מאת צוות האתר
אני מאמינה שהתורה ניתנה מאלוהים, אבל התעוררו אצלי ספקות לגבי הדרך בה היא הועברה במהלך הדורות. ספקותיי נובעים מכך שהרבנים הם אלו שמחליטים כיצד לפרש את התורה, ולפעמים דרכי הפירוש שלהם נראות רחוקות מאוד מהשכל הישר. יתירה מזו, לפעמים הם הוסיפו מצוות שלא כתובות בתורה. איך אני יכולה לסמוך על אמינות המסורת ולא לחשוש שקבוצת חכמים "השתלטו" על היהדות וכפו את דעתם על שאר פשוטי העם? כמו כן, מנין לנו שהדרך בה הם פירשו את התורה נכונה, ולא נפלו בדבריהם טעויות ושגיאות?
בדברייך יש שתי שאלות חשובות, נענה עליהן לפי סדרן. בתחילה נראה שחכמים לא היו "קבוצת בריונים שרלטנים", ואח"כ נראה שהדרך בה הם פירשו את המסורה משקפת את כוונתו המקורית של ה'.
אופן העברת המסורת בעם ישראל בנוי בצורה כזו המונעת מ"קבוצת שרלטנים" להשתלט עליה, כפי שנראה מיד.
משה מצווה את העם להמשיך ללמוד בכל זמן את התורה וללמד גם את בניהם: "ושִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז; יא, יט). התורה משתדלת שהמסורת תופץ בכל שכבות האוכלוסייה, לא רק אצל האצולה או הכהונה. מלבד המתואר במקרא, המשיך עם ישראל במשך הדורות להעצים את המגמה של הפצת ידיעת התורה בכל שכבות העם[1]. התפוצה הנרחבת של המסורת לא מאפשרת לקבוצה מסוימת "להשתלט עליה".
ביהדות, כל ציווי מפורט וידוע לציבור כולו. זאת לעומת דתות אחרות בתקופה הקדומה, בהן הפולחן היה סודי ומסתורי, ונשלט בידי קבוצת כהנים ובעלי ידע. השקיפות התורנית לא מאפשרת לקבוצה מסוימת של אנשים לשנות את המסורה מיסודה.
הציווי על כל אב ללמד את בנו תורה, הפך את העם היהודי לחברה הראשונה בהיסטוריה היודעת קרוא וכתוב (דבר שכלל לא היה מצוי עד תחילת העידן המודרני[2]). בתוך חברה שכזו קשה לקבוצה של אנשים להשתלט על המסורה.
דוגמא לכך אנו רואים בתיאור המופיע במשנה, על מקרה בו אחד הכהנים ניסך בחג הסוכות את המים על רגליו ולא על המזבח (משום שהיה שייך לצדוקים שהכחישו את מצוות ניסוך המים) - וכתגובה על כך "רגמוהו כל העם באתרוגיהן" (משנה סוכה ד, ט). כל העם הבין שמתרחש כאן דבר שאינו כשורה, שמנוגד למסורת, ולא אמרו לעצמם 'הוא המומחה, הוא בטח יודע מה הוא עושה'[3].
ראינו אם כן שבדרך בה מתנהלת שלשלת המסירה, בהעברה רחבה דרך כל העם, לא יכולה קבוצה של "שרלטנים" להשתלט על המסורה ולשנותה מהיסוד. לאחר שענינו על השאלה הראשונה, נתייחס לשאלה השנייה.
גם אם קבוצת שרלטנים לא שינתה במכוון את המסורת, מנין לנו הביטחון שהתורה שבידינו תואמת לכוונה המקורית של ה'? לפני שנענה נסביר טוב יותר את השאלה. התורה הועברה עד אלינו בשלשלת ארוכה מאוד של דורות. בתקופות מסוימות היה עם ישראל במצב רוחני ירוד, ואין זה סביר שהמסורה הועברה בשלמותה ולא השתכח אף פרט במהלך כל הדורות. יתירה מזו, יש לנו עדויות לכך שחלק מהמסורות אכן נשכחו. חז"ל מספרים, למשל, שכבר בימי האבל על פטירת משה נשכחו כמה אלפי דיני הלכות, ועתניאל בן קנז שיחזר אותם באמצעות פילפול (תמורה טז, א). הרי לנו שכבר בתחילת הדרך לא עברה המסורת בשלמותה (במקרה זו היא אמנם שוחזרה על ידי הפלפול, אך עולה מכך שיתכן מצב בו מסורות נשכחות). כמו כן, הגמרא (סנהדרין פח, ב) מספרת שהמחלוקות ההלכתיות החלו כאשר תלמידים מסוימים לא שמשו את רבותיהם כנדרש[4]. מכאן שלא הכול השתמר באופן מושלם.
