קדמות מסורת חז"ל (לקט)


מאת צוות האתר

בלקט זה נביא מספר גדול של מקורות המדגים את קדמותה של פרשנות ההלכה והאגדה של חז"ל[1]. למקורות מן המקרא ראו מאמרינו כאן. 

א. מקורות המזכירים הלכות חז"ליות לפני כתיבת המשנה

  • ספר יהודית (מן התקופה הפרסית) מכיר בהלכות שאינן מפורשות במקרא, כגון איסור הצום בערבי שבתות וערבי ראשי חדשים, ובשבתות, ראשי חדשים, מועדים וימי שמחה, תפילות מנחה בשעת הקרבת הקטורת, איסור אכילת לחם הגויים (כמו בדניאל א, ח), ואיסור יין גויים (יהודית יב א). איסור שמן הגויים מוזכר בקדמוניות היהודים א ג, יב.
  • דמטריוס, סופר הלניסטי שחי באותו זמן, יודע שגיד הנשה חל רק על בשר וצאן. פסודו אריסטיאס יודע כנראה על תפלין של יד, וכן מוצאים רשמי הלכה אצל פסודו פוקילידס. מכאן שההלכה שבתורה שבעל פה כבר קיימת היתה קודם לאותה תקופה שבה נתייחדו הפרושים כנושאי ההלכה ומטפחיה (מתוך האנציקלופדיה העברית, ערך הלכה).
  • פילון האלכסנדרוני מסביר את טעם הרציעה באוזן לעבד שאינו רוצה להשתחרר בהסבר הידוע של "אוזן ששמעה לא תגנוב על הר סיני והלך זה וגנב - תירצע", בהתאם למסורת חז"ל (תוספתא ב"ק ז ה) (מובא אצל א"י השל, תורה מן השמים באספקלרית הדורות, עמ' 85).
  • בספר טוביה (א, ז) מוזכר המושג ההלכתי "מעשר שני". ושם (ז יג יד) מוזכרים נישואין "על פי תורת משה" על ידי כתיבת ספר וחתימה. הכוונה כנראה לכתובה, או לשטר קדושין, ששניהם נתפרשו רק בדברי חז"ל.
  • באגרת אריסטיאס (קמו) מוזכר כי העופות הטמאים הם דורסים (סימן טהרה שמוזכר רק בחז"ל). ועל מצות תפילין הוא אומר: "וכן ציוה המחוקק בדברים ברורים לקשור את האות סביב היד".
  • בספר יהודית וספר בן סירא מוזכרים שבעת ימי אבלות. ביהודית (ה, ו) מוזכר גם איסור הצום בשבת, יום טוב וראש חודש, כפי ההלכה (ראש השנה יט ע"א).
  • בן סירא כותב (כג, ט): "באזכרת השם הקדוש אל תרגיל", וכן בספרי מכבים לא מוזכר אלא הכינוי "שמים" (א: ג, יח; ס: ד: י, יב, טו). בהתאם להלכה (אבות דרבי נתן פרק לו).
  •  בספר מכבים מופיעים:
    מנהג ישראל להיטהר לפני כניסת השבת, בהתאם להלכה (שבת כה ע"ב) (מכבים ב יב, מג).
    הבאת קרבן לכפר על המתים, כמו בספרי (סוף פרשת שופטים).
    מילה בכפיה לבנים שאינם נימולים, כפי ההלכה (קידושין כט ע"א) (מכבים ב, מה).
    סדר תענית התואם את דברי המשנה במסכת תענית (מכבים א, ג).
  •  החסידים שבימי מתתיהו לא היו עושים שום פעולת מלחמה ביום השבת עד שהתיר בית דינם של החשמונאים מלחמת מגן (חשמונאים א ב לד, מ). כפי העולה מן הספרות התלמודית כבר היו סייגי שבת ידועים באותה תקופה בכל חומרתם. 
  • ברכת הקשת מוזכרת בספר בן סירא (מג יא): "ראה קשת וברך עושיה". בן סירא מזכיר גם את קינוח האבק מן המשקלות (ספר בן סירא מב, ד; בהתאם למסכת בבא בתרא י ע"ב).
  •  בחזיונות הסיבילות (סד, כד) מוזכרת ברכה קודם האוכל.
  •  בכתבי ייב מוזכרת ההלכה של גט שחרור לשפחה (אנצילופדיה מקראית ערך יב).
  • עוד יש להוסיף את המובאה מדברי תאופרסט (theophrast), שחי כשלש מאות שנים לפני החרבן, המצוטט בנגד אפיון של פלביוס. תיאופרסט כותב על אנשי צור שנאסר עליהם לישבע בנוסח השבועות הנהוגות בין עמים אחרים, ובין השבועות של העמים האחרים מונה את השבועה "קרבן". על איזכור זה מציין פלביוס כי בשום עם ולשון אין שבועה בשם 'קרבן' מלבד אצל היהודים. ואכן שבועה על ידי המלה "קרבן" נזכרת במשנה (נדרים א, ג).

