מאושרים יותר, בריאים יותר, מוסריים יותר


מאת צוות האתר

אנו מאמינים שהיהדות היא אמת, ומקיימים אותה מתוך קבלת עול מלכות שמים, אולם מתברר שאורח החיים הדתי מתגמל את האדם לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה: אנשים דתיים נוטים להיות מאושרים יותר, בריאים יותר ומוסריים יותר באחוזים גבוהים מאשר חילונים. נראה להלן שורה ארוכה של מקורות התומכים בטענות אלה, ולאחר מכן נתייחס למשמעות הדברים.

נפתח במאמרו של ד"ר פטריק פייגן, "למה הדת חשובה אפילו יותר: השפעות הפעילות הדתית על יציבות החברה". פייגן סוקר שורה ארוכה של מחקרים הבוחנים את השפעת הדת בתחומים שונים, וקובע לסיכום:

ראיות חזקות חוזרות ונשנות מראות שלפעילות דתית סדירה יש השפעות מועילות כמעט בכל תחומי החיים. הנתונים שברשותנו מציינים שאמונה ופעילות דתית כרוכים ב:

* רמות גבוהות יותר של יציבות ואושר בחיי הנישואין;

* יחסי הורים וילדים חזקים יותר;

* שאיפות והישגים חינוכיים גבוהים יותר, במיוחד בין העניים;

*רמות גבוהות יותר של הרגלי עבודה טובים;

* אריכות ימים ובריאות גופנית גבוהות יותר;

* רמות גבוהות יותר של סיפוק ואושר;

* אחוזי התאוששות גבוהים יותר מהתמכרויות לאלכוהול או סמים;

* רמות גבוהות יותר של שליטה עצמית, הערכה עצמית וכישורי התמודדות;

* אחוזים גבוהים יותר של תרומות לצדקה והתנדבות;

* אחוזים גבוהים יותר של לכידות קהילתית ותמיכה חברתית לנזקקים.

כמו כן, מראים הנתונים שאמונה ופעילות דתית כרוכים ב:

* אחוזי גירושין נמוכים יותר;

* אחוזים נמוכים יותר של לידות מחוץ לנישואין;

* פחות התמכרויות לאלכוהול וסמים;

* אחוזים נמוכים יותר של התאבדות, דיכאון ומחשבות אובדניות;

* רמות נמוכות יותר של מחלות זיהומיות רבות;

* פחות פשע בקרב הנוער, פחות פשעים אלימים ופחות אלימות במשפחה.

מקורות והפניות למחקרים עליהם מבוססות קביעות אלה, ניתן למצוא במאמר עצמו. מן הראוי לציין שרוב המחקרים הללו מתמקדים בדת הנוצרית, אבל כפי שנראה להלן, נתונים דומים קיימים גם בארץ.

נביא כעת מקורות נוספים, המראים את יתרונות אורח החיים הדתי בתחומי האושר, הבריאות והמוסר.

אושר

מתוך הערך בויקיפדיה, דת ואושר:

סקרים שבוצעו על ידי גאלופ, NORC ו-Pew Research Center הסיקו כי הסבירות שאנשים בעלי מחויבות רוחנית יגדירו את עצמם כ"מאושרים מאד", גבוהה פי שניים מאשר זו של הקבוצה הכי פחות מחויבת דתית. מבדיקה של מעל 200 מחקרים חברתיים עולה כי "דתיות גבוהה מנבאת סיכון נמוך יותר לדיכאונות, שימוש בסמים, וכן סיכוי נמוך להתאבדות, ובנוסף יותר דיווחים על סיפוק מחיי המין ותחושת יציבות אישית".

ניתוח של 498 מחקרים הראה כי רובם המוחלט מצביע על קשר חיובי בין אדיקות דתית לבין תפיסת עולם מאוזנת, הערכה עצמית, אחוזים נמוכים יותר של יתר לחץ דם, דיכאונות ועבריינות נוער.

