מאת הרב אורי שרקי
באדיבות הוצאת אורים, את הספר ניתן לרכוש בקישור.
במהלך הדורות התפתחה אצל היהודים נטייה להירתע מהיופי. הדבר בא לידי ביטוי בכמה מקומות אצל חז"ל: במסכת נדרים (נ ע"ב) מסופר על רבי יהושע בן חנניה שהיה מבקר אצל הקיסר ומשוחח בדברי חכמה. יום אחד אמרה לו בתו של הקיסר: "אי! חכמה מפוארת בכלי מכוער!". בתו של הקיסר הביעה את פליאתה על כך שחכמתו של רבי יהושע בן חנניה עומדת בניגוד למראהו החיצוני. דבר זה מנוגד בתכלית לתפיסת ההרמוניה היוונית-רומית, לפיה שלמות האדם מחייבת התאמה בין החכמה והגוף. שאל אותה רבי יהושע: ממה עשויים הקנקנים שבהם שומר אביך את היין? השיבה בת הקיסר: מחרס. הקשה רבי יהושע – האם כך ראוי, שיינו של הקיסר יהיה שרוי בכלים פשוטים? – ויעץ לה להחליף אותם לכלי זהב וכסף. עשתה כעצתו, והיין החמיץ. אמר לה רבי יהושע: כך ראוי גם לחכמה, לשכון בכלי מכוער. שואל התלמוד: הרי מצאנו חכמים שהיו יפים? ועונה: אילו היו מכוערים, היו חכמים יותר.
מה בא הסיפור ללמדנו? שקיים מרחק בין היופי ובין האמת. התפעלות מהיופי מזוהה בדרך כלל עם רגשות חיוביים כלפי הטבע, וחכמים רצו להתריע מפני סכנה של רדידות והיצמדות למראה החיצוני, או אף יותר מכך - מסכנה של התמכרות לרגשות אליליים.[1] אדם יפה נוטה לחיות בהרמוניה עם העולם הזה, ודווקא הכיעור מסייע בידי האדם למאוס בעולם הזה ולעסוק בחכמה.
הניגוד שבין היופי והאמת מובע באופן חריף בפרקי אבות (ג, ז):
רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה, ומה נאה ניר זה' מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.
אדם הפוסק ממשנתו על מנת להתבונן ביופיו של האילן, מתחבר לעולם אחר לחלוטין – עד כדי כך שלדעת רבי שמעון הוא כביכול כבר אינו ראוי לחיים.
אולם במסכת ברכות (ה, ב) מוצג היחס ליופי מכיוון שונה לגמרי. רבי אלעזר חלה, ורבי יוחנן בא לבקרו. הבית היה חשוך, ועל מנת להאיר אותו גילה רבי יוחנן את זרועו ויצא ממנה אור. החל רבי אלעזר לבכות, ורבי יוחנן שלא ידע את סיבת הבכי ניסה לנחם אותו: אם אתה בוכה משום שלא למדת הרבה תורה – שנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לשמים"; אם אתה בוכה משום שהיית עני – לא כל אדם זוכה לעושר; אם אתה בוכה משום שהיו לך ייסורים – לי מתו עשרה בנים. השיב לו רבי אלעזר: אני בוכה על יופייך שעתיד לבלות בעפר. אמר רבי יוחנן: על זה באמת ראוי לבכות, ובכו שניהם.
שואל המהרש"א (מורנו הרב רבי שלמה אידליש): אכן יודעים אנו ממקורות שונים שרבי יוחנן היה אדם יפה (בבא מציעא פד, א), אולם כיצד ניתן לומר שלא ראוי לבכות על התורה, על הנכסים ועל הייסורים אלא רק על היופי? ומשיב: יופיו של רבי יוחנן היה יופי מסוג אחר – יופייה של ירושלים. כך מצינו שהעיד רבי יוחנן על עצמו (בבא מציעא פד, א): אני נותרתי האחרון מאנשיה היפים של ירושלים. רבי יוחנן היה נצר לתקופה אחרת שבה תושבי ירושלים היו יפים ביותר, שכן יופיים נבע מהשראת השכינה במקדש, וכאשר הוא ימות לא יישאר עוד זכר מאותה תקופה. ועל כך הם בכו, וראוי לבכות.
