שימו לב, זהו מאמר מקוצר. למאמר המלא לחצו כאן.
אמונה היא תחושת שכנוע. אם אני מאמין במשהו, פירוש הדבר הוא שאני משוכנע שהוא נכון, בין אם מדובר בנושאים יומיומיים כמו "אני מאמין שהארנק שלי נשאר בבית", או בנושאים דתיים ופילוסופיים כמו "אני מאמין שיש אלוקים".
בניגוד לטענה הנשמעת לעתים קרובות, אמונה אינה רגש. רגש הוא תחושה סובייקטיבית שאינה מתארת את המציאות האובייקטיבית, אלא רק את מה שאני חש לגביה. אם מישהו אחר מרגיש רגשות אחרים כלפי אותה מציאות (למשל, אני פוחד מג'וקים ואשתי לא), אין בינינו מחלוקת, ואין אחד שצודק או טועה. לעומת זאת, כאשר אני מאמין במשהו, אני מאמין שהדבר שאני משוכנע בו נכון באופן אובייקטיבי. אם מישהו מאמין אחרת ממני בנושא, הרי שהוא חולק עלי, ואחד מאיתנו כנראה טועה. האמונה היא אמנם תחושה סובייקטיבית של שכנוע, אבל התוכן של האמונה, אותה טענה שאני משוכנע שהיא נכונה - אומרת משהו על המציאות האובייקטיבית.
כמו כן, אמונה היא לא מצב של שחור ולבן, מאמין או לא מאמין. יש רמות שונות של אמונה, מקלושה ביותר ועד וודאות מוחלטת. יכול אדם להאמין בטענה מסוימת, ובו זמנית לחוש ספקות לגביה. כאשר אדם מצהיר שהוא מאמין במשהו, אין זה אומר בהכרח שהוא משוכנע בכך במאה אחוז, אלא שהוא משוכנע בכך במידה כלשהי. זהו למעשה מצב נורמלי בו אנו נמצאים ביחס לחלק נכבד מהמחשבות והדעות שלנו.
מה ההבדל בין אמונה לידיעה? בדרך כלל התשובה היא שידיעה מבוססת על הוכחות שאין בהן ספק, ואילו האמונה היא תחושת שכנוע שאינה מבוססת על הוכחות. כך למשל יכול אדם לומר שהוא יודע שהשמש זורחת כרגע, שציפורים יכולות לעוף ושלונדון היא בירת אנגליה, משום שדברים אלו מוכחים וברורים ללא ספק; לעומת זאת, הוא מאמין שמחר ירד גשם, שלציפורים יש תודעה ושיש חיים לאחר המוות, משום שדברים אלו אינם מוכחים בבירור.
אלא שלמעשה הבדל זה אינו חד-משמעי, שכן מיד מתבקשת השאלה: מהי הוכחה? על מה אפשר לומר שהוא ברור ומוכח בלי כל ספק? פילוסופים כמו דקארט ויוּם הראו כיצד גם הדברים שנראים לנו ברורים ומובנים מאליהם מבוססים למעשה על הנחות יסוד בלתי-מוכחות, שאפשר בקלות להטיל בהן ספק. האם מה שאנו רואים בחושים הוא אמיתי בלי ספק? הרי אנו יודעים שהחושים עלולים לתעתע, ושגם חלומות יכולים להיראות מציאותיים ואמיתיים. מנין לנו אם כן שהמציאות סביבנו אינה חלום או אשליה? גם על ההיגיון אי-אפשר לסמוך, אפילו בדברים הבסיסיים ביותר, שכן ייתכן תיאורטית שקיים כוח כלשהו המתעתע בשכלנו ומוליך אותנו שולל מבלי שנהיה מודעים לכך. אנו מניחים הנחות חסרות בסיס רבות לגבי המציאות: שיש קשר סיבתי בין מקרים שונים, שקיימת חוקיות קבועה בטבע, שלאנשים אחרים יש תודעות הדומות לשלנו ועוד. הנחות אלו נראות לנו כמובנות מאליהן – אבל אין לנו דרך להוכיח אותן ולהפריך את כל הספקות האפשריים לגביהן. כיוון שכך, נמצא שבסופו של דבר, גם מה שאנו מכנים "ידיעה" מבוסס למעשה על אמונה. אפשר לומר על דבר שהוא מוכח במסגרת הנחות מסוימות, שאם מניחים כך וכך מתחייב מזה שהאמת היא כך וכך. אבל אותן הנחות בסיסיות עצמן הן עניין של אמונה, לא של ידיעה. ידיעה היא מושג יחסי. האמונה היא הבסיס לכול.
כדי להמחיש את היחס בין אמונה לידיעה, אני אוהב להשתמש בדימוי של אדם העומד בלילה מתחת לפנס רחוב. מעגל האור שמתחת לפנס הוא התחום של הידיעה, של הדברים שניתן לראות ולהיווכח בהם בבירור. אמנם כאמור גם הם אינם חסינים מפני ספקות, אבל לפחות ברמה המעשית אפשר להתייחס אליהם כאל ודאיים כמעט לגמרי. אלא שמחוץ למעגל האור החזק נמצא מעגל רחב יותר של אור קלוש, ומעבר לו מעגל רחב עוד יותר של חושך. מעגלים אלו מסמלים את מה שהאדם אינו מסוגל לדעת בוודאות, את המקומות שהכלים הברורים שלו לא מגיעים אליהם. איך אמור האדם להתייחס למעגלים אלו?
