הראיה המקראית לסמכות התורה שבעל פה


נכתב על ידי אריאל דוד

מבוסס על החוברת תושב"ע - ביסוס פילוסופי היסטורי ומקראי לסמכותה מאת יאיר חולין

א. מבוא: על שיקולים פרשניים ונקודת מוצא

בפרק זה נציג את הראיה המקראית מפסוקי "כִּי יִפָּלֵא" לקיומה של סמכות עליונה המוסמכת להכריע ספיקות הלכתיים ופרשניים.

רבים רצו לפרש פרשיה זו באופן מינימליסטי, כך שהסמכות שהיא מעניקה קטנה ובסיסית, כאשר בעיקרה היא סמכות בענייני משפט שבין אדם לחברו. אנו ננתח את הפרשיה הזו ונראה כי מדובר בטעות.

אולם עוד לפני שנעשה זאת, חשוב להעיר את תשומת לב הקוראים לנקודת המוצא בה אנו עומדים, והשלכותיה לגבי ניתוח הפרשיה.

לולא הפרקים הקודמים, היינו עומדים בוואקום פרשני, קרי, ללא עמדה לגבי השאלה האם צריך סמכות דתית עליונה לגבי המצוות השונות (כולל אלו שבין אדם למקום), וסביר היה להניח שאין להמציא ולחדש סמכות שכזו, כאשר איננו מוצאים לכך טעם מספק ('התער של אוקאם').

במצב זה, לו היינו עומדים בפני ניתוח הפרשיה, הרי שהניתוח היה מטבעו 'אובייקטיבי' יותר, ללא נטיה לכאן או לכאן. אם לדעתנו היתה לשון הפסוק נוטה, אפילו קצת, להענקת סמכות בעניינים שבין אדם לחברו בלבד, הרי שזו היתה מסקנתנו, ואילו במקרה בו היתה נוטה להענקת סמכות נרחבת גם בתחומי הלכה אחרים, הרי שזו היתה מסקנתנו. אין ברקע הניתוח שום מידע או הנחת יסוד שמטה את הניתוח לכאן או לכאן.

אך מצבנו שונה. בפרקים הקודמים הגענו למסקנה סבירה ביותר, לפיה ישנו צורך גדול בסמכות הלכתית נרחבת, הפרושה על כל תחומי ההלכה.

כשברקע הדברים עומדת הסברא הזו, הרי שהניתוח שלנו ייטה, בצדק גמור, לכיוון פרשנות מרחיבה, המעניקה לגוף הראוי לכך סמכות בכלל תחומי ההלכה.

חשוב להבין שהטיה זו אינה כשל או חוסר יושר. אם יש לנו סברא מוקדמת שהיא חזקה דיה, אזי הניתוח שלנו אמור לקחת בחשבון את הסברא הזו, ולשקלל אותה במלאכת הפרשנות. מלאכת הפרשנות אינה כוללת רק ניתוח לשוני של הטקסט, אלא גם ניתוח הגיוני שלו.

ב. הפרשיה

נביא את לשון התורה בספר דברים (יז, ח-יג):

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד".

המציאות בה דנה התורה היא שבאחד מבתי הדין הפרושים בערי ישראל ("בשעריך") נעלם ("נפלא") דבר במשפט, כלומר בית הדין אינו יודע כיצד להכריע בנידון כלשהו. במצב כזה, הפסוק מצווה לעלות לירושלים, לבוא אל האנשים המוסמכים לכך (שהם הכהנים, הלויים והשופט שיהיה באותם ימים) ולשאול אותם מה ההכרעה באותו הנידון.

התורה מצווה לעשות כפי הוראתם ולא לסור מדבריהם ימין ושמאל, כאשר בסוף הפרשיה מתואר עונשו של האיש המעז להמרות את הוראת בית הדין הגדול, והתועלת היוצאת מעונש זה ("וכל העם ישמעו ויראו").

למעשה, פסוקים אלו נותנים סמכות עליונה לגוף מסוים, המורכב מכהנים ומלויים ומהשופט של אותם ימים, ומצווה לעשות כדבריהם מבלי לחלוק על פסיקתם.

ג. נקודת הוויכוח

דומה כי על הניתוח הפשטני והראשוני שלעיל אין מי שחולק. הדיונים על פרשיה זו מתעוררים לגבי גבולותיה של אותה הסמכות - מהם המקרים בהם ניתנה לכהנים ולשופט סמכות כה מוחלטת ("ככל אשר יורוך", "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל")?