ב. ראיות לקדמות המשנה

1. גיבוש התורה שבעל פה לפני תקופת התנאים

  • המסורת המגובשת של התורה שבעל פה קודמת לדור התנאים ואינה יכולה להיות המצאה שלהם. קויפמן כותב על כך: "היהדות התנאית מניחה מציאות שיטה שלמה של מצות שנחלה מן התקופה שקדמה לה: בית כנסת, מטבע ברכות, סדר תפילה, קריאת שמע, צורות קבועות של תפלין, מזוזה, ציצית, סוכה, לולב, ועוד ועוד", (פרופ' י' קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, ח"ח 486).
  • מחקר המשנה מנסה לעמוד על השאלה, באלו דורות נקבעו המסורות שנכנסו למשנה. האישים הקדומים ביותר המוזכרים דרך קבע במשנה הם בית שמאי ובית הלל, שני בתי המדרש הגדולים שקמו בסוף המאה ה-1 לפנה"ס. בית שמאי ובית הלל מסרו לנו מאות רבות של דיונים הלכתיים. אך רוב המחלוקות בין שני בתים אלו אינן אלא בגדרים ופרטים צדדיים של תקנות דרבנן שכבר היו לפניהם. לדוגמה: פרטי בדיקת חמץ (פסחים א, א); פרטי ביטול רשות כדי לחסוך ערוב חצרות – שכולו תקנת חכמים (ערובין ו, ג); פרטי פסול מקווה מים שאובין (מקואות ד, א); פרטי איסור הטמנה בערב שבת (שבת פרק ג); פרטי דין שבת קובעת למעשר (מעשרות ד, ב); פרטי ברכות הנהנין (ברכות ו, ה); בפרטי נוסח הקידוש וסדר הברכות שבהבדלה על היין והבשמים (ברכות פרק ח); מקום סיום ההלל בהגדה של פסח (פסחים י, ו); פרטי דין מוקצה (שבת כא, ג); איסורי שביתת כלים לבית שמאי (שבת פרק א); וחששות משום אמירה לנכרי (שם). בכל המקומות האלו לא רק שעסקו בית שמאי ובית הלל בפרטים נשכחים מהתקנות הקדומות להם, אלא גם עסקו בדיוק לשון ההלכות הקדומות שהיו לפניהם. דבר זה מה שמראה שכבר בתקופה זו הספיקו לנסח את התורה שבעל פה כחיבור עצמאי.
  • המשניות כולן "מתפרצות לדלת פתוחה" מבחינת הניסוח. כל מסכת פותחת בשאלה שנשענת בבירור על רקע ומושגים קודמים: "מאימתי קורין את שמע בערבית?", "יציאות השבת שתים שהן ארבע כיצד?", "מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה", "מאימתי בודקין את החמץ", "למה אמרו שתי שורות במרתף", "מאימתי משמיעין על השקלים", וכו'. כל הדברים האלו כל כך פשוטים עד שאינם נזכרים במשנה. לא רק המצוות שבתורה אינן מוזכרות במשנה, אלא גם צורתן הכללית ואופן קיומן הבסיסי אינם כתובים בה. היא דנה רק במחלוקות שנפלו על פרטי הפרטים.
  • דוגמה מעניינת ניתן להביא ממחלוקת הראשונים בהלכות תפילין. כידוע נחלקו רש"י ורבינו תם בסדר הנחת הפרשיות בתוך התפילין. והשאלה העולה היא, מה היה המנהג לפני שנחלק רבינו תם בזה עם סביו רש"י? התשובה היא שהיו שתי מנהגים גם קודם לכן. רש"י ור"ת אינם אלא מיצגים אסכולות עתיקות בהרבה, וכבר העידו הקדמונים על תפילין עתיקות שמצאו כשתי השיטות (פסקי תוספות מנחות צב ע"ב), וכן בזמננו נמצאו במערות בר כוכבא שתי סוגי התפילין (כפי שנכתב באנציקלופדיה העברית: "תפילין אלו תואמות בדרך כלל את ההלכה המקובלת. בסדר הפרשיות שבתפילין מואדי מורבעת יש תיאום מלא עם השיטה הקרויה על שמו של רבינו תם. ואילו בממצא אחר, כנראה מאזור עין גדי, הסדר הוא כשל רש"י, מסתבר איפה שלמחלוקת יסודות קדומים ביותר". אנציקלופדיה עברית ערך תפילין עמ' 1026)
