מאת הרב ד"ר משה רט
ה' אמר לנו דברים רבים, באמצעות התורה והנביאים: שהוא ברא את העולם, שהוא משגיח עליו, שאין אלוהים אחרים מבלעדיו, שהוא בחר בנו לעם סגולה, שהוא מעניק שכר ועונש ועוד. אבל מניין לנו שהוא אומר את האמת? איך נוכל לדעת שהוא לא משקר לנו או מתעתע בנו? הרי אין לנו דרך כלשהי לאמת את דבריו. מה אם כל האמונה שלנו בנויה על שקרים?
אפשר להרחיב שאלה זו עוד יותר, מעבר לאמינות התנ"ך. נניח שיש בורא לעולם, מי אמר שהוא טוב? אולי הוא רע או אדיש? אולי הוא ברא את בני האדם כדי להתעלל בהם? איך אפשר לדעת?
נקדים ונאמר, שעבור אנשים רבים שאלה זו לא מתחילה כלל. הם חווים באופן קיומי ומוחלט את טובו של האל, ואמונתם בו היא בלתי מעורערת. אין להם תשובה שכלית לשאלות אלה, אולם אין להם צורך בתשובה כזו, כשם שאדם בריא נפשו אינו מוטרד משאלות כמו "אולי אני לא קיים?". זוהי המחשה למתח הקיים בנושאים רבים בין הוודאות הקיומית לבין הספקנות השכלית. השכל מסוגל להעלות ספקות לגבי כל דבר, אולם הוודאות הקיומית מתעלמת מספקות אלה משום שברור להם שהם שגויים.
הדיון להלן נועד אפוא רק עבור אלה שאינם שותפים לאותה ודאות קיומית, ורוצים לקבל תשובה שכלית לשאלתם: איך יודעים שהאל אינו רע?
האמת היא שאי אפשר לדעת, אבל דווקא מתוך כך מתברר מדוע שאלה זו אינה אמורה להטריד אותנו.
נסביר את הדברים.
נניח לצורך העניין שאלוהים, בורא העולם, הוא אכן מרושע או אדיש לרצונותיהם של בני האדם. במקרה כזה, אנחנו נבראנו בידי כוח כל-יכול שעיצב אותנו כרצונו, והוא מסוגל לעשות לנו ככל העולה על רוחו. העניין הוא, שאם זה המצב, הרי שאותו כוח יכול גם לתעתע בנו ברמות כאלה שלעולם לא נוכל לגלות את האמת. הוא יכול לתכנת את המוחות שלנו כך שההיגיון שלנו יהיה שגוי, להשתיל לנו זיכרונות מזויפים, ולכוון את החושים שלנו כך שיראו לנו תמונת מציאות מעוותת, מבלי שיהיה לנו מושג על כך. במילים אחרות, אם אנחנו מניחים שהאל הוא מרושע, מה שמוטל בספק הוא לא רק אמינות התנ"ך אלא האמינות של כלי ההכרה הבסיסיים ביותר שלנו: החושים, ההיגיון, הזיכרון, המצפון וכן הלאה. לא נוכל לסמוך על שום דבר, גם על ההוכחות המדעיות והלוגיות המשכנעות ביותר, שהרי גם הן יכולות להיות תעתוע. מי אמר ש-2+2 הם באמת 4? אולי זה נראה לנו כך רק משום שהאל מטעה אותנו לחשוב כך, אבל באמת הם משהו אחר?
הטעיה אלוהית בסדר גודל כזה היא לא משהו שאפשר לעקוף אותו או לחמוק ממנו. זה לא המטריקס או המופע של טרומן, שבהם שכלם של האנשים מתפקד כהלכה ורק המציאות המלאכותית שסביבם מטעה אותם. האל הרי הוא זה שיצר ותיכנן הן את המציאות ואת המוח והתודעה האנושיים, כולל התפקודים הבסיסיים ביותר שלהם. אם הוא רוצה לתעתע בנו, אין שום סיכוי שנוכל לגלות את האמת אי פעם, כשם שאין סיכוי שדמות קומיקס תוכל לגלות בכוחות עצמה את האמת על יוצרה. דמיונות מטופשים על מרד של האדם נגד האלים, בסגנון פרומתאוס, יכולים להתקיים כאשר מדובר ב"אלים" יווניים מוגבלים, לא בבורא הכל הבלתי-מוגבל: "היתפאר הגרזן על החוצב בו?" אפשר להתגבר אולי על אשליותיהם של מכונות, מכשפים או מדענים מרושעים, אבל לא על מי שתיכנן וברא הן את היקום עצמו והן את התודעה שלנו.
