מאת הרב אליסף ליבי

השאלה 'כיצד אלוהים, אשר הוא טוב לכול, ורחמיו על כל מעשיו, מאפשר הימצאות של כל כך הרבה צער סבל ורוע', היא מהשאלות החריפות ביותר בהגות היהודית. כבר משה רבנו התחבט בשאלה זו וביקש מריבונו של עולם: "הודיעני נא את דרכיך"[1]. ספר קהלת עוסק רבות בשאלה זו. איוב דורש לשפוט את אלוהים על נושא זה[2]. אלי ויזל[3] מספר שכאשר הגרמנים תלו ילד קטן, עבר קול במחנה "איפה אלוהים?!", וזאת שאלה שאכן הייתה ראויה להישאל[4].

המאמין רואה את אלוהים כמקור הטוב מחד גיסא, וכמעורב בכל מאידך גיסא. לכן הוא מזדעק: 'אם אלוהים מעורב בכל - מהיכן בא הרע שכל כך לא ראוי לאלוהים ולטובו?'. המאמין לא יכול לסבול את מציאות הרוע, משום שהאחריות על מציאות זאת מושלכת מייד על אלוהים, והשלכה שכזו היא בלתי נסבלת. 

כאשר לא מתייחסים לאלוהים נכון, התארים מצביעים באופן ישיר על "אופיו" של אלוהים. בעמדה שכזו נוצרת תפיסה כאילו יש באלוהות רע חלילה. לעומת זאת, כאשר מבינים שהתארים האלוהים מתגלים בדרך שלהם רק בעולם התחתון, ובשורשם העליון הם קיימים באופן אחר - מתהפך הרע לטוב והמר למתוק.

קבענו במאמר אחר שכדי שהשלמות המוחלטת לא תחסר את ההשתלמות, נברא עולם שנשמתו אלוהית אך בו ישנה הופעה אלוהית מצומצמת. צמצום ההארה האלוהית הוא המחולל את הרע. בשביל שתתאפשר ההשתלמות, האור האלוהי הולך ומשתלשל למישורים נמוכים יותר ויותר. ככל שהמציאות מתרחקת ממקורה, כך היא הופכת להיות עכורה, וככלי אטום היא כמעט ולא  משקפת את האור שבתוכה. במצב זה מסתתר הרצון האלוהי שנמצא בטבע ומתבלטת החוקיות הקבועה, שאינה משקפת את ערכי המוסר והטוב.  ירידה זו מחוללת מציאות חסרה, שלעומת מקורה היא נחשבת לרע[5]. ירידה נוראה זו אינה אלא לצורך עלייה. דווקא מתוך הרע מתגלה האלוהות בהופעה חדשה ועליונה, ומכאן שהקלקול הוא לצורך תיקון. בלשונו של הרב קוק:

"אלמלא היתה ההחשכה, שהיא מראה את ההשקפה המפורדה (- כאשר ישנה החשכה יש מציאות בה אלוהים נראה כמופרד מהעולם, מצב זה הוא המוליד את הרוע), לא היתה הדחיפה של ההתעלות התדירית (השתלמות), שהיא היסוד המשלים את כל... אלמלא השקפת הפירוד היה מוסקר רק התוכן השלם, ולא היה שום צעד של הוספת וחידוש התעלות. ונמצא שהמיעוט, הגורם את חידוש ההתעלות, הוא ממש טוב גמור, כמו הטוב המוחלט, שמצד תכלית ההשלמה העליונה האין סופית שלו אין בו שייכות לתוספת והתעלות"[6].

עולם בעל חיסרון הוא ה"פלטפורמה" היחידה המאפשרת להשתלמות להופיע. מכך עולה שבעולם שמטרתו היא ההשתלמות, יש לרע מעמד חשוב והכרחי, ולפיכך הרע במובן זה הוא טוב.  ראינו שדווקא על ידי מציאותו של הרע מתגלה ההשתלמות המתגברת על הרוע. ההשתלמות היא הופעה אחת מתוך רבות שמתגלה רק על ידי מציאות הרוע.

