דמותו של ה', כפי שהיא מצטיירת במקרא, עשויה לגרום אי נוחות לקוראים רבים. בקריאה שטחית מופיע ה' כמלך מהיר חימה, שמתפרץ בזעם על חטאים של מה בכך ומוכן להשמיד בגללם המונים; כאל קנוא ונוקם, המתייחס לעם ישראל כמו בעל קנאי, ומעניש אותם בכל פעם שהם פונים לכיוון אלוהים אחרים; כמי שדורש הערצה, סגידה ותשבחות בלתי פוסקות מנתיניו; ובאופן כללי, כמעין דמות של שליט מזרחי שרואה את עצמו כנזר היקום ודורש שהכל יחוג סביבו.
האם אכן זהו אלוהים של היהדות - שליט קנאי, וכעסן? איך אנחנו אמורים להתייחס לדמות שכזו ולתיאורים כאלה?
קודם כל, חשוב להדגיש שהצגה כזו של דמותו של ה' היא חד-צדדית ומסולפת. ה' אמנם מתגלה לא פעם במידת הדין, אבל לא פחות מכך הוא מתגלה במידת הרחמים, כאל חנון ורחום המושיע את בניו, דואג לכל צרכיהם, כורת איתם ברית, שומר עליהם מפני אויביהם, מביא אותם אל הארץ המובטחת וכן הלאה. גם כאשר הם חוטאים, הוא מאריך את אפו פעמים רבות וסולח להם כשהם חוזרים בתשובה. להתמקד רק בצדדים המאיימים של האל תוך התעלמות מהטוב והחסד שהוא מפגין כלפי ברואיו, זו ראיה מעוותת וכפויית טובה, של אנשים המתייחסים לטוב שהם מקבלים כאל מובן מאליו, ונזכרים רק להתלונן על הרע. ואף על פי כן, גם מתוך תמונה מאוזנת זו, עדיין אותם תיאורים קשים שבתנ"ך צריכים ביאור.
נשיב על כך בכמה שלבים.
ראשית, עלינו לזכור שה' פונה לאדם ומתגלה לו באופן המתאים לכלים של אותו אדם. הסגנון והשפה של התורה נכתבה, קודם כל, באופן המתאים לבני ישראל שיצאו ממצרים - עם של עבדים בראשית דרכו, שאך זה עתה השתחרר משעבוד פיזי ומנטלי ממושך, ותפיסת עולמו היא במידה רבה פגאנית ואלילית כמו זו של התרבות בה גדל. כאשר מציג את עצמו ה' בפניהם, עליו לעשות זאת במושגים ובדימויים שהם מסוגלים להבין. אילו היה משה מביא לעם חיבור פילוסופי בסגנון "מורה נבוכים" במקום את ספר התורה, לא היו מן הסתם מסוגלים להבין אותו כלל.
דומה הדבר ליחסים בין אב לבנו: כאשר הבן עוד תינוק או פעוט, צריך האב לצמצם את עצמו הרבה כדי לתקשר איתו. בעיני הפעוט, האב עשוי להיתפס כדמות מאיימת ובלתי מובנת, שכועסת עליו לפעמים ואף מענישה, דורשת ציות מוחלט, ומנהלת ביד רמה את כל חייו של הפעוט מבלי להתחשב בדעתו. אבל דימוי זה אינו משקף את האב כפי שהוא, אלא את ראייתו המצומצמת של הפעוט, ואת האופן בו נאלץ האב להנמיך את עצמו לקומתו. פעוט אינו מבין עדיין את העולם, אינו יודע מה טוב ומה רע עבורו ואלו השלכות יש למעשיו, ואינו מסוגל לתפוס רעיונות מופשטים או הסברים מורכבים. לכן צריך האב להיות לפעמים קשוח איתו, לכפות עליו להתנהג כמו שצריך, לדרוש משמעת עיוורת, ולגעור בו ואף להעניש אותו על מעשים שליליים (בעיקר כשהם מזיקים או מסוכנים). על אחת כמה וכמה שהדברים נכונים כאשר מדובר בילד בעייתי עם נטיות מזיקות, כמו אלימות או התמכרות לסמים, שצריך להתאמץ כדי להעלות אותו על דרך הישר. בעקבות זאת עשוי האב להיתפס בעיני בנו כדמות שלילית, קשוחה ומתנשאת, אולם כאשר יגדל הבן ילמד להבין את אביו טוב יותר, יתוודע למכלול אישיותו, יזהה בו צדדים עמוקים ומורכבים, וייווכח עד כמה שונה אביו האמיתי מהדמות המאיימת שהצטיירה בדמיונו כשהיה קטן. לא האב הוא שמשתנה, אלא הבן ויכולת התפיסה שלו. האב מתגלה ומציג את עצמו בהתאם לכלים של הבן: עם ילד בן שלוש הדיבור הוא בסגנון "אם לא תסדר את החדר, תקבל עונש", ואילו עם ילד או נער גדול יותר הדיבור הוא אחר לגמרי.