מסיפור זה עולה שיש הבדל תהומי בין היחס אל היופי בזמן שבית המקדש קיים, ובין היחס אליו לאחר היציאה לגלות. בזמן שבית המקדש קיים - העולם מתוקן, והקודש מוצא בהכרח את ביטויו גם ביופי. כך ניתן לראות גם במקרא: דמויות רבות של צדיקים וצדיקות מתוארות בביטויים כגון "יפה תואר" ו"יפה מראה". אולם בזמן שהשכינה אינה שורה במקדש, החוויה האסתטית אינה יכולה לחבר את האדם לבוראו, והיופי מופיע מתוך המרחב התרבותי האלילי או הפילוסופי של אומות העולם. במצב כזה מתחיל להיווצר חשש מפני היופי וההתפעלות ממנו.
במסכת בבא בתרא (כד, ב) מופיעה הלכה בעניין היופי. התלמוד דן באיכות הסביבה – כמה ראוי להרחיק את האילנות מחומת העיר, לאן מְפַנים את הזבל והיכן ממקמים את בית הקברות ביחס לעיר ועוד. יש לדאוג שהעיר תהיה יפה, והדבר מכונה בלשון התלמוד 'נוי העיר'. הר"ן (רבנו ניסים מגירונה) כתב בפירושו לסוגיה זו:
כיון דאמר עולא דטעמא דמתניתין לאו משום היזק הוא אלא משום נויי העיר, פשיטא לן דדוקא בארץ ישראל, דאילו בחוצה לארץ לא קפדינן אנוי דידה [מכיוון שאמר עולא שטעם המשנה איננו היזק אלא נויי העיר, פשוט שהיא עוסקת דווקא בארץ ישראל, משום שאיננו מקפידים על הנוי של חוץ לארץ].
בחוץ לארץ, קובע הר"ן, אין צורך לשפר את הצד האסתטי – ככל הנראה משום שאיננו מעוניינים שאדם מישראל יבוא להשתקע שם. רבי יוסף קארו מרחיב את פירושו של הר"ן וקובע שההבדל איננו רק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, אלא בין תקופת הגלות לתקופת הגאולה (בית יוסף חושן משפט קנה, כב):
ונראה לי דאף [שאף] בארץ ישראל אינו נוהג בזמן הזה שהיא בידי גויים בעוונותינו, עד שנזכה לזכות בה.
החת"ם סופר (רבי משה סופר מפרשבורג) מרחיק לכת עוד יותר ומתבטא בלשון חריפה:
על כורחך בזמן שישראל בארץ ישראל מיירי [מדובר], דבחוצה-לארץ תינוול ותינוול.
היו משפחות במרוקו שנהגו מסיבה זו שלא לנטוע עצים במקום מושבם, ומשפחות אחרות נהגו שלא ללבוש בגד ירוק, המסמל את החקלאות. היה בכך אידיאל: לא להיתפס לצדדים של יופי טבעי בגלות.
במסכת ראש השנה (כז, א) נאמר שבבית המקדש תקיעת השופר בראש השנה הייתה נעשית בליווי חצוצרות מכסף. עוד נאמר שם שהיו כמה חכמים שרצו לנהוג כך גם בבתי הכנסת שלהם, אך רוב החכמים אסרו זאת בטענה שרק במקדש ניתן לערב את קול השופר עם החצוצרות. הראי"ה קוק מבאר (מאמרי ראיה עמ' 147) שהחצוצרה היא תוצר של התפתחות האסתטיקה והטכנולוגיה, וכאשר השכינה אינה שורה גורמים אלו עלולים לדרדר את נפש האדם לשפלות. לכן, מאז החורבן בראש השנה אנחנו שומעים רק את הקול הטבעי – את קול השופר – היות שתחומים אלו שפיתח האדם עדיין אינם מחוברים לעבודת ה'.
