האמינות ההיסטורית של ספר בראשית


מאת גיל-עד שטרן

מקורות עיקריים: מקורות מחקריים כמפורט אצל הרב יואל בן נון, "היסטוריה ומקרא הילכו שנים יחדיו", על אתר ז; יהושע גריניץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית; הרב אמנון בזק, עד היום הזה.

האם לתיאור המקראי של תקופת האבות יש אחיזה במציאות ההיסטורית? 

חוקרים רבים טוענים כי התיאור המקראי בבראשית אינו מייצג את המציאות באותה תקופה (תקופת הברונזה התיכונה, סביב המאה ה-17 לפנה"ס). לכן הם מסיקים שהספר נכתב בתקופת המלוכה – כאלף שנים מאוחר יותר. על פי הטענה הזאת, הכותב השליך אחורה מושגים ודפוסי חיים אנכרוניסטיים, שהוא הכיר מעולמו אך לא היו מצויים בימי האבות[1]. 

למשל, נמצא כי הגמלים לא היו מבויתים עד למאה ה-12 לפנה"ס, ולמרות זאת הם מופיעים כמה פעמים במקנה האבות. כך גם לגבי באר שבע שמוזכרת בסיפורים, אך על־פי הממצאים לא הייתה מיושבת כלל בתקופת האבות. גם העם הפלשתי לא הגיע לאזור כנען עד למאה ה-12, והופעתו בספר בראשית כבר בימות יצחק נראית כאנכרוניזם. 

האמת היא שניתן ליישב את כל הקושיות שהובאו על הריאליות של התיאור בתורה. אך יותר מכך, יש גם ממצאים מרובים שדווקא תומכים בריאליות של סיפורי האבות, ומעידים שהכותב הכיר את מנהגי תקופת האבות לפני ולפנים. מכך אפשר להוכיח כי כותב התורה ידע ממקור בלתי אמצעי על אופיה ונוהגיה של התקופה, ולא ייתכן שהוא כותב אנכרוניסטי.

א. תשובות לשאלות

1. גמלים

הקושיה לגבי הגמל נובעת מהדעה שהגמל בוית רק במאה ה-12, שמקורה במחקריו של הארכיאולוג ויליאם אולברייט. והנה, מאז מחקריו של אולברייט השתנתה בהרבה התמונה הידועה לנו על ביות הגמלים. לדוגמה, בתעודה שנמצאה באללח' שבצפון סוריה, המתוארכת למאה השבע־עשרה לפני הספירה, נזכרת "מנת מזון אחת לגמל". בחפירות באתר בהר הנגב (באר רסיסים) מסוף האלף השלישי לפני הספירה, נמצאו עצמות של גמל יחד עם עצמות של עזים. יש אפילו ראיות על ביות גמלים קדום מן האלף הרביעי לפני הספירה. אולברייט עצמו אכן מיתן את העמדה שלו בנושא בכתיבתו המאוחרת: "כללו של דבר, ביותו הממשי של הגמל לא קדם לסוף ימי הברונזה, אעפ"י שביות חלקי וספורדי אפשר שמצוי היה כבר כמה מאות שנים לפני כן[2]".

המסקנה הממותנת הזאת דווקא עולה יפה עם הכתוב בבראשית, שבו מספר הגמלים המנויים אצל האבות הוא מצומצם מאוד ביחס לשאר הבהמות, לעומת מה שמתואר בספרים מאוחרים יותר, שם מאות רבות של גמלים מוחזקים בידי המדיינים ועמים אחרים[3].

2. באר שבע

 המחשבה שיש סתירה בין הממצא הארכיאולוגי, לפיו באר שבע הייתה מיושבת רק בתקופה מאוחרת יותר, לבין המתואר במקרא, היא שגויה. היא מתבססת על שתי הנחות יסוד: 

  • שבאר שבע הנזכרת בסיפורי האבות היא עיר.
  • שמקומה של באר שבע המקראית הוא במקום ספציפי הנקרא כיום תל שבע.

