האם העולם הבא מוזכר בתנ"ך?


בחר סגנון מאמר:

מאת צוות האתר


האם העולם הבא מוזכר בתנ"ך?

כדי לענות על שאלה זו, יש להבהיר קודם את משמעות המושג עולם הבא. קיימים שני שימושים רווחים למושג זה: 1. הישארות הנפש לאחר המוות, 2. עולם עתידי שיבוא לאחר העולם הזה.

כפי שמראה הרמב"ן בשער הגמול, עיון בדברי חז"ל מראה שלשיטתם העולם הבא משמש במשמעות השנייה בלבד. לאחר מותו של האדם, עוברת נשמתו לעולם הנשמות, שם היא ממתינה בגן עדן אם היה צדיק, או עוברת עונשים וזיכוך בגיהנום, אילו היה רשע. לעתיד לבוא תתרחש תחיית המתים, ואז ישובו הנשמות לגופים ויחיו לנצח בעולם החדש שיתהווה אז, הוא העולם הבא. הרמב"ן מוכיח את דבריו מכך שחז"ל זיהו בפירוש בין תחיית המתים לעולם הבא (כך למשל נאמר בסנהדרין צ, א: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה...וכל כך למה? הוא כפר בתחיית המתים - לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים... מדה כנגד מדה"), ומכך שבשום מקום לא אמרו על מישהו שנפטר שהוא כבר נמצא בעולם הבא, אלא בגן עדן או בגיהנום. יש להבדיל אפוא בין עולם הנשמות שלאחר המוות, ובו נמצאים גן עדן וגיהנום, לבין העולם הבא שיגיע לאחר תחיית המתים, ובו יחיו כולם לנצח על פני האדמה.

(לרמב"ם יש גישה אחרת בנושא, לפיה העולם הבא הוא עולם הנשמות שלאחר המוות, ואילו העולם הזה לא ישתנה. אולם גישתו אינה הולמת את דברי חז"ל, והיא משקפת את תפיסתו הפילוסופית לפיה החומר הוא רע ופחות. לכן במאמר זה נשתמש במושגים באופן בו עשו זאת חז"ל, הרמב"ן וההולכים בשיטתם.)

כעת אפשר לחלק את שאלת הפתיחה לשתיים:

1. האם הישארות הנפש, ובפרט שכר ועונש לאחר המוות, מוזכרים בתנ"ך?

2. האם העולם הבא לאחר תחיית המתים מוזכר בתנ"ך?

העולם הבא ותחיית המתים

נתחיל מהשאלה השנייה. תחיית המתים והעולם הבא מוזכרים בפירוש בסוף ספר דניאל (יב, ב): "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם". תיאורים של תחיית המתים מופיעים גם בספר ישעיהו (כו, יט), יחזקאל (פרק לז) ובמקומות נוספים. אמנם לא תמיד ברור אם הכוונה לתחייה כפשוטו או לתחייה לאומית אחר הגלות, אבל לאור הפסוק המפורש בדניאל ניתן לפרש גם פסוקים אלה כמתייחסים לתחיית המתים ממש. לפי חז"ל, פסוקים בתורה המבטיחים אריכות ימים מתייחסים למעשה לעולם הבא, שגם הוא למעשה מתקיים פה בארץ (וזוהי ראיה נוספת לכך שלשיטתם העולם הבא הוא לאחר התחייה ולא בעולם הנשמות, שהרי בעולם הנשמות לא ניתן לומר "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך").  

נראה אפוא שקיומו של העולם הבא, שלאחר תחיית המתים, אכן מוזכר בתנ"ך, גם אם בקצרה. לעתיד לבוא יקומו המתים לתחייה, כאשר הצדיקים יזכו לחיי העולם והרשעים לדראון עולם.

השאלה הגדולה יותר היא מה לגבי עולם הנשמות שלאחר המוות, גן עדן וגיהנום. האם גם הם מוזכרים בתנ"ך, או שזהו חידוש של חז"ל?

להלן נראה שהשקפת חז"ל תואמת היטב את המקורות התנ''כיים בנושא, והרעיון היסודי של שכר ועונש לאחר המוות מבוסס היטב בכתובים.

