, הגיוני ומשכנע.


[1] Richard Taylor, Metaphysics, Prentice Hall: 1991.   

[2] בחיבוריו סומה תיאולוגיקה וסומה נגד העמים.

[3] להרחבה ראו: יובל שטייניץ, טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה; פרופ' בנימין פיין, דלות הכפירה.

[4] ראה כאן.

[5] בספרו דיאלוגים על הדת הטבעית.

[6] ראו על כך בהרחבה כאן.

[7]https://www.theguardian.com/commentisfree/belief/2011/oct/22/richard-dawkins-refusal-debate-william-lane-craig

[8] ראה למשל רמב"ם, משנה תורה הלכות יסודי התורה א, ז; מורה הנבוכים ח"א, נ; רבינו בחיי אבן פקודה, חובות הלבבות, שער הייחוד ח; מהר"ל, גבורות ה' סז; ועוד.   

[9]ראה כאן.

[10] וכך התבטאו כמה אנשי מדע מובילים בנושא:

"המחקר המדעי של התודעה הוא העמדה המביכה של העדר כל תאוריה מדעית של התודעה". 

(דונלד הופמן, מדען קוגניטיבי באוניברסיטת קליפורניה)

 "לאף אחד אין ולו מושג קלוש ביותר מהי התודעה... לי אין שום מושג, וגם לא לאף אחד אחר, כולל הפילוסופים של הנפש".

 (סטיוארט קופמן, ביולוג תאורטי וחוקר מערכות מורכבות)

 "התהליכים המרכזיים ביותר במוח, שאליהם קשורה כמשוער התודעה, פשוט אינם מובנים. הם נמצאים כה רחוק מעבר להשגתנו הנוכחית, עד שאיני מכיר אף אחד שמסוגל אפילו לדמיין את טבעם". 

(רוג'ר ספרי, ניורופיזיולוג זוכה פרס נובל)

 "אין לנו כרגע אפילו את הרעיון המעורפל ביותר איך לקשר את התהליכים הפיזיו-כימיים עם מצבי הנפש". 

(יוג'ין ויגנר, זוכה פרס נובל בפיזיקה)

 "המסתורין הגדול ביותר של המדע הוא טבעה של התודעה. זה לא שיש לנו תאוריות גרועות או לא מושלמות על המודעות האנושית; פשוט אין לנו תאוריות כאלה בכלל. בערך כל מה שאנחנו יודעים על התודעה זה שהיא קשורה איכשהו לראש יותר מאשר לכף הרגל". 

(ניק הרברט, פיזיקאי, מתמחה בנון-לוקליות)

 "מקור החיים הוא מסתורין גמור, וכך גם קיומה של התודעה האנושית. אין לנו שום מושג ברור איך המטענים החשמליים שמתחוללים בתאי העצב במוחותינו קשורים לרגשות ולתשוקות ולפעולות שלנו". 

(פרימן דייסון, פיזיקאי)

 "עמדָתי [על התודעה] דורשת מהפכה רצינית בפיזיקה... השתכנעתי שמשהו יסודי מאד חסר מהמדע הנוכחי... ההבנה העכשווית שלנו אינה מספיקה, ונצטרך לעבור לאיזורים חדשים של מדע..." 

(סר רוג'ר פנרוז, פיזיקאי מתמטי)

 "עלינו להודות שאיננו מוצאים דבר בפיזיקה או בכימיה שיש לו אפילו קשר מרוחק כלשהו לתודעה... בנוסף לחוקי הפיזיקה והכימיה, כפי שהם מתוארים בתאוריית הקוונטים, עלינו לשקול גם חוקים מסוג שונה לגמרי". 

(נילס בוהר, ממייסדי פיזיקת הקוונטים)

 "תמיד יהיה זה בלתי אפשרי לחלוטין להסביר את התודעה על בסיס פעילות עצבית בתוך המוח... למרות שהתוכן של התודעה תלוי במידה רבה בפעילות נוירונית, המודעות עצמה אינה כזו... לי זה נראה יותר ויותר הגיוני להציע שהנפש עשויה להיות מהות נפרדת ושונה". 