כך בדיוק הוא הדבר גם במערכת היחסים בין ה' לבני ישראל, כפי שמתוארת בתורה. עם ישראל היה אז בבחינת תינוק שאינו יודע טוב ורע, וה' היה צריך לדבר ולהתנהג אליו במושגים אותם יוכל לתפוס. לבני ישראל היו תפיסות מסוימות לגבי אלים ואיך הם אמורים להתנהג, וה' הציג את עצמו במושגים דומים לאלה שרווחו באותה תקופה, כדי שאכן יוכלו להכיר בו ולעבוד אותו. חישבו למשל על אדם מודרני המגיע לחברה פרימיטיבית ומנסה לחנך אותה, כאשר לשם כך עליו להציג את עצמו ולדבר "בשפה שלהם" על כל מגבלותיה. בהמשך, ככל שהלך עם ישראל והתבגר, הלכה גם תפיסת האלוהות והתפתחה, כשהיא נעשית מופשטת ומעמיקה יותר עד לשיאים של הפילוסופיה והקבלה.
לדמיין את דמותו של ה' רק על פי התיאורים שלו בתנ"ך, הרי זה כמו לדמיין את דמותם של הרמב"ם או הרב קוק רק על סמך דברים שאמרו הללו לילדיהם הקטנים. דימויים אלה היו שימושיים לשעתם, אך אין הם מבטאים את מהותו השלמה של ה', ואין לצמצם אותו להם. הם נדרשו כדי להעלות את עם ישראל על דרך הישר, לעקור מתוכו נטיות אליליות והשפעות זרות, ולהרגיל אותו לאורח חיים של מוסר ומשמעת עצמית; אפשר להשוות זאת לתקופת הטירונות, בה מתנהגים המפקדים בקשיחות יתרה עם החיילים על מנת להרגיל אותם לחיי צבא ומשמעת, וכאשר הללו מסתגלים לכך הופכים המפקדים לנחמדים ואנושיים יותר. תקופת המדבר היתה הטירונות של עם ישראל, ולכן אין פלא שה' מתנהג לאורכה במידה רבה כמו רס"ר משמעת. לא משום שזו מהותו, אלא משום שזה מה שהיה נחוץ אז.
אין זה אומר כמובן שהתורה שבכתב מיותרת כיום, או שאנחנו צריכים להתעלם ממנה. התורה היא נצחית ועמוקה, ובכל דור צריך ללמוד ממנה ולהבין אותה בהתאם לכלים שברשותנו. הנקודה היא רק שאין להתייחס לתיאורי התורה בצורה פשטנית, כאילו דווקא זו דמות האל וכך עלינו להבין אותו גם בימינו. התורה ניתנה בדור מסוים, ודיברה במושגים שלו, אולם ה' ממשיך לדבר אלינו לאורך הדורות באמצעות התורה שבעל פה, השראה והשגחה, ועלינו ללמוד לשמוע את קולו ולהעמיק בהבנתו, ולא להישאר שבויים בתפיסות שמתאימות לעולם העתיק.