עולם הנשמות

האמונה בהישארות הנפש היתה רווחת בכל התרבויות בעולם העתיק, והתורה אינה יוצאת דופן מכללן: “האמונה בהישארות הנפש אינה נעדרת במקרא, כדעתם של כמה ממבקריו” (יצחק היינמן, אנצ”מ ערך הישארות הנפש). “האמונה שנפש המת קיימת קיום נפרד מן הגוף היא מן האמונות העתיקות ביותר… את האמונה הזאת אנו מוצאים באמת גם במקרא” (תולדות האמונה הישראלית ח”ה עמ’ 544). כל שצריך לעשות הוא לזהות את המושגים בהן היא משתמשת ביחס אליה.

נבחן את התורה. מה נאמר בה לגבי גורל האדם אחרי מותו? במספר מקומות בתורה מופיע בהקשר למיתה הביטוי "ויאסף אל עמיו" (אצל האבות, ישמעאל, אהרן ומשה), או "תבוא אל אבותיך", "שוכב עם אבותיך" (אצל אברהם ומשה). אין הכוונה לקבורת הגוף המת בקברי האבות, שכן ביטוי זה נאמר בהקשר למיתה, גם אם הקבורה התרחשה זמן רב אחריה (כמו אצל יעקב), או לא היתה בסמוך לקברי האבות (כמו אצל אברהם ומשה). נראה מכך שלאחר המוות נאספת הנפש למקום בו נמצאות נפשותיהם של אבותיה ובני עמה, וכבר יש בכך התייחסות לקיום לאחר המוות. מהו בדיוק טיבו של קיום זה ומה מתרחש בו, לא מפורט בתורה.

לעומת זאת, במקומות רבים בתורה מופיע עונש כרת – "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", "היכרת תיכרת הנפש ההיא", "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם", וכו'. מה פשרו של עונש זה? חלק מהחוקרים החדשים פירשו זאת כנידוי והרחקה מהקהילה, אך פירוש זה אינו מתיישב עם התיאורים בהם ה' הוא המכרית את הנפשות – "והכרתי אותו מקרב עמו" (ויקרא כ, ה-ו. ועי' באנציקלופדיה מקראית ערך "כרת" הדוחה פירוש זה). בין המפרשים המסורתיים, היו שפירשו את הכרת כעונש מוות בידי שמיים בקיצור ימים ובלא צאצאים. על פירוש זה קשה, שכן מה יהיה אם כן דינו של מי שחטא בעבירה שעונשה כרת כשהוא זקן ויש לו בנים ובני בנים? האם כולם ימותו בחטאו, בניגוד לכלל הידוע "ובנים לא יומתו על אבות"? אין זה נראה סביר. לכן, נראית יותר הדעה שמדובר בעונש לאחר המוות, כאשר במקום "להיאסף אל עמיה" נכרתת נפשו של החוטא מקרב עמו, ואינה שותפה בגורלן של שאר הנפשות. פירוש זה הולם יפה את ההדגשה החוזרת לפיה הנפש נכרתת "מקרב עמה" – שנראית מיותרת לפי הפירוש שמדובר במיתה סתם; וכן את ההדגשה החוזרת ש"הנפש" היא הנכרתת. אמנם בתנ"ך המושג "נפש" מציין פעמים רבות "אדם", ולאו דווקא את החלק הרוחני שבו, אבל בהקשר הנוכחי נראה סביר שמדובר ב"נפש" במובנה הרוחני, בניגוד לעונש מוות גופני.

אם כן, הרי שמכלל לאו אתה שומע הן: מכך שחוטאים מסוימים נענשים בכך שנפשם נכרתת מתוך עמם, אנו לומדים שמי שלא חטא זוכה לכך שנפשו נאספת אל עמו. ואם הכרת נחשב לעונש, הרי שההיאספות אל העם יכולה להיחשב לשכר. והנה לנו כבר מציאות של שכר ועונש לאחר המוות בתורה (וכך אכן כתב הרמב"ן בפירושו על פסוקים אלה).

אם נעצור בשלב זה, הרי שאין שום סתירה בין התורה לדברי חז"ל. אמנם לא מפורט מהו טיבם של האסיפה אל העם ושל הכרת, אבל אפשר בהחלט להקביל אותם לגן העדן והגיהנום אצל חז"ל – שגם הם זכו לתיאורים מועטים מאד בספרות חז"ל המרכזית.