היחס השלילי ליופי ולעולם הזה בכללו, בא לידי ביטוי במשפט קצר וחריף של רבנו בחיי (חובות הלבבות שער הפרישות פרק ז): "וכל אשר נוספה הארץ ישוב, נוסף השכל חורבן", כלומר, ככל שהאדם עוסק ביישובו של עולם, עולמו הפנימי הולך ונחרב. גם כאן מבאר הראי"ה קוק שהניגוד החריף בין הגוף והנשמה שייך לתקופה של סילוק השכינה והגלות, אך בזמן שהשכינה חוזרת לציון, אדרבה – 'כל אשר נוספה הארץ ישוב, נוסף השכל בניין' (מאמרי הראי"ה, עמ' 406):
הגיע הזמן לפרסם בעולם, שהקודש, האידיאליות העליונה הראויה להיות נכספת מכל הצדיקים, מכל ברי לב, הוא יונק מהחול, כמו שהצומח יונק מהדומם וכמו שהחי והאדם ניזון ממה שהוא למטה ממדרגתו בהוויה. ואז יבוא התור בעולם, שרוח הקודש ושאיפת הקודש יהיו הגורמים האדירים לבניין העולם ושכלולו, ויסור אז מהעולם אותו המצב של המארה העתיקה הרובצת עליו, המתבטאת במאמר הפילוסופי המוסרי של החסיד בחובות הלבבות: 'שכל מה שמוסיף העולם ישוב, מוסיף השכל חורבן', ויהיו ישוב השכל וישוב העולם הולכים בהדדיות גמורה, ויהיה כבוד ד' לעולם וישמח ד' במעשיו.[2]
ממקורות אלו ניתן לחלץ אמירה חיובית: ככל שעם ישראל חוזר לחיות חיים טבעיים בארצו, אמור גם היופי לחזור ולקבל את ערכו הראוי.
במסכת סנהדרין (צב, ב) מפרש רבי יוחנן שהמתים שקמו לתחייה ב'חזון העצמות היבשות' הם בחורי ישראל שיצאו לגלות שהיו "מגנים את החמה ביופיים", ונבוכדנצר הרג אותם באכזריות מפני שנשי הכשדים לא יכלו לעמוד ביופיים. נבואתו של יחזקאל באותו פרק עוסקת בקבורתו ובתחייתו של עם ישראל כולו – השיבה לארץ ישראל מהגלות נמשלת לבית קברות (לז, יב): כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אֱלוֹהִים: הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. רבי יוחנן מפרש, אפוא, שהיופי הישראלי נקבר עם היציאה לגלות, ועתיד לשוב בזמן התחייה. לא לחינם דברים אלו נאמרים מפי רבי יוחנן, הנצר האחרון ליופייה של ירושלים.
תהליך זה מתואר בהרחבה על ידי הראי"ה קוק בספר אורות (עמ' סז):
כשכוח ישראל גדול, ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים בסדור מלא, בקדושה בייחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לעינוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב...
משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש ותום הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות.
לכן, אחד הסימנים לכך שאנו חיים בתקופה של תחייה הוא שיבת היופי וההערכה ליופי שהולכת וגדלה מיום ליום.[3]
במסכת בבא בתרא (ד, א) מסופר שהורדוס הרג את רוב חכמי ישראל. לאחר מכן התחרט, וביקש לכפר על חטאו. אמר לו בבא בן בוטא: לך ועסוק בבניין בית המקדש. קיימות שתי גרסאות בתלמוד לנימוק שנתן בבא בן בוטא לדבריו: הראשונה, היות שכיבית את האור של העולם [חכמים], עסוק באור של העולם [בית המקדש]; והשנייה – היות שסימאת את העין של העולם [חכמים], עסוק בעין של העולם [בית המקדש].
החיבור בין האור, המסמל באופן קלאסי את החכמה, לבין העין, המובאת במקרא גם לציון החוויה האסתטית ("וְעֵינוֹ [ומראהו, וצבעו] כְּעֵין הַבְּדֹלַח"),[4] מצביע על האחדות בין החכמה והיופי, שבאה לידי ביטוי בימי בית שני בבניינו של הורדוס, עליו אמרו חז"ל (שם) שלא היה בניין נאה ממנו בעולם.