אחרי שהבנו את הנקודה הקודמת, אפשר להתקדם להבנה הבאה: כל התיאורים של ה' המופיעים בתנ"ך, כגון תיאורי רגשותיו ומחשבותיו, אינם מתארים אותו כפי שהוא, אלא נועדו רק לתת לנו מושג מסוים לגביו - "לשבר את האוזן" האנושית שלנו. כאשר מדובר למשל על זעמו של ה', אין הכוונה שהוא חש התפרצות רגשית של כעס כפי שאנחנו חשים, אלא שהוא הגיב ופעל בצורה הדומה לזו שבני אדם מגיבים בה כשהם כועסים. מה הוא חש בפועל - אין לנו ממש יכולת להבין. אם נחזור לדוגמת הפעוט, הרי אפילו כאשר הוא מבין ש"אבא כועס", הוא אינו מבין באמת את חוויית הכעס הבוגרת שחווה אביו. יתכן שהאב אפילו אינו כועס באמת בתוכו, אלא רק מציג פנים כעוסות לבן כדי לחנך אותו. קל וחומר שאנו איננו מסוגלים להבין מה משמעות הכעס, או רגשות אחרים כלשהם, ביחס לה'. אנחנו יכולים להבין שהוא פעל כאילו הוא כועס, בכך שגער, העניש וכדומה, אבל אין זה מלמד אותנו על אישיותו האמיתית. ההתגלויות נועדו כדי לקרב אותנו אליו, לתת לנו מושג מסוים לגבי האלוהות שנוכל ליצור איתו קשר, אבל תהיה זו טעות לחשוב שאנו מבינים את "הפסיכולוגיה של אלוהים" - ודאי שלא כאשר אנו מדמיינים אותו בצורה אנושית וילדותית.
קריאה פשטנית של התיאורים בתנ"ך מובילה למסקנות תאולוגיות שאינן מתקבלות על הדעת. רבים מציגים למשל את אברהם ומשה כמי ש"התווכחו עם ה' על הצדק והמוסר", והצליחו לשנות את דעתו. אבל האם ניתן להעלות על הדעת דבר כזה? האם אברהם אכן ניגש אל ה', בורא היקום ואדריכל חוקי הטבע, ואמר לו, "סליחה, זה לא מוסרי להרוג חפים מפשע", וה' בתגובה אמר "אה, נכון, שכחתי, טוב שהזכרת לי, לא אשמיד את סדום אם יש בה גם צדיקים"? איזה מין אלוהים הוא זה ששוכח את עקרונות המוסר הבסיסיים - שהוא עצמו קבע - וצריך שמישהו יזכיר לו אותם? דמות מוזרה כזו אינה ראויה לתואר אלוהים כלל. כך גם לגבי ה"ויכוחים" של משה עם ה', בעקבות חטא העגל וחטא המרגלים, כאשר משה מזכיר לה' ש"אם תשמיד את ישראל, המצרים יגידו שאתה חלש", ובעקבות זאת ה' מחליט לא לעשות זאת. עבור מי שמאמין שה' הוא האלוהים, אין שום אפשרות להבין את הדברים בצורה מגוחכת שכזו.
מהו אם כן פירושם של ויכוחים אלה? התשובה היא שלא מדובר בויכוח בין האל לאדם, בו שינה האדם את דעתו של האל, אלא במקרים בהם הזמין ה' את הנביא לקחת חלק כביכול בהנהגת העולם, כאשר הוא מציג בפניו את "עמדת התביעה", ואילו תפקידו של הנביא הוא להציג את "עמדת ההגנה". ניתן לראות זאת מתוך הפסוקים עצמם, כאשר ה' אומר "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה", ובכך מזמין אותו לחוות את דעתו בנושא, ובמקרה של משה פונה אליו ה' במילים "ועתה הניחה לי ואכלם", מהן הבין משה שהדבר תלוי בו. במילים אחרות, אין כאן ויכוח בין אל זועם ושכחן לבין הנביא המוסרי והצודק, אלא הזמנת הנביא לקחת חלק בהכרעות של "בית דין של מעלה". העמדה החמורה שמציג ה' בתחילה אינה מבטאת את רצונו הסופי, אלא את מידת הדין ומה שמתבקש ממנה, כאשר רצונו הוא שהנביא ייצג את מידת הרחמים וירכך או יבטל את הדין. הנביא אפוא אינו באמת מתווכח עם ה', ובוודאי שאינו מזכיר לו עקרונות מוסריים ששכח, אלא ממלא את תפקיד הסניגור שהטיל עליו ה' ומביא מתוך כך לפסק דין מרוכך יותר.