בנוסף, חלק מההלכות נלמדות באמצעות סברא. אפשרות לימוד זו פותחת תחת רגלי החכמים את תהום השגיאה, שהרי התורה משקפת רצון אלוקי, אך אנו יכולים לפרש אותה רק על פי שכל אנושי. אם אנו מנסים למצוא על ידי שכל אנושי, חכם ככל שיהיה, את כוונת האל, ברור שהבנתנו תהיה חלקית; ובאותם חלקים בהם ההבנה האנושית אינה מכוונת במדוייק כלפי הרצון האלוהי, התוצאה לכאורה תהיה טעות בהלכה!
מעבר לזה, ישנן דרשות של חכמים שאינם משמרות מסורות שהיו קיימות באומה, אלא מחדשות דינים שלא נהגו בהם בעבר. שינויים אלו נוצרים באמצעות הבנת הפסוקים החדשה של החכמים[5], והן יכולות להיות אפילו מנוגדות למסורת הקדומה. הרמב"ם (ממרים פ"ב ה"א) כותב שאם בית הדין הגדול מפרש פסוק באופן שיוצאת ממנו הלכה, ופירוש זה שונה ממה שפירשו בית הדין הגדול בדורות הקודמים - מותר לבית הדין הנוכחי לסתור את דברי קודמו ולהורות אחרת בהלכה זו, אפילו אם בית הדין הקודם היה גדול ממנו בחוכמה ובמניין. עיקרון זה נלמד מהפסוק "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז ט) - אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך. יוצא אם כן, שייתכן שאנו נוהגים בהלכות מדאורייתא אחרת מכפי שנהגו בדורות הקודמים, ולא משום טעות, שכחה או זדון, אלא משום שההלכה מאפשרת לבית הדין שבכל דור ודור להורות כפי הבנתו, ומחייבת אותנו להישמע לפסק החדש ולא למה שהיה מקובל בידינו בזה מימי קדם.
ראינו שיתכן ופרטי ההלכות שאנו מקיימים כיום אינם זהים לאלה שקיימו בתקופתו של משה. אם כן, האם כאשר אנו פועלים לפי ההלכות שלנו, אנו אכן מקיימים את רצון ה' מאיתנו?
הסברנו את השאלה, כעת נציג את התשובה. ראשית, יש לזכור שהתורה האלוהית ניתנה לבני אדם. עצם נתינה זו פותחת מראש את האפשרות בפני טעויות, שהרי השכל האנושי מועד לשגות, ובכל זאת ניתנה לנו התורה על דעת כן. ידע ה', שעל אף שאנו שואפים בכל לבנו לשמר את מסורת התורה, ברור שהדברים לא ישתמרו תמיד במלואם - ואף על פי כן ציווה אותנו לקיימם. מכאן שרצונו הוא שנשמור את התורה כפי שהיא הגיעה אלינו.
בנוסף, כאשר מסתכלים על ההיסטוריה היהודית ניכרת בה ההשגחה האלוקית, וכשם שאלוקים משגיח על ישראל - כך הוא משגיח גם על תורתו; אם נפלו בה שינויים, הרי שהם נעשו ברצונו (כמובן בתנאי שהחכמים משתדלים בכול כוחם להבין את הצווי האלוקי, ולא חלילה בודים דברים מלבם). הרי אין זה מתקבל על הדעת שבורא העולם, שרצונו הוא שישראל יקיימו את התורה, יעמוד חסר אונים ולא יהיה מסוגל להתערב לאורך אלפי שנים כאשר בניו הולכים ומתרחקים מכוונתו המקורית. לכן מי שמקיים את ההלכה, מקיים בכך את הרצון האלוקי, שנתן מראש את התורה על דעת זה שהיא תתפרש כפי שהתפרשה.
יתירה מזו, התורה עצמה קובעת שהסמכות לפרש את התורה נתונה בידי חכמים ויש להישמע לדבריהם. אם כן, כאשר אדם נשמע לדברי חכמים, הרי שהוא מקיים בכך את הרצון האלוקי. נרחיב עיקרון זה.
