מסורת בימי המקרא


מאת צוות האתר

האמונה בתורה שבעל פה גורסת כי "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני, בפירושן ניתנו", ויחד עם ספר התורה הגיעה גם מסורת אורלית שמפרשת אותו. בנוסף על כך, גורסת אמונה זו כי ניתנה רשות לחכמי כל דור לפרש את דברי התורה שבכתב ולחדש גזירות ומנהגים.

אולם רבים מתקשים לקבל רעיון זה. ספר התורה מונח לפניהם כחפץ אובייקטיבי, אולם מניין לנו להניח שצורף אליו חיבור נוסף, שאין לנו ראיות לקיומו? מניין שחז"ל לא המציאו את התורה שבעל פה בעצמם, ביחד עם הרעיון שאפשר לפרש את התורה שבכתב ועם הרעיון שאפשר להוסיף דינים ונוהגי חיים חדשים? יתרה מכך, לכאורה התורה מצווה על שמירה קפדנית שלה כנתינתה וככתבה: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" (דברים ד, ב). האם יש בכוח סמכות בית הדין וחכמי הדור לשנות זאת?הקושי נובע כנראה מזה שההלכה החז"לית נראית כהופעה פתאומית בהיסטוריה: לכאורה לאורך תקופת התנ"ך איננו שומעים על קיומה, ורק בימי התנאים היא מגיחה פתאום, ואם כן מניין לנו שאינה המצאה שלהם.
יש שניסו להשיב על כך מכוח ההגיון, למשל באמירה שחוקי התורה הם בלתי מובנים מצד עצמם והכרחי הוא שניתן גם הסבר איך לקיים אותם. במאמר זה נוכיח את קיומה של מסורת פרשנית וחדשנית לאורך כל תקופת המקרא, לא מכוח ההיגיון בלבד אלא מכוח ראיות טקסטואליות חד-משמעיות שאי אפשר להתכחש להן.  

הכרת המחקר במסורות קדומות

ראשית נציין, שקיומן של מסורות הלכתיות קדומות בעם ישראל לפני ימי חז"ל הוסכם זה מכבר על ידי מרבית החוקרים. נביא לכך מספר ציטוטים:

