מאת צוות האתר
בעיית הרע, או "שאלת הרע בעולם", היא כנראה השאלה הקדומה והטעונה ביותר כלפי האמונה באלוהים. תמציתה של שאלה זו היא, אם אלוהים הוא טוב ומטיב וכל-יכול, מדוע קיימים רוע וסבל בעולם? מדוע אלוהים יוצר וגורם את הרע, או לפחות מאפשר לו להתקיים? מדוע יש מציאות של צדיק ורע לו?
הפילוסוף ג'ון מקי ניסח שאלה זו כטיעון שנועד להפריך את קיומו של האל התאיסטי. לדבריו, שלוש ההנחות הבאות אינן יכולות להתקיים בו זמנית:
1. האל טוב ומטיב.
2. האל כל-יכול.
3. יש רע בעולם.
לפי מקי, לא ייתכן שכל שלושת הטענות האלה נכונות, משום שאם האל הוא טוב ומטיב – הוא לא ירצה שיהיה רע בעולם; אם האל הוא כל-יכול - הוא יכול לעשות שלא יהיה רע בעולם; ולכן, אם הנחות 1 ו-2 נכונות, לא אמור להיות רע בעולם. המאמין חייב לכאורה לוותר לפחות על אחת משלוש ההנחות הללו, ולטעון שהאל אינו טוב ומטיב, או שאינו כל-יכול, או שאין רע בעולם. ומכיוון שנראה שעל ההנחה השלישית אין מחלוקת, ויש רע בעולם, בהכרח צריך לוותר על אחת משתי התכונות המיוחסות לאל התאיסטי - הטוב או היכולת. לפי זה, או שהאל יכול למנוע את הרע אבל אינו רוצה (ואז הוא רע), או שהוא רוצה אבל לא יכול (ואז הוא חלש), או שהוא לא רוצה ולא יכול - ותיאורים כאלה אינם תואמים כלל את הגדרתו של האל התאיסטי. מקי ראה אפוא בבעיית הרע לא רק שאלה, אלא הפרכה לוגית לקיום האל.
טיעונו של מקי הופרך על ידי פילוסופים אחרים, בעיקר נלסון פייק ואלווין פלנטינגה. הללו ערערו על ההנחה שלו לפיה אל טוב ומטיב לא ירצה שיהיה רע בעולם. גם אל טוב ומטיב וכל-יכול עשוי לאפשר את קיומו של הרוע - אם יש לקיומו סיבה מוצדקת. ייתכן מבחינה לוגית שלאל יש סיבה מוצדקת לאפשר את קיום הרע בעולם, גם אם איננו יודעים מה היא, ולכן אין סתירה בין שלוש ההנחות של התאיזם.
אם כן, בעיית הרע אינה מפריכה לוגית את קיום האל. אולם עדיין היא נשארת בגדר שאלה: מה יכולה להיות אותה הסיבה המוצדקת שבגללה מאפשר האל לרע להתקיים בעולם?
במאמר זה נעסוק בתשובות השונות לשאלה הזו. אולם עוד לפני כן חשוב להציג את הגישה הנקראת תאיזם סקפטי (skeptical theism). גישה זו מטילה ספק ביכולתנו להבין את דרכיו של האל ולחוות עליהן דעה. טיעונה המרכזי הוא שגם אם איננו מצליחים לראות שום הצדקה לקיומו של הרע בעולם, אין זה אומר שלא קיימת הצדקה כזו. אנו נמצאים בנקודת מבט כה מוגבלת ומצומצמת, שאין לנו אפשרות לחוות דעה לגבי מניעיו של האל והצדקתם.
