מטרת הבריאה לאור אמונת הייחוד


מאת הרב אליסף ליבי


מהי מטרת הבריאה? מצד אחד, ברור שאלוהים אינו חסר דבר. לפיכך הוא לא זקוק לעולם, והעולם לא ממלא איזה חיסרון שקיים אצלו חלילה. מצד שני, פעולה ללא מטרה היא טיפשית, ולכן היא נמנעת מהאלוהות[1]. אנו ניצבים בפני פרדוקס: מצד אחד ברור שאלוהים ברא את העולם למטרה מסוימת, ומצד שני אין, ולא תוכל להיות, שום סיבה בגינה אלוהים יזדקק לברוא עולם. 

למעשה, הפרדוקס נוצר כאשר מתייחסים לאלוהים על פי ההגדרות האנושיות שלנו. מבחינתנו שלמות אינה צריכה דבר, ולכן כאשר אנו משליכים תפיסה זו על אלוהים, מצטיירת במחשבתנו אלוהות מגושמת שבגלל גדלותה ושלמותה לא יכולה לברוא דבר. האמת היא שאלוהים שאינו יכול לברוא ואינו יכול להתקדם לשום מקום הוא רחוק משלמות. יש ערך מיוחד בתוך הגבול והצמצום, שאינו נמצא במה שהוא בלתי גבולי.  אנו רואים שהיחס לאלוהים כשלמות גמורה, בלי להבין שהוא הרבה מעבר לכך, מבטא תפיסה חלקית. מצד שני, ברור שכמו שהיחס אליו "כשלמות" מצמצם אותו, כך ואף יותר מצמצם אותו היחס אליו "כחסר". לפיכך הקביעה שאלוהים צריך את העולם, והקביעה שאלוהים אינו צריך את העולם, שתיהן לא נכונות במידה שווה. אם כן, מהי. הגישה הנכונה?

בהכרה עמוקה מתברר שבשתי הקביעות יש צד של אמת. כשם שבאומרנו שהוא מושלם כוונתנו להרבה מעבר להופעת מושג זה אצלנו, כך כאשר אנו אומרים שהעולם מוסיף משהו לבורא, אין אנו מתכוונים שהוא נזקק לו באותו אופן בו אנו נזקקים לחפצים. אף שאצלנו כל הוספה קשורה לחיסרון, אצלו ישנה תוספת שאינה קשורה לחיסרון. העולה מדברינו הוא שהעולם מוסיף משהו לבורא, אך  אלוהים לא זקוק לו באופן בו אנו זקוקים לו.[2] 

עיקרון זה יסייע לנו להבין מהי תכלית בריאת העולם. החלטתו של אלוהים לברוא עולם מעידה על רצונו להתגלות באופן השלם ביותר. הודות לבריאת העולם מופיע אלינו אלוהים בשתי דרכים מקבילות. ההופעה הראשונה היא של שלמות גמורה, וההופעה המשלימה היא הופעה שבה יש מקום להשתלמות. רק מתוך שילוב שתי הדרכים נוצרת הכרת אלוהים שלמה. 

כך כותב הרב קוק:

"מה אנו חושבים על דבר המטרה האלוהית בהמצאת ההויה?
יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלוהות (- כאשר מתייחסים אליה רק כשלמות טוטאלית), שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה. ולמטרה זו, שהוספת שלמות גם היא לא תחסר בהויה, צריכה ההויה העולמית להתהוות. העילוי של נתינת מקום להשלמתה של עליה בלתי פוסקת, שזהו עדן מיוחד, שבזה הבריאה משלמת (- משלימה) את כבוד בוראה" (אורות הקודש ב, עמוד תקלא)

כל עוד האלוהות מתגלה בכל עוצמתה, אין אפשרות להבחין בגוונים (הופעות, תארים) חשובים מאוד שקיימים באלוהות. לדוגמא, כאשר האלוהות התגלתה כשלמות גמורה לא היה מקום להשתלמות ולהתפתחות, שהרי שלמות גמורה אינה יכולה להתקדם (לתלמיד שקיבל מאה במבחן אין מקום לשיפור ולהתקדמות). בריאת העולם התחילה בהסתרת האור, ביצירת מסך, בו האלוהות לא מופיעה בטוטאליות גמורה. עולם זה יכול להשתפר ולהתקדם.