התורה (דברים יז ח-יב) מצווה על הקמת מוסד הלכתי מרכזי של נציגי העם ('בית הדין הגדול שבלשכת הגזית'), אליו מתנקזים הספקות ההלכתיים, ולאחר הכרעתו של בית הדין הגדול ישנו איסור מן התורה להורות אחרת לרבים, גם כאשר החכם שמורה אחרת ('זקן ממרא') בטוח שהוא צודק והם טועים! אמנם רבים הסיכויים שבית הדין הגדול צודק והוא הטועה, שהרי הוא יחיד והם רבים[6], וגם שורה עליהם השכינה[7], ובכל זאת, יתכן הרי תאורטית שבית הדין הגדול טועה ואותו חכם צודק (כפי שרואים מהדיונים במסכת הוריות). אף על פי כן, לחכמים ניתנה הסמכות לקבוע מהי ההלכה, מכיוון שבית הדין הגדול הם הסמכות העליונה בענייני ספקות, כאשר הם קובעים הלכה מסוימת אסור לאף אחד לסטות ממנה[8]. הקב"ה נתן את הסמכות לפסיקה לבית הדין, ולכן מי שמורה נגדם פועל נגד הרצון האלוקי, גם אם לפי האמת פירושו הוא הנכון.
העיקרון שלמדנו מהפסוקים העוסקים בבית הדין הגדול, מחייב אותנו ללכת אחר החכמים שבכל דור: "ובָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם". גם בזמננו, החכמים הפוסקים לפי כללי הפסיקה שבידינו הם בעלי הסמכות לפרש את הציווי האלוקי. הריטב"א בעירובין (יג, ב) מביא בשם חכמי צרפת (ומצויים הדברים בשורשם כבר בבבלי חגיגה ג ע"ב[9], ובירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב), שכאשר נתן ה' את התורה למשה, היה רצונו גנוז בה הן לצד הזה והן לצד השני, והורה ה' למשה שהכרעת ההלכה תהיה על ידי החכמים, בני אנוש, לאחר שידונו בדבר ויכריעו על פי רוב דעות. הקב"ה נתן לנו את הסמכות לפסוק את ההלכה ולקבוע מהו החוק האלוקי המחייב. לפיכך, רצון ה' הוא שההלכה תוכרע על ידי החכמים: "ואמר [-ה'] שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור, ויהיה הכרעה כמותן".
נמחיש את דבריו של הריטב"א על פי דיון על התפילין של רבי חייא. הגמרא (מכות יא, א) מספרת שתפיליו של רבי חייא היו תפורות בחוטי פשתן, והאמוראים בדורות שאחריו הכריעו שתפילין כאלו פסולות, אלא יש לתופרן בגידים.
וכתב על כך החזון איש (אגרות ג, יז. וראה גם שבלי הלקט הל' תפלה סי' ה):
"הדבר תימא, דרבי חייא (דאמרו פ' הפועלים מי גילה רז זה) לא קיים מצות תפילין חלילה. ומיהו, אי רבי חייא ובית דינו קבעו הלכה דכיתנא כשר, היה הדין כשר, וכשאמרו בגמרא ולית הלכתא כוותיה, נקבע הדין שהוא פסול".
כלומר, כאשר בית דינו של רבי חייא התירו את התפילין הללו, הרי שהן היו כשרות, וכאשר החכמים בדורות הבאים פסלו אותן - השתנה הדין והן נעשו פסולות, מכיוון שחכמים הם בעלי הסמכות. הרי שרבי חייא עצמו קיים את "החוק האלוקי" כאשר הניח תפילין תפורות בפשתן, ואילו אם בן דורנו יניח את אותם התפילין עצמם - הוא לא יקיים את המצווה, וברכתו תהיה לבטלה. יתכן אם כן שהכרעת ההלכה בדור מסוים תהיה שונה מזו של הדור שלפניו, ואין בכך בהכרח פסול, אלא זהו קיום רצון ה' להגות בתורה ולהסיק ממנה הוראה למעשה בכל דור ודור[10].