דווקא מתוך מציאות של הסתר מגלה האדם בעצמו כוחות חדשים. כוחות אלו הם אספקט חדש ועליון באלוהות. אם לא היה עוני למשל, לא הייתה לנו דרך להכיר את הכוח של הצדקה והנתינה, אם היה מספיק מהכול לכולם לא היה את מי לחון. בדומה לכך, קל להיות מאמין במצב בו האדם זוכה לחוות הארת פנים אלוהית, אולם עוצמתה של האמונה מתגלה רק במצבים בהם האדם לא זוכה להארה.

ספר איוב עוסק בשאלת הרע[7]. כשהיה איוב עשיר ומכובד, מעשיו לא יכלו לשקף את מה שבליבו, לכן התעורר כנגדו קטרוגו של השטן הטוען שאולי הוא נותן ומקריב רק כי יש לו: "הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אלוהים? הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ [הגנתָ] בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב. מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ, וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ, וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ, אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ!" (איוב א, ט–יא). הדרך היחידה לחשוף את תכונותיו האמיתיות של איוב היא לגרום ל"הסתר פנים". כאשר איוב יחשוב שאין לו כלום, יתגלה פרצופו האמיתי. אם גם כאשר הוא יחוש עני ומסכן הוא ימשיך לטעון בעד ערכי המוסר והיושר, יתבטל קטרוגו של השטן, ויתברר שגם כאשר היה עשיר, ערכים אלו היו גנוזים בליבו.

בתמונה האחת מארק צוקרברג שהתחייב לתרום 99% ממניות פייסבוק לצדקה  (מוערך בכ -45 מיליארד דולר), ובתמונה השניה ילד בגטו המביא לילדה אחרת מעט ממרקו הדל. התרומה של הילד חשובה בעינינו לא בגלל ערכה, אלא בשל המאמץ הנפשי האדיר שנתינה זו דורשת מילד במצבו.

התמונה של מארק צוקרברג נוצרה על ידי Presidência do México טהיא תחת חובת ייחוס: CC BY 2.0.

"איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה"[8]. משל למה? למציאות כולה. המציאות כולה היא אלוהית, אולם כאשר היא מתייחסת אל עצמה ככזאת, הרי שכל הערכים החשובים שהצבענו עליהם לאורך חלק זה אינם יכולים להופיע. רק כאשר חושך יכסה ארץ, והאור האלוהי יעלם כמעט, אז כאשר בהארה המצומצמת שתישאר יתגלו ערכי צדקה וחסד - יתברר שגם בטוטאליות האלוהית הגמורה אלוהים הוא חנון ורב חסד.

הבעיה האמונית שמלווה את איוב לאורך כל הסיפור, משקפת את ההתמודדות הדתית של המציאות כולה. כאשר ה' מרע לאיוב הדבר נדמה לו כאילו ה' מתנהג חלילה בחוסר יושר. שאלת "צדיק ורע לו" היא שאלה שאיוב אינו מסוגל לה. הוא זעוף, ובמידה רבה בצדק[9], כנגד הדרך בה האלוהות מופיעה מזווית ראייתו. הוא רוצה לשפוט את אלוהים, משום שנראה לו שאין משפט צדק בארץ, חלילה: "אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע פְּנֵי שֹׁפְטֶיהָ יְכַסֶּה אִם לֹא אֵפוֹא מִי הוּא" (איוב ט, כד). בסוף הסיפור מתגלה ש"כל הרע סופו לטוב", ורק דרכו יכול הטוב להופיע בשלמות. רק אז יכול איוב לזכות לשפע גדול בהרבה ממה שהיה לו בתחילה. שפע זה מגלם שפע אלוהי שנוסף בעקבות הסתר הפנים הקדום.

