מהי אמונה


בחר סגנון מאמר:

מאת הרב משה רט

אמונה היא תחושת שכנוע. אם אני מאמין במשהו, פירוש הדבר הוא שאני משוכנע שהוא נכון. לאמונה יכולים להיות תכנים רבים ושונים, החל מנושאים יומיומיים ("אני מאמין שנצליח למצוא את הארנק האבוד", "אני מאמין שאיציק לא משקר לי", "אני מאמין שג'ורג' יהיה נשיא מוצלח יותר מביל"), דרך נושאים פחות שגרתיים ("אני מאמין שיש חייזרים", "אני מאמין שקנדי נרצח על ידי ה-FBI"), ועד לנושאים פילוסופיים ודתיים ("אני מאמין שהפלה אינה מוסרית", "אני מאמין באלוקים").

בניגוד לטענה הנשמעת לעתים קרובות, אמונה אינה רגש. רגש הוא תחושה שאינה טוענת בהכרח משהו על המציאות האובייקטיבית. אם אני מרגיש פחד כשאני רואה ג'וק, לא נובע מכך בהכרח שג'וקים הם יצורים מפחידים באופן אובייקטיבי. אם אני מרגיש אהבה כלפי אדם מסוים, אין בכך אמירה כלשהי על טיבו ותכונותיו של אותו אדם. אנשים שמרגישים אחרת, שאינם פוחדים מג'וקים ואינם אוהבים את אותו אדם, אינם חלוקים עלי לגבי המציאות; הם פשוט מרגישים אחרת כלפיה, ועל טעם וריח אין להתווכח. אין כאן צודק וטועה, נכון ולא נכון. כאשר אני מאמין, לעומת זאת, אני משוכנע שהדבר שאני מאמין בו נכון באופן אובייקטיבי. בכל אחת מהדוגמאות שהובאו לעיל, אם מישהו מאמין אחרת ממני, הרי שיש בינינו מחלוקת אמיתית לגבי המציאות. אני חושב שהמציאות היא א' והוא חושב שהיא ב'. כל אחד מאיתנו סבור שהוא צודק ושהשני טועה. האמונה היא אמנם תחושה אישית, שאחרים אינם שותפים לה בהכרח, אבל התוכן של האמונה הוא במקרים רבים אובייקטיבי, שכן היא עוסקת במציאות האובייקטיבית. אין לבלבל בין הסובייקטיביות של תחושת האמונה, לבין האובייקטיביות של התוכן שלה.

אמונה אינה מצב בינארי של שחור ולבן, מאמין או לא מאמין. מדובר למעשה בספקטרום המכיל רמות שונות של שכנוע. בקצה האחד שלו נמצאת שלילת השלילה – אני מאמין שדבר מסוים הוא בגדר האפשר, שהוא אינו מופרך לחלוטין. זו הרמה המינימלית של אמונה. בקצה השני של הספקטרום נמצאת האמונה השלמה – אני מאמין בוודאות מוחלטת שדבר מסוים הוא האמת, ואין לי שמץ של ספק בכך. זו הרמה המקסימלית של האמונה. בין זו לזו נמצאות רמות שונות של אמונה ושכנוע – יש דבר שאני משוכנע בו יותר, יש פחות, יש דבר שאני משוכנע במידה רבה של ודאות שהוא נכון אבל יש לי ספקות לגביו, וכן הלאה.

חשוב להבין את ההגדרה הזו ולהכיר בקיומו של אותו ספקטרום אמוני, כדי להבין שההצהרה "אני מאמין ש..." אינה מבטאת בהכרח ודאות מוחלטת וחד-משמעית. פירושה של הצהרה כזו הוא שהאדם המשמיע אותה משוכנע באמיתות דבריו, אבל אין זה אומר באיזו מידה הוא משוכנע בכך. ייתכן שיש לו ספקות, הוא מודע לכך שהוא עלול לטעות, ולא בטוח שהיה מהמר על נכונות דבריו בכל כספו, או אפילו בחלק ניכר ממנו. אף על פי כן, ברגע שהוא משוכנע שקיימת לפחות אפשרות סבירה שהדבר נכון, הרי הוא יכול לומר שהוא מאמין בכך. אפשר להאמין במשהו גם אם לא בטוחים במאה אחוז שהוא נכון.