  • "המסורת החיה באומה בקבלה מדור לדור היא עובדה היסטורית חשובה שיש להביא בחשבון בכל חקירה כנה השואפת להיות חפשית מדעות מוקדמות ומהנחות אפריוריות. וצדקה קבלת רז"ל שהתורה שבעל פה, כלומר המסורת החיה באומה, ניתנה ביחד עם התורה שבכתב. יתר על כן בכמה פרטים קדמה מסורת זו לדברים שבכתב", (פרופ' מ"צ סגל, מסורת ובקורת, ירושלים תשי"ז, מבוא).
  • "תיכף כשהתחילו לקרוא את התורה ואת שאר הספרים הקדומים התחילו בהכרח גם לפרש אותם. כי בלא פירוש, בלא תורה שבעל פה, אי אפשר להבין לא רק את החוקים שבתורה אלא אף את הסיפורים שבה. אותו הסגנון הקצר והמצומצם שנותן רק כללים ועוזב את הפרטים להבנת הקורא אתה מוצא גם בחוקים גם בסיפורים שבתורה ובשאר כל ספרי המקרא. וכן גם כמה מדברי הנביאים לא היו כבר ברורים ומובנים כל צרכם אף לקוראים וללומדים בדורות שאחריהם, אפילו בימי המקרא. ולכן יש לשער שכבר בימי המקרא נתפתחו מעין השלמה ופירוש בעל פה דוגמת המדרש שאנו מוצאים בדורות שאחרי המקרא. מדרש זה היה מיוסד על מסורת שבעל פה ולפעמים גם מסורת עתיקה, כדברי הכתוב עצמו, ועקבותיו של מדרש זה נמצאים בכמה מקומות במקרא. כך למשל הושע יב, ה הוא פירוש מדרשי לבראשית לב, כו; תהלים עח, כו-לא הוא פירוש מדרשי לבמדבר יא, לא-לב; תהלים קו, כח הוא פירוש לבמדבר כה, ב; תהלים קו, לג פירוש לבמדבר כ, י. וכן גם בנוגע לחוקי התורה: יהושע ה, יא חוזר אל ויקרא כג, יד ומפרש אותו; ישעיה נח, יג מפרש את מצות קידוש השבת בשמות כ, ח; ועוד כאלו. מרובים הם הפירושים בדרך המדרש בספר דברי הימים לענינים שבאו בספרים שקדמוהו. וכן מצאנו בס' דניאל ט פירוש בדרך הרמז למספר שבעים שנה שבנבואת ירמיה" (מ"צ סגל, מבוא המקרא, עמ' 981-982).
  • "קדמות התורה שבעל פה - ואולי אף קדימתה לתורה שבכתב - ברורה מכך שהתורה שבכתב עצמה כבר מניחה את קיומה – במקביל – של תורה שבעל פה. אי אפשר לקיים את התושב"כ ע"פ פשוטם של הכתובים בגלל ריבוי סתומותיהם, ורבות ההלכות במקרא החסרות פירוט מינימלי (לשוני ועניני) והעומדות בסתירה אהדדי. הלכות מרכזיות כמו הלכות שחיטה נקבעו מתוך הישענות מפורשת על חומר שאינו כלול בתורה, או שנזכר בדרך העברה בלבד, כהלכות גירושין. דיני עונשין למשל פורטו פירוט מינימלי בתורה ולא פורט סוג העונש לכל חטא. מקרים של בירורים בעל פה כבר מפורשים בגוף התורה", (האנציקלופדיה העברית ערך תושב"כ ושבע"פ, עמ' 606).
  • "יש למצוא כמה וכמה מקומות במקרא שמהם אפשר להסיק כי הרבה חוקים ומנהגים מן התקופות הקדומות שאינם נזכרים במקרא היו נשמרים על ידי בני ישראל כתורה בעל פה בכח המסורת. כך למשל נאמר בספר הברית בקשר עם חוק אמה עבריה "ואם לבנו יעדנה כמשפט הבנות יעשה לה" (שמות כא, ט), ואין החוק מפרש מהו משפט הבנות. אין כל ספק כי החוק סומך כאן על נוהג מסוים שהיה מקובל בעם, ואינו רואה כל צורך לפרטו במיוחד. והוא הדין לגבי היתר הגירושין, בספר משנה תורה נאמר חוק זה רק דרך אגב ובעקיפין, אגב האיסור להחזיר את האשה הגרושה לאחר שנשאה לאיש אחר. אף כאן יש להניח שמנהג הגרושין היה מקובל בעם" (ד"ר שאול ברקלי, סיכום חוקי התורה, עמ' 15; 37).
  • "יצירה שבע"פ היא תופעה כלל אנושית ואנו מוצאים אותה בכל העמים, אצל כל העמים ליד האגדות השירים והאמונות המנהגים הפולחניים והמשפטיים וכיו"ב שנרשמו והועלו על הכתב, היתה גם, בכל רשות ורשות תרבותית, ספורה של יצירה שלא נרשמה. תופעה כזו נתקיימה גם בישראל", (ד"ר נ' עמינח, "מדוע שתי תורות?", בתוך: בשדה חמד, תשרי תשל"ט).
  • "עקבות תושב"ע, בין בביאורים ובין בחוקים ומנהגים חדשים, אנו מוצאים גם בנביאים ובכתובים. בספרים אלו נזכרים חוקים בדרך העברה אבל במשמעות ברורה, בעוד שבתורה הם סתומים ומשתמעים לשתי פנים, וכן נמצאים בנביאים ובכתובים הרחבות לדיני התורה ומנהגים חדשים וזה מוכיח על פירושים והרחבות לתורה שבכתב" (פרופ' ח' אלבק, מבוא למשנה, עמ' 4).
  • "אריסטובולוס, המכונה בחשמונאים ב בשם "המורה של תלמי המלך", חי גם הוא בתחלת מאה זו (השלישית לפנה"ס). כתביו הכילו ביאורים לפרשיות שבספר בראשית וספר שמות, וכן בהסרת ההגשמה מהם. הוא מספר על תרגום קדום של התורה מתקופת פיטאגורס וסוקראטס", (האנציקלופדיה העברית, ערך אריסטובולוס).
  • "מכל הפרטים שהבאנו: ממצוות שנזכרו בבראשית, מחיי האבות, מקיום בני ישראל בגלות מצרים ואי התבוללותם, מסיפורי התורה, מסתומות שבתורה ומספקותיו של משה, מכל אלה למדים אנו שהיו בעם דינים ומשפטים, מסורות ומנהגות, שחלק מהם היו ידועים אף להדיוטות וחלק מהם לשופטים בלבד. אלא הם חוקים בלתי כתובים הרווחים בכל עם בראשית התפתחותו התרבותית. אלא שבישראל היו חתומים בחותמו של הקדוש ברוך הוא שנגלה על אבות האומה" (פרופסור ע"צ מלמד, מבוא לספרות התלמוד, תשכ"א).

