התנחלות הישראלית בכנען


מאת גיל-עד שטרן

מבוסס על מאמרים מאת הרב יואל בן נון

כיבוש הארץ וההתנחלות בה, כמתואר בספר יהושע, עומדות בליבו של פולמוס ארכיאולוגי ארוך, שבו אחת האסכולות טוענת שאין ראיות לאמיתות ההיסטורית של הסיפור ואדרבה – יש ממצאים ריאליים המפריכים אותו. אסכולה זו טוענת שהסיפור בספר יהושע, כמו סיפורי יציאת מצרים והנדידה במדבר, לא התרחשו ככתבם, ושהספר איננו מסמך היסטורי אלא סיפור אגדה מאוחר. 

מאמר זה יתרכז בקריאה היסטורית של המקרא ושל נתוני הארכאולוגיה מן המאה הי"ג והי"ב לפנה"ס, התקופה המשוערת של ההתנחלות הישראלית, ובבחינה של מידת ההתאמה ביניהם שניתן להגיע אליה כיום. 

הקדמה

כהקדמה לדיון יש להדגיש כי מתנגדי האסכולה ההיסטורית בפרשנות המקרא נכשלים בטעות מתודולוגית בסיסית, בהניחם שיש בידינו "תמונה כללית" מספקת של הממצאים, ושלפיכך היעדר של ממצאים או תעודות כמוהו כראיה מוצקה. אולם באמת ברור לגמרי שאין בידינו אפילו חמישה אחוזים מכל מה שנכתב ונעשה בימי קדם. רק חלק קטן מהאתרים הרלוונטיים נחפר, יש עדיין ספקות בכרונולוגיה ובזיהוי של אתרים, וממצאים רבים הם ספורדיים ממש. 

לדוגמה: החל מסוף שנות ה-70 ועד לאחרונה חשף אדם זרטל בסקר הר מנשה אלפי אתרים שלא היו ידועים עד אז כלל, וביניהם מאות אתרי התנחלות מהמאה הי"ג עד הי"א לפנה"ס, אשר יכולים לשפוך אור חדש על פרשת ההתנחלות כולה. הדיון שהיה מתנהל בנושא עד להצטברות הממצאים היה מפספס את מרבית הראיות, לא בגלל פרשנות שגויה אלא פשוט בגלל שהם לא התגלו עדיין. 

למעלה מכך, מגמות חדשות בעולם המחקר מבקשות בכלל לקעקע את הקשר בין הממצאים החומריים שאנו מוצאים לבין העוצמה המדינית הריאלית של העם שאנחנו חוקרים. הראיה לכך היא ממצאי מכרות הנחושת בתמנע. תמנע הוא אתר מדברי ללא מבנים גדולים – רק פירים לחפירת עפרות הנחושת, שרידי כבשנים ואלפי טונות של פסולת סלעית. לא נמצאו עדויות לתרבות שפעלה במכרות עצומים אלו – לא של מלכות יהודאית וגם לא של תרבות אחרת. מסקנת החוקרים היא שתיתכן תרבות גבוהה גם בקרב עמים נוודיים שלא משאירים ממצאים. אין להוציא מכלל אפשרות שעמים אלו אינם אלא  עם ישראל עד תקופת המלוכה. אפשר אם כן להסיק כי אי מציאת ממצאים איננה שוללת את קיומם, ממש כשם שהעדר ממצאים של אותה תרבות נעלמה שפעלה במכרות הנחושת לא יכול להכחיש את קיומם. 

ניגש עתה להתמודד עם הקושיות הספציפיות על אמינות הסיפור המקראי, ולהציג את עושר הממצאים התומכים בעדות המקראית על כיבוש כנען בידי עם ישראל במאות הי"ג-י"ב לפנה"ס.

1. הממצאים הקשים לכאורה

א. יריחו

בספר יהושע (פרק ו) מתואר בפרוטרוט כיצד נפלה חומת יריחו הבצורה ואיך צבא ישראל השמיד את העיר. אך מכיוון שלא נמצאו חומות מובהקות מתקופת הברונזה המאוחרת (=ימי הכיבוש הישראלי), חסרה העדות המרכזית לסיפור המקראי על כיבוש הארץ. גם ממצאי החורבן מיריחו קודמים בכ-200 שנה לימי ההתנחלות הישראלית. 

אולם חשוב להדגיש קודם כל את הדמיון שכן קיים לסיפור המקראי. ביריחו ניכר חורבן אדיר. קתלין קניון, שחפרה את האתר בשנות ה-50, כותבת:

"ע"פ כל חוקי הביקורת ההיסטורית עלינו לקבל את העובדות העיקריות שבספור על כבוש יריחו כאותנטיות. שכבה מפתיעה ביותר עוביה כמטר וכולה רצועות של אפר" (חשפנו את יריחו, קתלין קניון, עמ' 197). 