השורש המרכזי של הדיון נעוץ בהבנת המילים: "בין דם לדם", "בין דין לדין" ו"ובין נגע לנגע". איזה תחום הלכתי מתאר כל אחד מן המושגים הללו? מלבדן, עולה הדיון על פירושם של ביטויים נוספים: "דברי ריבות בשעריך", "על פי התורה אשר יורוך" ועוד.

אנו ננתח פרשיה זו בצורה שיטתית והדרגתית, מהפרשנות המצמצמת ועד לפרשנות המרחיבה.

ד. הפרשנות המצמצמת

חסידי הפרשנות המצמצמת מצביעים על כמה נתונים בפרשיה, המעידים, לכאורה, על כך שהפסוק מדבר רק על סמכות בדינים שבין אדם לחברו:

1. בתחילת הפרשיה מוזכר, ככותרת כללית לשלושת המושגים המובאים בהמשך (דם, דין ונגע), המושג 'משפט'. המשמעות הפשוטה של המושג הנזכר היא ויכוח בעניינים שבין אדם לחברו, בהם ציוותה התורה למנות שופטים. כפי שכתוב: " שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד... צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף..." (דברים טז, יח-כ).

2. הפסוק מזכיר את המושג 'ריבות', משורש ר.י.ב, דהיינו דברים בהם יש ריב בין איש לרעהו.

3. הפסוק מזכיר את המושג 'בין דם לדם', ובפשטות הכוונה היא לדיני רציחה או הכאה שהם חלק מן המשפט הפלילי.

4. בהמשך הפרשיה מוזכרת המילה 'משפט' פעמיים נוספות: "והגידו לך את דבר המשפט", "ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה".

אנו נטפל בטיעונים אלה בהמשך, אך בסעיף זה נצא מנקודת הנחה שהטיעונים אכן צודקים, הפרשיה מדברת רק על דינים שבין אדם לחברו, ומתוך נקודת מבט כזו נבדוק מה מצבו של הטיעון מן הסברא לקיומה של סמכות (עליו הארכנו במאמרים הקודמים בסדרה).

לפי פרשנות זו, המתואר בפסוקים הוא קיומה של סמכות עליונה המכריעה בדינים שבין אדם לחברו. הא ותו לא. אין כאן שום הפרכה לטיעון החזק שהצגנו במאמר הקודם. הטיעון ההוא עומד בעינו וקשה לראות בפרשיה זו סתירה כלשהי לגביו. התורה תיארה סמכות בתחום א', ואין מכאן לסתור את האפשרות שגם בתחום ב' ישנה סמכות.[1]

אם כן, ראינו שמנקודת מבט זו אין סתירה לטיעון מן הסברא. אך האם נותרנו עם אותה רמת טיעון בה היינו טרם קראנו בפסוקי התורה, או שיש בפרשיה זו חיזוק כלשהו לסברא?

נדמה שפרשיה זו, גם לפני ההבנה המצמצמת, מחזקת את הראיה מן הסברא.

העלינו במאמר הקודם סברא עקרונית לפיה צריך גוף סמכותי אשר ידון ויכריע בכל ענייני התורה, בין במצוות שבין אדם למקום ובין במצוות שבין אדם לחברו. כעת אנו מוצאים פרשיה שמתארת גוף סמכותי על עניינים שבין אדם לחברו. פרשיה זו מאששת חצי מן הסברא שלנו מהפרק הקודם, ולא סותרת את החצי השני, והמשמעות היא שבעקבות הפרשיה מתחזקת הסברא מכפי שהיתה לפני כן.

ה. פרשיית "כי יפלא" - סכסוכים שבין אדם לחברו בלבד?

בסעיף זה נבחן האם אכן פרשיה זו מורה לנו על סמכות מצומצמת בלבד, ונביא ראיות לפרשנות המרחיבה[2].