תארו לכם שילד צופה במשחק שחמט בין שני רבי-אומנים עולמיים. אחד השחקנים מבצע מהלך שנראה לילד בלתי הגיוני בעליל. ככל שהוא מהפך במחשבתו, הוא אינו מצליח למצוא שום הצדקה למהלך הזה. האם יכול הילד לטעון שהמהלך אכן חסר הצדקה? התשובה היא שלילית - הילד אינו נמצא בעמדה המאפשרת לו לטעון זאת. לילד יש בסך הכל הבנה בסיסית של חוקי השחמט, בעוד רב-האומן צופה עשרות מהלכים קדימה. צודק הילד בכך שהוא עצמו אינו רואה שום הצדקה למהלך, אולם הוא טועה בטענתו שאם הוא לא רואה הצדקה – אזי באמת לא קיימת הצדקה. תיתכן הצדקה כזו שהוא אינו מעלה כלל בדעתו, וחוסר יכולתו לחשוב עליה נובע ממגבלתו שלו, לא מזו של אומן השחמט.
דוגמא נוספת: אדם מציץ דרך חור בקיר לתוך מחסן גדול, חשוך ומלא ברהיטים. כאשר הוא נשאל אם יש נמלים במחסן, הוא משיב שאינו רואה שום נמלה. האם ניתן להסיק מכך שאכן אין נמלים במחסן? גם כאן התשובה שלילית - מנקודת מבטו המוגבלת של האיש, אין לו שום אפשרות לקבוע זאת. בהחלט יתכן שישנן נמלים במחסן, שאין הוא מסוגל לראות ממקומו הנוכחי.
יחס דומה קיים בין נקודת המבט האנושית לבין זו של אלוהים. יכול אדם לומר בכנות שאינו מוצא שום הצדקה אפשרית לקיום הרע בעולם, אולם אין אפשרות לקפוץ מכך למסקנה שאכן לא קיימת הצדקה כזו. האדם הוא קטן ונקודת מבטו מוגבלת מאוד ביחס לאלוקים, ויתכן שלאל יש הצדקות שונות שהאדם אינו מתחיל להעלות בדעתו.
הפילוסוף ויליאם אלסטון ציין שש מגבלות של ההכרה האנושית כאשר היא מנסה לעסוק בשאלות כאלה:
1. מחסור בנתונים רלוונטיים.
2. מורכבות גדולה מעבר ליכולתנו לטפל בה.
3. קושי לקבוע מהו אפשרי ומהו נחוץ מבחינה מטאפיזית.
4. בורות לגבי הטווח המלא של האפשרויות.
5. בורות לגבי הטווח המלא של הערכים.
6. מגבלות של יכולתנו לבצע שיפוט ערכי שקול היטב.
במילים אחרות, אנחנו פשוט לא בעמדה שמאפשרת לנו לשפוט את אלוהים. אם ילד קטן אינו מסוגל להבין את מחשבותיהם ומניעיהם של הוריו, קל וחומר שאין לנו כל אפשרות להבין את דרכי האל, "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיהו נה, ט). זהו למעשה גם מענהו של ה' לאיוב כאשר הוא מתגלה אליו לבסוף: במקום להשיב על שאלותיו הוא ממחיש לו באמצעות הצגת גדולתו עד כמה מגוחכת יומרתו של איוב להבין את דרכי האל ולשפוט אותו. מתוך מודעות זו למגבלות של הבנתנו, ניגש לבחון כמה מההסברים האפשריים לקיומו של הרע בעולם. על כל הסבר כזה ניתן להקשות, אולם כאשר מצרפים אותם יחד נראה שניתן לכסות באמצעותם את רוב מקרי הרע שבעולם, עד שהקושי התאולוגי מצטמצם באופן משמעותי.