גם את התיארוך ניתן להתאים לכתוב במקרא, מכיוון שממצאים קדומים עשויים להתאים גם לתקופה מאוחרת, שהשתמשה בחומר הגלם הקיים. כתב על כך יואל בן נון:

"בניגוד למה שרגילים לומר לעתים קרובות, חובה לציין שתל יריחו היה מיושב בתקופת הברונזה המאוחרת, לפחות במאה הארבע עשרה לפסה"נ, כפי שכבר הראה ג' גרסטנג בשעתו. אין כל מניעה להניח שהחומות האדירות מסוף הברונזה התיכונה המשיכו לשמש גם בתקופת הברונזה המאוחרת כביצור של העיר, תוך כדי תיקונים, תוספות ושיפוצים. כך היה בתל שכם. בתל חצור, נעשה שימוש בסוללה ובביצור המסיבי שאפיין את תקופת הברונזה התיכונה גם בתקופת הברונזה המאוחרת. וכך סבר גם יגאל ידין גם לגבי יריחו. פ' ביאנקובסקי, ארכאולוג מהמוזיאון הבריטי, שכתב לאחרונה עבודת דוקטורט על יריחו בתקופת הברונזה המאוחרת ובדק בעיקר את חפירתו של גרסטנג, קבע את סופה של יריחו הכנענית לסוף המאה הארבע עשרה או לתחילת המאה השלוש עשרה לפנה"ס, מועד שעל פי כל הממצאים האחרים קרוב לראשית ההתנחלות.

כתמיכה בעמדה זו יש להוסיף שלא רק לגבי התנ"ך קיימת תופעה של היעדר ראיות תואמות בשטח, אלא גם לגבי תעודות בכל מרחבי המזרח הקדום. ישנם תעודות שלכולי עלמא נכתבו בשעת האירועים ושלא סביר לחלוטין שהן משקרות, ובכל זאת לא נמצאו ממצאים ריאליים התואמים את המציאות שהם מתארים. כך למשל יש כתובות מצריות המספרות על מצור של מצרים על מספר ערים ובהן אשקלון, אך לפי הממצא הארכיאולוגי בכלל לא היו בתקופה הזו ביצורים באותן ערים! האפשרויות הם אם כן, או שהדיווח המצרי הוא שקר (!), על אף שהוא בן התקופה, ונמצא שפרעה מתרברב שהוא צר על עיר שבתקופתו הכול ידעו שאין לה חומה; או לחילופין שגם אם מוצאים חומות מתקופת הברונזה המאוחרת אין זה אומר שלא עמדו החומות על תילן מתקופות קדומות יותר. חומה הרי יכולה לעמוד מאות שנים: חומות ירושלים לדוגמה קיימות כבר חמש מאות שנה, ובכל זאת משתמשים בהן גם היום. כך יישובים מתקופה קדומה יכולים למעשה להשתייך לתקופה מאוחרת יותר גם כן. אין בתיארוך המוקדם כדי להעיד שהיישוב לא היה מיושב גם בתקופה הנידונה.

עובדה נוספת היא כי סביב יריחו נמצאו קברים בני תקופת ההתנחלות (האחרון שבהם משנת 1275 לפנה"ס), מה שמוכיח שהיה על כל פנים ישוב כזה או אחר בקרב סביבת העיר. וסביר גם להניח שהאוכלוסייה שנקברה סביב יריחו הייתה האוכלוסייה שגרה בעיר עצמה. 

דעות מסוימות במחקר מייחסות את שכבת החורבן לימי ההתנחלות. המחקרים הללו נשענים על בדיקות פחמן 14, שעל פיהם נקבע הקרב על יריחו לתקופת יהושע.

הגדיל לעשות הארכיאולוג ד"ר ו. בריאנט, ולאחר כיול נתוני החוקרים לפי INTCAL04 פרסם את טענתו כי הוכיח את נפילת חומות יריחו ושריפתה דוקא באביב, כשמחסני התבואה היו מלאים, בהתאם למסופר במקרא.

יואל בן נון מוסיף ראיה להתאמה של החורבן ביריחו לתיאור התורה על דרך השלילה, מן הממצא שלא קיים:

"עיר כה מרכזית וחשובה, ליד מקור המים השופע ביותר בכל בקעת הירדן, נעזבה לחלוטין ולא הוקמה מחדש בתקופת הברזל, פרט לניסיון קלוש, שהניב בתים אחדים מהמאה הח' לפנה"ס... לכן גם שלטו בה העזובה והסחף, בפרט בראש התל. האם אין דברים אלה מעידים בעקיפין על החרם שנגזר על יריחו, משום שסימלה בעיני בני ישראל את תרבות כנען כולה?"