 והנה, הטענה הראשונה כלל אינה עולה בקנה אחד עם המסופר בתורה. בשני מקומות מוזכרת באר שבע בסיפורי האבות (בראשית כא, לא; כו, לג), ומשניהם עולה בבירור שלא מדובר כלל בעיר, אלא במפגש בארות. התורה מציינת שהשם הזה ניתן על ידי יצחק לבאר, בדומה לשמות שהוא נתן לבארות האחרות הנזכרות באותו פרק (עשק, שטנה ורחובות; בראשית כו, כ-כב), גם הטענה השניה, המזהה את באר שבע המקראית עם האתר תל שבע, מוטלת בספק. חוקרים שונים הציעו זיהויים אחרים. למשל, נדב נאמן הציע לזהות את העיר המקראית עם ביר א־סבע שבתחומי העיר הטורקית, כחמישה קילומטרים מערבה לתל שבע. אתר זה לא נחפר במלואו, ונאמן מצביע על האפשרות שיימצא בו אישוש למקרא[4].

ד"ר יצחק מייטליס, בספרו לחפור את התנ"ך (עמוד 116), טען ש"ייתכן שיש לזהות את באר שבע המקראית עם תל משוש, השוכן כ־12 קילומטר ממזרח לבאר שבע, שבו נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברונזה התיכונה".

כאמור, עצם המניע לחפש ממצאי התיישבות מתקופת הברונזה התיכונה נובעים מן ההנחה שמדובר בעיר, מה שלא עולה בהכרח מן הכתוב בבראשית.

3. הפלשתים

הטענה שגם הופעת הפלשתים בספר בראשית היא אנכרוניזם מתבססת על זיהוי של הפלשתים הללו עם הפלשתים של ימי השופטים, שאכן הגיעו לכנען מאות שנים מאוחר יותר. אולם כפי שכותב הרב בזק, "עיון מעמיק יותר במקרא מוכיח באופן חד־משמעי, שקיימים הבדלים גדולים בין הפלשתים של תקופת השופטים לבין הפלשתים הנזכרים בתקופת האבות"[5]. 

אפשר להביא לכך מספר ראיות:

א. מיקומם של הפלשתים בתקופת האבות הוא בארץ גרר, השוכנת בנגב: "וַיִּסַּע מִשָּׁם אַבְרָהָם אַרְצָה הַנֶּגֶב וַיֵּשֶׁב בֵּין קָדֵשׁ וּבֵין שׁוּר וַיָּגָר בִּגְרָר" (בראשית כ, א). הם כלל לא חיו לאורך חופי הים, שהרי התורה מציינת שאזורים אלו היו בשליטת עמי כנען (שם י, יט; במדבר יג, כט). לעומת זאת, הפלשתים המופיעים בתקופת השופטים גרים בערים השוכנות לחוף הים: עזה, אשקלון ואשדוד, אך לא באזור הנגב[6].

 ב. בראשם של הפלשתים המופיעים בספר בראשית עמד מלך, שנשא שם בעל אופי שמי (אבימלך). לעומת זאת, את הפלשתים של תקופת השופטים ואילך הנהיגו "סרנים", ואלו נשאו שמות לא שמיים (כמו אכיש). גם שמו של שר צבאו של אבימלך, פיכול (בראשית כא, כב) הוא כנראה שמי־מערבי[7]. לו היה מדובר בתופעה אנכרוניסטית, היינו מצפים שתהיה התאמה בין שמות ערי הפלשתים בספרי הנביאים לשמותיהם בספר בראשית, וגם בצורת השלטון שלהם. 

 לאור זה ניתן להניח שהפלשתים בימי האבות אינם זהים אתנית עם אלו שבספרי הנביאים, שאכן פלשו לארץ רק מאות שנים מאוחר יותר.

 מדוע אפוא נקראו שתי הקבוצות באותו השם? נראה שגם הפלשתים הקדומים מוצאם מאזור הים האגאי, כפי שעולה מממצאים שונים, והשם המקובל שלהם היה "פלשתים". כאשר פלשו לארץ עמים נוספים מאותו האזור השם הזה הודבק גם להם, אולי גם ככינוי על פלישתם. 