כאשר הוקמה בירושלים בשנת תרס"ו (1906) האקדמיה לאומנות 'בצלאל', קמו כנגדה קולות של ביקורת – כיצד ניתן לעסוק באומנות כאשר הביצות עדיין לא יבשות? אולם הראי"ה קוק שלח מכתב תמיכה לאקדמיה שבו הוא אומר כי העיסוק באומנות, דווקא בשלביה הראשונים של התחייה הלאומית, מעיד על חזרה אותנטית של האומה לחיים. באותו מכתב מביא הראי"ה משל: ילדה קטנה הייתה חולה אנושה ימים רבים. יום אחד היא פקחה את עיניה וביקשה את בובתה, והמשפחה כולה נתמלאה שמחה. לכאורה בובה היא דבר טפל וצדדי לעיקר החיים, והיה עדיף שתבקש מים; אך מצד האמת דווקא בקשת הבובה מעידה על סיום המחלה, שכן אילו הילדה הייתה מבקשת מים, היה הדבר מעיד על כך שהיא עדיין מתמודדת עם המחלה. בקשת המותרות, הבובה שמסבה לה עונג, מעידה על חזרת החיים למסלולם; ובהתאמה – מגמה כזו של יצירה והערכת האסתטיקה מעידה על חזרת השכינה לציון.
באורות הקודש (ח"ב, האחדות הכוללת) מבאר הראי"ה קוק שקיימות תפיסות שונות באלוהות. כיצד, אם כן, יכול האדם לדעת שהוא הגיע לאמת בסוגיה כה מורכבת? הראי"ה מציג קריטריון, שעם כל הסכנות העלולות להתלוות אליו, ניכרת האמת שבו: אם התפיסה של האדם באלוהות ממלאת את נפשו באופן שלם ומסבה לו עונג, שמחה ושלווה – סימן שהוא הגיע לאמת (שם, עמ' שצז). גם אפלטון, בדרכו שלו, הגיע למסקנה דומה וקבע: 'יפה, אם כן, אמת'. בדברים עליונים היופי הוא קריטריון לאמת.[5]
היופי הוא תחום עדין ומשמעותי, ולכן הוא מצוי בתחומי הדעת השונים. בתיאוריות המדעיות, לדוגמה, קיים מימד אסתטי מפותח משחר לידת המדע ועד היום. ישנן תיאוריות שחלקים מרכזיים בהן נשענים על שיקולים אסתטיים.[6] הראי"ה קוק מבאר (אדר היקר, עמ' כח) שגם הנטייה לפלפול שהתפתחה בישיבות בדורות האחרונים מקורה בבקשת המימד האסתטי.
יש המבלבלים בטעות בין יופי ובין משיכה יצרית. היופי הוא תחום רוחני, ואילו היצר שייך לכוחות הגופניים. אבל בימינו הפך היופי לכלי שיווקי. אנשי פרסום ושיווק מחשבים את ערכו הכלכלי ומשתמשים בו כמנוף לקידום מכירות. באופן כללי, תופעה זו נובעת מהשתלטות הדמיון על התרבות; הדמיון תפס את מקומו של השכל, כך שהמימד הוויזואלי הוא העיקר ואין ערך לעובדות או לטיעונים. דבר ידוע הוא כי בשידורי התעמולה למערכת הבחירות, עיקר המיקוד הוא בשאלה מי מהמועמדים מסוגל 'לעבור מסך'. השתלטות הדמיון גורמת לעליית ערכו החיצוני של היופי, כפי שהיה בתרבויות האליליות הקדומות.
אולם התגברות זו של הדמיון בצדדיו השליליים יש בה צד חיובי ועמוק. בסופו של דבר, אומר הרב קוק, תופיע סינתזה בין החכמה והדמיון, שתאפשר לנבואה להופיע מחדש (אורות, עמ' לד):
כל התרבות הזמנית [בת-זמננו] בנויה היא על יסוד כוח המדמה. זוהי מורשת גורלם האלילי של עמי התרבות האחוזים בכוח המדמה, שממנו באה התפתחות היופי הגופני בפועל ובציור מעשי. הולך ומשתכלל כוח המדמה, ועמו משתכללים המדעים המעשיים והניסיוניים, ועל פי עלייתו של כוח המדמה ותפיסתו את החיים מסתלק האור השכלי, מפני שחושב העולם כולו שכל האושר תלוי בפיתוחו של כוח המדמה.