ב. העי

גם כיבוש העי מתואר בספר (פרק ח), אך כאן הפער בתאריכים גדול בהרבה: הממצאים על חורבן העי הם מ-2200 לפנה"ס, כאלף שנה לפני ימי ההתנחלות.  

התשובה לקושיה הזו היא כי גם אם הזיהוי של התאריך מדויק, הרי שעל זיהוי המקום הזה כעי המקראית יש לפקפק. במקרא כתוב שהעי שוכן מקדם (=ממזרח) לבית אל (יהושע ז, ב). הישוב בית אל מזוהה עם הכפר "ביתין", המשמר את השם המקורי. ומזרחית לביתין אכן מצוי תל הקרוי ח'ירחבת א-תל. "תל" פירושו ערמת חורבות של ישוב קדום, וגם "עי" פירושו ערמת חרבות, ואם כן "ח'ירבת א-תל" היא תל חרבות = עיי חרבות. מכאן זיהו את העי המקראית עם התל הנ"ל. אך לפי הידע שבידינו לא היתה העיר הזאת מיושבת מתקופת הברונזה התיכונה ואילך. בתקופת ההתנחלות המקום היה שומם. 

אולם למעשה אין שום ממצא המוכיח את הזיהוי של העי עם א-תל, זיהוי שנעשה על ידי מי שלא התייחס לפרק זה בתנ"ך כמקור היסטורי. ובאמת כבר הוכיח יהושע גרינץ כי א-תל אינה יכולה להיות העי, שהרי ח'רבת א-תל לא הייתה קיימת כלל בימי האבות ובימי יהושע, ולכן אי אפשר לזהות אותה עם "העי" הנזכרת בהם.  

יש הסבורים כי יש לזהות את העי עם אל-מוכתיר. יש לו ביצורים ומקובל במחקר שלא חרב לפני 1400 לפנה"ס – ויש להוסיף שאולי גם מאוחר יותר, בימי ההתנחלות. בתקופת הברונזה התיכונה זז המרכז העירוני באזור כשני קילומטר מערבה, לבית אל (ביתין), כפי שקרה במקומות רבים בארץ. יש הסבורים ש"הָעַי אֲשֶׁר עִם בֵּית אָוֶן מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל" (יהושע ז ב) נמצאת לפיכך מתחת לעיירה דיר-דיבוואן, או בח'רבת חיאן הסמוכה. 

מייטליס טען, שיישובים רבים בתקופת הברונזה התיכונה שכנו על מדרון, ולא על ראשי הגבעות, ומשום כך ייתכן שהעי, שאכן שכנה בח'רבת א־תל בתקופת הברונזה הקדומה וחרבה, נבנתה מחדש על המדרון, במקום שבו שוכן הכפר דיר דבוון. במקום זה נמצא בסקר ארכיאולוגי שבר כלי חרס מתקופת הברונזה התיכונה.

הרב יואל בן נון הציע לזהות את העי עם חרבת מרג'מה. מקום זה היה מיושב בתקופת ההתנחלות. בן נון מציע לפרש את הסמיכות של שתי הערים המתוארת במקרא כ"סמיכות של המרחבים החקלאיים שמסביב לשתי הערים", ולזהות את העי בח'רבת מרג'מה, הסמוכה למקור מים חשוב (עין סמיה) ולדרך חשובה, דרך הספר המזרחית. על פי עדות הכתוב, בין תחום העי לבין תחום בית אל מתנשא הר בולט ("וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה", בראשית יב, ח), שאפשר לזהות עם הר בעל חצור. בחפירה שנערכה בח'רבת מרג'מה נמצאה עיר מבצר ישראלית מימי המלוכה, אולם בחתך שנחפר בחומה הדרומית נמצאה שכבת יישוב מתקופת הברונזה המאוחרת.

לגבי ההקבלה בין השם הערבי א-תל לבין המשמעות של המלה העי בעברית, אין בכך משום הוכחה שהתל עצמו הוא העי. ישנה תופעה נפוצה של נדידה של שם מקום ליישוב צעיר קרוב, שאותה שאהרוני מתאר ומביא דוגמאות רבות. למשל: יריחו האמתית מכונה היום "תל א-סולטן", ושמה נשתמר דוקא ב"אריחה" הסמוכה. שמה של עכו המקראית נשתמר בעכו של ימינו שאינה אותה העיר. כך במקומות רבים נוספים – בית שאן, יבנאל, תמנה, עגלון ועוד. אהרוני כותב כי מוכרים לנו 32 מקומות ששמם נדד. אם כן גם העי המקורי אינו א-תל, אלא ששמו של העי נדד אליו. בעי האמיתית אכן נמצאו שרידים מימי ההתנחלות. 