ראשית כל ראוי לשאול: האם באמת יש כל כך הרבה רוע בעולם? הרמב"ם למשל (מורה נבוכים ג, יב) טוען שהתבוננות בלתי משוחדת במציאות תראה בבירור שהטוב גדול בהרבה מהרע: רוב האנשים, לאורך רוב הזמן, אינם חולים, אינם מותקפים, אינם מורעבים ואינם סובלים ייסורים. מלחמות, אסונות טבע ומחלות הם אירועים חריגים, ואילו המצב הנורמלי הוא בריאות ושלום. לרוב האנשים בעולם מתאפשר לפחות קיום בסיסי סביר, ולרבים מהם גם הרבה מעבר לזה. הבעיה היא שאנשים אינם שמחים בחלקם, אלא שואפים תמיד לקבל יותר, ומצטערים כאשר אינם משיגים את מבוקשם; בעיה נוספת היא שהם מתייחסים לטוב כאל מובן מאליו, ולכן מבחינים ברע יותר מאשר בטוב. אדם שסובל ממחלה, נפגע פיזית או כלכלית או חווה אובדן עשוי להרגיש כאילו העולם כולו הוא רע, אכזרי ומושחת, אבל זהו רק ביטוי לתחושה אישית שאינה משקפת את המציאות האמיתית. אנשים שואלים איפה היה אלוקים בשואה, אולם מתעלמים מכך שהשואה נמשכה שנים ספורות, ואילו לאורך כל אלפי השנים האחרות של ההיסטוריה האנושית לא היתה שואה (היו מלחמות ומעשי טבח אחרים, כמובן, אבל הם מיעוט מכלל הזמן). אנשים זועקים על תינוק שמת בנסיבות טרגיות, ומתעלמים מכך שרוב התינוקות שורדים ומגיעים לבגרות.
גישה זו אינה מבטלת לחלוטין את בעיית הרע, אלא מצמצמת אותה למימדיה הנכונים; הסבל גורם לאדם להרכיב משקפיים שחורים ולראות הכל בשחור, כאשר בפועל העולם הוא טוב ברובו הגדול. אז מדוע בכל זאת קיימים בו סבל ורוע, גם אם הם מיעוט? הרמב"ם טוען שזהו חלק מהותי מהיותו של העולם חומרי, שכן החומר הוא מוגבל במהותו, ומגבלותיו מובילות בהכרח לכמות מסוימת של סבל. לברוא עולם חומרי שאינו כולל את תכונות החומר זוהי סתירה בהגדרות, ולברוא עולם שאינו חומרי היה עומד בניגוד לתוכניתו של האל. אפשר לשאול מדוע האל בחר לברוא עולם חומרי, אולם מרגע שמקבלים את העובדה שמסיבותיו שלו הוא החליט לעשות כך, יש להבין שמידה מסוימת של רוע וסבל היא חלק בלתי נמנע מעולם כזה.
בלשונו של לייבניץ, העולם הנוכחי הוא הטוב ביותר מכל העולמות האפשריים. הכוונה היא שבמסגרת התנאים שנקבעו לפי תכליתו, הוא אכן מתנהל בצורה הטובה ביותר. אנשים רבים חושבים אולי שאילו הם היו מנהלים את העולם, היו יכולים לשפר אותו ולצמצם את מידת הסבל שבו, אבל אילו היו מנסים לעשות זאת בפועל בודאי היו נכשלים בכך.