1. הפסוק מזכיר כאחד מן הספקות את המילים "בין נגע לנגע", והפירוש הפשוט וההולם ביותר את המילים הללו הוא נגעי צרעת. כדי לדחות את הפרשנות הפשוטה הזו, יטענו הנוקטים בפרשנות המצמצמת כי המילים "בין נגע לנגע" מתפרשות כענייני הכאה של אדם את חברו. כאמור, הפירוש הסביר יותר הוא הפירוש הראשון, ונביא לכך כמה חיזוקים: 

  • ראשית, לא מצאנו בשום מקום בתורה שהמילה 'נגע' מופיעה כמכה הנעשית בידי אדם. תמיד המובן הוא לסימן הפורח בעור שמופיע בהקשר ההלכתי (ויקרא יג; דברים כא, ה; שם כד, ח).
  •  שנית, התורה מזכירה את סמכותם של הכהנים בענייני נגעים במקום נוסף: "וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע" (דבים כא, ה), וסביר שהמילה נגע כאן לא מתפרשת על דינים שבין אדם לחברו, שהרי אלו כבר נכללו במילים 'כל ריב'. אם כן, ישנו טעם לפרש גם פה, בפרשה הנותנת סמכות לגוף הלכתי המכיל בתוכו כהנים, את המילים 'בין נגע לנגע' כעוסקות בנגעי צרעת, ולא בהכאות. 
  • שלישית, במקום אחר (דברים כד, ח) התורה נותנת לכהנים סמכות בענייני נגעים, בצורה מפורשת לחלוטין, מבלי שיהיה ניתן לדחוק ולהסביר באופנים אחרים: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת". פסוק זה הוא סיוע מוחץ לפירוש שמסב את המילים "בין נגע לנגע" על נגעי צרעת.

 לאור זאת, עלינו להניח שהפרשיה עוסקת גם בדינים שבין אדם לחברו וגם בדינים שבין אדם למקום.  

2. כבר מצאנו במקומות רבים בתנ"ך את הכהנים כמורי הוראה לציבור בענייני התורה ככללן: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר... אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ... וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר, וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא י, ח-יא).[3]

 לאור זה מתברר, שהסמכות הנמוכה בענייני התורה היא הכוהנים הפרוסים בכל ישראל והסמכות העליונה היא הממוקמת 'במקום אשר יבחר ה'', סביר שהסמכות הכהנית הבכירה היא מעין הסמכות הנמוכה, וכשם שהסמכות הנמוכה פרושה על כל תחומי התורה כך הסמכות העליונה רשאית לפסוק בכל עניני התורה.

בסמכות השיפוטית הנמוכה, מורים השופטים בדינים שבין אדם לחברו וגם בדינים שבין אדם למקום, ומצאנו שאם השופטים הזוטרים מסתפקים בשאלה כלשהי, פונים הם לבית הדין הגדול. בדומה לכך, סביר שגם הכהנים הזוטרים, כאשר הם מסתפקים בנושא כלשהו, פונים הם לבית הדין הגדול.

יתירה מזו, מעצם העובדה שניתנה לכהנים סמכות להורות את ישראל "את כל החוקים", רואים שיש להם סמכות לפרש את החוקים, כפי שראינו במאמר הקודם. ואם כן, כבר ראינו שלפחות לשופטים הזוטרים ישנה סמכות פרשנית בכל תחומי התורה, וממילא סביר להעניק סמכות זו גם לגוף העליון.

3. הפרשיה פותחת בביטוי "כי יפלא ממך דבר למשפט", שמשמעותו, כנראה, עניינים שבין אדם לחברו. אך בהמשך הפרשיה מבדילה בפירוש בין "משפט" ל"תורה", ואומרת שבשניהם חובה לציית לדברי בית הדין. הפסוק כותב את המילים "על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה", כך שהמילה 'משפט' אכן מתפרשות על דינים שבין אדם לחברו ('משפט'), ו'תורה' משמעותה הפשוטה היא כל הוראה שהיא, אף בשאר התחומים, שאם לא כן, מה היא באה להוסיף על ה'משפט' שבתחילת וסוף הפרשה? (ראו בפירוש הרמב"ן לפסוק).

4. בנוסף, ניתן לראות שכבר בתקופת הנביא יהוא והמלך יהושפט, פירשו את הפרשיה בפרשנות המרחיבה שלה:

וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם. וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה'. אֲבָל דְּבָרִים טוֹבִים נִמְצְאוּ עִמָּךְ כִּי בִעַרְתָּ הָאֲשֵׁרוֹת מִן הָאָרֶץ וַהֲכִינוֹתָ לְבָבְךָ לִדְרֹשׁ הָאֱלֹהִים. וַיֵּשֶׁב יְהוֹשָׁפָט בִּירוּשָׁלִָם וַיָּשָׁב וַיֵּצֵא בָעָם מִבְּאֵר שֶׁבַע עַד הַר אֶפְרַיִם וַיְשִׁיבֵם אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם. וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת לְעִיר וָעִיר. וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה' וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט. וְעַתָּה יְהִי פַחַד ה' עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם ה' אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד. וְגַם בִּירוּשָׁלִַם הֶעֱמִיד יְהוֹשָׁפָט מִן הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפַּט ה' וְלָרִיב וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם. וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת ה' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם. וְכָל רִיב אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיכֶם מֵאֲחֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵיהֶם בֵּין דָּם לְדָם בֵּין תּוֹרָה לְמִצְוָה לְחֻקִּים וּלְמִשְׁפָּטִים וְהִזְהַרְתֶּם אֹתָם וְלֹא יֶאְשְׁמוּ לַה' וְהָיָה קֶצֶף עֲלֵיכֶם וְעַל אֲחֵיכֶם כֹּה תַעֲשׂוּן וְלֹא תֶאְשָׁמוּ. וְהִנֵּה אֲמַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ עֲלֵיכֶם לְכֹל דְּבַר ה' וּזְבַדְיָהוּ בֶן יִשְׁמָעֵאל הַנָּגִיד לְבֵית יְהוּדָה לְכֹל דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם חִזְקוּ וַעֲשׂוּ וִיהִי ה' עִם הַטּוֹב (דברי הימים ב' יט, א-יא).

הנביא יהוא פונה אל המלך יהושפט, מוכיח אותו על מעשיו הרעים ומשבחו על מעשיו הטובים. יהושפט פונה מיד לתקן את הצריך תיקון, ומקים מערכת משפטית הפרושה בכל רחבי הארץ, שמרכזה העליון בירושלים.

למעשה, פרשיה זו מתארת את קיום ציוויי התורה שבספר דברים (ראה הערה[4])

והנה, אין כל ספק כי דברי יהושפט על תחומי המשפט: "בין דם לדם בין תורה למצוה לחקים ולמשפטים", בנויים על הציווי המקביל בספר דברים: "בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע". ברור הדבר כי כאשר ציווה המלך את השופטים, עמד לנגד עיניו ציווי התורה ולשונה, ועליה הוא בנה את הוראתו (פרט זה מצטרף לג' הסעיפים המובאים בהערה, המוכיחים כי בפרשיה זו התכוונו לקיים את מצוות התורה).

ומה אומר יהושפט? "בין תורה למצוה לחוקים ולמשפטים והזהרתם אותם ולא יאשמו לה'", ניסוח המראה בבירור כי יהושפט הבין את מילים "בין דין לדין ובין נגע לנגע" שבספר דברים, כמתייחסות לבין אדם לחברו וגם לבין אדם למקום (או משום שכך פירש את המילים דין ונגע, או משום שסבר כי מילים אלו הן דוגמאות בלבד).

לא רק שיש בידינו ראיה שבזמנו של יהושפט ככה הבינו את המצוה, גם סביר שהבנה זו היא הנכונה, שאם לא כן היינו מצפים שיגיע הנביא להוכיח את יהושפט פעם נוספת.[5]

ו. סיכום, וחזרה אל הראיה מן הסברא

ראינו כי ישנה פרשיה הנותנת סמכות עליונה לבית הדין הגדול בירושלים (מעל לבתי הדינים הפזורים בארץ), ותהינו האם היא עוסקת בדינים שבין אדם לחברו בלבד או בכל הדינים. ראינו שגם אם הפרשנות המצמצמת היא הנכונה, אין ממנה סתירה לראיה מן הסברא לקיומה של סמכות כללית, ואף יש לראות בה חיזוק מסויים. לאחר מכן הראינו כי לאמתו של דבר, כבר מתוך הפרשיה רואים שהיא נותנת סמכות גם בדברים שאינם בין אדם לחברו (נגעים), והבאנו לכך כמה ראיות. כמו כן, ראינו עדות ברורה בתנ"ך לאופן בו הבין את המצוה הזו המלך יהושפט, שפעל בעקבות תוכחתו של הנביא יהוא, ומינה שופטים בירושלים ושאר רחבי הארץ שסמכותם הייתה בכל תחומי ההלכה.

מכאן ששתי ראיות בידינו לקיומה של סמכות בכל התחומים: ראיה מן הסברא וראיה המקראית.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "הראיה המקראית לסמכות התורה שבעל פה" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


  

[1] אמנם, לפי הבנה זו עלינו לבאר מדוע הזכירה התורה סמכות רק בתחום א' ולא בתחום ב'.