וכה הולכים העניינים בהדרגה, עד ששרידי השכל שברוח החכמה החילונית גם הם הולכים ונעתקים אל כוח המדמה.
המליצים והמספרים [המשוררים והסופרים], הדרמתוריים [מחזאים] וכל העוסקים באומניות היפות נוטלים מקום בראש התרבות, והפילוסופיה פוסחת וצולעת ואין לה מעמד מפני שהשכל הנקי הולך ומסתלק...
השאיפה לרוחניות ואצילות, לדבקות אלוהית, לעולם העליון, לזוך המוסר ברום טהרתו, לציורי המושכלות מצד עצמם ונצחיותם, נעשית חזון יקר... ובעולם שולט רוח מגושם...
אמנם כל זה הוא יסוד עצה מרחוק, עצת ד' היא להשלים את כוח המדמה, מפני שהוא בסיס בריא לרוח העליון שיופיע עליו...
על כן מתבסס כעת רוח המדמה עד שיגמר בכל תיאורו, ואז יהיה כסא נכון ושלם לרוח ד' העליון ויוכשר לקבל אור רוח הקודש עליו, שהוא רוח ד' 'רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ד''.
מתוך כל האמור לעיל עולה, שאחד מהתפקידים המרכזיים של אנשי התורה בדורנו הוא לצקת תוכן של קודש ביופי.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "אמת ויופי" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] עיין עוד במאמר 'החוויה הדתית' בספר קדושה וטבע, שם הובאה הדרשה על הפסוק "השתחוו לה' בהדרת קודש", וחכמים הפכו את משמעות הפסוק ודרשו "בחרדת קודש": ההדר הטבעי הפך ליראה.
[2] הרצי"ה קוק היה נוהג לומר ביחס לדברי המשנה (אבות פ"ד, מ"טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני עולם הבא", שפרוזדור בדרך כלל איננו מרוחק מן הטרקלין, ושניהם מהווים חלקים שונים של בית אחד; הפרוזדור אמנם חשוך יותר, אך ניתן להוסיף בו אור על ידי פתיחת דלתות הטרקלין. כך גם בנוגע לעולם הזה: הוא משמש פרוזדור לעולם הבא מפני שאלו הם צדדים שונים של מציאות אחת (הרצי"ה קוק, שיחות גיליון 56 'עולם-הזה ועולם-הבא', עמ' 7; לנתיבות ישראל ח"ג, עמ' נה 'נויו של אילן'). עיין עוד: אורות התורה פרק ח אות ה.
[3] השווה: אורות עמ' קעא: "כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו, תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם. כשילדי ישראל יהיו חזקים, בריאים ומוצקים, יהיה אויר העולם קדוש וטהור. כל תוכן גשמי של צדיקים מעלה את העולם כולו ברוחניותו. ואין צדיק בעולם, שיגיע לקרסוליה של כנסת ישראל כולה".
[4] במדבר יא, ז.
[5] ד"ר ישראל אלדד אמר בדרך צחות שכאשר פריקלס – המדינאי האתונאי שבנה את האקרופוליס והשפיע רבות על פיתוח האומנות באתונה – היה נכנס למקדשים שבנה, היה מתפעל ואומר: "קאלוס, קאלוס, קאלוס!" [יפה, יפה, יפה]; באותו זמן בירושלים חי עזרא הסופר, שהיה נכנס למקדש ואומר: "קדוש, קדוש, קדוש!", ושאיפתנו היא לחבר בין שניהם: "יפיותו של יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט, ב)
[6] הסברת החוקיות ברמת חלקיקי היסוד, לדוגמה, איננה סיבתית אלא מיוסדת על סימטריה. שפת הסימטריה והאסתטיקה קיבלה פיתוח מחודש במדע המודרני, בין השאר הודות לעיסוק בכאוס ובמתמטיקה של הפרקטלים.