דרך אחת היא להתעלם מהם. לטעון שבחושך אין שום דבר רלוונטי עבורנו, ושעד שתימצא הדרך להרחיב את מעגל האור ולראות בבירור מה נמצא שם – הרי שמבחינתנו אין שם כלום. החושך הוא ריק ואנחנו לא מתעניינים בו. הדרך השנייה היא לנסות לברר בכל זאת, ככל הניתן, מה נמצא בחושך. האור אמנם אינו מגיע לשם, אבל ישנן דרכים אחרות. אפשר לנסות לגשש בחושך, להקשיב, להריח, לשמוע עדויות של אנשים שחזרו משם וכן הלאה. ייתכן שעל סמך הנתונים שיתקבלו נוכל לגבש דעה מסוימת לגבי הדברים המצויים בחושך.
מעגל האור הוא המציאות המוכרת והברורה לנו. מעגל החושך הוא כל מה שאיננו יודעים ומכירים. האנשים שהולכים בדרך הראשונה הם הספקנים, אלה ששוללים כל אמונה שהיא. "או הוכחה או כלום", הם אומרים. האנשים שהולכים בדרך השנייה הם המאמינים. הם מודעים לכך שאיננו יודעים הכול ושרב הנסתר על הגלוי, אך הם אינם מוכנים להתעלם מהבלתי-נודע. לכן הם משתמשים בכלים אחרים כדי לנסות ולברר את הבלתי-נודע, ועל סמך אותם כלים הם מגבשים אמונות לגביו. ייתכן שהם יהיו משוכנעים באותן אמונות במידה גבוהה של ודאות, וייתכן שהן תישארנה עבורם בגדר אמונות סבירות בלבד, תיאוריות או השערות, אבל הם לא מוכנים להתעלם מקיומו של הבלתי-נודע רק מפני שהוא נמצא מחוץ למעגל האור.
לפי האמור לעיל, מתברר במפתיע שאמונה וספק אינם סותרים זה את זה אלא להפך – אמונה יכולה להופיע רק במקום שקיים בו ספק. כאשר הדברים ברורים ומוכחים מעבר לכל ספק, אין מקום לאמונה, שכן אז קיימת ידיעה. אם אנו יודעים את העובדות אין לנו צורך באמונה, וגם אין לנו אפשרות להאמין שהמציאות היא אחרת מזו שהעובדות מציגות. רק כאשר מכרסם הספק בוודאות של הידיעה ומראה שישנן כמה אפשרויות להבנת המציאות, אז מגיע תורה של האמונה להכריע בין האפשרויות השונות.
כאן נשאלת השאלה, למה בעצם להאמין במשהו? אם ישנם ספקות והמציאות לא ברורה, למה לא להישאר פשוט בספק, בלי לאמץ עמדה לכאן או לכאן?
ובכן, לגבי שאלות מסוימות, שאין להן השלכות עבורנו, בהחלט אפשר להישאר בספק, בלי לקבל הכרעה לכאן או לכאן.
אבל לעומת זאת ישנן שאלות שלא ניתן להתעלם מהן ולהישאר לגביהן בספק, משום שהן דורשות הכרעה מעשית, וההימנעות מהכרעה היא כשלעצמה הכרעה. קחו לדוגמה מקרה שבו הומצא חיסון חדש נגד מחלה נפוצה מסוימת, אולם יעילותו שנויה במחלוקת בין המומחים: חלקם אומרים שהוא מועיל, ואחרים אומרים שהוא דווקא מזיק. הרי לנו מקרה של ספק שבו העובדות אינן ברורות ואין מידע שיטה את הכף לכאן או לכאן באופן חד-משמעי. ברמה המחשבתית, עומדות בפני האדם שלוש אפשרויות: להאמין שהחיסון מועיל, להאמין שהחיסון מזיק או להישאר בספק בנושא. אולם ברמה המעשית עומדות בפניו רק שתי אפשרויות: להתחסן או לא להתחסן. אין אפשרות שלישית. אם בעקבות הספקות שיש לו הוא בוחר ב"שב ואל תעשה" ולא לעשות דבר, הרי שמבחינה מעשית הוא הכריע שלא להתחסן, והוא יישא בכל ההשלכות שיהיו לכך. אם יתברר שהחיסון דווקא מועיל, ושבגלל שלא התחסן הוא חלה, לא יועילו לו טענותיו שהוא לא נקט עמדה מחשבתית בנושא, משום שברמה המעשית חוסר הכרעה כמוה כהכרעה.
