הלכות ופרטים שבעל פה


נכתב על ידי אריאל דוד

מבוסס על החוברת תושב"ע - ביסוס פילוסופי היסטורי ומקראי לסמכותה מאת יאיר חולין.

א. מבוא

כפי שהזכרנו בחלקים הקודמים, התושב"ע מעבירה אלינו, בנוסף לסמכות של בית הדין הגדול, רכיב נוסף המיועד למלא את החלל הריק שנשאר בכל הקשור למצוות: פרשנויות ופרטים שעברו בעל פה ולא נכתבו בתורה.

בפרק זה נעביר תחת שבט הביקורת גם את הרכיב הזה, ונראה האם ישנן סיבות טובות לקבלו.

ב. הכנת הקרקע למסורת העוברת בעל פה

ישנן מספר הנחות יסוד שגויות בהן מחזיקים אנשים רבים, לעיתים שלא במודע, שמקשות עליהם בקבלת רעיון לפיו האומה הישראלית העבירה חומר אינטלקטואלי בעל פה, לאורך דורות רבים. בסעיף זה נרצה להסיר הנחות מוטעות אלו ובכך נכין את הקרקע לקראת ביסוס מסורת התושב"ע.

1. דקדוקי התושב"ע - אנכרוניזם גמור?

יש הטוענים כי הדקדקנות והפירוט ההלכתי אותה מכתיבה התורה שבעל פה, מעלה סבירות שמקורה איננו מסיני, שכן בתקופה בה ניתנה התורה לא היו מצויות בעולם מערכות דתיות-הלכתיות מפותחות הכוללות פרטים ודקדוקים רבים כל כך. הדקדוקים הינם חלק מפורמט דתי מאוחר, ולכן האמונה כי התורה שבעל פה הגיעה מסיני, כנראה, לוקה אנכרוניזם.

נביא להלן שלושה מקורות על מנת להראות כי טענה זו שגויה וכי דקדקנות הלכתית-דתית ומשפטית הייתה קיימת בעמים הקדומים, אף אם לא בכולם.

א. באבלה שבסוריה נמצאו יותר מ-20,000 לוחות חקוקים מכתב היתדות, מתוארכים לאלף השני לפני ספיה"נ, כאשר 70 אחוזים מגוף הכתב שהשתמר הם כללים מנהליים, 10 אחוזים נוספים הינם הסטוריים ו20 אחוזים נוספים ספרותיים (ראו אצל חיים ברמנט ומיכאל ויצמן, אבלה - תעלומה ארכאולוגית, ירושלים 1982, ועוד).

ב. הפילוסוף וההיסטוריון היווני פלוטרכוס (46-125 לספיה"נ בערך) מתאר מתאר אצל הרומאים דקדקנות עצומה: "נומא ציווה לרומיים לשם זהירותם את המצוה הזאת: בכל עבודת האלים שהמושלים או הכהנים ישרתו בה, ילך בראש כרוז שיקרא בקול גדול: זאת עשה, היינו שים את לבך לקדשים ואל תחלל אותם בכל מלאכה ובכל עבודת חול, שהרי רוב עסקי בני האדם נעשים בעל כרחם ומתוך איזה אונס, ומשום כך יש בהם כדי לחלל את עבודת האלים. גם מטעמים קלי ערך נוהגים הרומיים לחזור על תהלוכות ומשחקים, למשל מעשה שאחד הסוסים שמשכו את העגלות לא היה רתום כהלכה, והסייס שרצה לתקן אחז את המושכות בידו השמאלית, מיד החליטו לחזור על התהלוכה מתחלתה, בזמנים מאוחרים יותר חזרו הרומיים על קרבן אחד שלשים ואחת פעמים מפני שתמיד מצאו בו איזה פגם או פסול, כל כך היו מדקדקים ומקפידים בעניני דת" (חיי אישים - אנשי רומי, חיי קוריולאנוס).

ג. טקס ההקרבה בוודות, אוסף קובצי הדת העתיקים ביותר בהינדואיזם, שנוצרו בין 1200-1500 לפני ספיה"נ (ולפי מסורת ההודים הן עתיקות יותר), כולל פרטים ודקדוקים רבים מספור החייבים להתבצע במדוייק (ראה אצל בן-עמי שרפשטיין, פילוסופיה במזרח ופילוסופיה במערב, עמ' 115).

