קודש וחול לאור אמונת הייחוד

מאת הרב אליסף ליבי

תפיסות דתיות מסוימות מציבות את החול כמנוגד לקודש, ולכן נלחמת בו ומייחסות לו משמעות שלילית. אולם הבנה זו היא נמוכה ושגויה. האלוהות נמצאת בכול ומחיה את הכול, ולכן יש ניצוץ של קודש גם בחול.

הקודש והחול הינם שני מרכיבים משלימים. אין קודש ללא חול ואין חול ללא קודש, ולכן המלחמה ביניהם מוטעית. מכיוון שהכול הוא גילוי אלוהי, הקודש והחול שלובים זה בזה. הקדושה מחברת את החול לדבר שנמצא מעליו, בכך היא מחוללת בו משמעות מחיה. מאידך גיסא, החול הוא בסיס לקדושה והוא מעניק לה חיוניות וקיום. כאשר החול מתנתק מהקודש הוא נשאר גס ועכור, וכאשר הקודש מתנתק מהחול הוא נשאר "רוחני" ומדולדל.
כל התרוממות רוחנית מלווה באידאלים היכולים "להחיות" ו"להטעין" במשמעות ובמוטיבציה את המערכות החומריות. לפיכך ככל שהקודש יתעלה, כך החול יהיה מוצק יותר (לדוגמא, זהות יהודית וישראלית תעניק עוצמה פנימית לחיילנו). וכן להפך, ככל שהמערכת החולית תתעלה, כך היא תשמש כלי להופעה של קודש עליון יותר. (- רק צבא חזק יאפשר למדינת ישראל לשקף בעולם רוח עמוקה).
 

חיילי הקודש. בלי חיילי צה"ל עם ישראל לא היה יכול להופיע את הערכים והמורשת הגדולים שלו בעולם, מצד שני, בלי ערכים לא יוכל צה"ל להתקיים. [התמונה  צולמה על ידי יואב לימאור והיא תחת חובת ייחוס CC BY-SA 4.0]

 
במאמר אחר באתר קבענו שמטרת העולם היא ההתעלות וההתרוממות מהמצב הירוד עד המצב המעולה והעליון ביותר. המצב הירוד הוא מצב בו החומר לא משקף מציאות עליונה, והמצב העליון הוא מצב בו החומר מואר בהארה אלוהית. מכיוון שהעולם נמצא בתהליך של התעלות, ברור  שיש רמות ומדרגות שונות בהופעה האלוהית. הצדדים שכבר נטהרו משקפים בעצם מציאותם את האלוהות ולכן הם קדושים, ואילו התחומים העכורים שעוד לא נחשף בהם הניצוץ האלוהי הם חול. הרוחניות היא דרגה גבוהה של ההשתלשלות האלוהית, ולכן היא משקפת בצורה זכה את האלוהות (עם זאת, רוחניות לבדה מנותקת מ"החיים עצמם"). עולם הטבע לעומתה הוא השתלשלות רחוקה של האלוהות, ולכן האור האלוהי בו עמום וקשה לגילוי. עם זאת, מכיוון שמטרת הבריאה היא לחולל הופעות נוספות של אלוהות במציאות, למעשה טמון בחול פוטנציאל להופעת גילוי אלוהי עמוק יותר מזה שטמון ברוח.

בחול ישנו הפוטנציאל לקדושה הגדולה ביותר. הקדושה העליונה ביותר נמצאת בתוך החיים ולא מחוץ להם. יש קדושה גדולה בבית הכנסת, בתורה ובמצוות, ואולם יש קדושה לא פחותה ממנה בחיי המשפחה הטהורים, ביחסי העבודה, בהקמת מדינה ובצבא.[1] מכיוון שהמטרה היא לגלות הופעות חדשות של האלוהות, הרי שחשיפת הניצוץ האלוהי שבמקומות המרוחקים, בחול, מגלה הופעה מופלאה יותר מזאת שנמצאת בקודש. מתברר שהקודש העליון ביותר צריך לשרות דווקא בתוך החול, ובכך להעניק לחומר עצמו משמעות של קדושה. עם זאת, מכיוון שהאור האלוהי השורה בחומר הוא עמום, גילוי הקודש שבחומר יכול להיעשות רק מתוך הקדושה הרוחנית. רק מתוך לימוד התורה מעניק האדם לחומר משמעות, מבלעדיה האדם "נשאב" לצדדים הנמוכים שבמציאות.