כאשר לא מעמיקים בסוגיות היחס לאלוהים, אזי הטרוניה על אלוהים מובנת, למשל בשיח של ניצולי שואה. רק בדור בו ילמדו להתייחס נכון לאלוהים, יהפוך החושך לאור ויתגלה אורו של משיח, אז יתברר כיצד הסתר הפנים גילה באמצעותנו פנים נוספות באלוהות. השתתפותנו בהתעלות העולם תהפוך אותנו לשותפים לבורא, ועל ידי כך תרומם אותנו מעל למדרגתו של נברא. התעלות זאת תהיה בעבורנו הנחמה היחידה לפצעים הנוראיים שקיבלנו במציאות של הסתר הפנים, והיא היחידה שתשקם את הקשר - שידע כל כך הרבה סבל במהלך כל הדורות – לאלוהים.

רע יחסי 

נעמיק עוד בסוגיה זאת. מכיוון שהכול הוא השתלשלות של האלוהות, היסוד הפנימי של הכול הוא טוב גמור. הרע הוא מציאות שנוצרת כאשר השפע האלוהי מנותב למקומות לא נכונים. הרוע נוצר מתוך כוח רצון אדיר של חיים שמתממש בצורה שאינה טובה. עולה מכך, שעל אף שהשורש הפנימי של כל כוח בעולם הוא טוב, ההופעה החיצונית שלו יכולה להיות של רוע. ומכיוון שביסוד הדברים הכול טוב, הרי שאפשר להגדיר את הרע כ'מיעוט טוב'. כך כותב הרב קוק:

"התיאור של רע, הוא רק תיאור עראי, לפי הגבלתה של הכרתנו, ובאמת כל שחרות היא רק לבנונית מוקטנה, וכל רשע הוא צדק מוזער" (אורות הקודש ב, עמוד תפח).

למעשה הרע הוא מציאות שאינה נמצאת בשלמות. היחסים שבין הטוב הגמור למצומצם הם המחוללים את הרע. הדבר שעוד לא תוקן נחשב כ"רע", וכאשר הוא יושלם, דברים אחרים יחשבו כרע. ככל שהמציאות נמצאת בשלמות גדולה יותר, כך הרבדים העכורים נתפסים יותר כ"רע". לפני מאה שנה חיים עד גיל שבעים נחשבו כאריכות ימים, ואילו בימינו הם נחשבים למוות בגיל מוקדם. מציאות שאז נתפסה כטובה, בימינו נראית כרעה. עוד יבוא יום בו "אם ימות מי בן מאה שנים, יאמרו עליו - נער מת" (פירוש מצודות דוד לישעיהו סה, כ). בעתיד נזכה לאריכות ימים כזאת בה מוות בגיל מאה הוא טרגדיה.

ביארנו שבכל דבר רע מסותרת נקודה טובה. אפשר להבין עיקרון זה במקרים של רוע רגיל, אך קשה מאוד לקבל תשובה שכזו כאשר נזכרים בהשמדת יהודי אירופה בדור הקודם. נראה שישנם מצבים גם של "רע גמור ומוחלט" שמהותו היא "העדרו של הטוב המוחלט"[10]. כאשר התרבות המלאה ברשעה (למשל גרמניה לפני השואה) מתחילה להיות מודעת לרוע שהיא מחוללת, השאיפה הפנימית לטוב מתהפכת לייאוש. תרבות שכזאת יודעת שלמעשה אינה עושה טוב כי אם רע. בסופו של דבר הייאוש מתגלה כרצון לאובדן עצמי גמור, עד שהרצון היסודי לטוב מופיע כעת כבקשה לעשות רע ולהחריב את העולם כולו עד היסוד.