מן המקורות הללו עולה כי דקדקנות הלכתית-דתית ומשפטית בהחלט הייתה קיימת אצל עמים קדומים, לפחות חלקם. מדובר בתקופת יציאת מצרים ואף בתקופות קדומות יותר. אם כן, אין כל סיבה להניח שלא ייתכנו דקדוקים ופרטים כחלק מתורת משה.

ראוי לציין כי כבר בתורה שבכתב מצאנו פרשיות עם דקדוקים רבים. למשל, בפרשיות תזריע-מצורע עשרות רבות של פרטים, כתובים בצורה מפורטת ושיטתית, כאשר ההבדלים בין גודל הנגע, מיקומו, מספר השערות שבו והגוון המדוייק שלו יכולים לחרוץ את גורלו, ולעיתים לא מסתפקים בכך אלא בודקים ומודדים שוב ושוב, מסגירים ורק אז מחליטים. כך גם דיני הקרבנות והנסכים, המפורטים באריכות בתורה בכמה מקומות. כך גם פרשיות מלאכת המשכן, המונות בפירוט רב את כמויות חומרי הגלם, מידות מדוייקות של המבנה והכלים וכו'. 

חשוב להדגיש: אין בדברנו הוכחה שכל פרטי ההלכה הגיעו מסיני, ואפילו לא רובם, אך יש בדוגמאות הללו כדי להסיר את ההנחה המוטעית שריבוי פרטים הוא בהכרח אנכרוניזם, ולרכך את הקושי בקבלת מציאותם של פרטי פרטים רבים מזמן נתינת התורה או מפסיקות בתי דינים מדורות קדומים (משה, יהושע, הנביאים, עזרא וכדומה).

2. מסורות בעל פה - הייתכן?

יש הטוענים כי לא ידוע לנו על מסורות נרחבות העוברות בעל פה בעמים השונים במשך דורות, כך שכנראה גם בעם ישראל לא עברו מסורות בעל פה.

טענה זו שגויה לחלוטין. אנחנו בהחלט יודעים על קיומן של מסורות קדומות ומפורטות מאוד שעברו בעל פה במשך דורות.

נביא להלן שלושה מקורות התומכים בטענה זו:

א. "הרִיג וֶדָה היא קובץ דתי ודי, שמקורו בצפון מערב הודו, הנחשב לעתיק ביותר בהינדואיזם ולבסיס של רוב ההתפתחויות המאוחרות בדת. זהו אוסף בעשרה כרכים, או מַנְדָלוֹת, הכולל 1,028 מזמורים ו10,600 פסוקים לאלים שונים הכתובים כולם בסנסקריט ודי. המסורת הטקסית הועברה ממורה לתלמיד בדרך של חזרה על הפעולות הריטואליות ושינון קפדני של הקאנון. אין זה טקסט כתוב אלא הוא הועבר בעל פה לאורך הדורות תוך שמירה קפדנית על דיוק והגיה. השינון הכפול היווה גורם חשוב בשימור הטקסטים כמעט ללא שינוי לאורך תקופה של כ-3000 שנים".

ב. "האינדיאנים העתיקים, פיתחו טכניקות להאזנה, שינון ודקלום ידיעתם, בבתי ספר הנקראים "Gurukul", תוך שמירה על דיוק יוצא דופן של הידע שלהם במשך דורות שהועברו בעל פה."

ג. "חוקרי המזרח קובעים ללא ספקות מבחינה מדעית שמסורות עתיקות הן מהימנות ונשמרות בידי הערבים ללא שינוי ופגם במשך מאות בשנים. הם גם יודעים כיצד סגלו לעצמם בני ערב בעזרת חריזה ושירה טכניקה של זכירה ומסירתה מדור לדור".

עד כה ראינו שמסורות עברו בעל פה בעמים שונים. כעת ניווכח כפי שנראה מן החומש, שתופעה זו לא פסחה גם על עם ישראל.