הרצון האלוקי הוא שההלכה תוכרע לפי דעת הרוב, למרות שדרך זו לא תמיד מובילה אל האמת. מפרט בעל העיקרים[11]:
"אף אם אפשר שיהיה היחיד יותר חכם מכל אחד מהם ויהיה יותר מסכים אל האמת מכולם, תהיה ההלכה כהכרע הרוב, ואין היחיד רשאי לחלוק עליהם לעשות מעשה כדבריו כלל... אם בדבר אחד נעשה כדברי היחיד ונניח דברי המרובין, יתחדש מחלוקת גדול בישראל בכל דור ודור, כי כל יחיד יבוא לחשוב שהאמת איתו ויעשה כדבריו הלכה למעשה, ובזה תיפול התורה בכללה..."
כלומר, ההצדקה ללכת אחר הרוב למרות הסיכוי שאולי המיעוט הוא הצודק, היא שאם לא נקבע כללי ברזל להכרעת מחלוקות, לעולם לא יוכרעו הדיונים, ותיעשה התורה כאלף תורות[12]. גם אם לגבי הלכה מסוימת הכריע הרוב שלא כמו רצון ה' המסוים באותה הלכה, הרי שרצון ה' הכללי ('השורש התוריי') הוא שנִישַמע להכרעת הרוב, וזהו אם כן מה שעלינו לעשות. מוטב לשלם את מחירן של טעויות מעטות כאלה, מאשר לדחות לחלוטין את עיקרון הכרעת הרוב ולערער בכך את כל קיומה של התורה.
כך הוא הדין לא רק כאשר המיעוט חושב שהוא צודק, כך אפילו כאשר יש לו הוכחה שמיימית לצדקתו. בגמרא מתואר דיון על מעמדו ההלכתי של תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט, ב), כאשר במהלך הדיון בין חכמים הרבים לרבי אליעזר היחיד, יצאה בת-קול מהשמים והכריזה שהצדק עם רבי אליעזר; למרות זאת המשיכו חכמים לחלוק עליו, וההלכה נפסקה כמותם ולא כמותו. הרי לנו שההלכה - החוק האלוקי - נקבעת על פי כללי הפסיקה ולא בכל דרך אחרת. החכמים הם הקובעים כיצד יבוא לידי ביטוי הרצון האלוקי, כמו שכתב הר"ן בדרשותיו (דרוש ז):
"וזהו ענין רבי אליעזר הגדול ומחלוקתו, כדאמרינן שם במציעא עמד ר' יהושע על רגליו ואמר 'לא בשמים היא' (דברים ל יב) - כבר ניתנה למשה על הר סיני וכתוב בה 'אחרי רבים להטות' (שמות כג ב). הנה ראו כולם שר' אליעזר מסכים אל האמת יותר מהם, וכי אותותיו כולם אמיתיים צודקים, והכריעו מן השמים כדבריו, ואף על פי כן עשו מעשה כהסכמתם. שאחר ששכלם נוטה לטמא, אף על פי שהיו יודעים שהיו מסכימים הפך מן האמת, לא רצו לטהר. והיו עוברים על דברי תורה אם היו מטהרים, כיון ששכלם נוטה לטמא. שההכרעה נמסרה לחכמי הדורות, ואשר יסכימו הם הוא אשר צוהו ה'".
ולא רק בת-קול, אלא אפילו על נבואה, שהיא גילוי עליון יותר, לא מסתמכים כנגד הכרעת ההלכה, משום שהכלל 'אחרי רבים להטות' ניתן לנו ביד משה, ואין מדרגת שאר הנביאים כמדרגתו. כך כתב הר"ן (דרוש ה נוסחא ב):
"אם יאמר לנו מי שיתנבא דברים הפך מן הכללים המסורים לנו בגמרא, נדע אשר לא דברו ה'. כגון שיתנבא ויאמר ה' צוני לעשות כרבא במה שהוא חולק עם אביי שנפסק ההלכה כמותו, נדע שהוא איש משקר באמת, שכבר צונו השם יתברך 'אחרי רבים להטות'... ואיך נאמין הנביא לעשות כנגד הכלל הזה".
הרי לנו שהולכים אחר כללי הכרעת ההלכה אפילו אם ישנו גילוי עליון שהדעה הדחויה היא הצודקת, כי רצון ה' הוא שנלך אחרי רבים, גם אם הם לא צודקים [12].