בקיצור, אם אנחנו מניחים שהאל הוא מרושע, משקר או בלתי אמין, משמעות הדבר היא שאיננו יכולים לסמוך יותר על שום דבר. לא על החושים, לא על ההיגיון, לא על הזיכרון, לא על המדע, לא על הדברים שנראים לנו הכי מובנים מאליהם. אם האל מתעתע בנו, אנחנו לא יכולים לדעת כלום על כלום.
האם אפשר להפריך אפשרות זו? לא. תאורטית, יתכן שהיא נכונה. יתכן כמובן גם שלא. מכיוון שאין לנו דרך לברר את האמת, מה שבאפשרותנו לעשות הוא לבדוק איזו משתי האפשרויות מקדמת אותנו יותר:
אם נניח שהאל מרושע או שקרן - אנו נידונים לחיים של ספקנות מתמדת, בלי לדעת אף פעם מה נכון ומה לא, מה מוסרי ומה לא, מה משמעות הקיום ומה עלינו לעשות. לא הדת, לא הפילוסופיה ולא המדע יוכלו לעזור לנו במשהו, כי כולם יכולים להיות חלק מההטעיה. תמיד ניאלץ לתהות, אולי כל העולם הוא אשליה, אולי מה שנראה לנו טוב הוא בעצם רע ולהפך, אולי האל רוצה שנעשה הפוך ממה שהוא אומר, וכן הלאה. גישה זו אינה בריאה, אינה פרודוקטיבית ואינה מובילה לשום מקום.
לעומת זאת, אם נניח שהאל הוא טוב ואמין, נוכל על סמך היסוד הזה להתקדם הלאה. נוכל להניח שאפשר לסמוך על החושים, ההיגיון והזיכרון שלנו שילמדו אותנו את האמת על המציאות (כמובן בתנאי שנשתמש בהם כהלכה וניזהר לא להטעות את עצמנו). נוכל לבנות טיעונים פילוסופיים ולגבש תאוריות מדעיות על סמך תצפיות וניסויים, מתוך אמונה שהללו אכן מלמדים אותנו אמת על המציאות. נוכל לסמוך על האינטואיציות המוסריות שלנו שיכוונו אותנו לדרך הישר והטוב. ונוכל לסמוך על התנ"ך שיורה לנו כיצד לעבוד את ה', להתקרב אליו ולזכות לחיי העולם הבא.
אין ספק שהדרך השניה הזו הרבה יותר חיובית, פוריה ומועילה; זו הרי הדרך בה צועדים בני האדם מאז ראשית ההיסטוריה. כולנו נותנים אמון בכלים ההכרתיים הבסיסיים שלנו, ולמרות שאנו מודעים למגבלותיהם ולהטעיות שהם עלולים ליפול בהן, אנו מאמינים שניתן להתגבר עליהן ולהתקרב לאמת במידה רבה. פירותיה של אמונה זו הם כל יצירות התרבות האנושית.
במילים אחרות, אי אפשר להוכיח האם האל טוב או רע, אמין או שקרן, אבל האמונה שהוא טוב וישר מאפשרת לנו להתקדם ולפרוח, ואילו האמונה שהוא רע ומתעתע שומטת את הקרקע מתחת כל אפשרות לדעת משהו. גם אותם אנשים שנהנים להתפלש בספקנות פילוסופית ובתחושת חוסר משמעות אקזיסטנציאליסטית, מסתמכים בסופו של דבר באופן קבוע על החושים, ההיגיון והאינטואיציות שלהם, ומאמינים בפועל באמת ובערכים כלשהם (גם אם הם מכחישים זאת) - זה הרי חלק מדימוי הגיבור המיוסר שלהם. אם לוקחים את ההשלכות של אל מרושע עד הסוף, אפילו הפילוסופיה האקזיסטנציאלית עצמה הופכת לבדיחה נלעגת, לתעתוע נוסף.