האמונה כבסיס הידיעה 

כאן אנו מגיעים לשאלת ההבדל שבין אמונה לידיעה. מה ההבדל בין להאמין שא' נכון, ובין לדעת שא' נכון? בדרך כלל התשובה תהיה שהידיעה כוללת את מה שמבוסס על הוכחות ברורות ואין בו ספק, ואילו האמונה כוללת את מה שלא ניתן להוכיח בבירור. כך למשל יכול אדם לומר שהוא יודע שהשמש זורחת כרגע, שציפורים יכולות לעוף ושלונדון היא בירת אנגליה, משום שדברים אלו מוכחים וברורים ללא ספק; לעומת זאת, הוא מאמין שמחר ירד גשם, שלציפורים יש תודעה ושיש חיים לאחר המוות, משום שדברים אלו אינם מוכחים בבירור.

אלא שלמעשה הבדל זה אינו חד-משמעי, שכן מיד מתבקשת השאלה: מהי הוכחה? על מה אפשר לומר שהוא ברור ומוכח בלי כל ספק? פילוסופים כמו דקארט ויוּם הראו כיצד גם הדברים שנראים לנו ברורים ומובנים מאליהם מבוססים למעשה על הנחות יסוד בלתי-מוכחות, שאפשר בקלות להטיל בהן ספק. האם מה שאנו רואים בחושים הוא אמיתי בלי ספק? הרי אנו יודעים שהחושים עלולים לתעתע, ושגם חלומות יכולים להיראות מציאותיים ואמיתיים. מנין לנו אם כן שהמציאות סביבנו אינה חלום או אשליה? גם על ההיגיון אי-אפשר לסמוך, אפילו בדברים הבסיסיים ביותר, שכן ייתכן תיאורטית שקיים כוח כלשהו המתעתע בשכלנו ומוליך אותנו שולל מבלי שנהיה מודעים לכך. אנו מניחים הנחות חסרות בסיס רבות לגבי המציאות: שיש קשר סיבתי בין מקרים שונים, שקיימת חוקיות קבועה בטבע, שלאנשים אחרים יש תודעות הדומות לשלנו ועוד. הנחות אלו נראות לנו כמובנות מאליהן – אבל אין לנו דרך להוכיח אותן ולהפריך את כל הספקות האפשריים לגביהן. כיוון שכך, נמצא שבסופו של דבר, גם מה שאנו מכנים "ידיעה" מבוסס למעשה על אמונה. אפשר לומר על דבר שהוא מוכח במסגרת הנחות מסוימות, שאם מניחים כך וכך מתחייב מזה שהאמת היא כך וכך. אבל אותן הנחות בסיסיות עצמן הן עניין של אמונה, לא של ידיעה. ידיעה היא מושג יחסי. האמונה היא הבסיס לכול.

חשוב להיות מודעים לתפקידה הקריטי של האמונה בתחום ההכרה, משום שאחד הוויכוחים המשמעותיים ביותר של זמננו אינו עוסק בתוכן כזה או אחר של האמונה, אלא בעצם הלגיטימיות של האמונה. אנשים רבים שוללים את האמונה ככלי להכרת המציאות. לשיטתם, הטענות היחידות שראוי לקבל הן אלה המבוססות על הוכחות שנבדקו בקפדנות – בדרך כלל באופן מדעי או לוגי. כל מה שלא הוכח בצורה ברורה כזו הוא חסר משמעות ואין כל הצדקה להאמין בו. תחושות ואינטואיציות הן מבחינתן עניינים רגשיים גרידא המועדים לטעות ולא ניתן לסמוך עליהם. "אנחנו לא מאמינים בשום דבר", הם יאמרו. "אנחנו יודעים".

אבל כאמור לעיל, אין דבר כזה ידע שאינו מבוסס על הנחות, ואין הנחות שנמצאות מעבר לכל ספק. ממילא אין אדם שלא מאמין בכלום; יש אדם שאינו מודע לאמונות שבבסיס ידיעותיו. כאשר יצביעו בפניו עליהן, הוא מן הסתם ינפנף אותן הצדה בביטול, בטענה שספקנות פילוסופית כזו אינה מטרידה אותו. אבל גם אם האמונה שלו באמיתותן של הנחותיו היא חזקה ביותר, עדיין אין היא יוצאת מגדר אמונה; אנשים אחרים עשויים להאמין בהנחות אחרות, וממילא להגיע למסקנות אחרות. אין בנמצא הוכחות מוחלטות שלא ניתן להטיל בהן ספק, באף תחום שהוא. ומכיוון שתמיד קיים ספק, תמיד נדרשת אמונה כדי להכריע. בלי אמונה לא יוכל האדם להתקדם מבחינה הכרתית אפילו צעד אחד.