ניתן להציע שהתורה בחרה לתת דוגמא לתחום אחד של הסמכות, וממנה נקיש גם לתחום השני. כמו כן, בהחלט אפשרי שהפסוק דיבר בהווה, בדבר המצוי, שהם הדינים והוויכוחים שבין אדם לחברו (עד כדי כך שהעם עמד על משה מן הבוקר עד הערב, כמתואר בשמות יח, יג), אך הוא הדין לדינים שבין אדם למקום.

אפשרות מעין זו נאמרת במקומות רבים. איש אינו טוען כי הפסוק "עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל" מתכוון דווקא לאיברים אלו, ולא לאיברים אחרים (כליה, אף וכו'), למרות שאפשר למצוא מכנה משותף לאיברים הכתובים בפסוק, שאינו משותף לאיברים אחרים. אנו לא נעשה זאת, מפני שאין סברא טובה לחלק ביניהם.

לעומת זאת, הבנה הפוכה, שהפסוק בא להוציא מסברא שיש למנות גוף עליון שיכריע בספיקות הלכתיים בדינים שבין אדם למקום, נראית מאוד לא סבירה.

[2] הדברים מבוססים ברובם על פירוש הרד"צ הופמן על דברים יז, ראו כאן (עמודים 7-22).

[3] וראו ביחזקאל (מד, כג-כד): "וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם, וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לְמִשְׁפָּט בְּמִשְׁפָּטַי יִשְׁפְּטוּהוּ וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ", ועוד.

[4] נדגים זאת:

  1. תחילה ממנה המלך שופטים בכל הארץ ("ויעמד שפטים בארץ בכל ערי יהודה הבצרות לעיר ועיר"), ממש כפי ציווי התורה: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז, יח).
  2. בהמשך, ממנה המלך גוף משפטי עליון בירושלים, שיכריע בספיקות ("וגם בירושלים העמיד יהושפט מן הלוים והכהנים ומראשי האבות לישראל"), כפי ציווי התורה: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ, וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם..." (דברים יז, ח-ט).
  3. הכתוב משתמש בביטויים נוספים הבנויים על פסוקי התורה: "כי לא לאדם תשפטו כי לה'", כנגד "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא" (דברים א, יז), וכן "כי אין עם ה' אלוקינו עולה ומשא פנים ומקח שוחד", כנגד: "הָאֵל... אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד".

[5] בשולי הדברים נוסיף שתי הערות נלוות:

  1. בשני מקומות בלבד בתורה מופיע הביטוי "ככל אשר יורו". פעם אחת אצלנו בפרשיה ("ושמרת לעשות ככל אשר יורוך"), ופעם אחת לגבי נגע הצרעת: "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת" (דברים כד, ח).

 הביטויים הללו נשמעים טוטאליים מאוד, ובאמת, הסמכות שניתנה לכהנים בדיני צרעת היא מיוחדת ורחבה. הכהנים אינם רק הפרשנים המוסמכים של הנגעים, אלא גם מחילים אותם לפי הוראתם. נגע שלא הורה עליו כהן שהוא טמא, אינו מטמא, גם אם הוא מקיים את כל סימני הטומאה (ראו ויקרא יד, לו).ניתן לראות בכך סיוע נוסף לכך שפרשייתנו, המשתמשת בביטוי דומה, נותנת לבית הדין הגדול סמכות רחבה, סמכות הפרושה על כל תחומי ההלכה.

 2. עוד יש לציין, כי הדגם למערכת המשפט שמתארת התורה בפרשייתנו, יסודה בימות משה רבנו.

בפרשת יתרו, אומר משה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו" (שמות יח, טו-טז). הביטוי "את חוקי האלוקים ואת תורותיו", כוללת את כל תחומי התורה, וכפי שאכן מצאנו ששאלו את משה גם שאלות שאינן קשורות דווקא לדינים שבין אדם לחברו (המקושש, פסח שני, המגדף). לאחר מכן, כאשר משה ממנה בעצתו של יתרו שופטים תחתיו, כאשר "כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם" (שם, כב), מובן שתפקידם זהה שלו וגם הם מתעסקים בעניינים שבין אדם למקום.

 ממילא, ברור שגם בית הדין הגדול שבפרשת "כי יפלא", התופס את מקומו של משה, מוסמך לדון בכל ענייני התורה ולא רק בעניינים ממוניים.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "הראיה המקראית לסמכות בתורה שבעל פה" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.