ג. לכיש

בלכיש נמצאה שכבת חורבן ואלפי גולגלות, אך כתובת של רעמסס השלישי, המאוחר לימי יהושע, לא מאפשרת לזהות אותו כמי שהחריב אותה, בניגוד לנאמר בספר יהושע (י, לא-לב).  

אמנם יש להבין זאת לאור המתח שבתיאור כיבוש הארץ בספרים יהושע ושופטים. יש כיבוש מהיר מחד, ויש בעיית ההיאחזות והשליטה הממושכת מאידך. יהושע לא יכול היה לכבוש את הארץ מיד וגם להחזיק בה לטווח ארוך. אמנם במשך זמן קצר יחסית לא התייצב שום כוח מולו, ודי היה בניצחון זה כדי להמשיך בתהליך ההתנחלות עשרות רבות של שנים בלי הפרעה משמעותית, לפחות באזורי ההר.

אפשר לראות זאת לפי הכתוב על שרפת חצור, "רַק כָּל הֶעָרִים הָעֹמְדוֹת עַל תִּלָּם לֹא שְׂרָפָם יִשְׂרָאֵל זוּלָתִי אֶת חָצוֹר לְבַדָּהּ שָׂרַף יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע יא, יג). לפי פסוק זה יהושע לא כבש ולא שרף ערי מדינה כנעניות, לא בלכיש ולא בשום תל אחר, מלבד חצור ולפניה העי ויריחו. את שאר מלכי כנען ניצח יהושע בשדה הקרב, אך לא החריב ולא שרף את הערים, "העמדות על תילם". תיאורי המלחמה שבפרק י ביהושע מתארים את שרשרת הנצחונות על ערי המלוכה הכנעניות: מקדה, לבנה, לכיש, גזר, עגלון, חברון ודביר. אולם אין הכוונה להשמדה של כל הערים האלה, כי כל האירועים הללו התרחשו על פי הכתוב ביומיים או בשלושה ימים (יהושע י, לב; לה) – "פַּעַם אֶחָת" (פס' מב), וללא שריפת הערים. אין זאת אלא שהביטויים "לכידה" ו"החרמה", המתאימים לצבאות, משמעם אינו אלא ניצחון צבאי על צבאות הערים האלה ועל מלכיהם בשדה המערכה, ואם כן יהושע לא כבש את הערים אלא ניצח את מלכי הערים בשדה הקרב. ניצחון זה מתואר בדרך ההפלגה כנפילת הערים עצמן. 

אם כעדות הכתובים שרף יהושע רק את יריחו, את העי ואת חצור — מי שרף והחריב את לכיש הכנענית ואת שאר ערי המדינה, בין סוף המאה השלוש עשרה לתחילת המאה השתים עשרה לפנה"ס? כנראה היו אלו בני ישראל לאחר זמנו של יהושע, ואולי במיוחד בני יהודה (שופטים א ג-כא). אפשר להביא לכך ראיה מעניינת: שתי החרפושיות בעיבל (ראה להלן) תואמות לימי רעמסס השני, בעוד שבשכבת החורבן של לכיש נמצא חקוק שמו של רעמסס השלישי. הבדל של דור אחד מתאים בדיוק להבדל בין דור יהושע לבין ראשית ימי ה"שופטים", שהם ימות ההתנחלות הנרחבת. 

2. הממצאים התומכים

נעבור כעת לממצאים התומכים בהתנחלות של בני ישראל בארץ כנען בתקופה הנידונה.

א. הר עיבל 

התגלית החשובה ביותר התומכת בהיסטוריות של התיאור המקראי הוא המזבח שחשף אדם זרטל בהר עיבל. אולם הממצא הזה זכה להתעלמות משונה בעולם המחקר. יש עדיין המתייחסים אליו כ"מגדל ישראלי הדומה למגדל שבגילה", אף על פי שאין כל דמיון ביניהם. המבקשים לדבוק בהשקפה השוללת את אמינותו ההיסטורית של המקרא מתקשים להשלים עם אתר פולחני ישראלי בהר עיבל, וכפי שניסח זאת אחד ממלומדי האסכולה התל אביבית: "איך אפשר להסביר אתר מסוף שהרי הר המאה הי"ג לפני הספירה על פי טקסט שנכתב במאה השביעית?". הציוי על המזבח בעיבל מופיע במרכזו של ספר דברים, אשר האסכולה הוולהאוזנית בביקורת המקרא קבעה את חיבורו לימי יאשיהו במאה השביעית לפנה"ס, ואילו הממצא בעיבל תואם לראשית ההתנחלות – בסוף המאה ה-13 לפנה"ס. אולם סביר יותר שההסבר הוא שיש כאן ראיה נגד התיאוריה הוולהאוזנית ונגד האסכולה השוללת את האמינות ההיסטורית של המקרא גם יחד (וראה מאמרנו על קדמות ספר דברים). 