מעגל האור ומעגל החושך

כדי להמחיש את היחס בין אמונה לידיעה, אני אוהב להשתמש בדימוי של אדם העומד בלילה מתחת לפנס רחוב. מעגל האור שמתחת לפנס הוא התחום של הידיעה, של הדברים שניתן לראות ולהיווכח בהם בבירור. אמנם כאמור גם הם אינם חסינים מפני ספקות, אבל לפחות ברמה המעשית אפשר להתייחס אליהם כאל ודאיים כמעט לגמרי. אלא שמחוץ למעגל האור החזק נמצא מעגל רחב יותר של אור קלוש, ומעבר לו מעגל רחב עוד יותר של חושך. מעגלים אלו מסמלים את מה שהאדם אינו מסוגל לדעת בוודאות, את המקומות שהכלים הברורים שלו לא מגיעים אליהם. איך אמור האדם להתייחס למעגלים אלו?

דרך אחת היא להתעלם מהם. לטעון שבחושך אין שום דבר רלוונטי עבורנו, ושעד שתימצא הדרך להרחיב את מעגל האור ולראות בבירור מה נמצא שם – הרי שמבחינתנו אין שם כלום. החושך הוא ריק ואנחנו לא מתעניינים בו. הדרך השנייה היא לנסות לברר בכל זאת, ככל הניתן, מה נמצא בחושך. האור אמנם אינו מגיע לשם, אבל ישנן דרכים אחרות. אפשר לנסות לגשש בחושך, להקשיב, להריח, לשמוע עדויות של אנשים שחזרו משם וכן הלאה. ייתכן שעל סמך הנתונים שיתקבלו נוכל לגבש דעה מסוימת לגבי הדברים המצויים בחושך.

מעגל האור הוא המציאות המוכרת והברורה לנו. מעגל החושך הוא כל מה שאיננו יודעים ומכירים. האנשים שהולכים בדרך הראשונה הם הספקנים, אלה ששוללים כל אמונה שהיא. "או הוכחה או כלום", הם אומרים. האנשים שהולכים בדרך השנייה הם המאמינים. הם מודעים לכך שאיננו יודעים הכול ושרב הנסתר על הגלוי, אך הם אינם מוכנים להתעלם מהבלתי-נודע. זה שאיננו יכולים לדעת בוודאות מה קורה בחושך, לא אומר שאין שם שום דבר מעניין. אולי יום אחד יהיו לנו כלים ברורים לבחון בהם את החושך, ואולי יש מקומות שלעולם לא נוכל להאיר בבירור. המאמינים, על כל פנים, מעוניינים לגבש תמונת עולם רחבה יותר כבר עכשיו; לכן הם משתמשים בכלים אחרים כדי לנסות ולברר את הבלתי-נודע, ועל סמך אותם כלים הם מגבשים אמונות לגביו. ייתכן שהם יהיו משוכנעים באותן אמונות במידה גבוהה של ודאות, וייתכן שהן תישארנה עבורם בגדר אמונות סבירות בלבד, תיאוריות או השערות, אבל הם לא מוכנים להתעלם מקיומו של הבלתי-נודע רק מפני שהוא נמצא מחוץ למעגל האור. הם לא נוקטים גישה בינארית של "או הוכחה או כלום", אלא מרחיבים את ספקטרום האמונה שלהם ומציבים עליו את אמונותיהם השונות במדרג שונה של ודאות. תחומה של האמונה הוא החושך, הענן והערפל, כמו שנאמר בתורה: "ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוקים" (שמות כ, יז), וכפי שתיאר שולי רנד בשירו "ערפל":

"כל העם אשר איתי נעמדו מרחוק

בעיניהם לצנינים הייתי ולשחוק

יהיה אשר יהיה, לעצמי ממלמל

זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל

כי שמה

כי שמה

כי שמה האלוקים."