בנוסף לכך, צריך לזכור שאיננו יכולים להעריך כמה סבל קיים בעולם, כי איננו יודעים כיצד בדיוק חווים אנשים אחרים את הקשיים והסבל שלהם. למשל, מנקודת מבטנו נראה שהחיים בעולם העתיק היו קשים מנשוא - אנשים היו נתונים לרעב, מגיפות ומלחמות, נאלצו לעבוד קשה מאד כדי לפרנס את עצמם, סבלו מתמותת תינוקות גבוהה ותוחלת חיים נמוכה, וכן הלאה. אולם סביר להניח שאותם אנשים לא הרגישו שהם סובלים יותר מאיתנו; מבחינתם, אלה היו החיים, זו היתה המציאות, וכשאין ציפיות למשהו אחר - לא קשה במיוחד להשלים עם הקיים ואף לשמוח בו. חייהם נראים לנו נוראיים פשוט משום שאנו מכירים מציאות אחרת, טובה יותר; באותה מידה יתכן שאנשים בעתיד יחשבו שהחיים שלנו, עם המחלות, המלחמות, המיסים, גיוס החובה וכדומה, היו גיהנום עלי אדמות בהשוואה לחייהם שלהם. אבל אנחנו איננו מרגישים כך בדרך כלל, משום שאנו רגילים למצב הקיים. יתכן אם כן שמידת הסבל של אנשי העבר לא היתה גדולה כפי שנדמה לנו. אפילו בזמננו, כאשר אנו רואים אנשים שעוברים חוויות קשות, איננו יודעים באמת עד כמה הם סובלים; יתכן שבשעת מעשה חלקם מוצאים בעצמם כוחות נפש גדולים שמקילים על סבלם ומפחיתים אותו. כך שטענות שלפיהן העולם "מלא בסבל" נובעות בעיקר מפרשנות אישית והשלכה, ואינן מבוססות עובדתית.
בסעיף הקודם הבאנו את הרעיון לפיו הרוע בעולם קיים מכיוון שהאל חפץ לברוא עולם חומרי, שהוא בהכרח מוגבל. על התשובה הזאת אפשר להקשות: וכי האל הכל-יכול אינו יכול לברוא עולם חומרי שאינו מוגבל, או עולם מוגבל שאינו חסר, וכן הלאה?
כאן ראוי להבהיר נקודה שתלווה אותנו לאורך כל הדיון. כשאנחנו דנים על האל, איננו דנים על עצמותו ומהותו, שהיא מעבר ליכולת השגתנו, אלא רק על האופנים בהם הוא מתגלה אלינו. אלוקים כשלעצמו הוא מעבר לכל מגבלה והגדרה, אולם האל המתגלה פועל תמיד במסגרת מגבלות לוגיות וחוקיות מסוימת. הוא אינו מתגלה ככל-יכול באופן מושלם.
כך למשל, בתנ"ך מתואר ה' כבעל כוח רב לאין-שיעור, וביכולתו לברוא את העולם, לנהל אותו, לחולל ניסים, לגמול שכר ועונש וכן הלאה, אבל לא נאמר שהוא כל-יכול. אדרבה, לא פעם נראה שהאל ניחם על מעשיו או מצטער כביכול על אירועים מסוימים, בעוד שאילו היה כל-יכול ניתן היה לצפות שימנע אותם. אמנם אין להבין תיאורים אלה כפשוטם, ובוודאי שלא כמתייחסים לעצמותו של האל, אבל הם משקפים את אופן התגלותו אלינו במציאות.
גם חז"ל הגבילו את יכולתו של ה', וקבעו: "הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ב), דהיינו בחירתו החופשית של האדם וההכרעה האם להיות ירא שמים או לא, מסורות לאדם בלבד ואינן בשליטתו של ה'. ה' כביכול הגביל את עצמו מרצונו כדי לאפשר חופש בחירה לאדם.
הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק טו) הציב מגבלות נוספות על יכולתו של האל, וטען שהוא אינו מסוגל ליצור סתירה לוגית, כמו משולש עם ארבע צלעות, או לעשות דברים המקטינים אותו או פוגעים בו, כמו להרוג את עצמו או לברוא עוד אל כמוהו. לדבריו, יש דברים שהם נמנעים מטבעם ואפילו האל אינו יכול לשנותם.
למעשה, מושג הכל-יכולת מוביל בעצמו לסתירות לוגיות, כמו אלה המתבטאות בשאלה הידועה, "האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?". מכיוון שכך, אין סיבה לייחס לאל המתגלה תכונה זו. האל בעצמיותו הוא אמנם כל-יכול ומעבר לכל הבנה ולוגיקה, אבל האל הפועל במסגרת העולם והמציאות אינו חורג מכללי ההיגיון, וממילא מגביל את כוחו.