לאחר הצמצום, מתגלות דרך עולמנו הופעות חדשות של האלוהות שלא היו יכולות להתקיים מבלעדיו. עולמנו הוא אספקט מצומצם של האלוהות שאינה מופיעה בשיא כוחה. דווקא בשל חסרונו הוא מסוגל לחשוף את ההופעות העדינות שקיימות במקור האלוהי, שבגלל הטוטאליות של ההופעה האלוהית אין אפשרות, בדרך אחרת, לשים לב אליהן.


"הצמצום" הוא כמו צמצם של מצלמה שלא מאפשר לכל קרני האור להיכנס, דווקא על ידי הצמצם  מתאפשר לקלוט גוונים עדינים שלא נקלטים בחשיפה מלאה.


משל לדבר. מוסיקה המופעלת בעוצמה גבוהה מהקיבולת שהרמקול מסוגל להוציא, תישמע כרעש מונוטוני, צעקני וצורם. בשביל שיישמע השיר בכל גווניו יש לעמעם את הקול, להנמיך את העוצמה, וכך ייקלטו הצלילים העדינים שבשיר. הצלילים העדינים היו גם קודם לכן, אלא שעוצמת הקול לא אפשרה לאוזן לשמוע אותם. כך ביחס לבורא, שלמותו 'כשלעצמה' אינה מאפשרת את הגילוי של כל מה שנמצא בתוך הגבול, ורק מתוך המסכים והצמצומים מתגלים גוונים נוספים שמעידים על כך שבשלמות שאינה מצומצמת קיימים גוונים אלו בצורה אין סופית, ושחוסר היכולת להכירם היא רק בגלל 'עוצמת האור הגדולה שקיימת שם'. המציאות היא שיקוף של האלוהות בצורה שאינה טוטאלית, לכן הופעות שנמצאות כאן קיימות גם במקורן האלוהי (אף שבאלוהות הן נמצאות בטוטאליות גמורה).


אותו השיר אך בווליום שונה. הצלילים הם אותם צלילים, אך עוצמת הווליום לא מאפשרת לקלוט אותם.
נסה  בעצמך. הוצא את הפלאפון שלך מהכיס, הפעל מוזיקה ושים לב לצלילים העדינים שבשיר. עכשיו הגבר את הווליום לרמה הגבוהה ביותר (זהירות מהשכנים). האם  אתה עדיין שומע את הצלילים העדינים? אילו יכולת להמשיך להגביר את הווליום, היו נעלמים עוד ועוד צלילים.


מציאותו הטוטלית של הבורא לא מאפשרת לנו לראות אותו כמשתלם, שהרי הוא שלמות גמורה. אולם מכיוון שבעולמנו, ישנה התפתחות, מתברר שבשורשה יש כוח המקביל להתפתחות (אך בלי גבול השייך רק אצלנו).

בשביל שה' יתגלה בצורה השלמה  ביותר, הוא נגלה בשני אופנים משלימים. האלוהות שאנו פונים אליה מגלמת אצלנו את השלמות הגמורה, ואילו האלוהות המשתלשלת לתוך המציאות שלנו היא גילוי של האלוהות המתעלה והמשתלמת. שני תיאורים אלו הופכיים, אך גם נובעים זה מזה ומייצרים ביניהם מערכת יחסים בה ההתנגשות של שני התיאורים ההפוכים יוצרים מושג נעלה המאחד את שניהם (דיאלקטיקה).

המונחים שלמות והשתלמות הם שני ענפים ממושג עליון שאין לנו דרך לדון בו. מתוך מיזוג שני התיאורים נוצר מושג חדש: "שלמות משתלמת", בו אין חיסרון של שלמות, ואין חיסרון של השתלמות. למרות שמונח זה בשפה שלנו מכיל בתוכו סתירה, ובלוגיקה שלנו אין דרך להבינו, מושג זה נכון  ביחס לאלוהות (כמובן גם "השלמות המשתלמת" היא הופעה ואינה "תופסת" את האלוהות עצמה). בשביל להתייחס לאלוהים באופן הקרוב ביותר אנו משתמשים במונחים נפרדים, אך יודעים שיש לשניהם נקודת צירוף נסתרת.