ב. ראיות לריאליות של תיאורי בראשית

נוסף על הפרכת הקושיות, אפשר להביא ראיות רבות לתיאורים ריאליים מספר בראשית, התואמים מאוד את הידוע לנו על תקופת הברונזה התיכונה, אך לא יכלו להיות ידועים לכותב אנכרוניסטי:

1. שמות פרטיים

שמות הדמויות בספר בראשית מתאימים לידוע לנו על אותה התקופה. ניתוח השמות הפרטיים בספר בראשית מורה על קרבה הדוקה לתקופת האבות ולא לתקופה מאוחרת יותר.

בשמות שבספר בראשית בולט היעדר כמעט מוחלט של שמות תיאופוריים (הנושאים מרכיב של שם ה'), ואף ביתר ספרי התורה רווחים אמנם שמות תיאופוריים שבהם מופיעים השמות א־ל או ש־די, אך לא שם הוי"ה[8].

לעומת זאת, בתקופת המלוכה כוללים כל השמות כמעט רכיב של שם הוי"ה (יהורם, יהושפט, יהויקים, ישעיהו, ירמיהו, יואל וכו'), ואלו דחו כמעט לחלוטין את השמות התיאופוריים האחרים. בנוסף בספר בראשית יש שמות רבים הגזורים ממשקל ׳יפעל׳ (יצחק, יעקב, ישמעאל, ישראל, יוסף, יאיר, יפתח, יגאל, ירחמיאל ועוד), שהם נדירים למדי בתקופת המלוכה (אליקים - יהויקים, אליכין - יהויכין ועוד), אבל הם מצויים בין השמיים-המערביים של ארם נהריים ומסופוטמיה מראשית האלף השני לפנה״ס, משם הגיעה, לפי המסורת, משפחת האבות[9]. נוסף על כך, רובם המוחלט של השמות בסיפורי בראשית אינם חוזרים פעם נוספת במקרא, ולפחות לא עד ימי הבית השני. 

 אילו באמת הייתה התורה נכתבת בימי המלכים, כלום לא היה סביר שיהיו מצויים בה שמות שהיו שכיחים באותה תקופה, וכן שמות עם מרכיב של שם הוי"ה? כיצד ידעו המחברים, המאוחרים לפי גישה זו, על מבנה השמות ואופיים מתקופות הקודמות להם למעלה מאלף שנה? אין זאת אלא שאכן התורה מציגה ריאליה מהימנה, התואמת לחלוטין את רוח התקפה שאותה היא מתארת, עד לפרטים הקטנים והשוליים. 

2. מנהגי תרבות

תופעות חברתיות ומשפטיות רבות המתוארות בספר בראשית, ובו בלבד, עולות בקנה אחד עם החוקים והמנהגים של העמים במזרח הקדום, אף שחלקן עומד בסתירה עם המצוות שבהמשך התורה. הזכרתם של מנהגי חיים מן התקופה, שלא יכלו להיות ידועים על ידי מחברים מתקופת המלוכה, סותרת את ההשערה שמדובר באנכרוניזם. כל שכן שמציאויות אלה עומדות בניגוד לחוקי התורה שאותם הדורות המאוחרים יותר הכירו. 

נציג כמה דוגמאות:

א. מערכת היחסים שבין שרי להגר בבראשית פרק טז מובנת היטב לאור הממצאים שהתגלו בחוקי חמורבי. בחוקים אלו נאמר במפורש, שאם אדם לקח אישה והיא לא ילדה לו בנים, והאישה נתנה לו אמה (=שפחה) שילדה לו בנים, הרי ש"אם לאחר הדברים האלה תשתווה האמה ההיא עם גבירתה, יען כי בנים ילדה, גבירתה בכסף נתון לא תתננה, סימן עבדות תשים עליה ועם האמהות תמנה אותה" (סע' 146).

ניתן לראות מכאן שאכן המנהג הנזכר אצל אברהם ויעקב, לקחת אמה במקרה שהאישה הראשונה לא ילדה, היה ידוע ומוכר. אך חוקי חמורבי גם מסבירים את היחס של שרי אל הגר לאחר שזאת זלזלה בה: "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ... וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" (בראשית טז, ה-ו). מסתבר שה"עינוי" ששרה עינתה את הגר לא היה אלא החזרתה למעמד שפחות, ושהיא פעלה למעשה על־פי המנהג הרווח באותה תקופה.