ממילא, גם אם נקבל את הטיעון של בעיית הרע ונסכים שהאל אינו כל-יכול, אין זה פוגע בתאיזם או מוביל לביטול האמונה באל. יתכן שהאל אמנם רוצה להיטיב, אבל האפשרויות העומדות בפניו במסגרת המציאות המוחשית מוגבלות מסיבות מסוימות, ולכן הוא נאלץ לאפשר את קיומו של רע בעולם. למעשה, רוב ההסברים שנראה בהמשך מניחים זאת במובלע - למשל, לפי ההסבר של בניית הנשמות, נראה שאלוקים אינו יכול "להקפיץ" את בני האדם ישר למצב של "נשמות בנויות" בלי שיעברו קשיים וסבל. לפי ההסבר של בחירה חופשית, נראה שאלוקים לא יכול לברוא עולם שבו גם יש לאנשים בחירה חופשית, וגם כולם בוחרים בטוב ואין סבל. וכן הלאה.
נראה אפוא שהצגת הכל-יכולת כתנאי הכרחי לקיומו של אלוקים, היא איש-קש; גם המאמינים התאיסטים עצמם אינם מייחסים לאל המתגלה כל-יכולת מוחלטת, וממילא ההצבעה על מגבלות ליכולתו אינה פוגעת באמונתם.
נעבור כעת לכמה הסברים אפשריים לקיומו של הרע.
אחד ההסברים המרכזיים הוא, שקיומם של הרע והסבל בעולם נחוץ כדי לפתח באדם ובאנושות תכונות חיוביות מסוימות - לבנות את נשמותיהם. תארו לכם עולם דמוי גן עדן, שבו כולם שרויים בשלווה, רובצים במנוחה ואוכלים ענבים להנאתם. בעולם כזה לא היתה התפתחות או יצירה כלשהי, לא היה מקום לפעילות מוסרית, לתיקון המידות, להתגברות ולהתעלות. כל ההתקדמות והיצירות האנושיות הושגו מתוך התמודדות עם הסבל והרוע שבעולם: הללו מחשלים את האדם, מציבים לו אתגרים וניסיונות, מדרבנים אותו למצוא דרכים להתגבר עליהם, מאלצים אותו לחשוב, להעמיק ולבחון את עצמו ואת עולמו, מבררים עד כמה הוא נאמן לערכיו ועקרונותיו, מעוררים בו מחשבות ותהיות קיומיות המעשירות את נפשו, מעניקים לו השראה ליצירות שונות – מהטכנולוגיה ועד לאומנות, ועוד. חישבו על גדולי הצדיקים ואנשי המופת בתולדות האנושות: הם הגיעו למדרגותיהם הראויות להערצה רק מתוך יחסם לרוע ולסבל שסביבם ומאבקם בהם. חישבו על היצירות הגדולות של התרבות האנושית: אין בהן אחת שאינה קשורה בדרך כלשהי למאבק כנגד קשיי הקיום. עולם ללא רוע וסבל היה עולם עצל, מנוון ונהנתני, שאולי היתה בו הנאה מרובה, אבל לא יצירה והתקדמות.
גם ברמה האישית, ישנם אינספור סיפורים על אנשים שצמחו מתוך התמודדות עם קשיים וסבל, בין אם מדובר במחלות, נכויות, אובדן, מצוקה או ניסיונות אחרים, אנשים שמעידים על עצמם שדווקא הייסורים שחוו הפכו אותם לאדם טוב יותר, רגיש ואכפתי יותר, בעל מוטיבציה גבוהה יותר וכן הלאה. ייסוריו של אדם מסוים גם מאפשרים לאחרים לסייע לו ולעזור לו, ובכך לפתח את תכונותיהם המוסריות.