תיאורי הכעס של ה' אולי אינם סימפטיים, אבל לכעס יש תפקיד אמיתי וחשוב. ראשית, הוא מבסס את משמעותה של הבחירה החופשית של האדם: למעשיו של האדם יש משמעות, והוא עלול לבחור ברע ולגרום נזק של ממש. על תינוק לא כועסים, כי הוא אינו מסוגל לבחור ואינו יכול להזיק בדרך כלל, אך על אדם מבוגר כועסים, משום שיש לו אחריות אמיתית. שנית, כעסו של ה' מכוון תמיד כלפי חטאים ועבירות, והוא אינו נובע מסתם קפריזה שרירותית. שלישית, תיאורי הכעס באים להראות שלה' אכפת באמת מהאדם ומהתקדמותו הרוחנית והמוסרית. בנוסף, במקרים רבים ה' מקל את העונש לאחר תפילות, חזרה בתשובה וכדומה, מה שמראה שהעיקר אינו העונש כשלעצמו אלא השגת התוצאות החינוכיות. החורבן הגיע רק לאחר תקופה ממושכת בה האריך ה' אפו על חטאיהם של ישראל, ושלח נביאים רבים שיזהירו אותם, וכיוצא בזה.
כאשר מבינים כך את הדברים, אפשר להבין שאכן ה' הגיב פעמים רבות בצורה "קשוחה", אבל לא בגלל שהדם עלה לו לראש, כפי שאפשר להבין בצורה ילדותית, אלא משום שזה היה הצורך באותו זמן. בדיוק כמו שכאשר אב סוטר לבנו על כך שרץ לכביש או שיחק בחשמל, אין הוא עושה זאת מתוך זעם או שנאה כלפיו, אלא כדי לחנך אותו לטובתו. פרשנות זו אינה מבטאת אפולוגטיקה או ניסיון לפרש את הפסוקים בצורה "נעימה" יותר; היא מחויבת מעצם ההגדרה הבסיסית של מושג האלוהות, ומההכרה בכך שלא ניתן לתאר את בורא היקום, שלחוכמתו אין חקר, כטיפוס עצבני וחמום מוח שצריך "להחזיק אותו" שיירגע. האם בורא המוסר יהיה פחות מוסרי מבני האדם שברא, והחוש המוסרי שטבע בהם יהיה חזק יותר מזה שלו עצמו? זהו הרי אבסורד (ראו כאן להרחבה מדוע). לכן עלינו להבדיל בין התיאור שבא לשבר את האוזן, ופונה לעם של עבדים משוחררים במזרח הקדום, לבין האמת העמוקה שמאחורי הדברים.
שמעתי פעם מישהו שהתבטא ואמר, שהביקורות כלפי דמותו והתנהגותו של ה' במקרא נובעות מכך שאנשים אינם מבינים שה' לא "משחק את אלוהים" - הוא באמת אלוהים! נסביר את הדברים.