ב. כשראובן ניסה לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין עם האחים למצרים, הוא אמר משפט שקשה להבינו:  "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" (בראשית מב, לט). מנין לקח ראובן רעיון משונה זה, העומד בסתירה לעמדת התורה - "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד, כט)?


מתברר שבחוקי חמורבי מופיע כמה פעמים הרעיון, שמי שגרם מיתה לבנו של אדם, עונשו הוא שימיתו את בנו. כך למשל: "כי יבנה בנאי בית לרעהו, ואת מלאכתו חזק לא חיזק, ויתמוטט הבית שבנה... אם את בן בעל הבית ימית – והמיתו את בן הבנאי ההוא" (סע' 230). התורה אם כן שוללת רעיון זה, אך עצם הבעתו בפי ראובן נובעת מהנוהג שהיה רגיל באותה תקופה. 


ג. כשאברהם משיח את צערו לפני ה', הוא אומר: "מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר... הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" (בראשית טו, ב-ג).

 מניין לקח אברהם את הרעיון שבן משק ביתו אמור לרשת אותו? דין זה אין לו יסוד בתורה. אך הנה, בנוזי ובבבל אכן היה נוהג כזה. 

ד. בסיפור מכירת יוסף, המחיר שבו יוסף נמכר לישמעאלים הוא "עֶשְׂרִים כָּסֶף" (בראשית לז, כח). בדיני התורה לעומת זאת מחירו של עבד מוערך ב"כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים" (שמות כא, לב). החוקר קנת קיטשן בדק את מחירי העבדים בעולם הקדום[10]. בתקופה הקדומה במסופוטמיה היה מחירו של עבד בין עשרה לחמישה עשר שקלי כסף, ובמחצית השנייה של האלף השני הגיע מחיר העבד לשלושים ואף לארבעים שקלי כסף. באלף הראשון לפנה״ס האמיר מחיר העבד לחמישים שקלים, והגיע עד תשעים ואפילו עד מאה ועשרים שקלים בתקופה הפרסית. אך רק במאה השמונה עשרה לפנה״ס (תקופת האבות), במשפטי חמורבי ובתעודות משפטיות ממארי, עמד מחירו של עבר על 'עשרים כסף', כמו בספר בראשית. 

מנהגים אלו ועוד רבים אחרים הולמים מאוד את חוקי המזרח הקדום בתקופת האבות, ובפרט את אלו שנהגו בבבל – מקום שהתורה מעידה כי ממנו הגיעו האבות. לא זו בלבד, אלא שבמקרים רבים יש במנהגים האלו ניגוד לחוקי התורה (נישואין לשתי אחיות, נישואין לאחות, יבום אל החם, הקמת מצבות, בניית במות וכו'). דווקא בשל כך ברור שהם נותנים תמונה אותנטית של המתואר. לו היתה התורה מציירת את האבות כמי שפעלו תמיד על־פי חוקי התורה, קל היה לטעון שזהו תיאור אנכרוניסטי שמושפע מהלכי הרוח ששררו בתקופת המלוכה. אבל התמונה, כאמור, הפוכה.

אין אפשרות לטעון שהנתונים הללו היו יכולים להיות ידועים גם לסופר מאוחר בימי הבית הראשון (וכל שכן לסופרים מאוחדים יותר). בלשונו של הרב בן נון, טענה כזאת תהיה "טענה מופרכת ובלתי־מדעית. איש בתקופת המלוכה לא ערך מחקרים היסטוריים מן הסוג שעורכים חוקרי ימינו, ולא יכול היה לכתוב ספר מלא וגדוש בפרטים, במנהגים ובשמות שהיו שכיחים וידועים כאלף שנה לפני־כן"[11].

