על נשמות ודעות קדומות


מאת הרב ד"ר משה רט

הדעה הקדומה המטריאליסטית

פתי יאמין לכל דבר, נאמר בספר משלי (יד טו). החכם אינו מקבל כל דבר כמובן מאליו, אלא מטיל ספק ומעביר ביקורת. אבל יש ספקנות ויש ספקנות; יש ספקנות שמטרתה לברר את האמת, ויש ספקנות שאינה אלא כיסוי להנחות יסוד מסוימות, ומטרתה אינה חיפוש האמת אלא ההגנה על אותן הנחות בכל מחיר.

ניקח לדוגמא את הספקנות המדעית. ברוב המקרים זהו כלי שימושי ורב ערך לבחון באמצעותו את המציאות, לחשוף קשרים בין סיבה לתוצאה, לברר ממה מורכבות תופעות מסוימות וכן הלאה. אולם לפחות בתחום מסוים אחד נראה שאותה ספקנות נטשה את בקשת האמת האובייקטיבית שלה, והתגייסה חד צדדית לטובת עמדה פילוסופית מפוקפקת. התחום המדובר הוא הנפש האנושית, והעמדה הפילוסופית המפוקפקת היא מטריאליזם.

נסביר את הדברים. היחס בין גוף לנפש הוא שאלה פילוסופית עתיקת יומין, וקיימות עמדות רבות ושונות לגביה. שלושת העמדות המרכזיות הן דואליזם, הטוען לקיומם של שני דברים נפרדים – גוף ונפש, או חומר ורוח; מטריאליזם, לפיו רק הגוף החומרי קיים והתודעה אינה אלא תוצר שלו; ואידיאליזם, לפיו רק הנפש או התודעה קיימת והגוף אינו אלא דימוי המצוי בתוכה. חומר אינסופי נכתב סביב סוגיה זו, טיעונים וקושיות הועלו מכל הכיוונים, והכרעה חד משמעית אין. אבל מה שחשוב להדגיש כאן הוא שמדובר בויכוח פילוסופי, שהעמדות השונות שבו מבטאות בעיקר נקודות מוצא והנחות יסוד שונות. הויכוח אינו מדעי, משום שמדעי הטבע – מעצם הגדרתם – עוסקים רק בחומר ולא במה שעשוי להתקיים מעבר לו (הויכוח הוא על דרך הפרשנות הפילוסופית של התצפיות המדעיות, כפי שנראה בהמשך התצפיות בכ"ז עשויות להשפיע על פרשנות זו). באופן טבעי נוטים אפוא מדענים רבים לכיוון המטריאליזם, המתמקד בחומר שהם יכולים לחקור ולהבין, ומתרחקים מעמדות דואליסטיות ואידיאליסטיות הנמצאות מחוץ לתחומם המקצועי. אבל המטריאליזם לכשעצמו אינו מבוסס מדעית יותר מהעמדות האחרות. הוא מבטא הנחת יסוד פילוסופית ותו לא.

יהיו אולי כאלה שיטענו שהמטריאליזם הוא ברירת המחדל ההגיונית עבור הספקן, משום שהוא מניח רק את קיומו של החומר – שאינו מוטל בספק – ודוחה את האמונה בקיומן של נפש או נשמה לא חומרית, שקיומן מוטל בספק ולא הוכח מעולם. כיוון שכך, אם אכן ניתן להסביר את כל התופעות בצורה חומרית בלבד, הרי שהתער של אוקהם חותך מתמונת העולם את המימד הרוחני ומייתר אותו. אלא שזה כמובן ממש לא נכון. כפי שהראה כבר דקארט ב"הגיונות", קיומו של החומר דווקא מוטל בספק ועוד איך. למעשה אין שום דרך להוכיח שהחומר קיים בכלל מחוץ לתודעה שלנו. כל העולם החומרי שאנו רואים ומרגישים, כולל גופנו עצמו, עשויים להתקיים בתוך תודעתנו בלבד. לא רק שזו אפשרות תיאורטית, אלא שהיא אכן מתרחשת בפועל כל פעם בה אנחנו הולכים לישון: אנחנו חולמים על מציאות מוחשית ומגוונת, שלמעשה אינה אלא תוצר של התודעה שלנו (או כך, לפחות, מקובל לחשוב). מניין לנו אם כן שהמציאות שאנו רואים בהקיץ אינה כזו? אדרבה, מה שאינו מוטל בספק הוא דווקא קיומה של התודעה, ואם ניתן להסביר את כל המציאות המוחשית כתוצר של התודעה, הרי שהתער של אוקהם יכול לחתוך דווקא את עולם החומר מתמונת המציאות שלנו. זה למעשה מה שטען ברקלי, מתומכיו המרכזיים של האידיאליזם. אפשר להתווכח על הדברים, אולם די בכך בכדי להוכיח שמטריאליזם בפירוש אינו ברירת המחדל הספקנית, אלא פשוט עוד עמדה פילוסופית אחת מבין רבות – מוצלחת יותר או פחות (עוד על הבעייתיות שבו אפשר לקרוא כאן).