על אף שבמקום זה אין כמעט הארה אלוהית, בכל זאת גם שם בסתר טמון רצון טוב, אלא שבייאושו הוא מתגלה כרוע גלום. מכיוון שבסתר העמוק ביותר ישנה עוד נקודה קטנה של טוב, אפילו ממצב זה אפשר להוציא ניצוצות של קדושה. כאשר הרצון יתברר אז יהפכו העוצמות של הרע לטוב. אותה אנרגיה של הרשעה תתהפך "משאיפת הריסה, חורבן, החשכה והשפלה, לשאיפת בנין, קוממות, הארה והתרוממות" (אורות הקודש ב, עמוד תעו).

ראינו שהרע נובע מכוחות חיים שמתממשים בצורה מעוותת. מה גורם לכוחות החיים להתממש בצורה זו? העיוות נוצר מתוך ערפול בהבנת היחס הנכון לאלוהים. היחס לאלוהים עומד ביסוד כל תפיסות העולם, ולכן כאשר הכרת אלוהים מעורפלת, מתחוללים עיוותים בכל עולמות הרוח. העיוותים של עולם הרוח מייצרים תפיסות ושאיפות שאינן מדויקות, המתגשמות לרגשות, יצרים ומעשים שפוגעים והורסים את העולם. מכיוון שהכרת אלוהים מסולפת היא המחוללת את הרע, הדרך העמוקה ביותר להתמודד עמו היא ליצור יחס מתוקן לאלוהים. רק יחס זה יהפוך את הרע לטוב.

כאשר היחס לאלוהים יתוקן, כוחות החיים שיצרו את הרע, הם עצמם, יתעלו ויהפכו לדברים חיוביים. יתירה מזו, מכיוון שגם הרע הוא השתלשלות מהאלוהות, יש לו מה לתת לקדושה. ברע יש עוצמה מיוחדת שהטוב חייב לשאוב דווקא ממנו:

"יש ברשעה אומץ מיוחד, תוקף הרצון ועומק חיים, שהם תוכנים נדרשים לשכלל בהם את היושר והטוב, ובטוחים אנו, שסוף כל סוף תעבור הרשעה, וישוכלל האדם, ותשתכלל החברה... אין ספק שיש כח רשעתי שואף רע, העושה תסיסה בעולם"[11].

בעולם הרגיל יש איזון של כוחות שונים, המאפשר להם לפעול בהרמוניה. לעומת זאת ברשעה ישנן עוצמות חיים אדירות ובלתי מרוסנות. עוצמות החיים שמייצרים הרשעים מחוללות תסיסה וחיוניות בכל העולם. בימינו הרע נמצא מנותק מהקודש ולכן הוא רע, אך כאשר העולם ייגאל הוא עצמו יהיה חלק הכרחי מהקודש. רק מתוך הרע יהיה אפשר למלא עולם ביצרים אדירים וכבירים שישמשו מצע ליחס חי ומלא לאלוהים. הודות לרוע, הקשר לאלוהים יהיה לא של אנשים קרים וחלשים אלא של אנשים עוצמתיים, חזקים, שעל ידי אידיאלים גדולים מסוגלים להאיר את העולם בתורה ובמעשים טובים. כשייגאל העולם, יהיה הרע נמצא 'בתחתית החבית', אבן היסוד עליה ייבנה הקודש.

לכאורה, אם לרע יש תפקיד כה חשוב, הרי שהוא יישאר לנצח, אולם חזון הגאולה הישראלי מצביע על כריתת הרע: "כל הרשעה כולה כעשן תכלה" (תפילת עמידה לימים נוראים[12]). בפרק הקודם ראינו שמטרת הרע היא לאפשר התעלות. בימינו ללא רע אין מקום להתעלות והתקדמות, אולם דווקא דרך מציאות הרע יתעלה העולם יתעלה למצב של התקדמות שאינה קשורה לחיסרון. במצב גאולי זה החיים הטובים יימשכו לנצח והרע יישאר רק זיכרון. הרע מחולל 'כלי שרת', שבגאולה יוכל לאפשר התפתחות תמידית, שלא תזדקק עוד להתגבר על רע ממשי. הערפל שמחולל את כל הרוע הוא עצמו המפתח להתעלות והתקדמות, כך שהרע עצמו משמש גם בערפולו מצע לטוב. בימינו ההתפתחות מלווה בטומאה וברוע לצד הקודש והטוב, ולכן ההתעלות אינה לינארית. אולם כאשר הכול יטהר, ההתעלות לא תלווה בתפיסות רעות שיש לזככן, ועל כן ההתפתחות תהיה ללא נפילות.