המבנה המרכזי שנמצא במתחם עיבל הוא מבנה מלבני גדול, 7×9 מטרים, בעל ריצוף עליון, והכניסה היחידה אל ראשו היא דרך כבש יחיד שעולה מדרום-מערב. כבש משני מוביל אל קיר היסוד, אשר סובב את המבנה המרכזי משלושה צדדים. זרטל פירש את המבנה כמזבח עולה ישראלי, בעיקר מנימוקים ארכיטקטוניים ועל סמך כלל הממצא שמסביב. בתוך מסגרת האבנים השלמה נמצא מילוי אפר וסיד, ובתוכו נמצא אלף עצמות שרופות של זכרים צעירים, כולם של בהמות טהורות על פי התורה. בדיוק מתחת למרכז המזבח נמצאה במה קטנה ועגולה על גבי הסלע, ובה שרידים של קרבנות שהוקרבו בשלב הראשון, כאשר לאחר מכן, משהוקדש המקום לפולחן, נבנה על גביו המבנה המרכזי. מסביבו נמצאו עשרות מתקנים ובתוכם כלי מנחה, אפר, או אבן חלקה המתאימה למתקני שחיטה. 

החצרות והמתקנים הפולחניים בעיבל כוסו באבנים במתכוון בצורה מסודרת, ולכן גם נמצאו כמו שהיו בשעת העזיבה. זו עדות נוספת לכך שהמקום היה מקודש, כי גניזה היא פעולה מכוונת האופיינית לספרים, לכלים או למקומות שמייחסים להם קדושה. גניזת הר עיבל עם הקמת המרכז בשילה היא רבת משמעות.  

עשרים פיסות של סיד גס נמצאו בבור חפירה בסמוך למזבח, דבר התואם התאמה מלאה את ציווי תורה לסוד את האבנים בסיד ועליהן לכתוב את התורה במעמד הברית (דברים כז, ד). 

נמצאה אפילו קוביית גורל, בהתאם לכתוב בספר יהושע  שהפילו גורלות במקום הארון. 

גם מקטר מנחה מאבן בזלת נמצא שם, בדומה למקבילה שלו שנמצאה במדבר סיני, באתר סרביט אל חדאם המזוהה לדעת אחדים עם הר סיני. 

באתר לא נמצאו צלמיות, עצמות חזירים או מאפיין אחר של אתרי הפולחן הכנעניים. כל אלה יוצרים התאמה כמעט מוחלטת לתורת ישראל על הקרבנות הכלולים בה ולתיאורי המזבח בתורה (שמות כז), אצל גדעון (שופטים ו כ-כח), ביחזקאל (מג) ובמקורות חז"ל. נוסף על אלה, נמצאו בתוך מילוי המזבח שתי חרפושיות מצריות שמרמזות על קשר עם מצרים, ותואמות את ימי רעמסס השני, בערך מהמחצית השנייה של המאה השלוש עשרה לפנה"ס. 

לפנינו אם כן תיארוך ברור של ההתנחלות הישראלית בארץ כנען, שמקורו בחפירה מדעית ומתוך הניתוח הקירמי והארכיטקטוני, ובהתאמה לפרשיות מספר דברים ומספר יהושע. 

ב. הגִלגל

מזבח עיבל בנוי בתוך חלקה מגודרת בעלת שתי חומות אבנים נמוכות שמרכיבות צורה של סנדל, מעין כף רגל ענקית. סנדלים כאלו חשף זרטל בעוד מספר מקומות בבקעת הירדן, כולן מתקופת ההתנחלות. בחלקן נמצאו במות הקרבה, המלמדות על אתרי פולחן והתכנסות של האוכלוסייה הקדומה, וכן עצמות בעלי החיים, גם כאן בהתאמה לדיני התורה, וללא חזירים או צלמיות פולחן. לדעת זרטל סנדלים אלו אינן אלא הגִלגלים, המתוארים בתנך כמוקדי התכנסות למטרות צבאיות או פולחניות. 

