איכות הסביבה


מאמר מאת הרב אורי שרקי

באדיבות הוצאת אורים, את הספר ניתן לרכוש בקישור.

איכות הסביבה הוא נושא מודרני שכפי הנראה לא העסיק כל כך את הדורות הקודמים. יש להניח שבימים עברו שרר יותר איזון בעולם. האדם אמנם השתמש במשאבי הטבע, ובוודאי הסב להם נזק, אך כיוון שהיקף הנזק היה קטן יכול היה העולם לשקם את עצמו.

מבוא

בדורנו, הנזקים הגדולים שהסב האדם לעולם הולידו את הצורך בטיפול ממוקד בבעיית איכות הסביבה. ואכן, בעשורים האחרונים קמו בכל העולם תנועות 'ירוקות' ששמו להן למטרה לשמור על איכות הסביבה ולהגן על כדור הארץ מפני נזקי האדם. השמירה על איכות הסביבה היא תחום רחב שכולל הגנה על בעלי חיים ועל הנוף הטבעי, שמירה על שכבת האוזון, על משאבי הטבע וכדומה.

יחד עם זאת, נראה שהעיסוק באיכות הסביבה אינו נובע רק מתוך רצון לפתור בעיות נקודתיות שמפריעות לאדם, אלא טמונה בו השקפת עולם כוללת ועמוקה יותר, כפי שנראה בהמשך.

נא לשמור על הניקיון

כצעד ראשון לבירור הנושא נעיין בדברי המשנה, בפרק שני של מסכת בבא בתרא (כד, ב):

מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה חמשים. מאי טעמא [מה הסיבה]? אמר עולא: משום נויי העיר.

אילנות הסמוכים מדי לעיר פוגמים ביופייה, ולכן יש להרחיקם מן העיר לפחות עשרים וחמש אמה.

וממשיכה המשנה:

מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי [מעבד עורות] מן העיר חמשים אמה. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. רבי עקיבא אומר: לכל רוח הוא עושה, חוץ ממערבה.

מדובר בהרחקת ריחות בלתי נעימים, כמו הריח העז של עיבוד העורות. כיוון שבארץ ישראל מנשבות רוחות מערביות, כדי למנוע את הגעת הריח אל העיר, צריך למקם את בתי הבורסקאות באופן כזה, שהרוח הנושבת תדיר תרחיק את הריח ולא תקרבו.

מקור נוסף מופיע במסכת בבא קמא (ל, א) ובו מודגשת החובה לשמור על ניקיונה של העיר:

כל אלו שאמרו 'פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן', בימות החמה אין להן רשות, ובימות הגשמים יש להם רשות.

הביבים והמערות הם המקומות שבהם נאגרו מי השופכין של העיר, ומעת לעת היו צריכים לגרוף מהם את הפסולת ולרוקן את תכולתם. המשנה מתירה לגרוף את אותם מקומות בימות החורף שכן אז הפסולת נשטפת ע"י מי הגשמים.

אם כן, במשניות אלו מתבררת החובה של אנשי העיר לדאוג לאיכות הסביבה של עירם.

ארץ ישראל יפה 

אולם הראשונים סייגו את החשיבות שמייחסים המקורות לשמירה על איכות הסביבה. הר"ן (רבי ניסים מגירונה) כתב בפירושו לסוגיה זו שדינים אלו נאמרו בארץ ישראל בלבד:

כיון דאמר עולא דטעמא דמתניתין לאו משום היזק הוא אלא משום נויי העיר, פשיטא לן דדוקא בארץ ישראל, דאילו בחוצה לארץ לא קפדינן אנוי דידה [מכיוון שאמר עולא שטעם המשנה איננו היזק אלא נויי העיר, פשוט שהיא עוסקת דווקא בארץ ישראל, משום שאיננו מקפידים על הנוי של חוץ לארץ].

בחוץ לארץ אין צורך לדאוג לצד האסתטי.[1] אין הכוונה כמובן לכל אדם. אומות העולם - הן דווקא צריכות לטפח את נוף מולדתן. אבל עם ישראל, בהיותו מפוזר בין העמים, צריך לטפח בקרבו תחושת ניכור מהנוף הסביבתי. תחושה זו אמורה לעורר געגוע נושן למקום אחר, לארץ ישראל.[2]

 רבי יוסף קארו (חושן משפט קנה, כב) הוסיף הסתייגות נוספת: 

"ונראה לי דאף בארץ ישראל אינו נוהג בזמן הזה שהיא בידי גויים בעוונותינו, עד שנזכה לזכות בה". 