לפי האמור לעיל, מתברר במפתיע שאמונה וספק אינם סותרים זה את זה אלא להפך – אמונה יכולה להופיע רק במקום שקיים בו ספק. כאשר הדברים ברורים ומוכחים מעבר לכל ספק, אין מקום לאמונה, שכן אז קיימת ידיעה. אם אנו יודעים את העובדות אין לנו צורך באמונה, וגם אין לנו אפשרות להאמין שהמציאות היא אחרת מזו שהעובדות מציגות. רק כאשר מכרסם הספק בוודאות של הידיעה ומראה שישנן כמה אפשרויות להבנת המציאות, אז מגיע תורה של האמונה להכריע בין האפשרויות השונות. בתוך מעגל האור אין צורך באמונה; הספק הוא החושך והערפל שמעבר למעגל האור, ומי שנכנס אליו יכול להתקדם רק באמצעות אמונה. או אם ננקוט דימוי אחר, הידיעה היא קירות האבן הסוגרים על מחשבותינו ומכריחים אותן לנוע בכיוון מסוים בלי לסטות ממנו; הספק הוא הפרצות המופיעות בקירות אלה, והאמונה היא הבחירה לנוע דרך אותן פרצות.

אמונה וספקנות

כאן נשאלת השאלה, למה בעצם להאמין במשהו? אם ישנם ספקות והמציאות לא ברורה, למה לא להישאר פשוט בספק, בלי לאמץ עמדה לכאן או לכאן? לכאורה אפשר להישאר בתוך מעגל האור וקירות האבן של הידיעה הברורה, ואת כל מה שמעבר להם להשאיר בסימן שאלה. למה להאמין בהשערות לא מוכחות על מה שנמצא מעבר לגבולות הניסיון, ולקחת סיכון שמא נטעה?

ובכן, לגבי שאלות מסוימות בהחלט אפשר להישאר בספק, בלי לקבל הכרעה לכאן או לכאן. אם לאף אחת מהאפשרויות אין השלכות מעשיות עבורנו, ואף אחת מהן לא משכנעת אותנו יותר מהאחרת, אפשר להשאיר אותן בתחומו של הערפל ולא להאמין באף אחת מהן. כך למשל לגבי שאלות הנוגעות בעבר הרחוק, בעתיד הרחוק או בחלל הרחוק, בסוגיות פילוסופיות נטולות השלכות מעשיות וכיוצא בזה. לא חייבים להחזיק באמונה לגבי כל נושא שבעולם.

אבל לעומת זאת ישנן שאלות שלא ניתן להתעלם מהן ולהישאר לגביהן בספק, משום שהן דורשות הכרעה מעשית, וההימנעות מהכרעה היא כשלעצמה הכרעה. קחו לדוגמה מקרה שבו הומצא חיסון חדש נגד מחלה נפוצה מסוימת, אולם יעילותו שנויה במחלוקת בין המומחים: חלקם אומרים שהוא מועיל, ואחרים אומרים שהוא דווקא מזיק. הרי לנו מקרה של ספק שבו העובדות אינן ברורות ואין מידע שיטה את הכף לכאן או לכאן באופן חד-משמעי. ברמה המחשבתית, עומדות בפני האדם שלוש אפשרויות: להאמין שהחיסון מועיל, להאמין שהחיסון מזיק או להישאר בספק בנושא. אולם ברמה המעשית עומדות בפניו רק שתי אפשרויות: להתחסן או לא להתחסן. אין אפשרות שלישית. אם בעקבות הספקות שיש לו הוא בוחר ב"שב ואל תעשה" ולא לעשות דבר, הרי שמבחינה מעשית הוא הכריע שלא להתחסן, והוא יישא בכל ההשלכות שיהיו לכך. אם יתברר שהחיסון דווקא מועיל, ושבגלל שלא התחסן הוא חלה, לא יועילו לו טענותיו שהוא לא נקט עמדה מחשבתית בנושא, משום שברמה המעשית חוסר הכרעה כמוה כהכרעה.