חקר העל-טבעי

אולם האם למדע אין מה לומר בנושא? האם ניתן לחשוב על ניסוי או מחקר שיכריע בין העמדות השונות? אילו ניתן היה להוכיח את קיומה של נפש או תודעה בנפרד מהגוף, היה הדבר מאשש את צדקת הדואליזם או של האידיאליזם, ומפריך את המטריאליזם. אך כיצד ניתן להוכיח דבר כזה?

ובכן, לפחות שלוש תופעות נפוצות מצביעות לכאורה על נפשות או תודעות המתקיימות במנותק מגוף גשמי: חוויות סף מוות, דיבוקים וגלגול נשמות.

עצם הזכרת המושגים הללו מעוררת רתיעה או גיחוך אוטומטיים אצל אנשים רבים, ביניהם דתיים. דברים כמו דיבוק או גלגול נשמות נשמעים כאמונות טפלות חשוכות, המתאימות לכפריים נבערים מדעת, שהמדע כבר הפריך מזמן את קיומן. גם בתוך היהדות עצמה, למרות האמונה החד-משמעית בהישארות הנפש ועולם הבא, היו וישנם רבים השוללים את קיומן של תופעות אלה, ורואים בהן השפעה זרה ובלתי רציונלית. דיבורים על עדויות למוות קליני, דיבוק או גלגול נשמות נתפסים כאופייניים למחזירים-בתשובה רדודים, שמנסים להשתמש ב"הפחדות" מפני העולם הבא כדי לשכנע את שומעיהם.

אולם אם ניגש לנושא ללא דעות קדומות, נראה שאין כל סיבה לשלול את קיומן של תופעות אלה על הסף. למעשה, נערכו לא מעט מחקרים רציניים סביב אותן תופעות בידי חוקרים מקצועיים, וגם אם הוכחה חד-משמעית לקיומן טרם הושגה - הרי שכמות הנתונים המרשימה שהצטברה בהחלט הופכת את האמונה בקיומן לסבירה ומתקבלת על הדעת, לא סתם אמונה טפלה. מן הראוי לזכור שלא מעט גילויים חדשים זכו בתחילה ללעג ולקלס מצד הממסד המדעי, כפי שאירע למשל לאיגנץ זמלווייס, שגילה במאה ה-19 שחיטוי ידיים מונע העברת זיהומים. במקום לזכות לכבוד הראוי לו, הוא נרדף והושמץ בידי עמיתיו, וטענותיו נדחו כאמונות טפלות חסרות יסוד מדעי. אם איננו רוצים לחזור על שגיאות דומות, כדאי שנשמור על ראש פתוח, מבלי לכפוף אותו לשטיפת המוח המטריאליסטית.

נתאר בקצרה את התופעות שהזכרנו.

אנשים רבים שהיו במצב של סף מוות, או מוות קליני, סיפרו לאחר שהתעוררו על חוויות שכללו בין היתר ריחוף מחוץ לגוף, מעבר דרך מנהרה חשוכה, אור גדול ומפגש עם קרובים וחברים שנפטרו ועם ישויות אחרות. תופעות אלה, שנחוו בידי מיליוני אנשים ברחבי העולם, תועדו ונחקרו בידי חוקרים רבים בעשרות השנים האחרונות - ביניהם סאם פרניה, ג'פרי לונג, ברוס גרייסון, פים ואן לומל וג'ניס הולדן (סיכום של 30 שנות מחקר בנושא מופיע בספר The Handbook of Near-Death Experiences: Thirty Years of Investigation). דיבוק היא תופעה עתיקה בהרבה וידועה בכל העמים והתרבויות, שבמהלכה משתלטת על האדם כביכול ישות זרה, רוח, וגורמת לו להתנהג בצורה בלתי שגרתית. בדתות רבות קיימים טקסים שנועדו לגירוש הרוח ולסילוק הדיבוק מגוף האדם. עדויות רבות מתעדות מקרים של דיבוק-לכאורה ואת גירוש הרוח שנערך בתגובה, הן בדורות קודמים והן בזמננו אנו – מומלץ לקרוא את מאמרו המרתק של סטאפורד בטי בנושא, וכן את הספר "רופא לבן, אלים שחורים" של אורי שוורצמן. ובאשר לגלגול נשמות, גם אמונה עתיקת יומין זו זכתה למחקר מודרני מקיף בידי חוקרים כמו איאן סטיבנסון וג'ים טאקר (Tucker), שראיינו ילדים רבים לגבי זיכרונות לכאורה מגלגולי חיים קודמים וניסו לאמת אותם, במידה רבה של הצלחה.