אם כן, עד שתשוב העצמאות המדינית של עם ישראל אין מתירים ליושבי הארץ לטפח את סביבתם. כל עוד שולטים הגויים בארץ, אין היהודים חפצים בטיפוחה.

מדברים אלו עולה שהזנחת הסביבה צועדת יד ביד עם תחושה של גלות. מי שמרגיש שהוא עדיין בגלות, ממשיך את המסורת היהודית רבת השנים להזניח את הנוי הסביבתי. יש כאן השקפת עולם סמויה, מעין התרסה כנגד האסתטיקה של הגויים. ה'שטיבלך' בשכונות החרדיות, למשל, מהווה המחשה מצוינת להזנחת הסביבה. שהרי אין זה סביר שבעלי ה'שטיבלכים' כולם מחוסרי משאבים כלכליים. השמירה על איכות הסביבה, אם כן, מושפעת מתהליכים היסטוריים, מדיניים ולאומיים.

זה לעומת זה 

בהקשר זה נספר שני סיפורים על אודות שני אישים חשובים שפעלו במאתיים שנה האחרונות, שימחישו היטב את ההבדל העצום שבין השקפת עולמם ביחס לסביבה בארץ ישראל ומחוצה לה.

הסיפור הראשון הוא על אודות הרב שמשון רפאל הירש, שחי ופעל בגרמניה במאה ה-19. הרש"ר הירש היה הראשון מבין רבני ישראל שהחליט כי קיומו של עם ישראל בגלות הוא דבר טוב ורצוי. הוא טען שעל היהודים בגלות לחיות במדינותיהם כאזרחים נאמנים לכל דבר, וכך הם ישפיעו קדושה על הגויים. פעם, כשיצא לנופש בשוויץ, התפעל מאוד הרש"ר הירש מן הנוף ההררי של המדינה. כל כך התפעל עד שהכריז: כשאעלה לשמים ואשאל על ידי הקב"ה אם הסתכלתי על עולמו, אוכל לענות לו: "כן, הייתי בשוויץ!". 

הסיפור השני, מתרחש אף הוא במדינת שוויץ כמה עשורים לאחר מכן, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. הראי"ה קוק, שנאלץ לשהות בשוויץ במהלך המלחמה, התארח אצל מכר בעיר סנט גאלן. הרב סבל שם ממצב רוח ירוד, ומארחו שחש בזאת, הציע לו לצאת לטיול בהרי האלפים. כשראה הרב את הנוף המרהיב ביופיו, נאנח, וקרא בקול בכי: "ירושלים הרים סביב לה".

אנו רואים אם כן, שהשקפת עולם באה לידי ביטוי גם בתגובות רגשיות ספונטניות. ומבין שתי התגובות, נראה שתגובתו של הראי"ה קוק נאמנה יותר לזהות היהודית המקורית.  

דרך ארץ קדמה לתורה 

השמירה על איכות הסביבה כלולה בפי חז"ל גם במונח 'דרך ארץ'. ביטוי זה מתייחס למוסר האוניברסאלי, לדרך שבה כל אדם באשר הוא אדם מבין שצריך לנהוג. כל חברה אנושית מפתחת כללים מוגדרים להתנהגות ראויה, וכללים אלו מקורם הראשוני מונח בטבעו הישר של האדם. בני אדם מבינים מעצמם שמן הראוי לתת ברכת שלום למכר שפוגשים ברחוב וכן שעליהם לשמור על סביבתם. זוהי התנהגות בסיסית ומקובלת. על דרך ארץ זו אמרו חז"ל (ויקרא רבה ט, ג): "דרך ארץ קדמה לתורה".

בקרב לומדי תורה ישנה נטייה לבטל את ערכה של דרך ארץ, בטענה שהתורה ניתנה לעם ישראל על מנת לשמש תחליף למוסר האנושי. הדבר דומה במקצת לטענה שצריך לאהוב את הזולת רק מפני שזו מצווה שנכתבה בתורה; ואלמלא ציוותה אותנו התורה, לא הייתה חובה להפגין אהבה כלפי הזולת. 