הוא הדין גם לגבי אמונה בתחומים אחרים, כמו אמונה דתית. ברמה המחשבתית יכול אדם להאמין שהדת נכונה, להאמין שהיא שגויה או להישאר בספק, אולם ברמה המעשית יש לו רק שתי אפשרויות: לקיים את מצוות הדת או לא לקיים אותן. מי שהחליט לא לשמור שבת, הרי שבפועל הוא מחלל את השבת, בין שזה משום שהוא מאמין שהא-ל לא ציווה לשמור שבת ובין שזה משום שהוא מסופק לגבי זה. המחשבה יכולה לשבת על הגדר בלי להחליט, אבל לא כך המעשה. מכיוון שכך, כאשר מדובר בסוגיות מעשיות ומשמעותיות, חייב האדם לבחור במה להאמין, לפחות במידה כזו שתכריע את הכף לכיוון מעשי כזה או אחר. על-כורחו צריך האדם להאמין במשהו, ואין הוא יכול לרחף בספק תמידי.

פעמים רבות נרתע האדם מפני האמונה משום שהוא חושש לטעות ולאמץ אמונה שגויה. הוא מעדיף להישאר בספק מאשר לקחת סיכון ולהאמין בדבר שאינו בטוח. אולם צריך לדעת שהסכנה של ההישארות בספק אינה פחותה מזו של האמונה; כשם שהמאמין עלול לאמץ אמונה שגויה, כך הספקן עלול להחמיץ אמונה נכונה. ומי אמר שאפשרות זו אינה גרועה יותר?

נביא את דבריו של הפסיכולוג והפילוסוף בן המאה ה-19 ויליאם ג'יימס, מתוך מאמרו "הרצון להאמין" (1896):

"הספקנות, אם כן, אינה הימנעות מבחירה; זוהי בחירה בסוג מסוים של סיכון. עדיף להסתכן באובדן האמת מאשר בסיכוי לטעות – זוהי עמדתו המדויקת של פוסל האמונה. הוא מהמר באופן פעיל בדיוק באותה מידה כמו המאמין; הוא מהמר על כל הסוסים האחרים פרט להשערת האמונה, בדיוק כפי שהמאמין מהמר על השערת האמונה כנגד כל הסוסים האחרים. מי שמטיף לנו שהספקנות היא חובתנו עד שתימצאנה 'ראיות מספיקות' לדת, הריהו כמי שאומר לנו, אל מול השערת האמונה, שחכם וטוב יותר להיכנע לפחדנו שהיא שגויה מאשר להיכנע לתקוותנו שהיא עשויה להיות נכונה. זה אינו השכל הניצב כנגד כל הרגשות, אם כן; זהו רק השכל הנשלט בידי רגש אחד בלבד. ומה מצדיק אפוא את טענתו של רגש זה לחוכמה העליונה? מבין ההטעיות השונות, איזו הוכחה יש לכך שההטעיה הנובעת מהתקווה גרועה יותר מההטעיה הנובעת מפחד?"

יש להבדיל אפוא בין ספק לבין ספקנות. הספק הוא כאמור אחיה של האמונה; כשם שהאמונה היא תחושה של שכנוע, כך הספק הוא תחושה של חוסר שכנוע. שתיהן יכולות לשכון ביחד אצל האדם לגבי נושא מסוים, כאשר הוא משוכנע בו באופן חלקי אבל לא מלא. אני יכול להאמין שנעלתי את הבית כשיצאתי, ובו-זמנית להיות בספק אם אכן עשיתי זאת; להיות משוכנע שהמועמד שאני מצביע לו יקדם את טובת המדינה, ובו-זמנית לחוש ספקות בנושא. תיתכן אמנם אמונה שהיא כה חזקה וודאית עד שאין היא משאירה מקום לספקות, או ספק שהוא כה חזק שאין הוא משאיר מקום לאמונה – אבל ברוב המקרים יכולים השניים לגור בשלום יחד זה לצד זה. הספק אומר "אולי לא", והאמונה אומרת "אולי כן", ואין סתירה בין השניים. גם כאשר האמונה טוענת לא רק "אולי כן" אלא "בטח שכן!", עדיין אין היא שוללת את קיומו של הספק. היא פשוט מחליטה שבמקרה זה הוא טועה.