מי שמקבל את בכתוב בתורה שבכתב, מאמין שעברו מסורות בעל פה על מצוות, לאורך דורות רבים. כך, למשל, נצטווה אברהם אבינו על ברית המילה והעביר את המצוה הזו לצאצאיו בעל פה, לאורך מאות בשנים, עד להעלאתה על הכתב בספר התורה במהלך נדודי ישראל במדבר. ה' לא ציווה על אברהם לכתוב את המצוה הזו בספר, אלא סמך על כך שהוא יעביר אותה במסורת שבעל פה לצאצאיו, כפי שיעביר להם את הדרך המוסרית הראויה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).

האזכור הראשון לכתיבה בספר, הוא בספר שמות (יז, יד), וגם שם מדובר על כתיבת זיכרון המאורע של מלחמת עמלק ולא על כתיבת מצוה כלשהי (המפרשים שם מתחבטים האם בכלל מדובר בספר התורה). עד פרק י"ז בני ישראל מצטווים במצוות נוספות: שחיטת הפסח ואכילתו, השבתת חמץ, קידוש הבכורות, פדיון ועריפת פטר חמור, סיפור יציאת מצרים לבנים, איסור אכילת הפסח נא ומבושל, איסור הוצאת בשר הפסח מחוץ לבית, איסור הותרת בשר הפסח, איסור שבירת עצם מן הפסח.

הכתיבה הבאה המופיעה בתורה היא בפרק כ"ד, שם אכן כותב משה את דברי ה' שנאמרו בפרקים הקודמים. בין יציאת מצרים לפרק כ"ד עברו כחודשיים (ראה יט, א), ועד אז זיכרון המצוות נשמר בעל פה, כפי שקרה מאות בשנים מאז אברהם אבינו.

כתיבות נוספות מופיעות בפרק ל"ד ובספר דברים, וכלל לא ברור האם הפרשיות הללו נכתבו סמוך לאמירתן או רק לקראת סוף ארבעים שנות הנדודים במדבר. 

לאור כל זאת, למרות שהעברה בעל פה של מסורות מרובות פרטים במשך דורות אינה רווחת כיום, עלינו להודות שהיא אפשרית ושבכמה מקומות (אצל האומות ואצל ישראל) היא אף נעשתה.

ג. מסורות בעל פה מתקופת בית שני

1. הוכחות לקיומן של מסורות הלכתיות

אם נחפש, נגלה כי כמה וכמה דינים אשר נראים כאילו התחדשו על ידי חכמים מאוחרים, מבוססים על מסורות קדומות, המתועדות כבר בספרים החיצוניים (שחלקם מתוארכים למאה השנייה לפני ספיה"נ).

חז"ל לא לקחו את הלכותיהם מקריאה בספרים החיצוניים, אלא ממסורת ארוכת שנים - שהגיעה אליהם וגם תועדה בספרים חיצוניים, שכן שספק אם רובם היו ידועים לחז"ל, לא כל שכן שנקראו על ידם והועתקו מהם הלכות.

לעניין זה יש דוגמאות רבות, ונביא רק כמה מהן:

  • בספר טוביה (ז, יג-יד) מוזכרים נישואין "על פי תורת משה" ע"י כתיבת ספר וחתימה, שזו כנראה הכתובה או שטר קדושין, ושניהם נתפרשו רק בדברי חז"ל.

  • באגרת אריסטיאס (קמו) מוזכר כי העופות הטמאים הם דורסים (סימן טהרה שמוזכר רק בחז"ל), ועל מצות תפילין נאמר: "וכן ציוה המחוקק בדברים ברורים לקשור את האות סביב היד". גם ההלכה על נטילת ידיים לתפילה, שלמדנוה מתורתם של אמוראים (ברכות יד ע"ב), מוזכרת כבר באיגרת אריסטיאס.

  • בספר יהודית ובן סירא מוזכרים שבעת ימי אבלות. ביהודית (ה, ו) מוזכר איסור לצום בשבת, ביום טוב ובראש חודש (כפי ההלכה, ראש השנה יט ע"א).

  • בכתבי יב מוזכרת ההלכה של גט שחרור לשפחה (אנצ"מ ערך 'יב').