בנביאים הראשונים, מספר יהושע ועד מלכים, לא מופיעות כמעט התייחסויות לגורל הנפש לאחר המוות. יוצא דופן בולט הוא סיפור שאול ובעלת האוב, בו היא מזמנת את רוחו של שמואל הנביא. מתיאור המעמד עולה בבירור שהנפש ממשיכה להתקיים לאחר המוות, כנראה במצב של מנוחה (כמשתמע מדברי שמואל "למה הרגזתני להעלות אותי"), ומתאששת הטענה שהנפשות נמצאות במקום אחד ("ומחר אתה ובניך עמי"). כך גם עולה מהביטויים החוזרים לגבי מלכי יהודה וישראל, "וישכב עם אבותיו".

השאול והפדות ממנו

בספרות הנביאים המאוחרת ובכתובים, מתחילים להופיע תיאורים מפורטים יותר של מקום בשם "שאול", המכונה גם "אבדון", "שחת" ובשמות דומים (בתורה ובנביאים הראשונים, שאול נזכרת פעמים ספורות בלבד וללא כל פירוט). השם שאול משמש בשלושה מובנים שונים ומתחלפים: מעמקי האדמה, הקבר והמוות באופן סתמי, ועולם המתים. קשה להבחין בין המובנים השונים, מכיוון שעולם המתים מתואר כשוכן בבטן האדמה, והדרך להגיע אליו היא כמובן דרך המוות והקבר. כמו כן, קשה להבדיל בין תיאורים שיריים ומליציים, המשתמשות בדימויים של בני התקופה בלי להתיימר למסור מידע מטאפיזי של ממש, לבין נבואות שניתן לראות בהן גילויים אלוהיים לגבי טיבו של עולם המתים. למרות זאת, הרי שבאופן כללי ניתן לומר שהשאול מתוארת בנביאים המאוחרים ובכתובים כמקום חשוך ומטיל אימה, בו שוכנות נפשות המתים, כשהן נשלטות שם על ידי דמויות מאיימות למיניהן, כמו "מוות", "בכור מוות", "בלהות", "מלך בלהות" וכדו'. לפעמים שאול עצמה מתוארת כמין ישות חיה השואפת לבלוע לתוכה את בני האדם (ישעיהו ה, יד; משלי ל, טז ועוד).

וכאן צריך לציין נקודה חשובה, שלא ראיתי התייחסות אליה בדברי החוקרים העוסקים בנושא. בשום מקום בתנ"ך לא מתוארים הצדיקים כיורדים לשאול או כנמצאים בתוכה! אמנם הם חוששים לפעמים שיירדו אליה. יעקב, לאחר שהוא מתבשר על "מותו" של יוסף, אומר: "כי ארד אל בני אבל שאולה" (בראשית לז, לה). גם חזקיהו, לאחר שהחלים ממחלתו, מתאר את הרגשתו: "אני אמרתי בדמי ימי אלכה, בשערי שאול פוקדתי יתר שנותי" (ישעיהו לח, י). אבל לא נאמר מעולם, שאדם הנחשב לצדיק אכן הגיע לשאול. אם השאול היא מקום המיועד לרשעים, כפי שנראה מיד, ניתן להסביר את חששותיהם של יעקב וחזקיהו, שמא האסונות שניחתו עליהם הם אות לזעמו של ה' עליהם בשל חטאתם, וממילא הם רואים את עצמם כראויים לרדת לשאול (כך אכן מסביר רש"י בעקבות חז"ל את דברי יעקב).

ואכן, השאול מופיעה באופן מובהק בהקשר של מיתת רשעים. על עדת קורח נאמר "וירדו חיים שאולה", וזהו המקום היחיד בתורה, בנוסף לדברי יעקב, בו נזכרת שאול בקשר למוות (אם כי ספק האם הכוונה שם לבטן האדמה סתם, או לעולם המתים). בנביאים הראשונים, אזכורה היחיד בנושא זה הוא בצוואת דוד לשלמה לגבי יואב ושמעי בן גרא: "ולא תורד את שיבתו בשלום שאול", "והורדת את שיבתו בדם שאול" (מלכים א, ב, ה, ט) – כאשר מדובר בענישה על חטאיהם. ישעיהו (יד) מתאר את ירידתו של מלך בבל לשאול, כאשר המלכים המתים שם משתאים למפלתו, ומזהיר את בני ירושלים שהשאול תבלע אותם על חטאיהם (ה, יד). יחזקאל (לב) מתאר באופן דומה את מפלתם של פרעה וחיל מצרים, ואת חללי הגויים השונים השוכבים בארץ תחתיות. בתהלים (ט, יח) נאמר: "ישובו רשעים לשאולה, כל גויים שכחי אלהים". ספר משלי מתאר את האשה הזרה המפתה את האדם לחטא, ומובילה אותו לשאול (ז, כז; ט, יח), כאשר ברור שמדובר שם ב"מוות רוחני", לאו דווקא פיזי. נראה אם כן בבירור, שהשאול היא מקום הקשור במיוחד לרשעים ולחטא.