  • פרופ' י' בער, בחיבורו היסודות ההיסטורים של ההלכה, מנתח את התנאים החברתיים שבמשנה ומגיע למסקנה כי היא נתחברה בתקופת אלכסנדר מוקדון והלאה. למשל: ערי החוף היווניות נחשבות "מדינת הים" - ארץ העמים, כמו בספר מכבים; דיני ירושה של המשנה אינם מכירים בצוואה; איסור גידול בהמה דקה מטעמים שבשמירת הצומח, כפי שנהג בחוק היווני במאה ה-3 לפנה"ס. הוא עורך השואות רבות לתנאים החברתיים המשתקפים מן החוקים היווניים הקדמונים בתקופה זו, ומכוח עשרות רבות של השוואות מוכיח כי התנאים של כתיבת המשנה הם של תקופת אלכסנדר והתקופה שלאחריו. בכלל, ברור כי הלכות ממוניות כוללות כמו "מעות אינם קונות" וכד' אין להן משמעות בזמן שיהודה היא פרובינציה רומית, אלא בזמן שמנהיגי ישראל הם קובעי המדיניות הכלכלית, ואם כן הן לא נוסדו בתקופת התנאים אלא בתקופה אוטונומית. לכן אגב פרח המשפט התלמודי מחדש בתקופת פרס, שבה הייתה ליהודים שוב אוטונומיה משפטית.
  • הרב דוד צבי הופמן מראה כי דינים שנתקנו אחר החורבן, כגון איסור לולב בשבת, לא מצאו את מקומם במשנה. כן הוא מראה כי המשנה הותירה על כנם דינים שנשתנו לאחר החרבן, לדוגמה: תוספת שביעית (שנתבטלה כבר ע"י ר"ג ובית דינו) מעשר בהמה, ונטילת לולב בשבת (שבוטלה לאחר החרבן). 
  • רנ"ק (בספרו מורה נבוכי הזמן) העיר כי כמה וכמה מושגים יסודיים במשנה הם ביוונית, לדוגמה: דמאי, אפוטרופוס, דייתיקי, אפותיקי, סנהדרין, אנדרוגינוס, אסימון, אסטרולוגין, אוקינוס, אוכלוסין, בולמוס, סנדל, פרקמטיא, ועוד. מושגים אלו משמעותם ההלכתית רחבה ביותר וחלקם הם מושגי יסוד, והכרח הוא שהם נקבעו בשעה שהיוונית שלטה בארץ. והרי לימוד 'חכמת יוונית' נאסר ע"י חז"ל בזמן מלחמת האחים, 130 שנה לפני החרבן, ובכל מקרה פסקה השפעת היונים בשלהי התקופה החשמונאית, ואם כן יסודות המשנה בתקופה קדומה יותר. יש שחלקו עליו אבל דעתם לא מסתברת.
  • ישנן כמה וכמה מצוות בתורה ששיעוריהן נקבעים לפי מטבעות מסויימות. לאורך ההיסטוריה עברו המטבעות כמה וכמה שינויים – שיעורי הדינרים פחתו, ונעשו עוד שינויים מסויימים. חכמים חלקו את התקופות השונות האלו לשלושה: מדברית, ירושלמית וציפורית. מדברית - על שם דור המדבר, כלומר השיעורים התואמים לשמותיהם בתורה. ירושלמית - שיעורים שונים שנקבעו בירושלים לאחר מכן. וציפורית - שינויים שחלו כאשר החכמים כבר ישבו בצפון הארץ.
    הבדל היסטורי זה יכול ללמדנו על תקופת חיבור המשניות. בכל המשניות הסתמיות נשנו המדות לפי המדה המכונה "מדברית", אך בית שמאי ובית הלל השתמשו כבר במדה ה"ירושלמית", והתנאים שלאחריהם ב"צפורית". מה שמראה כי לבית שמאי ובית הלל קדמה משנה שלמה המנוסחת מן התקופה ה"מדברית". למן התקופה הרומית לא היתה קיימת ה"פרוטה", המוזכרת רבות במשנה (שירר ח"ב 55; וכן מוכח בקדושין יב). משמעות הדברים היא שהמשניות הסתמיות קודמות לתקופת בית שמאי ובית הלל. בהתאם לכך מקשים האמוראים (במסכת נדה ב ע"ב) על שמאי הזקן מן המשנה במסכת מקואות ומן התוספתא בתרומות.
  • לפי השיטות המקדימות את המשנה עוד יותר, אפשר לומר כי זו גם הסיבה שאין מסכת מיוחדת לחנוכה, אף שהחג עצמו נזכר במשנה שלש פעמים, והלכותיו נשנו בבריתות מימי בית שמאי ובית הלל המובאות במסכת שבת פרק ד. הסיבה היא איחורה של השתרשות חג החנוכה, לאחר שכבר היו מסכתות קבועות.
  • המשנה מכילה משניות שרואים בבירור שנוסחו מאות שנים לפני כתיבתן. לדוגמא - "אלו הן הממונין שהיו במקדש: יוחנן בן פינחס על החותמות; אחיה על הנסכים, מתתיה בן שמואל על הפיסות, פתחיה על הקנין, פתחיה זה מרדכי, למה נקרא שמו פתחיה? שהיה פותח בדברים ודורשן ויודע שבעים לשון; בן אחיה על חולי מעים וכו'...". ברור שהמשנה הזאת התעצבה עוד בימי המקדש, הן מהידיעה שלה את שמות הממונים, והן מהצורך להזכיר אותם – בתקופה מאוחרת יותר מיותר להגיד מה השם המדויק של כל ממונה וממונה.  