ניתוח 34 מחקרים מאוחרים שפורסמו בין 1990 ל-2001 מצא כי לדתיות יש תרומה להסתגלות פסיכולוגית, המתבטאת בלחץ פסיכולוגי מופחת, סיפוק מהחיים ומימוש עצמי. כמו כן, מטא-אנליזה של כ-850 מחקרים בנושא הסיקה כי: "מרבית המחקרים שנערכו כהלכה מצאו כי רמות גבוהות של מעורבות דתית קשורות באופן חיובי לאינדיקטורים של בריאות פסיכולוגית (סיפוק, אושר, השפעה חיובית, מוראל גבוה) ולהפחתה בדיכאונות, מחשבות וניסיונות התאבדות, ושימוש מזיק בסמים ואלכוהול".

הממצאים שפורסמו על ידי מכוני סקרים רשמיים בישראל, עולים בקנה אחד עם הסקרים הבינלאומיים. בפרסום מיוחד של הלמ"ס משנת 2016 תחת הכותרת "פרופיל האדם המאושר, גרסת הסקר החברתי" נבדקו (בין השאר) קשרים בין מצבי אושר ובדידות לבין מידת הדתיות של הנבדק באוכלוסייה היהודית בישראל.

התפלגות האנשים המגדירים את עצמם "מרוצים מאד מחייהם" לפי רמת דתיות:

חרדים - 62%    דתיים - 40%    מסורתיים - 31%   חילונים - 26%

התפלגות אחוז הפרטים ש"חווים מצבי בדידות מדי פעם עד לעיתים קרובות" לפי רמת דתיות:

חרדים - גברים 10%, נשים 16%     דתיים - גברים 21%, נשים 28%      אחר - גברים 23%, נשים 34%

במחקר בנושא התאבדויות שפורסם בשנת 2010 על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, נמצא כי בישראל שיעורי ההתאבדויות נמוכים משמעותית בקרב דתיים לעומת חילונים, הן במגזר היהודי והן במגזר הערבי.

(עד כאן מויקיפדיה)

כמו כן, סקר של מכון גיאוקרטוגרפיה משנת 2010 הראה שחילונים סובלים מחרדה ודיכאון פי חמישה יותר מדתיים וחרדים. מחקר שערך פרופ' אורן קפלן, ופורסם ב-The Journal of Positive Psychology ב-2015, הראה שהכרת תודה, המובילה לאושר, נפוצה בהרבה אצל דתיים: "אנשים דתיים באופן כללי חסינים יותר מחילונים. תושבי בני ברק הם אחת האוכלוסיות המאושרות ביותר בעולם, למרות המצב הסוציו־אקונומי הירוד. מחקרים רבים מהעולם מוכיחים שככל שהקהילה שמרנית יותר, עד כדי פונדמנטליסטיות, כך היא מאושרת יותר, כי לחבריה יש משמעות לחיים ועל מה להכיר תודה".

בריאות

מחקרים רבים מראים שאנשים השומרים על אורח חיים דתי הינם בריאים יותר מאשר חילונים. כך למשל מחקר של האוניברסיטה העברית, שהתפרסם בכתב העת Annals of Epidemiology בשנת 2005, מצא שדתיים מאריכים ימים יותר מאשר חילונים. מתברר שהסיכוי למות בטרם עת בישובים ובשכונות דתיים נמוך יותר ב-30%, וסיכוייהן של הנשים הדתיות להאריך חיים גבוה ב-15%. מחקר נוסף הקושר בין אורח חיים דתי לשיפור בבריאות התפרסם בהארץ, 2012, והראה גם הוא תוצאות דומות.

מחקר שנערך בשנת 1996 ע"י פרופ' ג'רמי קרק, בחן לאורך 16 שנים את נתוני התחלואה והתמותה ב-22 קיבוצים, חציים דתיים וחציים חילונים, וגילה יתרון בריאותי לתושבי הקיבוצים הדתיים בכל שכבות הגיל. שיעור התמותה ממחלות לב בקיבוצים החילוניים היה גבוה ב-93% בהשוואה לקיבוצים הדתיים, ואילו שיעור התמותה בקרב חולים שסבלו מגידולים היה גבוה ב-67%. המחקר פורסם ב -American Journal of Public Health.