העולם צועד תמיד אל תיקונו המלא. תהליך ההיסטוריה הוא התקדמות העולם לעבר גאולתו. בגאולה השלמה יהיה מצב בו האלוהות תתגלה באופן השלם ביותר ולא יהיה צורך בחיסרון. מצב זה יוצר שאלה: אם ייעלם החיסרון, כיצד תמשיך להתקיים ההתעלות? האם כאשר מגיעים ל"סוף הדרך" אין עוד לאן להתקדם?

הקביעה שיש התפתחות רק במקום בו יש חיסרון, היא תפיסה מוטעית המתקיימת רק במציאות העכשווית. אולם בגאולה נגיע לידי תפיסה בה יש שלמות משתלמת. שלמות גמורה שיכולה להמשיך ולהתעלות גם ללא חיסרון. במצב זה העולם ימשיך להשתכלל, אך יספיק הזיכרון שפעם, לפני הגאולה, היה חיסרון, ולא יהיה צורך בחיסרון ממשי בשביל ההשתכללות.

לאחר שהצגנו את מערכת השלמות וההשתלמות, נדון בהופעות נוספות שיכולות להיווצר דווקא מתוך העולם בו האלוהות לא מתגלה בשיא כוחה.

לאלוהים אכפת

אלוהים כשלמות גמורה נמצא בכל מקום, אולם באופן שכזה לא יכולה להתגלות הנתינה לזולת, שהרי בעולם שכולו הוא, אין עוד מלבדו, ובמצב זה הנתינה של הבורא לזולת הופכת להיות פעולה פנים-אלוהית. בבריאת העולם צמצם הבורא את כוחו, וגילה רק חלק ממנו, מתוך כך נוצר עולם שאינו חווה את עצמו כמושלם. האדם חי בתחושה שהוא אינו שלמות גמורה, ודווקא מתוך כך הוא מסוגל לתת משלו לשני. מתוך מעשיו של האדם מתגלה אלוהים גם כ"אִכְפַּתְנִיק".


 


שבחו של הבורא מופיע מתוך מעשי הבריאה. רק כאשר האדם מטיב לחברו, מתברר שבמקור העולמות יש רצון להטיב; כאשר האדם סולח ומוחל לחברו מתבאר שאלוהים הוא רב-חסד.

בהבנה עמוקה מתברר שכאשר האדם מגלה הופעות חדשות בהאלוהות האין-סופית, מקבלים מעשיו ערך אין-סופי, כיון שכל מעשה שלו, ולו הקל שבקלים, מתאגד לצרור המעשים בהם משתכללת ההופעה האלוהית[3]. הבנה זו מחוללת מהפך במשמעות שניתנת לאדם בעולם. קביעה זו נלחמת כנגד גישות הטוענות לחוסר משמעות לבריאה, המותירות את האדם ואת בחירתו כחסרי פשר (ומכאן הדרך להפקרות מוסרית קצרה מאוד). כמו כן היא נלחמת כנגד הגישות הטוענות שייעוד העולם הוא לגלות שהכול אלוהות, ומתוך כך להימחק ולהתאיין.

הבריאה יכולה למלא את תפקידה רק מתוך נאמנות לדרך הפשוטה הרואה את העולם כדבר אחר מהאלוהות עצמה. התוכנית האלוהית שבגינה נברא העולם תתקיים רק אם המבט האנושי יישאר. אם תנסה הבריאה לחרוג לעמדה שהכול אלוהות, יאבדו מייד מושגי הטוב, הנתינה ההשתכללות וכו' את תוקפם, ובזה תחדל להופיע התוספת שעולה מהבריאה.