2. ראיות לקדמותן של משניות ספציפיות

  • ישנם גם דוגמאות ספציפיות למשניות שאפשר להוכיח את קדמותן. כך למשל: נוסחאות הגירושין המוזכרות במשנה במסכת גיטין הינן עתיקות מאד ומקבילות לנוסחאות מיסופטומיות. מה שמעניין במיוחד הוא שהנוסח המלא (הנהוג עד ימינו), שאינו מפורש במשנה אלא במסורת שבעל פה, קרוב עוד יותר לנוסחה המיסופוטמית (ראו אנציקלופדיה מקראית ב, עמ' 552). גם נוסח הנישואין מוזכר בספר טוביה (ז, יד) "כדת תורת משה".
  • המשנה מתארת את משכן שילה (זבחים קיב, ב): ''באו לשילה נאסרו הבמות, ולא היה שם תקרה אלא בית אבנים בלבד מלמטן והיריעות מלמעלן, והיא היתה מנוחה. קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה...''. עד היום הזה ניתן למצוא שברי כלי חרש בלא סימני ישוב בשיפולי גבעות המשקיפים על הבקעה שבה פעם היה משכן, ואילו בצד האחר של הגבעה לא נמצאו שברים. זה מעיד על כך שאכלו קדשים במקומות שמהם היה ניתן לראות המשכן ושברו אחר כך את כלי החרש כדי שלא יבוא טעם הקודש הבלוע בתוכם לידי איסור נותר (זבחים צג ע"ב-צד ע"ב, וראו גם רש''י זבחים צג ע"ב ד''ה "ושבירת כלי חרס" וד''ה "זה חומר"). הנה, הלכה זאת שמקורה בתורה שבעל פה לא נשכחה, אף על פי שלא היתה מעשית כ-1300 שנה לפני חיבור המשנה. מהיכן ידעו חכמי משנה דבר הזה? רק דרך קבלה אמיתית איש מפי איש יכולה להסביר זאת. אם לא נשכחה הלכה זו, אשר לא היתה מעשית יותר מאלף שנים, ברור שהמסורת נשמרה בקפדנות יתרה. 
  • המשנה "מנין לעדה שהיא עשרה" (סנהדרין א, ו), היא מסורת טרמינולוגית קדומה, כי כבר בכתבי ייב (מימי גלות בבל) מוזכר המונח "קם בעדה" המציין מנין קבוע של אנשים הנחוץ לצרכים רשמיים כמו גרושין קדושין (אנציקלופדיה מקראית ערך יב, עמ' 428). 

ג. קדמות מסורת האגדה של חז"ל

גם מסורת האגדה של חז"ל, פרשנות הכתובים שלהם ועולמם הרעיוני לא היה חידוש יש מאין, והוא המשיך מסורת עשירה שנמשכה מזה דורות רבים. אפשר להביא לכך ראיות רבות.  