מחקר שנערך על ידי פרופ' הווארד ליטווין מהמרכז לחקר הזקנה באוניברסיטה העברית בירושלים, ופורסם בכתב העת European Journal of Ageing, בחן קבוצה של 1,811 גברים ונשים ישראלים בני 60 ומעלה והישווה בין אחוזי התמותה שלהם לבין אורח חייהם. על פי הנתונים, בקרב הקבוצה שלא הלכה לבית כנסת, אחוז התמותה היה גדול ב-75% מאשר הקבוצה שהלכה לבית הכנסת בקביעות.

כמו כן נתוני משרד הבריאות והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגלים כי דווקא ביישובים חרדיים שיעורי התחלואה ותמותת התינוקות נמוכים משמעותית בהשוואה ליישובים החילוניים, למרות הרמה הסוציו-אקונומית הנמוכה בהם.

מחקרים דומים נעשו גם בקרב מאמינים שאינם יהודים במקומות אחרים בעולם, וגם בהם התגלתה התאמה בין אמונה דתית לבריאות. בכתבה שהתפרסמה במגזין ניו רפובליק (1999, גיליון 221) תחת הכותרת Faith Healers, הובאו דבריו של ד"ר הרולד קניג מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת דיוק, לפיהם "לחוסר מעורבות דתית יש השפעה על התמותה, המקבילה ל-40 שנות עישון קופסת סיגריות אחת ביום" (!)

מוסר

להלן נתונים שפורסמו על ידי אדם גולד בפייסבוק:

"דתיים יהודים עוסקים בפעילות התנדבותית ב250% יותר מהאוכלוסייה החילונית. הם גם עושים זאת כשהם משקיעים זמן רב יותר ומתמקדים בעיקר בנזקקים, קשישים, חולים ועניים. למעשה, למעלה מ-93% מהמחזור של ארגוני החסד הגדולים בישראל שייך לארגונים המופעלים על ידי דתיים.

גם בנוגע לתרומות כספיות, ולמרות שההכנסה שלהם נמוכה באופן משמעותי, שיעור התורמים ה"משמעותיים" בקרב דתיים מובהקים גבוה בלמעלה מ- 600% (!!) ביחס לשיעורם אצל החילונים.

דתיים גם מובילים בתרומת דם, ובאופן חריג בקנה מידה עולמי הם מהווים למעלה מ97% מתרומות האיברים האלטרואיסטיות המוענקות לזרים גמורים.

רבים יטענו כי המוסר החשוב ביותר הוא ה"מוסר" המשפחתי. גם כאן, זוגות שניהלו אורח חיים דתי הגדירו את הקשר ביניהם כיציב יותר עם נאמנות רבה יותר, סיפוק גדול יותר, תקשורת טובה יותר.

גם התמיכה הקהילית חזקה יותר אצל הדתיים. בקהילות דתיות יש שכיחות גבוהה בהרבה של סיוע, קשרי חברות, ארגוני עזרה וחסד, גמ''חים לציוד רפואי ושיקומי, ביקורי חולים, תמיכה באנשים בודדים וכד'. לעומת זאת, חילוניות והתגוררות ליד חילונים מעלים את הסבירות לבדידות, סכסוכי שכנים, והיעדר תמיכה במקרה של מחלה, דכאון, משבר כלכלי או מצוקה משפחתית. הבדידות והיעדר התמיכה מעלים פי 5 את סבירות החילוני לסבול מדיכאון וחרדה שיחייבו טיפול תרופתי.