סיכום

הראיות השונות על אי הדיוק ההיסטורי שבספר בראשית (הגמלים, באר שבע, פלשתים) נופלות תוך עיון מעמיק יותר במחקר או בכתובים. לעומת זאת, קיימת התאמה רבה בין התיאור בבראשית לבין הידוע לנו על אותה התקופה, למשל בתחום השמות הפרטיים ובתחום נוהגי החיים. דמיון זה לא יכול להיות ידוע על ידי מחבר מאוחר יותר, ולעיתים הוא גם עומד בניגוד לחוקי התורה, ולכן לא סביר בעליל שהספר התחבר באופן אנכרוניסטי.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "האמינות ההיסטורית של ספר בראשית" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


[1] כך למשל כתב נדב נאמן: "מקובלת ההנחה, שאין מדובר בתקופה היסטורית, וכי הרוב המכריע של המסורות הכלולות במחזור סיפורי האבות, ואולי אף כולן, משקפות מציאות המאוחרת, בהרבה או במעט, לראשיתה של תקופת ההתנחלות" ("פרשת כיבוש הארץ בספר יהושע ובמציאות ההיסטורית", בתוך: נדב נאמן וישראל פינקלשטיין [עורכים], מנוודות למלוכה, עמ'286-287).   

[2] הופיע במהדורה העברית של ספרו "מתקופת האבן ועד הנצרות", בתרגומו של י. מ גרינץ, (עמ' 96). 

[3] כך טוען גם קנט קיטשן, מגדולי האגיפטולוגים בימנו, והוא כותב נגד סילברסטון ופינקלשטיין שהתעקשו שהגמלים הם אנכרוניזם: "בנוגע לתקופת האבות וליציאת מצרים שני חברינו הם לחלוטין נטולי עומק, טועים באופן חסר תקנה ומטעים לחלוטין... גמלים אינם אנכרוניזם בתחילת האלף השני, ומעולם לא היו" (On the Realiability of the Old Testament. Eardmans Publishing Company, 2003- עמ' 465)   

[4] כך כתב נאמן: "יסודותיהם של קירות שבמפלסם נמצאו ממצאים מתקופת הברזל-2, היורדים לעומק רב יותר משני מטרים מתחת לפני השטח, טרם נחשפו. ייתכן אפוא שבביר א־סבע יימצאו שרידים מתקופת הברונזה התיכונה (תקופת האבות- ג.ש הכותב), וייתכנו גם זיהויים אחרים של באר שבע המקראית" .   

[5] אמנון בזק, עד היום הזה, עמ' 247.    

[6] אמנון בזק, שם.    

[7] עולם התנ״ך, בראשית, עמ' 139.   

[8] ראו בהרחבה במאמרו של יואל אליצור, "שמות האל ותאריכי כתיבת ספרי המקרא", בתוך: בעיני אלהים ואדם.

[9] כך מסכם הרב יואל בן נון (שם) את ממצאיו של החוקר יהושע גריניץ: "ניתוח השמות הפרטיים בספר בראשית מורה בבירור על קרבה הדוקה עם מארי ועם שושלת בבל I ולא על שום קרבה אחרת... חשוב לציין את קבוצת השמות הגזורים ממשקל ׳יפעל׳ (יצחק, יעקב, ישמעאל, ישראל, יוסף, יאיר, יפתח, יגאל, ירחמיאל ועוד), שאינם מצויים בין השמות הארמיים והפניקיים והם נדירים למדי בתקופת המלוכה (אליקים - יהויקים, אליכין - יהויכין ועוד), אבל הם מצויים הרבה בין השמיים-מערביים (יבחר, יזרע, יעקבאל, ידעאל, ירחאל ועוד), וגם בין הערבים הדרומיים בני יקטן (ישמעאל, ידכראל, ישופאל, יפתחאל, ישכראל ועוד). מוצא השמות הרווחים בספר בראשית ותיארוכם הם די ברורים – השמיים-המערביים של ארם נהריים ומסופוטמיה, מלפני הפילוג והנדידה של בני יקטן לדרום ערב, כלומר, מראשית האלף השני לפנה״ס".   

[10] K.A. Kitchen, Ancient Orient and Old Testament, London 1966, pp. 40-56

[11] יואל בן נון, שם, עמ' 10.

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.