שלוש התופעות הללו, במידה ויתגלו כאמיתיות, יוכיחו כאמור את קיומה של הנפש בנפרד מהגוף: חוויות סף מוות מעידות על כך שהתודעה ממשיכה להתקיים ואף לחוות את סביבתה גם כאשר הגוף והמוח חדלו לתפקד, דיבוק מעיד על קיומן של נפשות חסרות גוף משלהן הפולשות לגופותיהם של בני אדם, וגלגול נשמות מעיד על כך שהנפש או התודעה האנושית יכולה לשרוד אחר המוות ולהיוולד מחדש בגוף אחר תוך שמירה על זיכרונות קודמים (ישנן גם תופעות נוספות מסוג זה, כמו רוחות רפאים או תקשור באמצעות סיאנסים, אולם לא נתמקד בהן כאן).

קיומן של תופעות אלה הוא עובדה; השאלה הגדולה היא איך לפרש אותן. אם נקבל אותן כפשוטן, הרי שלפנינו אוסף מרשים של ראיות לקיום הנפש בנפרד מהגוף. "כפשוטן" פירושו כפי שהאנשים שחוו את החוויות מתארים אותן: החוזרים מסף המוות משוכנעים על פי רוב שאכן ריחפו מחוץ לגופם, ומתארים את מה שראו ושמעו במצב זה; אחוזי הדיבוק מתארים את ההרגשה כאילו ישות זרה וחיצונית חדרה לגופם והשתלטה עליהם; וילדים עם זיכרונות קודמים מדברים על חייהם בגלגול הקודם כאילו הם אכן זוכרים אותם היטב. לעומת זאת, אפשר לטעון שמקורן של כל התופעות הללו הוא בתעתועים שמקורם במוח האדם, לא מחוצה לו. חוויות סף מוות אינן אלא הזיות של מוח גוסס, או דברים שקלט האדם בזמן שמוחו עוד תפקד; מה שנראה כדיבוק אינו אלא ביטוי למחלת נפש כלשהי, פיצול אישיות וכדומה; וזיכרונות מחיים קודמים אינם אלא דמיונות ילדות, שמבוססים אולי על מידע שהילד נחשף אליו מבלי משים. אותם אנשים עשויים להאמין בכנות שהם חוו משהו החורג מהמימד הפיזי, אבל למעשה זוהי אשליה בלבד.

האם אפשר להכריע בין שני הפירושים האפשריים? הבה ננסה לגשת לדברים בלי דעות קדומות, ולבחון מהם השיקולים לכאן ולכאן.

טיעונים בעד ההסבר הרוחני

נתחיל מהטיעונים בעד הפירוש ה"רוחני". המחקר המדעי מנסה למצוא אימות חיצוני לאותן טענות, שיוכיח שלא מדובר בהזיה, הטעיה או אשליה עצמית כלשהי. כך למשל מנסים לאמת את עדויותיהם של החוזרים מסף המוות לגבי הדברים שראו כביכול באותו מצב, לבדוק האם האדם אחוז הדיבוק מבטא ידע שהוא בבירור ממקור חיצוני (למשל, דיבור בשפה שלא למד מעולם), ולבחון האם סיפוריהם של אותם ילדים אכן תואמים לחייהם של אנשים שנפטרו והאם הילדים לא נחשפו למידע בדרך אחרת. מטבע הדברים, מכיוון שמדובר בבני אדם ובמצבים לא שגרתיים, לא ניתן לבצע ניסויים יזומים ומבוקרים בצורה מלאה; אי אפשר להביא מישהו במכוון לסף המוות ואז להחזיר אותו, או לשמור ילד בבידוד מרגע לידתו כדי לוודא אם יש לו זיכרונות מחיים קודמים שלא הגיעו ממקור חיצוני. ממילא תמיד ניתן לפקפק באותן עדויות ולטעון שהן אינן עומדות בסטנדרטיים מדעיים מחמירים ואינן נחשבות להוכחה מדעית.