הרווח מקיומו של הרע בעולם, לפי הסבר זה, בא לידי ביטוי כבר בעולם הזה, כאשר מביטים עליו מנקודת מבט רחבה ורואים את התקדמותם של יחידים ושל האנושות שהושגה בזכותו. על אחת כמה וכמה אם רואים בעולם הזה רק שלב קצר וחולף בקיום, שלאחריו מגיע העולם הבא הנצחי שכולו טוב – הרי שאפשר בהחלט לראות את ההצדקה לפיה פרק זמן קצר של סבל ישמש כדי לבנות את נשמתו של האדם ולהעניק לו טובה נצחית.
חלק גדול מהרוע והסבל שבעולם הוא מעשה ידיהם של בני האדם, ונובע מבחירתם החופשית. בכל הנוגע לסבל שאנשים גורמים אחד לשני, כמו מלחמות, אלימות וכדומה, הדבר ברור מאליו; כך גם לגבי סבל שאדם גורם לעצמו על ידי חוסר זהירות, תזונה לא נכונה וכיוצא בזה. אולם גם כאשר מדובר בסבל הנובע מכוחות הטבע שאינם בשליטתו של האדם, כמו מחלות ואסונות שונים, פעמים רבות ניתן היה למנוע אותו על ידי התנהגות נכונה.
לפי הסבר זה, הבחירה החופשית היא מתת מיוחדת שהעניק האל לבני האדם, ויש לה ערך מיוחד. הוא יכול לשלול אותה מהם, אולם אז לא יהיו בני האדם יותר מאשר רובוטים. הוא יכול להתערב בכל פעם שמישהו עומד לפגוע בזולת ולמנוע זאת, אולם אז לא תלמד האנושות להשתמש בכוח הבחירה לטובה. למעשה, לא יהיה כל משמעות לבחירה המוסרית בטוב אם לא קיימת גם האופציה האחרת, של הבחירה ברע. לכן כדי לאפשר את הפן המוסרי של האנושות האל מאפשר לאנשים גם לעשות עוול לעצמם ולזולתם. הוא נותן לאנושות ללמוד בעצמה את משמעות חופש הבחירה, גם אם הדבר כרוך בנפילות ובכאבים – כמו הורה שמלמד את ילדו הפעוט ללכת לבד במקום לשאת אותו על ידיו. העולם הזה יכול להיות גיהנום או גן עדן עלי האדמות - הדבר תלוי בבחירתם של בני האדם. וכאשר נבין את משמעותו של חופש הבחירה ואת האחריות שהוא מטיל עלינו, נפסיק לשאול באופן פסיבי למה יש רע בעולם ונתחיל לפעול בעצמנו לצמצומו.
כמו כן, גם כאשר יש סבל היחס כלפיו נתון במידה רבה לבחירתו של האדם. חלק משמעותי מהסבל שעובר האדם אינו גופני אלא נפשי, ונובע מהאופן בו הוא מתייחס לדברים. כאשר קורה למישהו אסון, פעמים רבות הוא יכול לבחור האם להישבר ולשקוע בדיכאון ובייאוש, או להסתכל על הדברים בצורה שמקהה את הכאב ומשתמשת בו דווקא כמנוע לצמיחה. האמונה הדתית למשל יכולה להעניק לאדם נקודת מבט חיובית ואופטימית, שתקל עליו להתמודד עם סבלו, עד שהוא מסוגל לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. גם שיטות פילוסופיות ורוחניות אחרות מציעות דרכים להפחתת הסבל וביטולו. יש להבדיל אפוא בין האירועים האובייקטיביים לבין יחסו של האדם אליהם, ואז יתברר שבמידה רבה הסבל נמצא רק "בראש" ואין לייחס אותו לאלוהים אלא לבחירת האדם.
ראינו לעיל את ההסבר לפיו הסבל בעולם נועד לבניית הנשמות. האפשרות הבאה מרחיקת לכת יותר: לא רק שהקשיים של העולם הם מסלול לבניית הנשמות, אלא שכל אדם שבא לעולם עושה זאת מתוך בחירה ורצון לעבור את כל הסבל שהוא חווה במהלך חייו.