טענות אלו וכיוצא בהן אינן נכונות. ישנן מצוות רבות בתורה שהיו ראויות להתקיים גם ללא ציווי מפורש, אלא שהן נכתבו בתורה כדי להעלות את המעשה לדרגה של מצווה. הציווי של אהבת הזולת מעלה את האהבה ממעמד של דרך ארץ למדרגה גבוהה יותר: לרגש שמבטא את גילוי רצון ה' בעולם.[3]

מבחינה זו, ניתן לראות בחברה החילונית – שמעמידה את הדרך ארץ כערך מרכזי בחיים – מעין תגובת נגד לעמדה דתית הרואה בדרך ארץ עניין בלתי נחוץ.

אדם, טבע, קדושה

מהם הערכים המרכזיים של איכות הסביבה? ניתן לענות בפשטות, ששמירה על איכות הסביבה נובעת מאהבת הטבע ומהרצון לחיות בסביבה נקייה ומטופחת. אבל אם נעמיק בדבר, נגלה שמאחורי השאיפה לשמירה על איכות הסביבה חבויה שאיפה נסתרת לכונן אחדות בין האדם ובין הטבע. 

אנו מורגלים להכיר בפער בין האדם לטבע. הדתות המונותיאיסטיות מבקשות לדחוק את הטבע הגופני ולא לאפשר לו לשלוט על האדם. גם היהדות לכאורה שותפה למלחמה של דתות אלו בטבע. למשל, בכניסתם לארץ כנען נצטוו בני ישראל להילחם מלחמת חורמה בפולחן האלילי, שהיה מכוון אל כוחות הטבע. תושבי הארץ סגדו לעצים רעננים וגבעות נישאות – לטבע בשיא עוצמתו. ואת כל מפעל העבודה הזרה הזו נצטוו בני ישראל להשמיד על מנת להציל את האדם משקיעה בעולם הטבע.

 גם בתקופות מאוחרות יותר, שבהן עבודה זרה כבר לא הייתה תופעה מצויה, עדיין נותר זכר לסלידה של עם ישראל מהטבע. על ברכת הלבנה כתבו הפוסקים (מג"א או"ח תכד, ח), שבשעת הברכה אין להסתכל על הלבנה. החשש היה מפני התמלאות של הנפש ביחס פגאני אל העולם. 

מצד שני, מצאנו ביהדות גם כיוונים הפוכים. היהדות, כדת מונותיאיסטית אמיתית, מאמינה בהכרח שאור ה' נמצא בכול. לדוגמה, כתוב בפוסקים שאין זה רצוי ללכת יחף (רמ"א או"ח ב, ח). אין איסור גמור בדבר, אך עם זאת יש בכך גנאי מסוים. ההסבר הוא שיש טומאה בארץ, ולכן האדם צריך ליצור הפרדה בינו לבין הארץ. אבל ישנו מקום אחד שבו אין איסור ללכת יחף – בבית המקדש. שם האיסור הוא דווקא ללכת עם נעליים. בבית המקדש אין טומאה כלל, אפילו לא בארץ, וכדי להתחבר לקדושה ששורה שם חובה ללכת יחף. לפי חלק מהפוסקים גם בארץ ישראל אין אזהרה שלא ללכת יחף, משום שעפרה קדוש.

אדם, בעלי חיים והצומח 

 בפירושו לתורה, מביא רבי יוסף אבן כספי טעם למצוות שילוח הקן שנוגע לעניינו: 

אמר יוסף: טעם זאת המצווה, המבוארת בעצמה, כטעם 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד' וכן 'לא תבשל גדי בחלב אמו', והוא להרחיק מעלינו אכזריות. זה דבר פשוט, שהתורה מלמדת אותנו מידות טובות. אבל כמצורף לזו אומר אני: כי תורתנו השלמה רצתה לתת לנו דעות שלמות, וזה להקנותינו ידיעת המציאות ככל יכולתנו, ולכן כיוונה בזה שתי כוונות. האחת, להודיענו מדרגת מציאותינו, ונמשך לזה להסיר מעלינו תכונת ההתנשאות והגאווה. וזה כי ידוע כי סוגנו הכולל הוא גשם, ותחתיו צומח, ותחת הצומח החי, ותחת החי המדבר, הוא האדם ואישיו, וזה כלל מציאות עולם היסודות. 