כתבנו הסברים יפים מדוע הרע הכרחי, אולם כל זאת לא מספק את הנפש המתייסרת. עוצמת הרע שבחוויית החיים לא מאפשרת לאף הסבר פילוסופי לספק אותנו לגמרי. אף שאיננו יודעים לענות תשובה מספקת לנפש הבוכה, אנו בטוחים ומאמינים שה' הוא טוב גמור ורחמיו על כל מעשיו (ראה עוד על נושא זה כאן).

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "תכלית הרוע לאור אמונת הייחוד" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו)


[1] שמות לג, יג, על פי ברכות ז, א.

[2] ט, יא–לה.

[3] אליעזר "אלי" ויזל (1928–2016) סופר יהודי ניצול שואה. חתן פרס נובל לשלום. עסק רבות בפעילויות חינוכיות להנצחת זכר השואה ומניעת מקרי רצח עם אחרים ברחבי העולם. ויזל הציף כל הזמן את שאלת הצדק האלוהי והאמונה לנוכח השואה. הוא התקומם נגד דרכו של אלוהים והיה בו כעס גדול עליו, אך כמו איוב הוא לא כפר בו והמשיך להאמין עד יום מותו.

[4] אלי ויזל, "הלילה" (הוצאת ידיעות אחרונות) עמוד 71–72. עיין על נושא זה בספרו של הרב אליעזר ברקוביץ, "מאמרים על יסודות היהדות", בפרק על הרוע.

[5] אורות הקודש ב, עמוד תקכב: "והריחוק פועל לחולל תכונה של הויה שפלה, מכוערת, ומקוללת".

[6] אורות הקודש ב, עמוד תסב. עיקרון מקביל מופיע בכתבי הרמח"ל, לדידו הרע הוא המאפשר את גילוי הייחוד האלוהי. רק מתוך הגילוי שיופיע בסוף הימים יתברר שכל הרע היה לטובה ושהכול הוא טוב גמור. הרע מחולל את הקטגוריה המבחינה בין טוב לרע, ולכן רק על ידי הבירור שעל דרך השלילה יכולה האלוהות להתגלות בהופעה חדשה (קל"ח פתחי חכמה, פירוש לפתח א, חלק א).

[7] הקדמת הרמב"ן לפירוש ספר איוב, וכמפורסם.

[8] דעה המובאת בבבא בתרא טו, א.  עיין עוד במורה נבוכים לרמב"ם חלק ג, פרק כג, שמחזק את השיטה  שהכול הוא משל.

[9] הכתוב מונה את רשימת התכונות בהן התברך איוב: "איש תם וישר ירא אלקים וסר מרע" (איוב א, א). רשימה זו חסרה תכונה מרכזית, לא הוזכר שאיוב היה איש חכם. אילו היה איוב חכם, מבין או משכיל, הוא היה יודע לקנות יחס מלא לאלוהים בו הרע לא היה נתפס עוד ככזה. על פי מורה נבוכים חלק ג, פרק כב.

[10] על פי אורות הקודש ב, עמוד תנה, ועיין עוד באורות הקודש ב, עמוד קסח.

[11] אורות הקודש ב, עמוד תעח. ועיין עוד באורות, עמוד פה.

[12] יש הגורסים 'בעשן' ויש הגורסים 'כעשן'. הגרסה הראשונה מדגישה את הביטול הגמור של הרע, ואילו השנייה מדגישה שהרע כבר עכשיו הוא תעתוע ראייה בלבד.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.