לעומת זאת, ישנם צדיקים שה' פודה אותם מיד השאול ולוקח אותם אליו. כך נזכר כבר בשירת חנה "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל" (שמואל א, ב, ו), וביתר פירוט במספר מזמורי תהלים. בחלקם אמנם נראה שמדובר בהצלה פשוטה ממוות לחיים, אבל במספר מקומות נראה בבירור שמדובר בהצלת הנפש מאבדון רוחני. כך בתהלים טז: "כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת: תודיעני אורח חיים, שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח". המשורר מנגיד בין השאול והשחת, לבין אורח החיים המוביל לשובע שמחות ונעימות מול פני ה' לנצח. מן הסתם אינו מבקש שלא ימות לעולם, אלא שלאחר מותו לא ירד לשאול ולשחת אלא יזכה לקרבת אלוקים. דומה לכך התיאור במזמור מט, המנגיד בין גורלם של הרשעים לזה של הצדיק: "כצאן לשאול שתו מוות ירעם ויירדו בם ישרים לבוקר, וצורם לבלות שאול מזבול לו: אך אלוהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה". הרשעים יורדים כמו צאן לשאול, שם המוות רועה אותם, ו"הישרים" (כינוי לא ברור, אולי הצדיקים או המלאכים) רודים בהם, עד שצורתם מתבלה בשאול; ולעומת זאת הצדיק זוכה לכך שה' לוקח אותו ופודה את נפשו מיד שאול. וכן במזמור קטו: "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה, ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה" – מן הסתם אין כוונת המשורר ש"אנחנו" נחיה לעולם כפשוטו, אלא שנזכה לא להימנות בין המתים היורדים לדומה (כינוי לשאול), אלא לחיות בחיים הנצחיים ולברך את ה' לעולם. על אלה יש להוסיף את האמור בסוף ספר קהלת (יב, ז): "וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", שאמנם אינו מדבר על הצדיקים דווקא, אך מציין בבירור את הישארות הרוח לאחר המוות ואת שובה אל ה', בניגוד אולי לאיומי השאול שהוזכרו שם קודם (ט, י. וקשה לעמוד על כוונתו האמיתית של ספר קהלת והדעות השונות המובאות בו).

נראה אם כן, שהתיאורים בנביאים ובכתובים תואמים את המבנה שתואר בתורה: הצדיקים נלקחים בידי ה', נאספים אל עמם ואל אבותיהם, ואילו הרשעים נכרתים ויורדים לשאול. זיהוי עונש הכרת עם השאול תואם לאמור במספר מקומות, כמו תהלים פח, ו "במתים חפשי, כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו" – גזירה וכריתה הם שורשים דומים, המבטאים את הניתוק מה' ומחסדו, והשלכה למקום חשוך שאין ה' פוקד אותו.

אמנם איוב (ג) מתאר את המוות כמקום שוויוני, בו אין הבדל בין גדול וקטן, צדיק ורשע, וכולם נחים בשלווה (אם כי אין הוא מזכיר שם את השאול כלל). אך יש לזכור שאין זה אלא תיאור השקפתו האישית של איוב, שאינו מבני ישראל, ואין לראות בדבריו את "השקפת התנ"ך" או "דעת היהדות". כך למשל התבטא איוב "כלה ענן וילך, כן יורד שאול לא יעלה" (ז, ט), בניגוד לדברי חנה בתפילתה לעיל, לפיהם ה' מעלה אנשים מהשאול (ואכן בעקבות דברים כגון אלה אמרו חז"ל שכפר איוב בתחיית המתים). במקומות אחרים המתארים את השאול, אין היא מופיעה כמקום של מנוחה ושלווה, וכפי שראינו היא מיוחדת לרשעים דווקא ולא לכל באי עולם.