(וילדר פנפילד, מנתח מוח)

 "ממה מורכבת התודעה... זו... חידה. למרות ההצלחות המופלאות של מדעי המוח במאה האחרונה... נראה שאנו רחוקים מהבנת התהליכים הקוגנטיביים כפי שהיינו לפני מאה שנה". 

(סר ג'ון מדוקס, עורך מגזין Nature)

 מקור: http://opensciences.org/blogs/open-sciences-blog/232-consciousness-why-materialism-fails

[11] James Jeans, The Mysterious Universe pp. 134 

[12] הפיזיקאי רוג'ר פנרוז טען בספרו Shadows of the Mind  שקיימים שלושה עולמות: עולם התפיסה המודעת, העולם הפיזיקלי, ועולם הצורות המתמטיות האפלטוני. עולם התפיסה המודעת כולל את הרגשות, החוויות, התחושות והדעות שלנו; העולם הפיזיקלי הוא זה שמכיל את כל הדברים המוחשיים, כמו עצים, בתים, חיות, כוכבים, אטומים וכדומה; ואילו עולם הצורות המתמטי הוא לדעת פנרוז עולם אמיתי לא פחות מהשניים האחרים, והוא מכיל את כל המספרים הטבעיים, הצורות והמשפטים של הגיאומטריה האוקלידית, המשוואות של חוקי הטבע והמודלים המתמטיים לפיהם מתנהגת המציאות. מכך נובעות שלוש תעלומות: האחת, איך יתכן שהעולם הפיזיקלי מציית לחוקים הנמצאים בעולם המתמטי? השניה, איך צומחת התודעה האנושית מתוך העולם הפיזיקלי? והשלישית, איך מסוגלת התודעה האנושית להשיג גישה לעולם המתמטי ולהבין אותו? להרחבה בנושא זה, עי' בספרו של מריו ליביו, האם אלוהים הוא מתמטיקאי?

[13] להרחבה על טיעון זה ראו כאן.

[14] וראה גם מאמרנו האם היהדות מוסרית- מבט על.

[15] להרחבה ראו יהודה (ג'רום) גלמן, Experience of God and the Rationality of Theistic Belief

 [16] לתיעוד של תופעות מיסטיות ודיון משמעותן, ראו בין היתר: ויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה; רודולף אוטו, על הקדושה; ג'ניס מיינר הולדן, ברוס גרייסון ודבי ג'יימס,, The Handbook of Near-Death Experiences.

[17] להרחבה ראו מאמרנו ייחודיות עם ישראל והתגשמות הנבואות.

[18] בחיבורו בנוגע ליהודים: "אם הסטטיסטיקה מדויקת הרי שהיהודים הם רק אחוז אחד של הגזע האנושי. כוכב קטן מהבהב, עכור ועלוב, האובד בזוהר שביל החלב. הגיוני שכמעט ולא היה צריך לשמוע אודות היהודי, אבל שומעים, ותמיד שמעו עליו. הוא זוהר ככוכב לכת בשמיים לא פחות מן המעצמות הגדולות. חשיבותו המסחרית מרקיעה שחקים בחוסר כל יחס למספרו באוכלוסייה הכללית. תרומתו לרשימת הכבוד של אישים בספרות, מדע, אומנות, מוסיקה, כלכלה, רפואה ומדעי הרוח חורגת מכל קנה מידה. הוא ידע להילחם על נפשו, בכל הדורות, גם כאשר ידיו כפותות לאחור. מותר לו להתהדר בכך. המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את שָׁמֵינוּ ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שנשתתקו ונעלמו; עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שכבּה, וכיום הם יושבים בחשֵכה תחת השמש. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ועוד איננו מראה סימני התדרדרות, גם לא תופעות של זיקנה, לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחכמתו לא פגה. כל הברואים חדלים פרט ליהודי,
כל עוצמה כורעת רק שלו שרירה וקיימת. מהו סוד חיי הנצח?"