לפי אפשרות זו, העולם הזה הוא מעין מסלול מכשולים או תוכנית אימון. נשמות מהעולם העליון בוחרות לרדת אליו דווקא כדי להתנסות בתחושות וחוויות שונות שאינן זמינות להן שם, וביניהן גם קשיים, ייסורים, סבל וכדומה. זאת כדי להעמיק את החוויה הקיומית שלהן, כדי להוכיח את עמידתם בניסיון, כדי לתקן את המציאות או מסיבה אחרת. כל נשמה "חותמת" מראש על כך שהיא מוכנה להתנסות בקשיים השונים של המציאות הארצית, ואולי אף מאשרת את המסלול המדויק שהיא עתידה לעבור על כל התחנות והניסיונות שבו. כמובן שחלק מהניסיון הוא שכחת העולם העליון והבחירה, מה שהופך את הקשיים למאתגרים יותר - הרי אילו היה האדם זוכר כל הזמן את טיבה האמיתית של ההתנסות, היא היתה נפגמת והניסיון היה חסר משמעות. אולם בפועל כל אחד בחר לעצמו את הסבל הזה מרצונו, ואין סיבה להשליך אותו על האל ולהתלונן עליו.
בהתאם לכך כתב האדמו"ר מראדזין, ר' יעקב ליינר, בפתיחה לספרו בית יעקב (עמ' כב), שכל חיי העולם הזה ביחס לעולם הבא אינם אלא כמו חלום. הרי זה כמו שישאלו אדם האם הוא מוכן לחלום חלום שבו יעברו עליו 70-80 שנה מלאות סבל וייסורים, מבלי שיזכור שמדובר בחלום; אם יעמוד בניסיון יזכה לאחר שיתעורר לשכר גדול ועצום. לא כולם היו מסכימים להיכנס לניסיון שכזה, אולם אם אנחנו נמצאים פה בעולם הזה - הרי שהסכמנו...
הסבר זה עשוי להיראות דמיוני ללא מעט אנשים, אולם אין בו שום דבר מופרך או בלתי אפשרי, והוא ממחיש שוב עד כמה תפיסת המציאות שלנו מצומצמת ואינה מאפשרת לנו לשפוט את מניעיו של אלוהים. אותם ייסורים שאנשים בעולם הזה מתחננים להינצל מהם, ייתכן שבעולם העליון הם התחננו לקבל אותם. אם אנשים בעולם הזה מוכנים לצאת למסעות קשים ומפרכים בשביל החוויה הייחודית, או להתגייס ליחידות קרביות למען המולדת למרות הקושי והסיכון שבכך, בהחלט ייתכן שנשמות מהעולם העליון בוחרות לרדת לעולם הזה ולעבור בו את מה שהן עוברות, וממילא זה שהאל מאפשר זאת אינו עוול אלא הזדמנות.
האמונה בקיומו של העולם הבא אינה מבטלת את בעיית הרע, אבל היא מכניסה אותה לפרופורציות. אם תופסים את החיים בעולם הזה כסך קיומו של האדם, שלאחריו מגיע החידלון בלבד - הרי שקשה מאוד להסביר איפה הטוב והצדק בחיים מלאי סבל וייסורים, או בכאלה המגיעים לקצם בגיל צעיר. אולם אם רואים בעולם הזה רק פרק זמן קצרצר מתוך סך קיומו של האדם, תקופה קצרה של סבל שלאחריה מגיעים לאושר נצחי - הרי שקל בהרבה להצדיק את הקשיים שבתקופה זו. הרי אנשים רבים מוכנים לסבול למשך זמן קצר כדי לזכות לטובה גדולה וממושכת מאוחר יותר, בין אם מדובר בטיפול רפואי כואב או בעבודה מאמצת אך רווחית.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "שאלת הרע בעולם" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).