המסקנה היא שעשיית דבר האל היא קיום התורה כפי שרבותינו פירשוה. ואף אם יבוא אדם ויטען כי בימות משה רבנו נהגו אחרת, רצון ה' הוא שנקיים את התורה כפי שיורו אלו שהוא הסמיכם לפרש את דבריו, השופט אשר יהיה בימים שלנו.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "האמון בחכמים" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1]אנו מוצאים בחז"ל שתיקנו להושיב אנשים שילמדו תורה את הילדים (בבא בתרא כא, א, וכך למדו תורה גם ילדים שאבותיהם לא יכלו ללמד אותם); תיקנו לקרוא בציבור את פרשת השבוע או המועד (בבא קמא פב, א ומגילה לב, א, ויסודן בדברי נביאים). ליד הקורא בתורה עמד אדם נוסף, שתפקידו היה לתרגם כל פסוק לארמית, כדי שיבינו גם אנשים שלא דיברו בלשון הקודש (משנה מגילה ד, ד). ותיקנו שמלבד הקריאה בציבור, יעבור כל אדם באופן אישי על הפרשה 'שנים מקרא ואחד תרגום' (ברכות ח, א).
[2] אגב, עם ישראל היוצא ממצרים השתמש בשיטת כתב שונה בתכלית משיטת הכתב המצרית. הכתב במצרים העתיקה היה באמצעות הירוגליפים, שהם למעלה מ-2000 סמלים גרפיים המציינים מילים או משפטים. זוהי שיטה מסובכת להפליא, ורק מעטים היו יכולים להיכנס בסוד העניינים ולדעת לפענח את הכתוב לפניהם. לעומת זאת, עם ישראל, הן בכתב האשורי והן בכתב העברי העתיק, משתמש בכתיבה פונטית, בה כל אות מסמלת צליל, והיא מכילה 22 אותיות בלבד (לא כולל האותיות הסופיות) - ובשיטה זו המילה הכתובה יכולה להפוך לנחלת הכלל, בלי שתשאר אחוזה בידי שכבת עילית משכילה.
[3]במקרא גם פורטו העונשים הצפויים לכהנים אם לא ימלאו את חובתם כהלכה. למשל, עונש מוות למקריב אש זרה או לנכנס למקדש כשהוא הלום יין (ויקרא י).
[4] "תניא אמר רבי יוסי: מתחילה לא היו מרבין מחלוקות בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית ושני בתי דינין של עשרים ושלושה, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלושה יושבין בכל עיירות ישראל. הוצרך הדבר לשאול, שואלין מבית דין שבעירן. אם שמעו אמרו להן, ואם לאו באין לזה שסמוך לעירן. אם שמעו אמרו להם, ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו אמרו להם, ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה. ואומר כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך למדתי וכך למדו חברי. אם שמעו אמרו להם, ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערביים. ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל. נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו אמרו להם, ואם לאו עומדין למנין. רבו המטמאים טימאו, רבו המטהרין טיהרו. משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן, רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות".
ישנם כמה הסברים מהו אותו שימוש לא כל הצורך, ומדוע דווקא אז אירעה התדרדרות, ואכמ"ל.
[5]הוכחות מספרות חז"ל לקיומן של דרשות יוצרות ניתן להביא מכמה מקומות, ונדמה שזו הידועה ביותר (מסכת שבת סד, ב): "תניא: 'והדוה בנדתה', זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה תלמוד לומר 'והדוה בנדתה'? בנדתה תהא עד שתבא במים". רבי עקיבא מחדש הלכה נגד מה שהיה מקובל מדורות הראשונים, על סמך הבנה שונה של הפסוק.
כך אנו מוצאים גם אצל משה רבנו עצמו, שבדינים מסויימים ציווה אות ה' מבלי לומר לו את פרטי הדין, והיה על משה להפעיל את כלי הדרש כדי לדעת כיצד לנהוג, ואף לדון בזה עם חכמי דורו. ראו בזבחים קא א-ב, ומנחות נט, א.