הווי אומר: חז"ל ינקו מאותה מסורת קדומה שממנה ינקו הספרים החיצוניים.

2. הוכחות לקיומן של מסורות אגדתיות 

מסורות חיות העוברות במשך דורות ניתן לראות גם בספרות האגדה, שם אנו מוצאים הקבלות רבות בין אגדות חז"ל, אף המאוחרות שנאמרו על ידי אמוראים, ובין אגדות מהספרים החיצוניים. 

ישנן דוגמאות רבות למכביר בנושא זה, המראות התאמות למקורות היסטוריים רבים ומגוונים, שבוודאי לא עמדו לנגד חז"ל, ונביא כמה מהן:

  • חז"ל מספרים כי המלאכים לא אכלו את הכיבוד שהגיש להם אברהם (בבא מציעא פו ע"ב), וכך גם כתוב בספר 'צוואת אברהם'.

  • בתרגום המיוחס ליונתן (שמות טו, ב) מסופר כי הים פלט את גופות המצרים, וכך גם כתוב בספר 'חכמת שלמה' (י).

  • חז"ל (תנחומא קורח, ב) מספרים כי קורח התרעם על מצוות ציצית, וכך גם כתוב בספר 'קדמוניות המקרא' (פרק טז).

  • בין יושבי ארץ כנען הנזכרים בציווי לכבוש את הארץ, נמנו הגרגשים (דברים ז, א), אולם במלחמות הכיבוש שביהושע-שופטים זכרם נעדר כליל. חז"ל מספרים שהם קיבלו את הצעת הכניעה של יהושע ועזבו בטרם קרב לאפריקה (ירושלמי שביעית ו, א; דברים רבה ה, יד). במקביל, שני מקורות חיצוניים מעידים על עמודי אבן שהיו בצפון אפריקה, ועליהם כתובת פיניקית "אנו הכנענים שרדף אחריהם יהושע הלסטים" (פרוקופיוס הביזנטי ויוחנן מאנטיוכיה, מובאים בלקסיקון סודא). 

  • מדרש מאוחר (ילקוט שמעוני מלכים א' יח רמז ריד, מהמאה ה13 לספיה"נ) מספר כי במעשה אליהו בהר הכרמל, נכנס חיאל בית האלי לתוך מזבחם של נביאי הבעל בכדי להדליק אש, כביכול באופן פלאי, וכך להטות את הכף לטובתם - אולם עשה הקב"ה נס וזימן לחיאל נחש שהכישו. והנה, בבית הכנסת העתיק שבדורה אירופוס (בסוריה, מהמאה ה3 לספיה"נ) נתגלה ציור  של מעמד אליהו בהר הכרמל, ובו רואים דמות בתוך המזבח. 

זהו חיזוק נוסף לטיעון כי עם ישראל, כמו רבים מן העמים, העביר מסורות גדושות ומגוונות, משפטיות ואגדתיות, במשך דורות רבים.

ד. סיכום

אם כן, עלה בידינו במאמר זה כי כבר בימי קדם היו מצויות בעולם מערכות דתיות-הלכתיות מפותחות ומסועפות, כך שהטענה על קיומן של מסורות היא אפשרית ואינה בהכרח סילוף אנכרוניסטי.

בנוסף, סקרנו כמה תרבויות בעת העתיקה אשר העבירו בעל פה מסורות נרחבות לאורך שנים ארוכות, תוך שמירה על דיוק, מבלי להעלות אותן על הכתב. ואם כך, גם בעם ישראל יתכן דבר שכזה. יתירה מזאת, ראינו שכבר בתורה שבכתב מתוארת העברת מסורות הלכתיות בעל פה.

ולסיום, בחננו כמה מן המסורות ההלכתיות והאגדתיות בחז"ל שנראות כמאוחרות, והסקנו שהן בהכרח קדומות יותר, שכן הן מתועדות בכתבים חיצוניים מאותה תקופה או מתקופות קדומות יותר.

לכן, לא רק שהמסורת אפשרית, בפרטים מסויימים יש לנו ודאות שהיא קיימת.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "הלכות ופרטים שבעל פה" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.