יש תכונות ומעשים מסוימים, שכאשר הם מופיעים אצל בני אדם, אנו מתייחסים אליהם בשלילה, משום שהללו אינם מתאימים להם. כך למשל, מידת הגאווה היא מידה רעה, משום שבאמת אין לאדם במה להתגאות, שהרי הוא מלא פגמים וחסרונות, והמעלות שבו הן קטנות ומעוטות ערך. מי שמתגאה, הריהו כביכול "משחק את אלוהים" בעוד אינו כזה. אבל ה', לעומת זאת, הוא באמת אלוהים - הוא באמת מושלם, נטול פגמים וחסרונות, והמעלות שלו הן אינסופיות. לה' אפוא ראוי להתגאות בשלמותו, ואין בכך כל דבר פסול. רק הסתכלות על ה' כאילו הוא פשוט "בן אדם חזק" (כפי שנתפסו למשל האלים היוונים) מובילה למחשבה השגויה שהגאווה אצלו היא שלילית. אדם שקורא לכולם להלל ולשבח אותו, הרי הוא מגאלומן המתהדר בכתרים שאינו ראוי להם; אולם כאשר אלוהים קורא לכולם להלל ולשבח אותו, הרי שהדבר מתבקש בהחלט, שכן את מי ראוי להלל אם לא את מקור כל הטוב והשלמות?
דוגמא נוספת. רבים מתלוננים על כך שה' הרג אנשים רבים במהלך התנ"ך - את דור המבול, סדום ועמורה, בכורי מצרים, רבים מבני ישראל במדבר וכן הלאה. הם מציגים אותו כמפלצת או כרוצח המונים, חלילה. אבל כשחושבים על זה, הרי ה' לא הרג רק את אותם אנשים המוזכרים בתנ"ך, אלא כל אדם וכל יצור שחי אי פעם עלי אדמות; הוא הרי ברא את היצורים החיים כך שהמוות הוא סופם הבלתי נמנע, במוקדם או במאוחר. מה ההבדל אם כן, אם הוא הורג מיליונים במבול או במגיפה, או ממית אותם משהגיעו לזקנה? הרי בכל מקרה סופם למות. זה לא כאילו אלמלא היה הורג אותם, היו חיים לנצח.
אם יש מקום לתלונה, אפוא, אין זה על כך שה' המית אנשים באירוע כזה או אחר, אלא על כך שלא ברא את כל בני האדם כבני אלמוות. אבל למה היה עליו לעשות זאת? איזה בסיס יש לדרישה כזו ממנו? זה שאנשים לא רוצים למות, לא מחייב את ה' לעשות אותם בני אלמוות, בדיוק כמו שאינו מחויב לעשות אותם בעלי כנפיים או קוראי מחשבות. מה גם שאיננו מבינים עד הסוף את מטרת החיים ומה שקורה לאחר המוות. יתכן שהמוות הוא רק התחלה, מעבר לשלב גבוה יותר של קיום. עובר ברחם אמו עשוי לפחד מהלידה, לחשוב שהיא מבשרת את כליונו ולהתלונן על מי שברא אותו כשהוא מוכרח להיוולד - אבל במציאות כמובן לא מדובר בכיליון אלא בהתעלות עבורו. מכיוון שכך, מגוחך לגמרי לבוא אל ה' בתלונה על כך שאיננו בני אלמוות.
תאמרו, אם כך, למה אנחנו באים בטענות לרוצחים, הרי ממילא קורבנותיהם היו מתים בסוף? אבל זה בדיוק העניין: הרוצח "משחק את אלוהים" בכך שהוא מחליט מתי ימות אדם מסוים, כאשר החלטה זו נתונה בידי אלוהים בלבד. כל אדם סופו למות, והמוות אינו רע בהכרח, אולם רק ה' יכול לקבוע מתי הגיע זמנו של אדם למות, מתי מילא את תפקידו בעולם ועליו להתקדם הלאה. הרוצח חוטא בכך שהוא לוקח לידיו את הסמכות השמורה לאלוהים. כאשר אלוהים ממית אנשים, לעומת זאת, הוא עושה זאת בתוקף סמכותו ומכוח שיקולים מוצדקים. להתייחס אליו כ"רוצח המונים" בגלל זה, הרי זה כמו לטעון שרופא מנתח הוא "פסיכופת סאדיסט", משום שהוא חותך אנשים בדם קר - טענה שנובעת מהסתכלות שטחית וחוסר הבנה מוחלט של המציאות.