עסקנו בהבחנה שבין קודש לחול. נדון כעת ביחסים שבין רוח לחומר. אנו רגילים מאוד להקבלה עקרונית בין צמדי המושגים, עד שקשה לנו להבין שאין ביניהם קשר מהותי ביניהם. למעשה, יכולה להיות מציאות של חומר קדוש (למשל קורבן) ויכולה להיות רוח חולית (למשל פילוסופיה) או אפילו רוח טומאה (למשל בודהיזם). הקבלה שבין הרוח לקודש ובין החומר לחול היא תוצאה טרגית של הגלות.   

אהבה יכולה להראות חומרית, אבל כשהוא במקומה היא מקודשת, לעומת זאת בודהיזם הוא רוחני אולם הוא טמא.

 
בגלות חיינו בתוך ארצות אטומות, בהן האור האלוהי והקדושה לא נתגלו בתוך החומר. בשל כך נוצר מצב בו הקודש התגלה ברוח בלבד. מכיוון שקדושה התגלתה רק ברוח, נוצרה התפיסה  כאילו הקדושה היא רוחנית ואילו החומר הוא טמא (הקבלה זו התחזקה מאוד מהתפיסה הדתית של העמים בארצות אלו[2]). הקבלה זאת יצרה קדושה רוחנית הקוראת תגר על החומר והטבע, וחומר היוצא כנגד הקדושה. הניתוק של הטבע מהקודש יצר מתח בין שני אלו, הקדושה נהפכה לרוחניות זרה וחיצונית לחיים, ואילו החול נתפס כזר לקדושה ולכל ערך.

בעקבות ההפרדה הגלותית שבין החומר לקודש, איש הקודש נדרש לחיות חיי רוח מנותקים מהחומר, ואילו העוסק בחומר נשאר גס ורחוק מהקדושה. התנתקות הקודש מהחול הייתה אחת מהסיבות שיצרו  לקראת סוף הגלות שתי קבוצות הנלחמות זו בזו, בקבוצה האחת היו אלו שרצו לחיות חיים "חילוניים" ולא להתנתק מהמציאות הגשמית, ומהעבר השני נשארו אנשים הרוצים להתקשר אל הקדושה שנמצאה רק ברוח.
בין שתי הקבוצות נוצר מתח מתמיד. החומר המנותק מהקודש התגלה בצורה גסה ולא מוסרית, והקודש הרוחני נלחם נגד צדדים אלה. מנגד, אנשי הרוח היו מנותקים מהחיים ומהמציאות הטבעית, מה שקומם נגדם את אנשי החומר. מכיוון שהקדושה באמת נמצאת הן בחול והן ברוח, שני הצדדים הניצים נמצאו נפסדים. כבישת החומר החלישה את הרוח, ואילו כבישת הרוח השאירה את החול חסר משמעות וערך.
המחלוקת מזיקה היא, אולם היא עשויה להוליד תפיסה שלמה המתעלה מעל שני הצדדים המתווכחים. מתוך המתח בין הקודש לטבע מתעורר הקודש העליון שמתעלה מעל שני הצדדים, ומגלה חיים טבעיים-חומרים מלאי קדושה. במצב זה הקדושה תאיר את הנקודה העמוקה שבחומר, וחיי החומר עצמם יהפכו לקדושים.
הרמב"ם קובע שבימות המשיח חיי החול ימשיכו כסדרם: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח בטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג" (הלכות מלכים יב, א). החזון של היהדות אינו מחיקת החומר אלא השתמשות בו ככלי לקדושה. תמצית המסר של היהדות היא שאיפה "לתקן עולם במלכות ש-די" (מתוך תפילת 'עלינו לשבח'). המטרה היא לכוון, להדריך ולהעלות את החומר, אך חלילה לפרוש ממנו לרוחניות מופשטת ונפרדת מהמציאות החומרית. מכיוון שכך גאולת המציאות מחברת רוח וחומר יחדיו.

זמן רב  מדי קיים המגזר החרדי והדתי מלחמה עם זה החילוני, מאבק זה עשוי להסתיים בהפסד לשני הצדדים. רק אם נצליח להעמיק ולהבין שבעצם, שני הציבורים משלימים ומוסיפים זה לזה נוכל להוביל את מדינת ישראל למקום שהיא ראויה להיות בו.

_{נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "קודש וחול לאור אמונת הייחוד" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו)}

[1] באף מקום במקרא לא נכתב שהקב"ה נמצא בבית הכנסת, אבל כתוב שהוא נמצא בתוך מחנה הצבא - "כִּי הוי"ה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ" (דברים כג, טו).
[2] הנצרות הקתולית מלאה בדיכוטומיה שבין רוח לחול, היא מוצאת את האלוקות בשמיים אך לא בארץ. תפיסה זאת (באופן חלש יותר) קיימת גם באסלאם. תפיסות אלו חזרו וחלחלו ליהדות. עיין באדר היקר עמוד לב, ובאורות עמוד כה-כו.