בחז"ל נמצאות שתי עמדות הפוכות בשאלה האם הבריאה נעשתה בשביל ה' או בשבילנו. מצד אחד נאמר: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו" (משנה אבות, ו, יא), כלומר הבריאה היא "צורך גבוה"; אולם מצד שני נאמר שהעולם נברא בשביל האדם: "עלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו" (עץ חיים, כללים, א), ונאמר במדרש (ויקרא רבה, יג): "וכי מה אכפת להקדוש ברוך הוא אם שוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף? הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן הבריות". במחשבה ראשונית יש כאן סתירה בלתי ניתנת לפתרון, אולם כאשר מבינים שהעולם והאדם הם הופעה מצמצמת של האלוהות, הסתירה נעלמת. הסתירה נובעת רק ממחשבה ששמה את הבורא כנגד הבריאה, אך בתפיסה מתוקנת הנתינה לברואים והשבח לאלוהים הם שני צדדים של אותו מטבע. הבריאה היא השתלמות הנובעת מדבקות בשלמות. מכיוון שהעולם הוא הופעה מצמצמת של האלוהות, ככול שהוא ידבק יותר במקורו, כך העולם יתקדם וישתכלל וכך האדם יהיה מושלם יותר. התקדמות והשתפרות זו משלימות את כבוד הבורא.
המצוות אינן נותנות לבורא כלום, הן רק מתקנות את האדם, אך תיקון זה מוסיף משהו לשלמות האלוהית[4].

 עבודת ה' מקרבת את האדם למקורו. כשהאדם משתלם, מתגלה צד נוסף באלוהות - אלוהים מתגלה כמשתלם.  

סיכום

ראינו שבהכרת אלוהים מגושמת אין אפשרות למצוא טעם לבריאה. לעומת זאת כאשר מבינים שכל התארים שלנו לאלוהים אינם תופסים את עצמותו, מתברר שהבריאה מוסיפה הופעות חשובות באלוהות שלא היו יכולות להתגלות בלעדיה.

לקריאה נוספת על משמעות החיים ומטרת הבריאה לחץ כאן.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "מטרת הבריאה לאור אמונת הייחוד" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו)


[1] הרמב"ם עמד על עניין זה במורה נבוכים ח"ג פרק כו.

[2] וכך כותב רבי עזריאל מגירונה על נושא זה (ביאור עשר הספירות על דרך שאלה ותשובה, שאלה שלישית): "אין סוף הוא שלמות מבלי חסרון. ואם תאמר שיש לו כח "בלי גבול" ואין לו "כח בגבול" - אתה מחסר שלמותו". האלוהות היא שלמות גמורה, ובאופן פשטני אין שום דבר גבולי ומצומצם, ואולם למעשה אין-סוף כזה, שחסרים לו כל הדברים הסופיים, הוא רחוק מלהיות אין סופי. מכיוון שהאלוהות היא שלמות גמורה יש בה גם את כל הצדדים הסופיים, ואולם במקור המציאות המצומצמת יש אור אין סוף, כלומר גם מה שאצלנו ניראה כמצומצם במקורו אינו כזה. אפשר לומר שכל המציאות המצומצמת נמצאת בצורה אין סופית במקורה האלוהי.

[3] אורות הקודש ב, עמוד תקלא.

[4] שם עמוד תקל.

[5] כמובן, כפי שכתבנו לעיל, הכוונה להוספה שאינה נובעת מחיסרון, דבר שקשה לנו להבין. הרעיון שהבריאה מוסיפה משהו לאלוהים נכתב כבר בספר הבהיר (סימן קפה) שם נאמר שעבודת ה' מחזקת את הכוחות האלוהים. הרמב"ן בפירושו על התורה (שמות, כט, מו) השתמש לראשונה במונח "עבודה צורך גבוה" לעניין זה: "יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר, ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול". הרמח"ל חידש, שמשמעותה של עבודה זו היא בכך ששמו של הקב"ה מתגלה באופנים נוספים שלא היו יכולים להופיע ללא העולם (קל"ח פתחי חכמה, פתח ד, חלק ב, הבחנה ב): "אי אפשר לומר יחוד אלא אם אומרים השליטה הגמורה בלי שום מונע, ואז ממילא אם ירצה לפרט ענין זה לגלותו בפועל יעשה המונע ואח"כ יבטלהו". 



הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.