אף על פי כן, הכמות המצטברת ההולכת וגדלה של עדויות ומחקרים מעין אלה בהחלט מהווה שיקול רציני בעד הפירוש הרוחני, כפי שסבורים רבים מהחוקרים. כמובן, כל ספקן מתחיל עם גישה לגוגל יודע לדקלם שחוויות סף-מוות אינן אלא הזיות של מוח גוסס המשווע לחמצן, אלא שאותם חוקרים דוחים חד-משמעית אפשרות זו, יחד עם כל ניסיונות הפרשנות המטריאליסטים האחרים, שלדבריהם אינם עומדים במבחן המציאות (עי' למשל פרקים 9 ו-10 ב- The Handbook of Near-Death Experiences הנ"ל). אפילו הספקן הישראלי גלעד דיאמנט, בעל הבלוג "חשיבה חדה", שהקדיש עשרה פרקים לניסיון להפריך את חוויות סף-המוות, מודה לבסוף: "מספר ההסברים למרכיבים השונים של ה-NDE רב כמספר החוקרים (ומספר החוקרים רב)... כפי שאני התרשמתי, אין עדיין בנמצא תיאוריה אחת מקיפה המקובלת על רוב החוקרים". ברור אפוא, שטענות כאילו "המדע כבר הראה שמדובר בהזיה" הנן חסרות יסוד.

כך גם לגבי מחקריהם של איאן סטיבנסון וממשיכי דרכו על ילדים עם זיכרונות מחיים קודמים. רבים העבירו עליו ביקורת, וטענו ששיטותיו אינן מדעיות מספיק (כאילו שאפשר לגדל ילד במעבדה מבודדת), או שהמתרגמים היטו את משמעות הדברים שנאמרו, וכדומה. אף על פי כן, הכמות המצטברת המרשימה של מקרים בהם נבחנו זיכרונות העבר ואומתו במידה רבה, תוך ניסיון לשלול ככל הניתן את האפשרות של השפעות חיצוניות - גם אם אין היא בגדר הוכחה מדעית, בהחלט הופכת את האמונה בגלגול נשמות לסבירה ורציונלית. (מקורות והפניות בנושא, בעיקר על תופעת הקסנוגלוסיה - דיבור בשפות שהדובר לא למד - ניתן למצוא כאן, כמו גם ביקורת חריפה על הרדידות והכשלים הלוגיים של הספקנים כלפי התופעה).

נדגיש שדי במקרה אחד ויחיד (!) בו יתברר מעבר לכל ספק שאכן יש קיום לנפש בנפרד מהגוף, כדי למוטט סופית את המטריאליזם, וכדי לחזק את האמונה שגם המקרים הפחות ברורים אכן מבטאים תופעה זו.

טיעון נוסף לטובת ההסבר הרוחני הוא שכאמור לעיל, הוא זה שתואם יותר את התרשמותם של אלה שחוו את אותן חוויות. מבחינתם, ברוב המקרים, מדובר במציאות ממשית. אפשר כמובן לטעון שהם אמנם מאמינים כך, אך זו למעשה אשליה משכנעת ותו לא; אבל האם יש לנו סיבה מיוחדת לטעון זאת? על פי רוב, כאשר אנחנו רואים או שומעים משהו, אנחנו מניחים כברירת מחדל שהוא אכן קיים ואינו אשליה. כך גם לגבי עדויות מפי אנשים אמינים. אם נתחיל לפקפק בכל עדות שכזו בטענה שאולי זו רק אשליה, מה יישאר מתמונת המציאות שלנו? שמא כל עולמנו אינו אלא אשליה? איפה עובר הגבול? האם רק מה שכל אדם מסוגל לראות בכל עת הוא אמיתי, ואילו מה שאינו נגיש לכולם הוא אשליה, גם אם מיליונים מעידים עליו? לא ברור מדוע במקרים כמו אלה אנו אמורים להניח שמדובר באשליה עד שיוכח אחרת, ולא להאמין שהתרשמותם של החווים אותם היא נכונה עד שיוכח אחרת. זה לא אומר כמובן שעלינו להאמין לכל אדם שטוען שראה את אלוויס, אבל כאשר מדובר במקרים כה רבים, של אנשים שפויים ואינטליגנטים שאינם מחפשים פרסום או חשיפה כלשהי, וטענותיהם אינן עומדות בסתירה לעובדות כלשהן הידועות לנו - אין כל סיבה לדחות אותם על הסף. טיעונים מגחיכים בנוסח "אז למה לא להאמין גם בחד-קרן ורוד מעופף?" מעידים רק על קוצר הבנתו של הטוען: אילו מיליוני אנשים שפויים היו מעידים על כך שראו חד-קרן כזה, זו בהחלט היתה סיבה להתייחס לקיומו כאפשרות סבירה. איננו עוסקים כאן באמונות בעלמא אלא ביחס לעדויות ראיה.