ג. סקר הר מנשה

התמונה העולה מהסקרים המפורטים של תחומי מנשה ואפרים בהר המרכזי מאשרת את הידוע מכבר – שהייתה אוכלוסייה פשוטה מאוד בתרבותה החומרית, שבסמוך לחורבן הערים הכנעניות של הברונזה המאוחרת הקימה יישובים קטנים ומפורזים ובהם "בתי ארבעה המרחבים" בהר המרכזי, בהר יהודה ובגליל. סקר הר מנשה גם הוא מעניק לתופעה זו כיוון התפשטות ברור: ממזרח למערב, ואז מן המרכז לכיון צפון ודרום. תהליך ההתנחלות התחיל בעמקים המזרחיים והתפשט לאזור שכם, כאשר בהר עיבל התקיים במשך תקופה קצרה מרכז פולחני ובו המזבח. בדורות הבאים עבר המרכז הפולחני לשילֹה ואחר-כך לירושלים. תהליך זה התרחש בשני שלבים: תחילה כוסה האתר בעיבל ונגנז, ואחר כך קם המרכז בירושלים במאה העשירית לפנה"ס. תמונה זו הולמת באופן מדויק למדי את התיאור המקראי, בהבדלים אחדים שכולם ניתנים להסבר.

ד. תרבות אוריינית

באחד מאתרי ההתנחלות הנידחים ביותר במערב השומרון, בעיזבת צרטה שמול תל אפק, נמצא חרס ובו תרגיל כתיבה של אלף-בית עברי. זהו הכתב העברי הקדום ביותר שידוע לנו, ככל הנראה מן המאה האחת עשרה לפנה"ס, יותר מממאה שנה לפני לוח גזר לפי התיארוך המקובל. ממצא זה עולה בקנה אחד עם עדות המקרא על ידיעת הכתיבה בישראל באותה התקופה: "וַיִּלְכָּד נַעַר מֵאַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיִּשְׁאָלֵהוּ וַיִּכְתֹּב אֵלָיו אֶת שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת זְקֵנֶיהָ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִיש" (שופטים ח, יד). לפנינו שני עדים מן הפריפריה, אחד מקראי והאחר ארכאולוגי, שעל פיהם ידיעת הכתיבה נפוצה הייתה בקרב בני ישראל גם בהמון העם בניגוד לכל עמי הקדם, בהתאמה לכתוב בספר דברים: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם  [...] וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל־יָדֶךָ [...] וּכְתַבְתָּם עַל־מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (ו, ז-ט). 

ה. חצור

חשיבות מיוחדת נודעת לחפירות בתל חצור, בראשותו של פרופ' אמנון בן תור מהאוניברסיטה העברית. נביא כמה ממסקנותיו העיקריות: 

א. נמצא אישור לייחוס העיר הישראלית הראשונה בחצור למאה הי' לפני הספירה. התברר גם כי בכל מקום שבו העמיקו החפירות עד השכבה האחרונה של תקופת הברונזה המאוחרת, חרבה חצור הכנענית בשרפה אדירה, כפי שמעידות מפולות ושכבות אפר עבה. תמונת חורבן זו משתלבת היטב בתיאור סופה של חצור המובא בספר יהושע (יא י-יג). אכן חצור הגדולה מתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת, שעמדה בקשרי מכתבים עם מארי, ומאוחר יותר גם עם מצרים היתה "לְפָנִים... רֹאשׁ כָּל הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה" (יהושע יא, י) כפי ההגדרה המקראית. אין גורם אחר שסביר שגרם להרס המהיר של עיר כזו גדולה באותה תקופה מלבד ישראל – שהם גם המעידים שעשו את זה.  

ב. א' בן תור כותב:

במהלך החפירות המחודשות גילתה משלחתנו כמה שברי פסלים, רובם מתקופת הברונזה המאוחרת [...] כל אלה נתגלו בשכבת החורבן של הארמון [...] פסלים אלה הושחתו במכוון בעת העתיקה, ובמיוחד ניכרת ההשחתה בראשיהם של הפסלים ובידיהם [...] בין הפסלים שהושחתו כנראה בעת כיבושה של העיר יש גם פסלים כנעניים וגם פסלים מצריים. עובדה זו מרמזת, כפי הנראה, כי אין לייחס את מעשה הכיבוש לכנענים או למצרים [...] דומה אפוא, שרק שבטי ישראל המתנחלים יכלו להיות אחראיים לכיבושה של חצור ולחורבנה."