הבעיה של האמונה היא לא עם הספק, אלא עם הספקנות – הגישה השוללת באופן שיטתי כל אמונה שהיא ובוחרת להישאר בספק בכל מקרה שבו העובדות אינן ברורות מספיק. אלא שכפי שראינו לעיל, אין דבר כזה ספקנות אמיתית. בכל נושא שיש לו השלכות מעשיות, חוסר ההכרעה הוא עצמו הכרעה. אי-אפשר להישאר ניטרלי ולא לעשות דבר, שכן האי-עשייה היא בעלת השלכות לא פחות מהעשייה. ממילא נמצא שגם הספקן מאמין במשהו. אם בחרתי לא להתחסן, הרי שאני מאמין בפועל שהחיסון מזיק (גם אם ברמה המחשבתית אני מסופק בכך). אם בחרתי לחלל שבת, הרי שאני מאמין בפועל שהא-ל לא ציווה לשמור שבת (גם אם אני טוען שיש לי ספק בנושא). על-כורחנו אנו מאמינים במשהו, והספקנות גם היא סוג של אמונה. אם כך, מדוע להמר דווקא על אמונותיו השליליות של הספקן, ולא על אמונותיו החיוביות של המאמין?

ההבדל בין הספקן למאמין אינו בכך שזה מטיל ספק וזה מאמין. שניהם מאמינים במשהו. ההבדל הוא באופן שבו הם בוחרים לעצמם את אמונותיהם.

אמונה ורציונליות

יש אנשים המציגים את האמונה וההיגיון כשני הפכים מנוגדים: או שאתה מאמין, או שאתה הגיוני. זוהי אותה גישה הרואה באמונה "רגש" ומנגידה אותה ל"שכל". אולם מהו אותו היגיון או שכל שעליו מדובר, ולמה הוא שולל את האמונה?

נגדיר ראשית את המושג היגיון, או רציונליות. חשיבה רציונלית פירושה להביא בחשבון את כל הנתונים והגורמים, לבחון אותם ולהסיק את המסקנות המתבקשות מהם. מי שפועל בצורה כזו הוא אדם רציונלי. מי שמתעלם מנתונים ועובדות או מעוות אותם מסיבה כלשהי, כמו משאלות הלב, עצלות מחשבתית וכדומה, אינו פועל בהיגיון והוא אינו רציונלי. רוב האנשים אינם רציונליים באופן מוחלט, והם מושפעים במידה רבה מרגשות, מציפיות, מנורמות חברתיות וכדומה כאשר הם מקבלים החלטות (כפי שממחיש הכלכלן דן אריאלי בספרו "לא רציונלי ולא במקרה" ובספריו האחרים), אך כמעט כל אדם שואף להיות כמה שיותר רציונלי, מתוך ההנחה שחשיבה הגיונית היא הדרך המובילה לאמת ולהצלחה. על נקודה זו אין מחלוקת בין מאמינים לספקנים למיניהם. גם אם יטען מישהו שבמצבים מסוימים מוטב לפעול לפי רגשות או אינסטינקטים ולא לפי חשיבה הגיונית כדי להצליח, הרי שטענה זו עצמה היא טענה רציונלית. לפעמים ההיגיון עצמו מורה לפעול באופן לא הגיוני, ואין בכך סתירה, שכן מה שחשוב הוא לאו דווקא לפעול בצורה רציונלית בכל רגע נתון, אלא לשמור על מסגרת החשיבה הרציונלית, שיכולה להורות לפעמים על פעולות מעין אלה.

ההיגיון נמדד אפוא לפי יחסו של האדם לנתונים ולעובדות. אולם מה קורה כאשר הללו אינם ברורים? מהי דרך הפעולה הרציונלית במקרה זה?

אם נחזור לפנס הרחוב שלנו, הרי שמעגל האור שתחתיו הוא תחומה של הידיעה. בתוך המעגל הזה ניתן לברר את הדברים באופן אמפירי והגיוני ולגלות מה נכון ומה לא. מי שעוצם את עיניו בתוך מעגל האור ומתעקש להתעלם ממה שניתן לראות שם, פועל בצורה לא רציונלית.