[6] דוגמא מאלפת לקשר בין הכרעה לפי הרוב ובין האמת, אנו מוצאים בתחום המסורה: "מְתי מעט יודעים איזה נס הרב ברויאר הראה בעבודתו על המסורה בכ"ד ספרים, כפי שר' מאיר הלוי מגדולי הראשונים הראה בעבודתו על המסורה בחמישה חומשי תורה. שיטתו של הרב ברויאר היא הלכתית, "אחרי רבים להטות", מתוך ספרים ישנים נאמנים. הרב ברויאר בדק חמישה כתבי יד בכל התנ"ך כולו, מצד הכתוב ומצד חכמי המסורה, ולעיתים יש הבדלים בין הערות המסורה לכתוב בספר באותו כתב יד עצמו. לדוגמא, בכתב יד לנינגרד יש כ-120 הבדלים בינו לבין הערות המסורה שכתובות בו בעצמו, והוא הפחות טוב מכל כתבי היד בענייני כתיב (אף על פי שהוא מדוייק מאוד בניקוד וטעמים). לכן היינו מצפים שבעשרות ומאות מקומות נקבל ספר לא מדויק, שכן במאות מקומות הכריע הרב ברויאר על פי רוב כתבי היד, ובכל פעם לפי הרוב באותו המקום, וצריך להתקבל נוסח שאיננו תואם שום כתב יד. מה הסיכוי שמתוך זה נגיע לנוסח מדויק מקורי? על פי תורת ההסתברות הסיכויים שואפים לאפס. אך החלטותיו של הרב ברויאר תואמות כמעט לחלוטין לנוסח התימני ולנוסח של כתר ארם צובא, שהרמב"ם מדבר עליו בספריו. מה הסיכויים שזה יקרה, שמישהו על פי רוב במאות מקומות, יגיע לנוסח מקורי ויתאים את הדברים לכתר, הספר שהרמב"ם העיד עליו שגדול מסרני טבריה הגיהו?" (הרב יואל בן-נון, 'על שלושה ניסים', הספד על הרב מרדכי ברויאר, דף קשר 1008).
[7] ראו סנהדרין יד, ב ועוד.
[8] בגמרא (סנהדרין פח א-ב) מובא שהסיבה לדין זה היא "שלא ירבו מחלוקות בישראל". דהיינו, הבסיס המחשבתי שמאחורי המנגנון נובע מרצון ליציבות ולהעברת מסורת אחידה, ולאו דווקא בגלל שלרבים יש סיכוי גדול יותר להגיע לאמת. אין שום ספק בכך שאנו מנסים לברר את האמת ואת הצדק, אולם מכיוון שהסמכות לפסיקת ההלכה נתנה בידי חכמים, ישנו יסוד אחר - סדר - ובמישור המעשי גובר לעיתים הסדר על האמת ותוחם אותה בגבול.
כאשר קבעו האמוראים שהם לא יחלקו על התנאים, ותלמידי החכמים שאחרי קבלת התלמוד קבעו שהם אינם חולקים על הראשונים, הם לקחו את העיקרון שלמדה התורה בקביעה זו, ויצרו מערכת שתשמר את המסורה.
[9]וראו על גמרא זו בבאר הגולה למהר"ל, הבאר הראשון.
[10] נדגים זאת בענין דומה שאינו מתחום הקודש. אזרחי המדינה צריכים להישמע לחוק, כפי שמפרש אותו בית המשפט. יתכן כי שני אנשים עשו את אותו מעשה ורק אחד מהם יחשב עבריין, מבלי ששונה החוק בין מעשה אחד לשני, משום שבין שני המקרים שינו בית המשפט את הדרך בה הם מפרשים את החוק. כאשר נחקק חוק, הוא נחקק על דעת האופן בו הוא יפורש בבית המשפט, תהיה הפרשנות אשר תהיה (ובלבד שהיא בגבול הסביר, כמובן).
[11]רבנו יוסף אלבו בספר העיקרים, מאמר שלישי פרק יט. סוגיה זו נתלבנה רבות בבית מדרשו של הר"ן ותלמידיו. ראו בדרשות הר"ן ג, ה (בשתי הנוסחאות), ז, יא, יב; רבנו חסדאי קרשקש (תלמיד הר"ן) באור השם מאמר שלישי כלל ה.
[12]ובלשונו של ספר החינוך (מצוה תצו): "אפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל נעשה כטעותם. וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי".
[13] בדרוש יא שואל הר"ן על ההנחה שעלינו ללכת אחרי רוב החכמים גם כשהיחיד צודק - מה יועיל לנו שרוב הרופאים אומרים שסם מסויים אינו מזיק, אם במציאות צודק היחיד שטוען שהוא מזיק? לכתחילה נעשה על פי הרוב, כי מסתבר יותר שהרוב צודק. אבל אם החולה ייקח את הסם, הוא יינזק, למרות דברי רוב הרופאים - ולכאורה כך גם בתורה! הר"ן עונה שם שתי תשובות, ע"ש.