ההון החברתי המוסרי-דתי בא לידי ביטוי בשלל תחומים נוספים: כך, דתיים משתפים פעולה וזוכים לאמון רב במבדקים חברתיים של תורת המשחקים כמו משחק האולטימטום וכן זוכים לאמון גבוה באופן משמעותי בשווקים מסחריים רחבים (ומכאן הדומיננטיות בשוק היהלומים הנשען על אמון). המסגרת הקהילתית התומכת גם מובילה למיעוט בעיות חברתיות כאשר דתיים סובלים הרבה פחות מבעיות סמים, אלכוהוליזם, אנורקסיה, דימוי גוף נמוך הסתרת פגמים גופניים וכיו"ב.

שלל ניסויים ומחקרים כלליים גילו כי עצם הדתיות מגדילה באופן כללי את הסיכוי ל“pro-social behaviors” וכי דתיים יטו יותר להציע מקום ישיבה לזרים, לסייע למכרים למצוא עבודה, להצביע בבחירות, לתת כסף לקבצן ברחוב, להציע אוכל להומלס, להגיע למפגשים ציבוריים כמו ועדי הורים, להציע מושב באוטובוס, לסייע לקשיש, להחזיר עודף שגוי עוד ועוד.

מקורות: מרבית הנתונים נשענים על למ"ס (סקרים כללים + סקרים חברתיים + לוחות מצורפים. מהשנים 2008-2016) בדגש על - למ"ס 2012 לוח 9 (משפחה), למ"ס סקר חברתי 2009 (אושר), למ"ס 12 לוח 10 (התנדבות), למ"ס 2012 לוח 11 (תרומת כסף), למ"ס 2014 (פילנטרופיה ומעגלים קהילתיים), למ"ס 2010 (מאפיינים אישיים), למס 12 לוח 3 (יחסי שכנות וקהילה) וכו'.

מעבר לזה התבססתי על שלל מקורות ומחקרים ובין היתר -מדדי בריאות ורווחה; נתוני ארגוני חסד בישראל – גיידסטאר 2010; דוח מצב המדינה 2013, חברה, כלכלה ומדיניות בישראל - מרכז טאוב, שטייר ולוין; שיתוף פעולה ותורת המשחקים - Levy and Razin-2006 ; מדד הדמוקרטיה הישראלית 2016; סוגיות באובדנות ובהערכת אובדנות בקהילה החרדית בישראל, דינה זלזניק, 2015; מחקרים כלליים על דתיות."

(עד כאן מאדם גולד)

נתונים מעניינים נוספים מופיעים בכתב העת של שב"ס, "צוהר לבית הסוהר", גיליון 12, 2009:

"ב-1994 פרסם שירות בתי הסוהר נתונים, שעל פיהם "מתוך 417 אסירים, ששוחררו מבית הסוהר בין השנים 1980-1992 ונקלטו במסגרת ישיבות לחוזרים בתשובה, רק 33 חזרו לכלא, שהם כ-8%, בעוד שיעור החזרה לכלא מתוך כלל האסירים המשתחררים הוא 67% (פלד, 1994). נתונים אלה חיזקו את ההערכה, שאכן יש לתכנית השיקום הדתי פוטנציאל שיקומי גבוה, ותרמו להרחבת התכנית ולביסוסה במסגרת בתי הסוהר. לדברי הנציב באמצע שנות התשעים, אריה ביבי: 'כמעט כל מי שנכנס לשיקום דתי, אינו חוזר לעבריינות. רובם נכנסים לחממות של הישיבות, עסוקים בקיום מצוות ואין להם זמן לפשע. זה הביא אותנו למסקנה, שזה שיקום טוב ולכן טיפחנו אותו' (ביבי, 2007)."

מן הראוי גם לציין שלפי מדד הפשע של כלכליסט, שבחן בשנת 2014 את נתוני הפשיעה ב-230 יישובים בארץ, התברר שהעיר הכי פחות מסוכנת בארץ היא בני ברק, עם 16 עבירות ל-1000 נפש (לצורך השוואה, תל אביב-יפו היא המסוכנת ביותר, עם 77 עבירות ל-1000 נפש).