אחרי כל זה, יהיו מן הסתם אנשים שעדיין ירגישו לא בנוח עם דמות האל המקראית. נכון שהוא דיבר במושגים של אותה התקופה, ושהיה צורך באותו זמן בהנהגה קשוחה, וכן הלאה - אבל עדיין, הם היו רוצים לראות אלוהים שונה, שכולו רק אור ואהבה ושוויון, לא אל מחוקק, שופט ומעניש.
ובכן, לרצות תמיד אפשר, אבל ה' אינו סנטה קלאוס ואינו תוכנית כבקשתך. הוא אמנם אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, אבל יש לו גם דרישות מהאדם והוא מקפיד מאד על קיומן. אפשר לראות את ההמחשה לכך בטבע, שגם הוא מעשה ידיו של ה': חוקי הטבע הם מדויקים מאד, קפדניים מאד, "קטנוניים" אפילו, וגובים מחיר כבד ממי שאינו מתנהג בהתאם להם. שגיאה קטנה, כמו בליעת כמה טיפות של חומר כימי מסוים, נגיעה בחוט החשמל הלא נכון, או סטיה קטנה עם ההגה בכביש המהיר - עלולה לעלות לאדם בחייו או בשלמותו הגופנית. כדי לעבור את החיים בשלום ובבריאות, לא מספיק להיות נחמד ואוהב; צריך גם לדעת היטב את חוקי הטבע, ולשמור עליהם בקפדנות. אז אם חוקי הטבע הם כל כך קטנוניים, למה שחוקי התורה לא יהיו כאלה? למה שהדרך לעולם הבא ולהתעלות רוחנית, לא תהיה כרוכה בשמירה קפדנית וזהירה של פרטי הלכות, בדיוק כמו הדרך לבריאות גופנית? דמותו של ה', כפי שהיא מתוארת בתורה, תואמת להפליא את דמותו כפי שהיא עולה מהתבוננות בטבע: אל שמצד אחד הוא שופע חסד וטוב, ומצד שני מנהל את העולם לפי חוקים בלתי מתפשרים, תוך ירידה לפרטים הקטנים.
אפשר כמובן לשאול מדוע האל ברא את העולם כך שיש בו רוע וסבל, אבל זו שאלה נפרדת (עליה כתבנו בהרחבה כאן); לענייננו, הנקודה היא שדמות האל המתוארת במקרא היא ריאלית ביותר ותואמת את המציאות המוכרת לנו, כך שדחיה שלו בגלל שהוא "לא מספיק נחמד" אינה הגיונית. אנו אמורים להכיר את האל דרך התבוננות בבריאה ובתיאורי ההתגלות שלו, לא לצייר לעצמנו דמות דמיונית כבקשתנו ו"להכריז ברוגז" עם אלוהים אם הוא לא תואם לה.
אנחנו מאמינים אמנם שהאל הוא מקור כל הטוב והצדק, "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא". על הסיבות לאמונה זו אפשר לקרוא כאן. אך עם זאת, הוא נשגב ומרוחק מהבנתנו, "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם". במקום להכתיב לו איך להיות, מוטב שננסה ללמוד עליו באמצעות מה שלימדו אותנו הנביאים, ולאחריהם החכמים וההוגים שבכל הדורות.
את תיאורי האל שבמקרא יש להבין מתוך ההנחות הבאות: 1. הדברים נאמרו בשפה ובסגנון המתאימים לבני אותה תקופה, כמו אב המצמצם את עצמו לרמה של בנו הקטן, ואינם משקפים את עצמותו של ה'. 2. תיאורים על רגשותיו ומחשבותיו של ה' נועדו לשבר את האוזן, וגם הם אינם מבטאים את מהותו, ויש לקרוא ולפרש אותם תוך זכירה במי מדובר. 3. תכונות ומעשים מסוימים אמנם אינם ראויים לבני אדם, אך כאשר הם מיוחסים לאל אין בכך כל חיסרון עבורו אלא דווקא מעלה. 4. התבוננות בטבע מראה שדמות האל במקרא תואמת היטב את דמות בורא העולם.