1. סיפורים תואמים היסטורית

  • דברי חז"ל משופעים באמירות על תקופות קדומות להם שאומתו מבחינה היסטורית. החכמים לא היו יכולים להגיע לידע הזה באמצעות חפירות ארכיאולוגיות ויתר האמצעים של המדע המודרני, ואין מנוס מכך שהם תוצאה של מסורת שמקורה באותה התקופה בעצמה.
    למשל, חז"ל גילו בקיאות מרשימה בהיסטוריה ובמיתולוגיה של מצרים. כאשר אומר פרעה לישראל "רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם" (שמות י, י), אומרים חז"ל, בניגוד לפשוטו של מקרא, כי "רעה" הוא שמו של האל בעל צפון, שיילחם לטובת מצרים (שכל טוב שמות י, ילקוט שמעוני כי תשא שצז). ואכן 'רע' הוא אל השמש המצרי, ראש הפנתיאון של אלי מצרים. כך ספרו חז"ל כי "אין עבד יכול לברוח ממצרים" (מכילתא דרשב"י יתרו א), ואכן נמצא פפירוס המתאר מרדף של חיילי פרעה אחרי שני עבדים שנמלטו, וכן מתוארת בו השמירה החזקה על קו הגבול המצרי למנוע בריחות (תולדות ארץ ישראל עמ' 142; אנציקלופדיה מקראית ערך מגדל עמ' 636). כך אמרו כי פרעה עשה את עצמו אלוה (מכילתא דרשב"י טו, יא), ואכן במצרים נחשב המלך אלוה ממש (אנציקלופדיה מקראית ערך מקדש, עמ' 304).
  • במדרש נאמר (ראה רמב"ן במדבר ג, יד) כי שבט לוי לא נשתעבד במצרים. ואכן ברשימות רעמסס השני והשלישי נזכר "נפת לוי", שכנראה היה מקום חניית שבט לוי הבלתי משועבד. (אנציקלופדיה מקראית ערך לוי, עמ' 458). כך סיפרו חז"ל כי יוסף ציווה את המצרים למול (ילקוט שמעוני מקץ רמז קמח), ואכן הארכיאולוגיה גילתה כי זכר למנהג המילה נמצא במצרים, והיו כהנים מצריים מהולים. על עבודת בני ישראל בפרך (בבניית פיתום ורעמסס) סיפרו חז"ל כי המצרים היו מעבידים אותם בבניית ערים השוקעות בחול, ואכן על העיר רעמסס נודע לנו כי היא שקעה בחול במאה הי"ב לפנה"ס (תולדות ארץ ישראל, עמ' 141).
  • לעיתים ידיעה ארכיאולוגית שופכת אור על אגדה הנראית תמוהה. חז"ל תיארו את פרעה מלך מצרים כגבוה אמה, זקנו אמה, ואבר מינו אמה (מסכת מועד קטן יח ע"א). רבים נבוכו לגבי משמעותו של מאמר זה. אך הנה התגלה כי "אחת מן הרוחות האליליות השניות במעלה במצרים תוארה תמיד כננס... זקנו מגודל פרא... יש לו אבר מין מופרז.. מופיע רק בשרידים ובכתובות שמהמאה ה-14 לפנה"ס... הוא מתואר בקמיעות מימי אל עמרנה" (האנציקלופדיה העברית ערך בֶּס). אין ספק שאגדת חז"ל משמרת דמות זו מן התקופה עליה הם מדברים, ואפשר כי הרעיון הטמון בה הוא שפרעה השים עצמו לאל, ואפשר שחז"ל משווים אותו לרוח מגוחכת ושניה במעלה כדי ללעוג לו. 
  • חז"ל מספרים על עמלק שהיה דרכם לקצוץ איברים משבויים (תנחומא כי תצא ט), ואכן במבצרים המיוחסים להם נמצאו בין ערמות שלדים גם איברים כרותים (תקופות בתהו א, עמ' 54). עוד אמרו חז"ל (מכילתא בשלח פרק א) שעמלק נטל מארכיון של מצרים רשימת בני ישראל, מה שמקביל למסופר בפפירוס שהפולשים הוציאו מסמכים מהארכיון [נוסף על כך, את "הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד" (במדבר כא, א) פירשו חכמים באופן מפתיע כמלך עמלק, ואכן ממחקרו של נלסון גליק (1970) עולה שמלך ערד היה ראש שבטי נוודים].
  • אגדות חז"ל משתמשות בנתונים וידיעות מסורתיות. כך למשל סיפרו כי בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועליו צמחה רומי, במקביל למסורת הרומית לפיה רומי נוסדה במאה השמינית לפנה"ס –זמנו המשוער של שלמה המלך. את העובדה שאיטליה הולכה וסופחת לעצמה שטח מן הים גילו החוקרים, וכיום מקובל כי ע"י הסחף זוכה איטליה בקמ"ר נוסף לכל שנה (האנציקלופדיה העברית ערך איטליה). לפי וליקובסקי קדמו להיווסדותה של רומי במאה השמינית שינויים פיזיים גדולים מאד בכל אזור האגן הצפוני מזרחי של הים התיכון (הנ"ל, תקופות בתהו)
  • חז"ל מכירים אישים מן העבר הרחוק, שלעיתים אינם מוזכרים אצל שום היסטוריון אחר. כך למשל אשתו של נבוכדנצאר, שמירמית (ויקרא רבא יט ע"ב). אלפי שנים אחר כתיבת מקור זה מצאה האריכאולוגיה מצבור גדול של לבנים שעליהם חקוק שמו של נבוכדנאצר, וגם שמה רשום בין הכתובות האלו (ד"ר ח' חפץ, מגדים יד). נמצאה גם כתובת פרסית עתיקה המספרת על שמשי בן המן סופר המלך, כפי מסורת חז"ל (ילקוט שמעוני אסתר, תתרמה)  (ד"ר ח' חפץ, שם, הערה 124.).
  • הקבלה מעניינת למסורת חז"ל היא הכתובת הכנענית מצפון אפריקה. בתיאור מלחמות כיבוש הארץ בתורה נעדר זכרו של העם הגרגשי שנזכר לפני הכיבוש. חז"ל אמרו "הגרגשי ברח לאפריקי" (תלמוד ירושלמי שביעית). והנה שני מקורות בלתי תלויים מעידים על מציאת כתובת בשפה הפיניקית על שני עמודי אבן בצפון אפריקה, שבה כתוב: "אנו הכנענים שרדף אחריהם יהושע הלסטים". ההיסטוריון הביזנטי פרוקופיוס מעיד שראה אותה, וכך גם ההיסטוריון יוחנן מאנטיוכיה (דברי שניהם מובאים ע"י סוידאס במילונו). החוקר יוחנן לוי קובע כי המקורות בלתי תלויים (עולמות נפגשים, עמ' 60). נוסף על כך, יש מקור של חז"ל על שבט כנעני באפריקה בימי אלכסנדר הגדול (סנהדרין צא ע"א)
  • "מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן" (עזרא ב ב), דרשו חכמים כי הוא אדם אחד (מנחות סה ע"א). אכן נתגלה שם כזה, המורכב משתי מילים אלו, בכתבים הבבליים (אנציקלופדיה מקראית ערך מרדכי בלשן) 
  • על הפסוק "וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה" (אסתר ד, יז), אמרו חכמים "להיכן עבר? ערקומא דמיא עבר", (מגלה טו.). "ערקומא דמיא" פירושו חפיר מלא מים, ואכן חפירות שושן הראו כי ארמון המלך – הבירה – היה מוקף חפיר של מים.