ראיות לקיומן של מסורות קדומות

כעת נעבור מגיבוי מחקרי לדוגמאות קונקרטיות למסורות הלכתיות קדומות מכל רחבי המקרא.

  • ההלכה האוסרת את פיתם ויינם של גויים היא מדרבנן, אך כבר בספר דניאל כתוב: "וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו" (דניאל א, ח). ברור שאין הוא מציין זאת משום שהיתה זו המצאה אישית שלו, אלא חלק מן המסורת שנהגה עוד לפני הגלות.
  • גאולת השדה במגילת רות פרק ד היא על פי דין התורה בויקרא כה. אלא שברות נוספו פרטים שונים שאינם כתובים בתורה, כגון לקיחת עשרה אנשים מזקני העיר לשם ביצוע הפעולה, וכן דרך הקנין: "וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל הַגְּאוּלָּה וְעַל הַתְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ וְזֹאת הַתְּעוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל" (רות ד, ז). כך גם היבום שם, "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" (רות ד, י), הוא דין התורה בדברים כה, ה; אלא שהתורה מזכירה ייבום על ידי אשת האח, ואילו בעז הגואל של רות הוא קרוב משפחה מרוחק יותר. ההלכה הזאת אמנם שונה מההלכה המוכרת מהתלמוד, אבל אין בכך דבר: רשאי היה בית הדין שבכל דור ודור לתקן תקנות ולפרש את פסוקי המקרא בהתאם להבנתו, כפי שמסביר הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה
  • אמנת נחמיה (נחמיה ח-י) "מכילה מצוות מן התורה ומצוות שאינן בתורה ושנמנו אחר כך על דברי סופרים (קרבן העצים) ועל דברים מדרבנן (ביכורי העץ)", (אנציקלופדיה מקראית ערך אמנה).
  • זכריה הנביא מקבל שאלה אם לאחר שיבת ציון יש צורך להמשיך ולצום בארבעת הצומות הקבועים על מאורעות החרבן (זכריה ז, ג), ומכאן שהם היו נוהגים כבר בימיו.
  • מהכתובים עולה שבימי בית ראשון נחגג ראש חדש כאחד החגים לרבות ביטול מלאכה, דבר שלא נזכר במפורש בתורה. ישעיהו אומר "חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא" (ישעיהו א, יג), ובעלה של האישה השונמית תמה מדוע היא הולכת אל הנביא, הלוא "לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת" (מלכים ב ד, כג). אלו הם ימי ביטול מלאכה שבהם הולכים אל הנביא לקרא מקרא. בספר שמואל (א כ, יח) מופיע יום החודש כניגוד ל"יוֹם הַמַּעֲשֶׂה". עמוס (ח, ה) מוכיח את האומרים "מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר", והושע (ב, יג) אומר: "וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ".
  • מרדכי ואסתר תיקנו את תקנות חג הפורים (אסתר ט, לב). מכאן רואים גם שהיה מקובל לקבוע תקנות בספר, כפי שמפורש על תקנה זו של מרדכי ואסתר.
  • ירמיה (יז, יט-כז) מוכיח את העם על כך שהם נושאים משא מבתיהם לשערי ירושלים ביום השבת, ומכאן שהאיסור על כך היה ידוע. אך איסור הוצאה לא מוזכר כלל בתורה במפורש.
  • מאמנת נחמיה עולה כי המסחר בירושלים היה מושבת לחלוטין בשבת, ולא היה צורך לחזק אלא את האיסור להביא מוצרים מן החוץ. גם תוכחתו של עמוס (ח, ה) כלפי "הַשֹּׁאֲפִים... לֵאמֹר מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה בָּר" מלמדת כי גם בממלכת ישראל לא התקיים מקח וממכר כלל ביום השבת. כל הדברים האלו אינם מפורשים בתורה, ונהגו מכח הלכה שבעל פה.
  • כאשר יחזקאל מונה את פסולי השירות במקדש, הוא מוסיף עליהם ערל ופרוע ראש (יחזקאל מד, ז; כ). אמירה זו מופיעה כתוכחה על הפרה של דין ידוע, ולא כתקנה חדשה. כך במקומות רבים בנביאים (ראה למשל שמואל א ט, כד על מנהגי מתנות כהונה, ושם יד, לד כיצד מתקנים את איסור אכילה על הדם).
  • חגי הנביא (ב, יא) מזכיר דין אוכל המטמא אוכל, שאינו דין תורה.
  • הפפירוסים הארמיים שבייב מספרים על עניני כתובה ודיני פסח.
  • ממספר מקורות עולה שהייתה סמכות מוכרת לתקן תקנות ולגזור גזירות חדשות, והדבר לא נתפס כתוספת אסורה על התורה.