רבי יוסף אבן כספי טוען כי על ידי מצוות שילוח הקן מלמדת אותנו התורה שיעור חשוב בענווה. היא מסייעת בידינו להסיר מעלינו את הגאווה. כולנו עשויים מחומר ולכן, מסביר ר' יוסף אבן כספי, החומר הוא הדבר המקשר בין כל הנבראים הגשמיים. בני אדם, כיסאות, שולחנות, עננים, שמש ובעלי חיים – כל אלו עשויים מחומר. אם כן, החומר הוא הסוג הכולל ביותר בעולם הגשמי. הסוג הכולל השני במדרגתו הוא הצומח. גם צמחים עשויים מחומר, אבל לא כל חומר הוא צומח. לכן מבחינה מסוימת ניתן לייחס לחומר חשיבות רבה יותר מאשר לצמח.

ומבואר כי המון העם יסכלו כל זה אף כי בגאוותנו נתהלל במתת שקר ונדמה שאין יחס בנינו ובין שאר בעלי החיים, אף כי עם הצמחים, ככרוב ושאר ירקות, אף כי עם השדות. 

האדם מדמה שאין כל יחס בינו לבין שאר בעלי החיים, אבל זו טעות. ישנה איזו שותפות נסתרת בין האדם לבין בעלי החיים. לכן נקבע יחס של איסור צער בעלי חיים מהתורה, וההלכה היהודית מדגישה את חשיבות הדבר.

הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17, רנה דקרט, טען כי אין לבעלי חיים רגשות – מה שאִפשר לתלמידיו, ממשיכי דרכו, לערוך ניסיונות בבעלי חיים מבלי להרדימם. הניסיונות היו אכזריים ביותר, ובעלי החיים היו זועקים מרוב כאב. אך תלמידיו של דקארט הסבירו שזעקת החיה איננה ביטוי של כאב אלא תופעה נלווית, כמו קול שבוקע מהתוף כשמכים בו. 

עמדתה של היהדות ביחס לבעלי חיים שונה בתכלית מזו של דקארט. וכך כותב ר' יוסף אבן כספי בהמשך דבריו:

לכן להרחיק ממנו כל הסכלות הזה נתנו לנו מצוות שונות, קצתם בגשם הדומם, וקצתם בצמח, וקצתם בחי, וקצתם במדבר.

 יש מצוות בכל תחום. יש יותר ציווים שמתייחסים לרחמים על בני אדם מציווים הנוגעים לצורך לרחם על בעלי חיים. ויש יותר מצוות המורות לרחם על בעלי חיים מאשר כאלו המורות לרחם על צמחים; ויותר ציווים על יחס של כבוד לצומח מאשר ציווים על יחס כזה לדומם. אך מכל מקום, יש לתורה יחס של כבוד אל הכול. 

הסיפור הבא ממחיש היטב את הדבר: מעשה בר' אריה לוין, הצדיק הירושלמי, שטייל עם הראי"ה קוק. בעודם מהלכים בדרכם, קטף ר' אריה עלה אחד. כשראה זאת הרב קוק הזדעזע עד עמקי נשמתו. הוא לא הבין כיצר ניתן לעצור את זרימת החיים הכוללת שבהוויה, המחייה את הכול. שהרי אותו עלה קטן, שמשעה שנקטף, נותק מזרם החיים הכללי. וכי ניתן להסיק מכך שהרב קוק לא היה אוכל ירקות? מובן שלא. הדבר תלוי בתכלית: אם קטיפת העלה נועדה לצורך האדם, זה ראוי. העלה שנקטף מצטרף אל מילוי נשמת האדם. אבל לקטוף עלה סתם כך, ללא צורך, זו אכזריות לשמה.

 אם נסכם את דבריו של רבי יוסף אבן כספי, נראה שמצד אחד הוא מכיר בשותפות הגורל בין האדם לבין בעלי החיים, הצמחים ואף הדומם. מצד שני, אין הוא מסתייג מחילוק הנבראים למדרגות.  

אדם וטבע – גישת הירוקים 

לעומת שיטתו המתונה של רבי יוסף אבן כספי, יש בדורנו אסכולות אקולוגיות חדשות שמהוות סכנה גדולה לתרבות הדמוקרטית ולתרבות האנושית בכלל. אסכולות אלו טוענות, ולא תמיד במודע, שאין הבדל בין נברא זה או אחר. 