לאור הדברים הללו, הזיהוי של חז"ל את הגיהנום עם השאול, מתבקש ממש. גם הגיהנום החז"לי הוא מקומם של הרשעים, וגם הוא נמצא במעמקי האדמה כמו השאול. מכיוון שבבטן האדמה, כפי הידוע לנו, יש בעיקר חושך ואש, הרי שהתיאורים המקראיים והחז"ליים משתלבים יפה עם המציאות המוכרת (תיאורים של עונש באש לרשעים מופיעים בתנ"ך בישעיה סו, כד; שם ל, לג; מלאכי ג, יט-כא ועוד). הגיהנום וייסוריו אינם חידוש של חז"ל, אלא המשך המסורת המקראית על השאול, תחת שם אחר.

סיכום

לסיכום, סבורני שהדברים האמורים לעיל מראים בבירור שלא רק קיומו של העולם הבא מעוגן היטב בכתובים, אלא גם קיומם של שכר ועונש לאחר המוות. גם אם השמות "גן עדן" ו"גיהנום" התחדשו בידי חז"ל לשכר ולעונש, הרי שאין הם אלא המצבים המתוארים בתנ"ך בשמות אחרים. גם אם אפשר לחלוק על חלק מהדברים או לפרש את הכתובים בצורה שונה, הרי שעל כל פנים סתירה של ממש אין פה, וכל יהודי המאמין בדברי חז"ל ובקבלה שבידיהם יכול ליישבה יפה עם דברי התנ"ך, מבלי להידחק או לייחס להם המצאות מחודשות שבדו מליבם חלילה.

למעשה, ההיגיון עצמו מורה על כך שהמוות אינו סוף הקיום. אם אנחנו מאמינים באלוקים, ומאמינים שהוא שופט צדק, שגומל שכר לצדיקים ועונש לרשעים - הרי בעולם הזה איננו תמיד רואים זאת, ופעמים רבות ישנו צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. לכן מתבקש לומר שהעולם הזה הוא רק שלב אחד בקיום, ולאחר מכן מגיע עולם הנשמות או העולם הבא, בו מתגלה הצדק האלוקי וכל אדם מקבל את הגמול הראוי לו.

ניתן לשאול, מדוע אם כן זכו הנושאים הללו להתייחסות כה מועטה ואגבית בתנ"ך, ולא תוארו בהרחבה השכר והעונש לאחר המוות, עד שרבים סבורים שהם כלל אינם מופיעים בו?

נראה שהתשובה לכך היא, שהתנ"ך ממעט לעסוק בגורלו של האדם הפרטי. גיבוריו של התנ"ך הם עמים ואומות, וממילא הדגש הוא על גורלו של העם ככללו, ואליו גם מכוונות הבטחות השכר והעונש. הישארות הנפש ודינה לאחר המוות היו אז בבחינת המובן מאליו, שאין צורך להזכירו (שהרי בכל העמים הקדומים רווחה האמונה הזו, ואין שום סיבה לחשוב שדווקא עם ישראל לא האמין בכך). החידוש של התורה הוא שגם בעולם הזה יש שכר ועונש לעם כולו, התלויים בעשיית רצון ה'. ואכן, כל זמן בית ראשון חיו בני ישראל בתודעה לאומית, ומה שעניין אותם הוא בעיקר גורל העם ולא גורלם הפרטי. רק לאחר החורבן והגלות, כאשר שקעה האידיאה הלאומית והופיעה במקומה האידיאה הדתית (במושגיו של הרב קוק במאמרו "למהלך האידיאות"), החלו לשים יותר דגש על גורל נשמתו של האדם הפרטי ומה שעובר עליה לאחר המוות. לא שהדברים היו חדשים, שכן כפי שראינו יסודם נמצא כבר בתנ"ך, אלא שאז החלו להתמקד בהם יותר (ראו על כך בהרחבה בספרו של הרב יובל שרלו, "וארשתיך לי לעולם"). בסופו של דבר, מטרת התורה היא עבודת ה' בחיים בעולם הזה, ולכן היא מדברת בעיקר עליו ולא מסיחה את הדעת בהבטחות לאחר המוות או לעתיד הרחוק. אבל אין זה אומר שהדברים הללו לא קיימים, או שהם המצאה מאוחרת.

מלבד המקורות בתנ"ך ובדברי חז"ל, יש סיבות טובות נוספות להאמין בהישארות הנפש וחיים לאחר המוות. קראו על כך כאן.


הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.