2. מקבילות סיפוריות מלפני חז"ל

מקבילות בין אגדות חז"ל לבין סיפורים ופירושים מהתקופה שקדמה להם מוכיחות כי מדובר במסורות רבות-שנים, ולא בהמצאה של דור החכמים.

  • ישנן מקבילות בין דברי חכמים לבין סיפוריו של יוספוס פלביוס (עליהן עמד באריכות מהרי"ץ חיות במבוא התלמוד פרק יז', וראה גם בהערותיו של אלכסנדר שור לקדמוניות היהודים (הוצאת רביבים, ת"א 1939) דף על דף לפי סדר הספר, הקבלות רבות מאוד למדרשי חז"ל). סיפוריו של יוספוס, שלא היה מיושבי בית המדרש, נבעו ללא ספק ממקורות כתובים שונים וממסורות מקובלות, ואלו מקבילים לאגדות חז"ל שחלקם נכתבו מאתיים או שלוש מאות שנה לאחריו. בתחלת הספר השלישי אף מביא יוספוס מבואה מספר קדמון שהיה במקדש והכיל אגדות על המקרא.
  • "סופר יהודי הלניסטי מן המאה ה-2 לפסה"נ בשם ארטפנוס חיבר ספר "על היהודים" על קדמות התרבות היהודית והנחלת היהודים את התרבות לעולם, כשההיסטוריה התנכי"ת עומדת במרכז. התנ"ך הוא רק הבסיס, כשהוא מספר אגדות רבות ונוספות כגון מלחמות משה בכושים, אגדות הנזכרות בעוד ספרים מתקופה זו, וכן בקדמוניות היהודים", (האנציקלופדיה העברית ערך ארטפנוס).
  • הקבלות רבות ישנן גם לשאר ענפי הספרות ההלניסטית, בתרגום השבעים שנתחבר זמן רב לפני ראשוני התנאים ישנן אגדות הנמצאות גם בדברי חז"ל. כך למשל בסיפור דוד וגלית, מוסיפים השבעים כי האבן חדרה דרך כובע גלית, וכן מספרים חז"ל (מדרש תהלים קמד א). כך ישנן הקבלות רבות בין דברי חז"ל לדברי פילון (עליהן עמד לראשונה עזריה מן האדומים, מאור עיניים ג, ג והביא כעשרים דוגמאות). פילון בודאי לא הכיר את דברי חכמים, (ולפי קלויזנר הוא לא הבין את השפה העברית, כפי שמוכח למשל מפירושו לפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו", וכן מאריך להוכיח עזריה האדומי שם). 
  • מקבילות הספרים החיצוניים - ספרים אלו קדמו לחז"ל, והללו כנראה לא הגו בהם כמעט מפאת איסור הלכתי (ראו משנה סנהדרין י, א). כך או אחרת, הימצאותן של מקבילות לדברי חז"ל בטקסט קדום יותר מוכיח שהיה רצף אגדי מתמשך ושהם אינם "המצאה" של חז"ל.
  • ספר אדם וחוה: חוה היתה קוראת לאדם מתחלה "אדון" (אבות דרבי נתן א). 
  • צוואות בני יעקב: לוי מת בגיל 137 (מדרש תדשא). אדם שכן ממזרח לגן עדן (בראשית רבה כט א). אדם וחוה היו ערומים מן המצוה (בראשית רבה יט, ו). את יוסף מכרו בעבור נעליים (צואת זבולון; תרגום יונתן). כליות יועצות טחול שוחק וכו' (צוואת נפתלי. ברכות סא.). יצר טוב ויצר הרע. החזיר והשפן מראים עצמם טהורים (צוואת אשר). עשרה נסיונות של אברהם (צוואת יוסף; מסכת אבות). יוסף היה יפה מאד ודומה בזה ליעקב (בבא בתרא נז).
  • צוואת משה: משה מכונה סרסור (כרגיל בחז"ל).