  • הנביא זכריה (זכריה ח, יא) מזכיר את תעניות הציבור (יז בתמוז, ט באב, ג בתשרי וי בטבת), שהם בודאי תקנות בית דין, ולא נתפסו על ידו כעבירה על איסור "לא תוסיף". כמו כן ישנה תקנה מדברי סופרים להתענות על כל צרה שבאה על הציבור (ראו תלמוד בבלי תענית יח ע"ב - יט ע"א; משנה תורה הלכות תעניות א, ד), ועל פי דברים אלו נהג המלך יהושפט כאשר אסף את העם בעת צרה לתפילה ולצום (דברי הימים ב כ, א-יג), וה' שמע תפילתו ועזר לו (ראו דברי הימים ב כ, יד-ל). ועוד, גם מדברי יואל הנביא (יואל א, יג-כ) רואים שצריך לצום ולהתפלל בעת צרה.
  • בתורה עצמה (במדבר י, ט) כתוב רק שבעת צרה יש להריע בחצרות, ואין זכר לעניין התענית. מכאן רואים שבזמנו של המלך יהושפט כבר הייתה קיימת תקנה זו. ברור שהמלך יהושפט עשה כהלכה ולא נתפס כמי שמוסיף מצוות באופן האסור, שכן אחרת היה על יחזיאל בן זכריהו הנביא להוכיח אותו על דבר תענית שהוא מבדה מלבו. לכן תעניות ציבור, שאינן נזכרות בתורה עצמה וכן נזכרות בדברי נביאים וכתובים, מעידות על קיום תקנות בית דין במסגרת תורה שבעל פה כפי שרואים אותה הנביאים בלי שום ספק.
  • בדברי הימים א פרקים כג-כו מוצאים שדוד המלך תיקן משמרות כהונה ולויה לעבודת המקדש. לא מצינו שגד הנביא הוכיח אותו על איסור "לא תוסיפו", משום שה' נתן סמכות לבית דין הגדול לתקן תקנות (דברים יז, ח-יא). מרדכי ואסתר תיקנו כאמור את מצות פורים, ואילו נחמיה תיקן תרומה של שלישית השקל למקדש נוסף על מחצית השקל של התורה (נחמיה י, לג-לד) ואת קרבן העצים (נחמיה, י, לה; יג, ל-לא; וראו משנה שקלים ו, ה). הוא גם הושיב עשירית מן העם לגור בירושלים (שם, יא, א), כמו כן, עזרא איים, כמו שאול המלך בזמנו, שיממש את זכותו של בית דין להחרים אץ רכוש העוברים על מצותו (ראו עזרא י, ח; שמואל א יא, ז), כל זאת מבלי שה' יוכיח אותם על ידי נביאים אחרים כגון חגי, זכריה, ומלאכי שחיו בזמנם על עבירה על איסור "בל תוסיפו", על הטלת מיסים שלא כדין, על גזל או על עקירת בני ישראל מנחלת אבות. זאת משום שתקנות בית דין אינן בגדר עבירה על "לא תוסיפו" כמו שיש טוענים.
  • כידוע לפי ההלכה מתפללים שלוש תפילות ביום, אף שציווי זה אינו מופיעה בתורה שבכתב. תקנה זאת תוקנה עוד בימי בית ראשון, כפי שניתן לראות ממעשה דניאל (דניאל ו, יא). דניאל התפלל שלושה פעמים ביום, ולא רק שאף נביא בדור לא הוכיח אותו שזכה בנס כאשר נוצל מגוב אריות (שם, שם, טז-כה). מכל הנ''ל יש להסיק בבירור שהתורה אכן האצילה סמכות לבית הדין הגדול לתקן תקנות ומועדים לפי שיקול דעתו.
  • במסורת שבעל פה מופיעה ההלכה שכהן שעבד עבודה זרה וכהן שהקריב בבמה פסולים לעבודה בבית המקדש (תלמוד בבלי מנחות קט ע"א; משנה תורה הלכות ביאת המקדש ט, יג-טו(יד)). דין זה אינו מפורש בתורה שבכתב, אך אנו מוצאים אזכורים לו לאורך התנ"ך. הנביא יחזקאל מנבר: "יַעַן אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לִפְנֵי גִלּוּלֵיהֶם וְהָיוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִכְשׁוֹל עָו‍ֹן עַל-כֵּן נָשָׂאתִי יָדִי עֲלֵיהֶ נְאֻם ה' אלוהים וְנָשְׂאוּ עֲו‍ֹנָם. וְלֹא יִגְּשׁוּ אֵלַי לְכַהֵן לִי וְלָגֶשֶׁת עַל כָּל קָדָשַׁי אֶל קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְנָשְׂאוּ כְּלִמָּתָם וְתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (יחזקאל מד, יב-יג). ניתן גם לראות בבירור שבזמן מלך יאשיהו כבר נהגו על פי ההלכה הזו: "אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח יה' בִּירוּשָׁלִָם כִּי אִם-אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם" (מלכים ב כג, ט). גם הלכה זו לא נתפסה על ידי נביאי התקופה, כגון ירמיהו, כעבירה על איסור תורה וכתוספת אסורה עליה.  