יש להוסיף, כי מסקנה זו איננה רק ארכאולוגית-היסטורית, אלא יש לה גם משמעות תרבותית-רוחנית ברורה. מחריבי חצור השחיתו באופן מכוּון פסלים מצריים וכנעניים, ולכן יש לפנינו עדות ארכאולוגית מרשימה לקדמות הופעתה של תורת ישראל, שעיקר העיקרים בה מאז עשרת הדיברות היה המלחמה חסרת הפשרות נגד הפסלים ועבודת אלילים, ובפרט במלחמה נגד עמי כנען ותועבותיהם (שמות כ, ב-ו; כג, כ-לג; לד, יא-יז; במדבר לג, נ-נו; דברים ד, טו-לב). יתר על כן, העדות המקראית מספר שופטים ומתקופת המלוכה מראה שבני ישראל לא פעלו כך בדורות הבאים, ולכן השחתה שכזו מתאימה רק לשלב הראשון של הכניסה לארץ כנען. 

ו. שמש בגבעון דום

פירושים רבים הוצעו לאורך השנים למשפט "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" (יהושע י, יב), ולאמור בהמשך "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו... וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים" (יהושע, י, יג), המתארים את הנס שאירע לבני ישראל בקרב מול חמשת מלכי האמורי באמצעות יהושע בן נון – עצירת תנועתם של השמש והירח. היו גם מי שתרו אחר אירוע אסטרונומי ריאליסטי שעשוי להתאים לסיפור, למשל הרמב"ם, שפירש את "עמידת" השמש כהפוגה בפליטת אור השמש ולא כעצירת תנועתה (מורה נבוכים ב, לה).

חוקרים טוענים כי בהתבסס על מחקר בלשני של הפסוקים המתארים את הנס והשוואתם עם מקורות נוספים, ניתן לפרשו כתופעה אסטרונומית שנקראת ליקוי חמה טבעתי, שבה הירח מסתיר את רוב השמש אך מותיר הילת אור שצורתה מעין טבעת. באכדית מציין השורש דו"ם ביחס לשמש ליקוי חמה, כלומר עצירה מפעולת ההארה שלה ולא עצירה מסיבובה בשמים. כך בבסיס המחקר עומדת ההנחה כי השמש לא עמדה מנוע, אלא שאורה הוסתר מכיוון שה"יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה", (כתיאור הנס בחבקוק ג, יא), כלומר ניצב על תחומה. 

בימינו נמצאו תימוכין מדעיים לתיאור הזה: מסתבר שב-30 באוקטובר, 1207 לפני הספירה, מעט לפני השקיעה, התרחש מעל אדמת כנען ליקוי חמה טבעתי מרהיב שנמשך חמש דקות ו-15 שניות. 

ניתן ללמוד מכך בעקיפין שבשנים אלו ישראל היו בתחילת כיבושם בכנען. דבר זה מצטלב עם יתר העדויות שהבאנו: מזבח עיבל, התיישבות ישראלית בשלהי המאה הי"ג, שריפת חצור, ועם הכתובת המפורסמת של מרנפתח שבה נדון כעת. 

ז. אסטלת ישראל

הקטע המפורסם והקדום ביותר שנזכר בו השם "ישראל", בסימול ברור כעם, נמצא באסטילה פרעונית – בכתובת המלך מרנפתח (בנו של רעמסס הגדול), שמלך בין השנים 1213-1203 לפנה"ס, בימי ליקוי החמה המתועד בספר יהושע. 

הכתובת מלמדת, לדעת רוב החוקרים, כי בימיו של מרנפתח התקיימה בכנען ישות בשם "ישראל", אולם לא כישות מדינית אלא כשבט או כקבוצה אתנית. נראה כי העם המכונה "ישראל" לא היה מזוהה עם חבל ארץ מסוים בעת כתיבת האסטלה. 

ישנם חוקרים הטוענים ש״ישראל״ שבכתובת מרנפתח היה הגורם העיקרי למסע שלו לכנען, שנועד להתמודד עם סכנת השתלטותו של "ישראל" הללו על חלקים נרחבים של הארץ באזור ההר. ואכן, שילובן של כל העובדות הללו לעיל, של החרבת חצור, ושל קרב גבעון - מאפשר לנו להתוות מתאר כרונולוגי כללי לפיו שניים מהקרבות המכריעים בין הישראלים לערים הכנעניות, כיבוש חצור ומלחמת גבעון, אירעו עד לשנת 1207 לפנה״ס, ואלו הפכו אותם לכוח עולה התובע בעלות על חלקים נרחבים במרכז ארץ כנען. סביר לשער שהמסע המצרי התרחש לאחר נצחונות ישראליים מכריעים אלו, שערערו את האחיזה המצרית החלשה ממילא בארץ. 