  • חזיונות עזרא: בהמות ולויתן נשמרו לעתיד לבוא (וכן בחזון ברוך כט. ובחז"ל; במסכת בבא בתרא עח ובמקומות רבים). בעקבות המשיח תהיה האמת נעדרת והצדק ייעלם והשכל יהיה בודד בחדרו (שם ד.; משנה סוף סוטה). הריק לריקים והמלא למלאים (שם ה.; ברכות ו ע"א: "כלי מלא הקב"ה ממלאהו"). שם גם נקבע מנין שנים קבוע למשך ימות המשיח, ושביתת העולם בחלקו השביעי (סנהדרין צח). וכן: ג"ע וגהינום נבראו בימי בראשית (מסכת אבות). שבעה מדורים של יסורים.
  • חזון ברוך מספר על גניזת הארון (מקביל למשנה יומא). ושם פרק ז: מלאכים אוחזים בלפידים שרפו את ביהמ"ק (מקביל לפסיקתא רבה כו). בפרק י: זריקת מפתחות ההיכל לשמים (מקביל למסכת תענית כט ע"א). בפרק נז: אברהם קיים את התורה (מקביל למסכת יומא כח). בפרק סג: חיילי סנחריב נשרפה נשמתם וגופם קיים (מקביל לתנחומא נח) ומספרם היה גדול בהרבה מהנזכר במקרא (מסכת סנהדרין צה ע"ב).
  • ספר ברוך: פסקה ד: מנשה עשה צלם בעל כמה פרצופים (סנהדרין צה ע"ב). וכן: מנשה הושם בבבל בתוך מתכת לוהטת (סנהדרין קא ע"ב ובעוד מקומות). פסקה עז: שלמה מלך על העופות (קהלת רבה ב, כז וכמה מקומות).
  • ברוך השני: פרק ד: עץ הדעת היה גפן (ברכות פרק ו).
  • קדמוניות המקרא: פרק ו: כל פרטי מעשה אברהם וכבשן האש. פרק ח: איוב נשא את דינה (בבא בתרא טו ע"א). פרק ט: החייאת הנקבות במצרים לזנות (שמות רבה א כב). פרק ט: חשבון ארבע מאות שנה מתחיל מברית בין הבתרים. שם: משה נולד מהול (סוטה יב ע"א). פרק יג: בסוכות נדונים על המים (ראש השנה טז ע"א). פרק יד: 210 שנות שעבוד. פרק טו: הענן הצל על בני ישראל במדבר. פרק טז: קורח התרעם על מצות ציצית. פרק יח: המלאך שנאבק עם יעקב היה צריך ללכת לשיר בשמים (בראשית רבה). פרק יח: פעור היה עצת בלעם (סנהדרין קו). פרק יט: המן לחם מלאכים (יומא עה ע"א). פרק יט: שבירת הלוחות ביז בתמוז (משנה תענית ד, ו). פרק טז: ה' קבר את משה (מכילתא). פרק כ: אלדד ומידד נבאו משה מת ויהושע מכניס (במדבר רבה טו יט). פרק סד: שאול בעלותו באוב התרעם כי סבר שמגיע יום הדין.
  • תפלת מנשה: התהום חתום ע"י שם ה' (גטין נח). ה' מעניש לאחר המות בתחתיות הארץ.
  • תוספת לאסתר: אסתר לא אכלה מאכלות אסורות אצל אחשורוש (מגלה יג ע"א). אסתר כינתה את אחשורוש "אריה" (מגלה טו ע"ב).
  • תוספת ג' לדניאל: מקבילה שלמה לבראשית רבה פרשה סח.
  • חכמת שלמה פרק י: הים פלט את גופות המצרים (תרגום יונתן שמות טו, ב). פט"ז: המן הוא מזון מלאכים (יומא עה ע"ב). שם: מכת ברד היתה נס בתוך נס (שמות רבה יב כד). פרק יח: שרו את ההלל בזמן יציאת מצרים (פסחים קיז ע"א).
  • חנוך: ירושלים היא אמצע העולם. כך גם ביובלות.
  • חזיונות הסיבילות: נח התריע שנים רבות בפני דור המבול שישובו בתשובה (בראשית רבה).
  • צוואת אברהם: המלאכים לא אכלו את הכיבוד שהגיש להם (בבא מציעא פו ע"ב).