[19] במכתב לגרגורי לויט משנת 1910: "היהודי הוא אותו יצור עלוב, שהורד מאש התמיד הבוערת בשמים, והאיר בו את העולם כולו. הוא המקור, האביב, והמעיין ממנו שאבו שאר האומות כולן את אמונותיהן ואת דתיהן. היהודי הוא החלוץ לפני המחנה בראשה של החירות. היהודי הוא החלוץ לפני המחנה בראשה של התרבות האנושית. היהודי הוא סמל הנצחיות"

[20] ראו בין היתר דמדומי שחר, ח"ג, עמ' 254-256: " משאבי העזר הנפשיים אצל יהודים בני זמנינו הם מעל לכל המשוער... בתולדות אבותיו ואבות־אבותיו מצויים לו לכל יהודי מכרות שופעים מעשי־מופת של קור רוח והתמדה מיושבים ביותר במצבי אימה, של הערמה מעודנת ביותר וניצולם של האסון והמקרה; אמיצותם שמתחת לאיצטלא של הכנעה עלובה, גבורת נפשם אשר בבוז לעובדת היותם בזויים... אלפיים שנה נהגו בהם מנהג בזיון...השפילום והכפישום לתוך פרנסות מלוכלכות יותר... הם מעודם לא פסקו לראות עצמם כנועדו לדברים הנעלים ביותר... בדרך בה הם מכבדים את אבותיהם ואת ילדיהם, בבינה הטמונה בחיי ונימוסי הנישואים שלהם, מצטיינים הם על פני כל בני אירופה".

 ושם:

"או אז יחשבו כממציאים ומורי הדרך לבני אירופה. מבלי היות הדבר עוד בגדר פגיעה בכבודם של אלו. וכי לאיזה אפיק זולתי זה ניתן לו לזרום, לאותו שפע של רשמים אדירים שנצטברו, ואשר ההיסטוריה היהודית ממלאת בם כל בית אב יהודי, אותו שפע של תשוקות ומידות והכרעות והתנזרויות ומאבקים וניצחונות מכל סוג – לאן יישפך כל הזרם האדיר הזה, אם לא באנשי רוח ומעשים גדולים!

או אז כאשר היהודים יוכלו להצביע על אבני יקר וכלי זהב שכאלה כמעשה ידיהם, ואשר כמותם לא היו מסוגלים ואינם מסוגלים ליצור עמים אירופיים שנסיונם קצר משל היהודים ולא מעמיק כמוהו, כאשר ישראל ימיר את נקמת כל דורותיו בברכת עד לאירופה: או אז יעלה ויבוא שוב זה היום השביעי בו ישוב וישמח אלוהי היהודים הקדום, יוכל להתענג על עצמו, על בריאתו ועל עמו הנבחר -ואף אנו כולנו, הלא נגל ונשמח עמו."  

[21] בספרו על לאומיות וזהות יהודית.

[22] במכתב לואן דר קמפ משנת 1808: "אני עומד על כך שהעברים תרמו לתִרבותו של האדם יותר מכל אומה אחרת. אילו הייתי אתאיסט והאמנתי בגורל עיוור נצחי, הייתי עדיין מאמין שהגורל הורה ליהודים להיות הכלי החיוני ביותר לתרבת את האומות... הם האומה המפוארת ביותר ששכנה אי פעם עלי אדמות. הרומאים והאימפריה שלהם היו רק בועה בהשוואה ליהודים. הם העניקו דת לשלושת-רבעי כדור הארץ והשפיעו על ענייני האנושות בשמחה גדולה יותר מכל אומה אחרת, עתיקה או מודרנית".

[23] בספרו האומה: " חוקי משה, כמו גם חוקי רומא, תרמו הצעות ודחפים לאנשים ולמוסדות שהיו עתידים לכונן את העולם המודרני; ואילו רק היו לנו עיניים לראות... היינו מגלים בקלות כמה הרבה מלבד הדת אנו חייבים ליהודים".

[25] ניתן לקרוא על כך בהרחבה כאן.


נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "הראיות לקיום האל" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.