הוא הדין גם לגבי אמונה בתחומים אחרים, כמו אמונה דתית. ברמה המחשבתית יכול אדם להאמין שהדת נכונה, להאמין שהיא שגויה או להישאר בספק, אולם ברמה המעשית יש לו רק שתי אפשרויות: לקיים את מצוות הדת או לא לקיים אותן. מי שהחליט לא לשמור שבת, הרי שבפועל הוא מחלל את השבת, בין שזה משום שהוא מאמין שהאל לא ציווה לשמור שבת ובין שזה משום שהוא מסופק לגבי זה. המחשבה יכולה לשבת על הגדר בלי להחליט, אבל לא כך המעשה. מכיוון שכך, כאשר מדובר בסוגיות מעשיות ומשמעותיות, חייב האדם לבחור במה להאמין, לפחות במידה כזו שתכריע את הכף לכיוון מעשי כזה או אחר. על-כורחו צריך האדם להאמין במשהו, ואין הוא יכול לרחף בספק תמידי.
פעמים רבות נרתע האדם מפני האמונה משום שהוא חושש לטעות ולאמץ אמונה שגויה. הוא מעדיף להישאר בספק מאשר לקחת סיכון ולהאמין בדבר שאינו בטוח. אולם צריך לדעת שהסכנה של ההישארות בספק אינה פחותה מזו של האמונה; כשם שהמאמין עלול לאמץ אמונה שגויה, כך הספקן עלול להחמיץ אמונה נכונה. ומי אמר שאפשרות זו אינה גרועה יותר?
ההבדל בין הספקן למאמין אינו בכך שזה מטיל ספק וזה מאמין. שניהם מאמינים במשהו. ההבדל הוא באופן שבו הם בוחרים לעצמם את אמונותיהם. המאמין בוחר להאמין בדברים לא ודאיים, ואילו הספקן בוחר להתכחש להם, וכל אחד מהם עושה זאת כשהוא לוקח על עצמו סיכון שמא הוא טועה.
יש אנשים המציגים את האמונה וההיגיון כשני הפכים מנוגדים: או שאתה מאמין, או שאתה הגיוני ו"רציונלי". זוהי אותה גישה הרואה באמונה "רגש" ומנגידה אותה ל"שכל". אולם מהו אותו היגיון או שכל שעליו מדובר, ולמה הוא שולל את האמונה?
נגדיר ראשית את המושג היגיון, או רציונליות. חשיבה רציונלית פירושה להביא בחשבון את כל הנתונים והגורמים, לבחון אותם ולהסיק את המסקנות המתבקשות מהם. מי שפועל בצורה כזו הוא אדם רציונלי. מי שמתעלם מנתונים ועובדות או מעוות אותם מסיבה כלשהי, כמו משאלות הלב, עצלות מחשבתית וכדומה, אינו פועל בהיגיון והוא אינו רציונלי.
ההיגיון נמדד אפוא לפי יחסו של האדם לנתונים ולעובדות. אולם מה קורה כאשר הללו אינם ברורים? מהי דרך הפעולה הרציונלית במקרה זה?
אם נחזור לפנס הרחוב שלנו, הרי שמעגל האור שתחתיו הוא תחומה של הידיעה. בתוך המעגל הזה ניתן לברר את הדברים באופן אמפירי והגיוני ולגלות מה נכון ומה לא. מי שעוצם את עיניו בתוך מעגל האור ומתעקש להתעלם ממה שניתן לראות שם, פועל בצורה לא רציונלית.
השאלה הגדולה היא מה לעשות עם מעגלי הערפל והחושך שמחוץ למעגל האור, עם המקומות שלא ניתן לבחון בבירור ולדעת מה נמצא בהם. ראינו שישנן שתי גישות אפשריות: להתעלם מהם עד שיהיה אפשר להרחיב את מעגל האור עד אליהם (ספקנות), או לנסות לבדוק ולשער מה בכל זאת נמצא בהם (אמונה). בשתי הדרכים קיים סיכון: הספקנות עלולה להוביל להחמצת אמונות נכונות, ואילו האמונה עלולה להוביל לאימוץ אמונות שגויות. מכיוון שלא ברור איזה סיכון גדול יותר, הרי שהחשיבה הרציונלית אינה מכריעה באופן חד-משמעי לעבר אחת מהאפשרויות. ממילא אין סיבה שלא לבחור באמונה.
אמונה עשויה להיות בלתי-רציונלית כאשר היא מתעלמת באופן מובהק מהנתונים והעובדות (עוצמת עיניים במעגל האור) או כאשר היא דבקה בהשערות שאין להן שמץ של ביסוס (ממציאה סיפורים על מה שנמצא בחושך).
לעומת זאת, אמונה היא רציונלית כאשר אין היא מתעלמת מהעובדות, אלא מגששת אל מה שנמצא מעבר להן. "מגששת" פירושו משתמשת בכלים שונים כדי לשער מה נמצא בחושך, ואינה יורה סתם כך באפלה. היא מנסה להקיש ממה שבמעגל האור על מה שמחוצה לו, להבחין בקולות או בצורות מעורפלות המופיעות בחושך, להשוות בין עדויותיהם של אלה ששוטטו במקומות אלו וכן הלאה. כאשר אדם מגבש לעצמו אמונה על סמך נתונים אלה, ומידת הוודאות שלו בנכונותה תואמת לחוזקן של הראיות – הרי שאמונה זו היא אמונה רציונלית.