לכן, אם אנו רוצים לחיות חיים טובים ומשמעותיים, ולבנות לעצמנו מערכת אמונות וידיעות, עלינו להניח שהאל הוא טוב ואמין, ושהוא אינו מתעתע בנו בדרך כלל. האפשרות השניה פשוט אינה מובילה לשום דבר טוב. הרי זו כמו הבחירה האם להיות אופטימי או פסימי; יש אנשים שבוחרים בפסימיות כי הם פוחדים שהאופטימיות היא אשליה, אבל מדוע רגש הפחד שהאופטימיות שגויה אמור לגבור על רגש התקווה שהיא נכונה? אין שום דבר רציונלי או הגיוני בהעדפת האפשרות הגרועה מבין השתיים. זוהי פשוט כניעה לחשש ולפחד במקום לתקווה ולאמונה. כל עוד אין לנו דרך אחרת להכריע בין האפשרויות, הבחירה המתבקשת היא באפשרות המקדמת, הבונה והחיובית יותר, לפיה האל הוא טוב ואפשר לסמוך עליו, על דבריו ועל הכלים שנתן לנו להכיר באמצעותם את המציאות.
הגישה לפיה האל הוא רע נקראת בפילוסופיה "מלתאיזם", ולא במקרה קשה למצוא פילוסופים רציניים שדוגלים בה. זאת משום שהשלכות הגישה הזו מחייבות כאמור את השלכת הפילוסופיה וההיגיון עצמם לפח. גיבורים-בעיני-עצמם מתריסים מדי פעם כלפי האל, ומאשימים אותו ברשעות וחוסר צדק; אולם מאין הגיע אליהם אותו חוש מוסר וצדק, שבשמו הם מטיחים טענות כלפי האל? הלוא האל עצמו הוא שהטמיע אותו בהם. איך אפשר אם כן להסתמך על תחושת מוסר שטבע בנו האל עצמו, כדי להאשים את האל בחוסר מוסריות? הרי אם האל אינו מוסרי, אי אפשר לסמוך על כך שהחוש שטבע בנו אכן משקף מוסר אמיתי... אנשים כאלה שוכחים שהאל לא ברא רק את היקום אלא גם אותם, את המוח והתודעה שלהם. הם מדמיינים את האל כמו איזה מדען או נבל-על מרושע, ומתקוממים נגדו בשם הצדק והמוסר, בלי לקחת בחשבון שעצם הרעיון של צדק ומוסר הוטמע בהם על ידיו. ובכן, אם הם סומכים על האינטואיציות המוסריות שלהם, מתחייב מכך שיש לסמוך על מוסריותו של מי שהעניק להם אינטואיציות אלה, ואם הם לא סומכים עליהן - אין מקום לשום האשמה מוסרית כלפי האל. הטענה שהאל הוא רע מכילה אפוא סתירה פנימית פרדוקסלית, ולכן היא מתבטלת. אלה שמשמיעים אותה אינם תוקפים את האל עצמו אלא איזה דחליל מעוות שיצרו לעצמם. אולי זה גורם להם לחוש מוסריים והרואיים - כל עוד הם לא חושבים על מקורן של תחושות אלה...
למעשה, עצם קיומה של תחושה מוסרית כה חזקה בתוכנו, יכולה לשמש כסיבה להעדפת האמונה באל הטוב. אמנם יש בנו גם יצרים רעים, אבל הללו בדרך כלל אינם רעים כשלעצמם, אלא מבטאים נטיות חיוביות בצורה שלילית. קשה למצוא אנשים שפועלים מתוך רוע טהור, "לשמה", אך יש אנשים רבים שעושים מעשים טובים ללא כל כוונת רווח. אם הבורא עשה אותנו טובים, או לפחות נתן לנו חוש מוסרי המצביע על הטוב, אפשר להניח על בסיס זה שהוא אכן טוב. כמובן שזו אינה הוכחה, שכן תחושות אלו עצמן יכולות להיות חלק מהתעתוע שמתעתע בנו אל מרושע; אבל כל עוד אין לנו סיבה מיוחדת לחשוב כך, הגיוני לתת אמון בחוש המוסרי הטבוע בנו כה חזק, ולהאמין שהוא אכן מבטא את רצון האל הטוב.
אי אפשר להוכיח שהאל הוא טוב ושאינו משקר לנו או מתעתע בנו, אולם אמונה זו מאפשרת לנו להתקדם בלימוד, בהבנה, ברכישת ידע ובפיתוח ערכים והשקפות טובות יותר. אם מניחים שהאל הוא רע או מתעתע, הרי שכל מחשבה ותחושה הופכים להיות מוטלים בספק, ולא ניתן להתקדם לשום מקום. מכיוון שאין דרך לברר איזו משתי האפשרויות נכונה, הבחירה המתבקשת היא באפשרות המקדמת והבונה יותר, לפיה האל הוא טוב, נאמן ודובר אמת.