ישנן עוד דוגמאות רבות לקיום הלכות שידועות לנו מההלכה החז"לית כבר בימי המקרא, ונציין אחדות מהן בקיצור: נהגי אבלות ביחזקאל כד, טז; דיני קניית נכסים - ירמיהו לב, ז; חפצי חול ודיבור של חול ועונג שבת – ישעיהו נח, יג; אכילת חולין בטהרה ושני ימי ראש חדש – שמואל א כ, כד-כה.

מובאות אלו הינן רק דוגמאות מספר לתופעה הברורה של קיומן של מסורות הלכתיות לאורך כל ימות המקרא. (להפניות נוספת ראו הערה[1]). ממילא ברור שחז"ל לא "המציאו" את היכולת לפרש את התורה או להוסיף לה הוספת על בסיס גזירה או קבלה. נוסף על כך, כפי שהבאנו בציטוטים, מסתבר שמקורן של חלק גדול מהמסורות הללו הוא עוד בתקופת מתן התורה שבכתב עצמה.      

  נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "מסורת בימי המקרא" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


[1] חנוך אלבק, מבוא המשנה, מוסד ביאליק, 1959; יהושע ענבל, תורה שבעל פה, סמכותה ודרכיה, מוסד הרב קוק, 2015.

    

מתויג:  קדמות התושב"ע

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.