ובאשר למוסר הזוגי והמשפחתי, שני סקרים נפרדים משנת 2010 מצאו ש-85% מהחילונים בוגדים בבני זוגם, או לפחות לא שוללים אפשרות זו. אפשר לטעון שהנסקרים בציבור הדתי והחרדי פשוט לא מודים בכך, ולכן הסקר אינו משקף את המציאות בפועל אלא את אחוז האנשים שעונים בכנות; אבל גם אם זה נכון (מה שנשמע מאד לא סביר), הרי שהדבר מעיד על ההבדלים ביחס הרווח להתנהגות כזו בין הציבורים השונים, שבקרב החילונים זוכה ללגיטימיות גבוהה בהרבה.

משמעות הדברים

קשה להתווכח עם הנתונים העולים מתוך מקורות אלה, אך עדיין יש מקום לברר מהי משמעותם.

האם האושר והבריאות הגבוהים יותר, מהם נהנים הדתיים, נובעים מסיבות טבעיות או על-טבעיות? אפשר בהחלט להצביע על מגוון סיבות טבעיות העומדות מאחורי תופעות אלה, ביניהן גורמים פסיכולוגיים (תחושת משמעות לחיים, ביטחון באל, סיפוק רוחני וכדומה), מסגרת קהילתית המספקת תמיכה, ואורח חיים בריא יותר (פחות עישון, אלכוהול, סמים ויחסי מין עם שותפים רבים). יהיו אף שיטענו שהאמונה הדתית עצמה התפתחה באדם בשל התרומה שלה לבריאותו. ממילא, אין לראות בנתונים ראיה לכך שמדובר בשכר על-טבעי משמיים או משהו מעין זה. אולם מצד שני, המאמין בהחלט יכול לומר שהאל ברא את האדם בצורה כזו, שחיים רוחניים ודתיים יובילו באופן טבעי לתוצאות חיוביות, ואילו התכחשות לאל ולצד הרוחני שבאדם יגרמו לנזק. במילים אחרות, הנתונים הללו אינם מהווים ראיה לאמיתותה של הדת או לגמול על-טבעי של המאמינים, אבל כמובן שהם עולים בקנה אחד עם האמונה הדתית בטובו של האל ובכך שהחיבור אליו מיטיב לאדם.

מה לגבי העובדה שתופעות אלה אינן מיוחדות דווקא ליהדות, אלא קיימות גם אצל מאמינים בני דתות שונות? למעשה אין בכך כל קושי. גם הדתות האחרות מנסות להתקרב לאלוהים לפי דרכן, ומצליחות בכך במידה זו או אחרת. אנו מאמינים שהיהדות היא הנכונה מכולן, אך אין זה אומר שבדתות אחרות אין שום אמת, במיוחד כשמדובר בדתות המונותאיסטיות שצמחו על בסיס היהדות, הנצרות והאיסלם. היהדות נועדה ליהודים, ואילו עמים אחרים יכולים לעבוד את האל לפי דרכם. אפשר לראות אפוא את הבריאות והאושר שזוכים להם אותם מאמינים כגמול מהאל, או כנובעים מסיבות טבעיות, כמוסבר לעיל. מה שברור הוא שחיים המנותקים לחלוטין מכל צורה של דת ורוחניות, אינם מיטיבים לאדם אלא פוגעים בו.

השאלה הגדולה היא, מה ההשלכה המעשית של נתונים אלה. יטען הטוען: אשריכם הדתיים, שיש לכם חיים מלאי אושר, בריאות ומוסריות. באמת שאני מקנא בכם. אבל מה לעשות שאיני מאמין באלוהים או בדת? האם עלי לחיות בשקר, לקיים מצוות ולהתפלל לאל שאיני מאמין בו, רק כדי לזכות בצ'ופרים כאלה? יתרה מזאת, סביר להניח שאם איני מאמין באמת, עשיית המעשים הללו לא תתרום באמת לבריאותי ואושרי. רק אורח חיים דתי שנובע מאמונה אמיתית יכול להשפיע כך. אבל מבחינתי, הדת אינה אלא אופיום להמונים: היא אכן גורמת להם להרגשה טובה, אבל זו מבוססת על אשליות והזיות בלבד. האושר אינו מהווה אינדיקציה לאמיתות הדת; יש גם מסוממים, שיכורים ומפגרים שחייהם מלאים תחושות של אושר ושמחה. ממילא איני יכול ואיני רוצה לעשות שקר בנפשי ולהצטרף לדת שאיני מאמין בה, רק בגלל סיבות אלה.