על פי רוב, כשמדברים על איכות הסביבה מתכוונים להפחתת זיהום האוויר או המים, שמירה על הצומח, הגנה על בעלי חיים וכדומה – כאשר בבסיס העניין עומדת הדאגה לחייו ולרווחתו של האדם. בריא יותר ואף נעים יותר לנשום אוויר נקי, לשתות מים נקיים ולשבת בצל עצים ירוקים. עד כאן ההצהרה הגלויה.

 אבל מאחורי הדברים מסתתרת סברה אחרת לגמרי. מרבית האנשים, ובכללם שוחרי איכות הסביבה, אינם יודעים שרוב התנועות ה'ירוקות' בעולם שואבות את השראתן מתיאוריית 'גאיה' – תיאוריה אקולוגית מהפכנית שפיתח המדען הבריטי ג'יימס לאבלוֹק בשנות ה-70 של המאה העשרים. לאבלוק, שפרסם ספרים ומאמרים רבים בנושא, טוען שכדור הארץ הוא אורגניזם-על – ה'יצור החי' היותר גדול ויותר חשוב שיש במציאות בכללה; וכי מה שחשוב באמת זה המשך קיומו. להופעת האדם על פני הפלנטה מתייחס לאבלוק כאל דבר חולף וחסר חשיבות. אם יהיה עלינו לבחור בין המשך קיום החיוּת הביולוגית הכוללת של כדור הארץ לבין המשך קיומו של המין האנושי, הבחירה תהיה בכדור הארץ. 

לאבלוק, למשל, התנגד להרג ההמוני של האיילים לאחר האסון הגרעיני בצ'רנוביל. השמדת החיות שהיו נגועות בקרינה רדיואקטיבית נועדה למנוע נזק עתידי לתושבי האזור הלאפים שניזונים מבשרם. ואולם לאבלוק התקומם כנגד המעשה בטענה שהשלכותיו חמורות בהרבה מאשר הסיכוי שאחוז מזערי מהאוכלוסייה יחלה בסרטן.

ראוי לציין שיש לטענתו של לאבלוק בסיס מדעי. הוא טען, ובצדק, שכדור הארץ תמיד דואג לווסת את הכוחות השונים שפועלים בו, דבר שמעיד כי האדם הוא בסך הכול עוד יצור בתוך מעגל החיים הענק של הפלנטה. הבעייתיות של ההשקפה הזו היא ביטול ערך המוסר בפרט, וערך האדם בכלל, לטובת חיי הטבע. אין פלא, אפוא, שדווקא בגרמניה התקבלה שיטתו של לאבלוק באהדה רבה, שכן הגרמנים מגלים אדיקות יתרה לעבודה זרה שטמונה בה אכזריות נסתרת. כאשר מציבים את בעלי החיים במדרגה שבה 'החיות טובות יותר מבני אדם', כדברי הביטוי העממי, נוצרת תשתית מוסרית לשואה הבאה. 

נדרשת אפוא זהירות יתרה כשמדברים על איכות הסביבה. יש לברר מהי המטרה שלשמה אנו פועלים. חשוב לוודא שהאדם נשאר במרכז ולא נדחק הצידה בשם הדאגה לטבע. 

עם ישראל ידוע כמי שהביא לעולם את המוסר ואת ההתגברות על כוחות הטבע האפלים. כאשר אדם מודע לערך של המוסר, אז אדרבה, החיבור לטבע מרומם אותו ואת הטבע גם יחד. מה שאין כן אם האדם אינו מודע לערכו של המוסר, אזי אכזריותו של הטבע בסופו של דבר חודרת גם אליו. חוקי טבע בסיסיים כגון, אגואיזם, 'החזק שורד' וכדומה, חודרים לתודעתו ומעצבים את השקפת עולמו. האדם הוא חלק מעולם הטבע, ויחד עם זאת יש בו יסוד שמקורו אינו בטבע כי אם במה שמעל לטבע.