3. מקבילות סיפוריות מהעולם העתיק  

  • ההיסטוריה של המסורות בדברי שחז"ל חוזרת לא רק לתקופה ההלניסטית, אלא אף למזרח הקדום של תקופת המקרא.
    כך מדרש חז"ל כי אדם הראשון נולד אנדרוגינוס (ערובין יח ע"א) היה קיים גם בעמים הקדומים במיסופטומיה (מ"ד קאסוטו, בראשית, עמ' 35; א"א אורבך, חז"ל אמונות ודעות, עמ' 201). עוד סיפרו חז"ל כי אדם הראשון ובניו לא היו אוכלים בשר (פסיקתא זוטרתא בראשית א), וגם זה מקביל לרעיונות שהיו ביד העמים הקדמונים (מ"ד קאסוטו, בראשית, עמ' 36).
  • על הנחש הקדמון ספרו חז"ל כי היה דומה לאדם בצורתו ובקומתו, וזה מתאים לציורים שבחותמות מיסופוטמיות אחדות (מ"ד קאסוטו, בראשית, עמ' 107). 
  • חטאו של דור המבול, לפי חז"ל, היה גזל, אלימות ופריצות. בתורה לא נזכר הדבר, אך בטקסט המיסופוטמי אנו מוצאים את תיאור המקבילה לדור המבול: "איש מתקומם על רעהו, בכל מקום ניאוף" (עולם התנ"ך עמ' 57)
  • השאלות ששאלו אנשי דור המבול את נח לפי חז"ל מקבילים לקטעים מעלילת גלגמש (קאסוטו, מאדם עד נח, עמ' 17); וכן האגדה כי האריות שמרו על התיבה שלא יהפכוה דור המבול מקבילה לאגדות הבבליות.
  • פילון מגבל מספר על מסורת פיניקית כי האל כרונוס ארב לאורנוס אביו וסירסו כדי שלא יוליד בן נוסף שישתלט עליהם (עולם התנ"ך בראשית עמ' 68). כן מספרת המיתולוגיה החיתית על כומרבי ואביו אנו, והיוונית על זאוס ואביו כרונוס. דבר זה מקביל לאגדת חז"ל (סנהדרין ע"א) על מעשה כנען לנח, שסירסו כדי שלא יוליד בן רביעי.
  • חז"ל דרשו את השם "דמשק" שדולה ומשקה (יומא כח ע"א, בשם רבי אליעזר). כבר הארמים דרשו את השם דמשק מלשון השקאה (עולם התנ"ך עמ' 109).
  • כן המסורת על חלונות הרקיע, שאינה נזכרת בתנ"ך, "אפשר שמקרה הוא בלבד שהשם חלון המקביל לשם ארובה בכתבי אוגרית. המילה לא באה בהוראה זו במקרא, אבל הוא נשתמר כנראה מן התקופה הקדומה במסורת הלשונית העברית ונמצא בספרות חז"ל, בב"ר לא יב' שהיו הענקים נותנים ידיהם על החלונות וסותמים אותם.. עי' למשל ירושלמי ראש השנה ב, ה" (אנציקלופדיה מקראית ערך ארובות השמים). 
  • הכרובים לפי חז"ל בעלי פני נערים (סוכה ה ע"ב) וכך העלו מן החוקרים החדשים על פי תמונות מצריות של כרובים בצורת נערים בעלי כנפיים (אנציקלופדיה מקראית ערך כרוב).

 נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "קדמות מסורת חז"ל (לקט)" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


 

[1] לוקט מתוך: יהושע ענבל, תורה שבעל פה, סמכותה ודרכיה, מוסדר הרב קוק, 2015.

    


מתויג:  קדמות התושב"ע

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.