השאלה הגדולה היא מה לעשות עם מעגלי הערפל והחושך שמחוץ למעגל האור, עם המקומות שלא ניתן לבחון בבירור ולדעת מה נמצא בהם. ראינו שישנן שתי גישות אפשריות: להתעלם מהם עד שיהיה אפשר להרחיב את מעגל האור עד אליהם (ספקנות), או לנסות לבדוק ולשער מה בכל זאת נמצא בהם (אמונה). בשתי הדרכים קיים סיכון: הספקנות עלולה להוביל להחמצת אמונות נכונות, ואילו האמונה עלולה להוביל לאימוץ אמונות שגויות. מכיוון שלא ברור איזה סיכון גדול יותר, הרי שהחשיבה הרציונלית אינה מכריעה באופן חד-משמעי לעבר אחת מהאפשרויות. הן הספקנות והן האמונה עשויות להיות בחירות רציונליות.

אמונה עשויה להיות בלתי-רציונלית כאשר היא מתעלמת באופן מובהק מהנתונים והעובדות (עוצמת עיניים במעגל האור) או כאשר היא דבקה בהשערות שאין להן שמץ של ביסוס (ממציאה סיפורים על מה שנמצא בחושך). ההיגיון מורה להביא בחשבון את מה שניתן לדעת בבירור ולא להתעלם ממנו. כמו כן ההיגיון קובע שמכיוון שישנם אין-ספור דברים אפשריים שעשויים להימצא בחושך, אין סיבה להאמין ברמה גבוהה של ודאות דווקא בנכונותה של אפשרות מסוימת אחת ללא ביסוס מספיק; הסיכוי שאמונה עיוורת כזו תהיה נכונה הוא קטן מאוד, ואינו מצדיק פעולה על פיו.

לעומת זאת, אמונה היא רציונלית כאשר אין היא מתעלמת מהעובדות, אלא מגששת אל מה שנמצא מעבר להן. "מגששת" משמע משתמשת בכלים שונים כדי לשער מה נמצא בחושך, ואינה יורה סתם כך באפלה. היא מנסה להקיש ממה שבמעגל האור על מה שמחוצה לו, להבחין בקולות או בצורות מעורפלות המופיעות בחושך, להשוות בין עדויותיהם של אלה ששוטטו במקומות אלו וכן הלאה. כאשר אדם מגבש לעצמו אמונה על סמך נתונים אלה, ומידת הוודאות שלו בנכונותה תואמת לחוזקן של הראיות – הרי שאמונה זו היא אמונה רציונלית.

כך לדוגמה, נניח שספינה מסוימת טבעה בים. חלק מהנוסעים ניצלו, אחרים טבעו וגופותיהם נמצאו, ואילו אחרים נעלמו וגורלם לא נודע. בין הנוסעים בספינה היה בנה של גברת סמית. מה אמורה גברת סמית לחשוב לגבי גורלו של בנה?

ובכן, אם סמית הצעיר נמצא בין הניצולים, או שגופתו זוהתה בבירור בין הנספים, הרי שגברת סמית יודעת בבירור את גורלו. אם היא תעצום עיניים לנוכח גופתו ותתעקש להאמין שזו טעות והוא עדיין חי – הרי שאמונתה היא בלתי-רציונלית (אלא אם כן יש לה סיבה טובה לטעון כך). אבל מה אם סמית הצעיר נמנה עם הנעדרים? האם האמונה בכך שהוא עדיין חי היא רציונלית או לא? התשובה לשאלה זו תלויה בגורמים שונים: מה הסיכוי להינצל אחרי אסון כזה, האם יש יבשה קרובה שניתן לשחות אליה או ספינות שחולפות במקום ועשויות לאסוף ניצולים, כמה זמן חלף מאז טביעת הספינה, האם סמית יודע לשחות היטב, וכן הלאה. אין כאן עובדות חד-משמעיות, ולכן תחום זה שייך לאמונה. אם גברת סמית היא אישה רציונלית, עליה להתאים את רמת האמונה בהישרדותו של בנה לרמת הסיכוי שלו לשרוד: אם סיכויי ההישרדות הם גבוהים, האמונה בהישרדותו יכולה להיות גבוהה. אם הם נמוכים, האמונה הרציונלית תהיה חלשה יותר, אם כי עדיין ניתן להאמין שהוא חי. אם הסיכויים אפסיים, האמונה בכך שסמית שרד צריכה להיות קלושה ביותר עד בלתי-קיימת. זוהי דוגמה לגישוש במעגל החושך בניסיון לגבש אמונה רציונלית לגביו.