חציף עלי מאן דמצלי בבקתא

במסכת ברכות (לד, ב) מובאת מימרא של רב כהנא: "חציף עלי מאן דמצלי בבקתא" [חצוף בעיני מי שמתפלל בבקעה]. לדעת הגאונים הטעם לדבריו של רב כהנא הוא צדדי: שלא יפריעוהו עוברים ושבים. ואם כן, במקום בו אין עוברים ושבים – אין פסול להתפלל בחיק הטבע. אולם הראשונים פירשו שכוונתו הייתה לגנות באופן עקרוני את התפילה בשדה, שכן התפילה אמורה להיות במקום מוקף מחיצות. רב כהנא חשש מפני החוויה האלילית, ולכן גינה את התפילה בחיק הטבע.[4]

ראוי להוסיף שרב כהנא לא אסר את התפילה בשדה, אלא רק גינה אותה. ייתכן לומר שהדבר תלוי במדרגת האדם: מי שהוא במדרגה עליונה כדוד המלך – שבשעת תפילתו בשדה התאחד עם רוח החיים של הקודש הגנוז בטבע – אדרבה, שיתפלל בשדה. אך מי שאיננו במדרגה עליונה כזו, מוטב שיתפלל במקום מוקף מחיצות המבדילות אותו מעולם הטבע.

למעשה, גם כאשר מתפללים במקום סגור, משאירים בכל זאת צוהר שמחבר את המתפלל אל הטבע שבחוץ: ההלכה מחייבת את האדם להתפלל במקום שיש בו חלונות; וכתבו הפוסקים בשם הזוהר (שו"ע או"ח צ, ד; ועיין בכה"ח), שצריך להתפלל במקום שרואים ממנו את הרקיע, ושיש בו שנים עשר חלונות. ההלכה הזאת מבטאת את הדואליות שמאפיינת את היחסים שבין האדם לטבע. מצד אחד יש צורך במודעות לייחודיות של האדם לעומת הטבע. מצד שני, אסור לשכוח את האחדות שבהוויה.

מה למעלה מה למטה

לסיום, נעיר על חידוש המצוי בפיוט של רבי אברהם אבן עזרא, אשר מופיע במספר מחזורים של יום הכיפורים:

אֶשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם אַרְצָה, כִּי אֵין לְמַטָּה מִמֶּנָּה,

אֶתְנַפֵּל לִפְנֵי עֶלְיוֹן, גָּבֹהַּ עַל-כָּל-גְּבֹהִים.

ישנו קושי שטמון בשורות אלו שכתב האבן עזרא.

"אֶשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם אַרְצָה, כִּי אֵין לְמַטָּה מִמֶּנָּה" 

בפשט, הארץ היא המקום הנמוך ביותר שאפשר להשתחוות עליו. אך לפי זה לא מובן ההמשך: "אֶתְנַפֵּל לִפְנֵי עֶלְיוֹן". כיצד השתחוות על המקום הנמוך ביותר היא התנפלות לפני עליון?

הרב יהודא ליאון אשכנזי ביאר שבשורות אלו רמז רבי אברהם אבן עזרא לסוד גדול. אין זהו שמו של הקדוש ברוך הוא, כמו 'אין סוף'. והקב"ה המכונה אין, הוא נמצא למטה ממנה - "כִּי אֵין לְמַטָּה מִמֶּנָּה".

אף על פי שבאופן גלוי יש היררכיה בעולם - הארץ למטה והשמים למעלה - בנסתר אור ה' נמצא דווקא במקום הנמוך. לכן "אֶשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם אַרְצָה, כִּי אֵין לְמַטָּה מִמֶּנָּה" - ודווקא שם - "אֶתְנַפֵּל לִפְנֵי עֶלְיוֹן, גָּבֹהַּ עַל-כָּל-גְּבֹהִים".

קיימת אפוא נוכחות אלוהית בעולם השפל, וזהו היסוד הפנימי לדאגה של בני ישראל לטבע ולאיכות הסביבה.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "איכות הסביבה" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).   


[1] רבי משה סופר (החת"ם סופר) התבטא בלשון חריפה בחידושיו לסוגיה זו: "על כורחך בזמן שישראל בארץ ישראל מיירי [מדובר], דבחוצה-לארץ תינוול ותינוול".

[2] כותב ביאליק בשם אחד העם (מתוך 'הלכה ואגדה'): "ובעל ההלכה עצמו מהו אומר: 'המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה! מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו'. בעלי היופי שבנו כלו את כל חציהם במשנה עלובה זו, ואולם בעלי הנפש יאזינו גם מתוכה, מבין השיטין, המיית לב וחרדת דאגה לגורלו העתיד של עם 'הולך בדרך' ואין בידו משלו אלא ספר, ושכל התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו בנפשו הוא".

[3] עיין: מהר"ל, תפארת ישראל פרק א.

[4] עיין עוד: החיד"א, פתח עינים על אתר.



מתויג:  סביבה

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.