התשובה היא שאכן, מי שאינו מאמין כלל, כל המחקרים והנתונים הללו חסרי משמעות מבחינתו. הם לא מוכיחים שהדת נכונה, וגם אם היה רוצה לזכות ברווחים הללו, אין לו אפשרות כזו. מאידך גיסא, גם מי שאמונתו ברורה וחד משמעית, אינו זקוק כלל לאותם נתונים; מבחינתו יש לקיים את מצוות הדת משום שהן האמת, גם אם כרוך הדבר בקשיים וסבל בעולם הזה.

לעומת זאת, נתונים אלה הם בעלי משמעות עבור מי שאמונתו אינה ברורה לו לכאן או לכאן, שמתלבט בין אורח חיים דתי לחילוני. אנשים רבים עוזבים את הדת לא מתוך שיקולים שכליים או כפירה חד משמעית, אלא בשל הרצון לחיים של אושר, הנאה וחופש, שנדמה להם שמצויים יותר בעולם החילוני. הרי לכאורה נראה שאורח חיים חילוני מספק לאדם יותר הנאות, שמחה וסיפוק מאשר אורח החיים הדתי המאופק והמגביל. כאשר השכל אינו מכריע חד משמעית, בא הרצון ומטה את הכף. עבור אנשים כאלה, הנתונים שראינו לעיל ממחישים את הטעות של מראית העין הראשונית: דווקא הדתיים, עם המגבלות והאיסורים שלהם, מאושרים, שמחים ומרוצים יותר מאשר החילונים, מה שמתבטא אף במצבם הגופני. כמובן שישנם חריגים; מדובר בסטטיסטיקה, לא בחוק טבע החל על כל אחד. אבל עבור אדם הנמצא על פרשת דרכים, ומתלבט באיזו מהן לבחור, היתרונות המובהקים של דרך החיים הדתית בהחלט מהווים שיקול משמעותי.

מי שמתלבט או נמצא בספק לגבי הדת (ואחרי הכל, רוב האנשים הישרים וההגיוניים יודו שאי אפשר לשלול אותה לגמרי), ראוי לו אפוא שישקול אותה בחיוב ולו רק בגלל השפעותיה החיוביות. אבל גם מי שלחלוטין אינו מאמין, מן הראוי שלפחות לא יטיף ברבים נגד הדת ולא ישכנע אחרים לעזוב אותה, שהרי בכך יגרום נזק להם לחברה. העיקרון "עשה מה שתרצה, ובלבד שלא תפגע באחרים", רווח היום בחברה החילונית; אם מתברר אפוא שעזיבת הדת יכולה לפגוע באנשים, אפילו ברמה הבריאותית, אין שום הצדקה לעודד אנשים בכיוון זה. להפך, ראוי לחזק את האמונה והדת על מנת לחזק את החברה.

חשוב כמובן להבהיר, שאיננו טוענים שכל הדתיים הם מאושרים, בריאים או מוסריים יותר. יש בהחלט לא מעט דתיים עצובים, רעים או מושחתים, ולא מעט מעשי עוול שנעשים דווקא בשם הדת. השתייכות למגזר מסוים אינה הופכת את האדם אוטומטית לצדיק עליון, ואנשים רעים נמצאים בכל מקום. אף על פי כן, נראה שבאופן סטטיסטי מצבם של המאמינים טוב בהרבה. לגבי הטענה כאילו הדת גורמת למלחמות ואלימות, עיינו כאן.   

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.