ניקח דוגמה אזוטרית יותר – האמונה בקיומם של יצורים תבוניים לא אנושיים (חייזרים, שדים, מלאכים וכדומה) שמבקרים לפעמים בעולמנו. במעגל האור של הידע איננו רואים יצורים כאלה, אך גם לא נמצא שם שום דבר ששולל את אפשרות קיומם; לכן שאלה זו שייכת למעגל החושך ולתחומה של האמונה. כיצד ניתן לגשש בחושך ולגבש אמונה רציונלית בנושא? ניתן לעשות זאת למשל באמצעות בחינת עדויות ראייה למיניהן או תופעות בלתי-מוסברות הקשורות כביכול לאותם יצורים. אם לאחר בחינה ביקורתית נמצאה כמות מספקת של עדויות וממצאים שלא הופרכו, הרי שיש כאן בסיס לאמונה רציונלית בקיומם של יצורים זרים כלשהם. אין זה אומר שעדויות אלו מהוות הוכחה לקיומם; עדיין לא הכנסנו אותם למעגל האור. אבל כל עוד אין לנו סיבה מיוחדת לפקפק אפריורית בקיומם התיאורטי של אותם יצורים, וכל עוד העדויות הללו לא הופרכו (גם אם לא אוששו), הרי שהאמונה בקיומם היא סבירה. כמובן שחוזק האמונה צריך להיות תואם לחוזק הראיות – עדות ראייה בודדת ומעורפלת אינה שקולה לעדותם של המונים רבים לאורך מקומות וזמנים שונים, שמצדיקה כמובן אמונה חזקה בהרבה. אפשר כמובן גם לפקפק בכל העדויות ולבחור שלא להאמין בקיומם של יצורים אלה; גם עמדה זו עומדת למבחן ההיגיון – פקפוק בעדויות בודדות הוא הגיוני, אבל התעלמות עיקשת מעדויות רבות ורציניות אינה רציונלית ביותר. מכיוון שמדובר בנושא "חשוך" במיוחד, הרי שישנן כמה אפשרויות רציונליות לגביו, ועל האדם להחליט באיזו מהן הוא בוחר. חוסר רציונליות מובהק יהיה רק במקרה שאדם מתעלם בכוח מהוכחות ברורות, או לחלופין מאמין בוודאות ביצורים או בתופעות שאין שמץ של סיבה להאמין בקיומם.

האם הידיעה ודאית?

כאן ראוי להדגיש נקודה חשובה: כפי שכבר הוזכר, בסופו של דבר גם הוודאות שלנו במה שנמצא במעגל האור מבוססת על אמונה. אמונה בהנחות מסוימות הקשורות למציאות, לחושים, להכרה וליכולתנו לגלות את האמת. ניתן להטיל ספק בכל ידיעה שהיא, וכדי לסתום את הפרצות שפורץ הספק נדרשת אמונה. אמנם ברמה המעשית ישנם דברים שאנו מחשיבים כידיעה ואיננו מפקפקים בהם, אבל ברמה הפילוסופית הספק קיים, ולכן בפועל כל ידיעה היא בעצם אמונה.

כיוון שכך, ייתכנו ויכוחים לא רק לגבי מה שנמצא מחוץ למעגל האור, אלא גם לגבי גבולותיו של מעגל האור. מה נחשב לידיעה ברורה, ומה מוטל בספק במידה כזו שיש להתחשב בו? האם הידע המדעי שלנו נמצא כולו במעגל האור, או שחלקים ממנו – שוליים או נרחבים – גולשים למעשה לתחום החושך ומבוססים על השערות ואמונות ולא על ידיעה? האם ניתן לסמוך על החושים, הזיכרון וההיגיון שלנו במידה מספקת כדי לבסס עליהם ידיעה, או שמא אמינותם מוטלת בספק שכזה שרק אמונה יכולה לאחות אותו? שאלות מעין אלה הן תחומה של האפיסטמולוגיה, תורת ההכרה, ומן הראוי לתת עליהן את הדעת כדי לא לחשוב בטעות שאמונות מסוימות הן בגדר ידיעה. כמו קירות אשלייתיים, ידיעות מדומות כאלה עלולות לחסום את מחשבת האדם ולמנוע ממנו להגיע לאמונות אמיתיות.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "מהי אמונה" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).

מתויג:  אמונה היגיון

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.