בעקבות מסקנות אלה אפשר לקבוע כי התיאור המקראי של כיבוש הארץ והתנחלות בני ישראל בה קיבל חיזוק ואישוש במחקר הארכיאולוגי של ארץ ישראל בדור האחרון, וזאת בשלוש נקודות מכריעות: הר עיבל, תל חצור, ותהליך ההתנחלות שהתחיל מהעמקים המזרחיים.

כל הסימנים התומכים בסיפור מצביעים על המאה הי"ג לפנה"ס כראשית ההיאחזות של ישראל בארצו. זאת החל בגל ההתיישבות הכביר בישראל שהגיע מהמזרח, כפי שחשף זרטל בסקר הר מנשה; המשך במזבח יהושע, שנבנה בסביבות 1250 לפנה"ס (ע"פ בדיקות פחמן 14 וחרפושית רעמססית); והמשך בחורבן חצור בשריפה באותן השנים (בדיוק פחמן 14 ושבר של פסל רעמסס השני). עדויות חיצוניות לכנען תומכות אף הן בתיארוך זה (ראו בהערה) אפילו ליקוי החמה – עמידת השמש ב1207 לפנה”ס בזווית שנראתה באזור גבעון ועמק איילון, כמתואר בספר יהושע, תומך בתיארוך זה. 

למרות שעוד לא הכול ברור וישנם עוד תופעות שדורשות הסבר, צביר הממצאים הזה מציג תמיכה חזקה ובלתי מבוטלת בעד הנרטיב המקראי.

במאמר זה סקרנו טיעונים לטובת הנרטיב הראליות של הסיפור המקראי בתקופת ההתנחלות. תחילה הראנו כבסיס לדיון שהיעדר של ממצאים אינו יכול להיחשב ראיה להערכתה של עוצמה מדינית, שכן אין בידנו כל החומר מהעולם העתיק, וכי גם צורות תרבות שאינן משאירות סימנים עשויות להיות בעלות עוצמה רבה, כפי שעולה מהמכרות בתמנע. 

סיכום

סקרנו את הראיות המקשות על הריאליות של התיאור המקראי.

יריחו אכן הושמדה בחורבן אדיר, אך חומותיה מתאימות לתקופת הברונזה הקדומה ולא המאוחרת. אולם אין כל מניעה שבני תקופה מאוחרת יותר ישתמשו באותם ביצורים קיימים של תקופות קודמות. ללא הנחה זאת נתקשה להסביר גם תופעות אחרות מרחבי העולם העתיק. כמו כן, בדיקות מסוימות אכן מתארכות את שכבת החורבן לתקופת ההתנחלות. 

 היישוב המוכר היום בשם העי חרב כאלף שנה לפני ימי ההתנחלות. אולם למעשה קיימות דעות אחרות רבות לגבי זיהוי העי. 

בחורבות לכיש נמצאה חרפושית מימי רעמסס השלישי, המאוחר לימות ההתנחלות. אולם עיון בספר יהושע מראה שאת רוב הערים לא החריבו ישראל חורבן גמור, אלא הביסו את צבאותיהם כדי לאפשר כיבוש ממושך לאורך שנות השופטים. אם כן אין קושי בכך שרעמסס השלישי החריב אחר כך את לכיש.

לאחר מכן הבאנו את הממצא התומך בתיאור המקראי:

ראשית כל המזבח בעיבל, שמבחינה ארכיטקטונית ומבחינת הממצאים שנמצאו סביבו – עצמות חיות כשרות, פיסות שיד, קוביית גורל וכו', מתאים רק למזבח ישראלי ותואם להפליא את הציווי על הקמתו בספר דברים ותיאור ביצוע שלו בספר יהושע, והוא מתוארך למאות המתאימות. 

הממצאים השונים מסקר הר מנשה מעידים על תרבות פשוטה מבחינה חומרית שהתפשטה ממזרח הארץ למערבה ומשם צפונה ודרומה. המאפיינים מתאימים לישראל לפי תיאור המקרא. 

נמצא לוח של כתב עברי המתוארך למאה הי"א לפנה"ס. 

החורבן בשכבות העמוקות בחפירה בחצור מתאים לתקופה הנידונה. מעבר לכך, המחריבים השחיתו פסלים כנעניים ומצריים, והמבצע הסביר ביותר של ההרס הוא ישראל. 

חישובים אסטרונומיים מראים כי היה ליקוי חמה טבעתי בשנים הנידונות, כפי שמפרשת פרשנות מדעית את הפסוק "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם".

כל אלו מצטרפים לצביר ראיות שמחזק את הדיווח המקראי.  



נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "התנחלות הישראלית בכנען" ניתן להוסיף בתיבה למטה 
(מדיניות התגובות שלנו).

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.