טיעונים בעד ההסבר המטריאליסטי

לעומת זאת, אלו שיקולים או טיעונים עומדים לצד העמדה הטוענת שמדובר באשליות, הזיות, מחלות נפש וכדומה? יש המצביעים על תופעות דומות, הקשורות בבירור לתחום הפסיכולוגי\פסיכיאטרי, וטוענים שניתן להסביר על בסיסן את כל אותם מקרים, וממילא אין צורך להניח את קיומן של ישויות רוחניות מיותרות. על כך יש להשיב במספר נקודות:

1. במקרים רבים אותן תופעות עצמן שנויות במחלוקת. האם זה ברור למשל שכל אלה המאובחנים כסכיזופרנים אכן סובלים מהפרעות נפשיות שמקורן במוח, ולא נחשפים להשפעות של ישויות חיצוניות המשבשות את דעתם? מכיוון שאופן פעולתו של המוח והקשר בין מצבים מוחיים למצבים תודעתיים הוא בגדר תעלומה גמורה, אין כמעט דרך לקבוע האם חוויות מוזרות למיניהן הנן הזיות או מציאות ריאלית שרק החולים קולטים. גם העובדה שטיפולים כימיים עשויים במקרים מסוימים לסלק את אותן תופעות אינה מוכיחה שמקורן הוא במוח – יתכן שהישות החיצונית המשפיעה על המוח מאבדת את שליטתה עליו בעקבות השינויים הכימיים. נזכיר שוב שגם הרעיון לפיו מחלות נגרמות על ידי יצורים זעירים בלתי-נראים לא עלה על הדעת במשך אלפי שנים, וזכה לזלזול וללעג כאשר התגלה. למדע אין עדיין כלים לחקור ישויות רוחניות, אולם זו אינה סיבה לדחות על הסף את קיומן.

2. התופעות העל-טבעיות לכאורה עשויות לפעמים להיות שונות מאד מהתופעות הפסיכיאטריות המוכרות. כך למשל כותב בטי במאמר שנזכר לעיל, שאדם הסובל מפיצול אישיות אינו מרגיש כאילו קיימת אישיות זרה בתוכו, ואילו הסובלים מ"דיבוק" בהחלט מרגישים כך; כמו כן לא ניתן לגרש את האישיות השסועה מתוך האדם, אבל בהחלט ניתן לגרש את ה"שד" מתוכו. הצלחתם המרובה של טקסי גירוש שדים בתרבויות השונות, שלעתים גדולה אף מזו של הטיפולים הכימיים, מחזקת את הטענה שאכן מדובר כאן במשהו אחר (ד"ר אורי שוורצמן, בספרו "רופא לבן, אלים שחורים", מתאר כיצד שינה את גישתו מספקנות מזלזלת לפתיחות בעקבות התוודעותו האישית להצלחתן של פרקטיקות אלה באפריקה). גם את התופעות העל-טבעיות הנלוות לעיתים למקרי ה"דיבוק", כמו התנפחות של החולה, ריחוף באוויר, צניחת הטמפרטורה בחדר, דיבור בשפות זרות וכדומה קשה להסביר בכלים פסיכולוגיים רגילים.

3. כפי שהוזכר לעיל, אם מחפשים לחתוך מהמציאות דברים "מיותרים", הרי שגם קיומו של הגוף ועולם החומר עצמו הוא "מיותר" ואפשר להסביר הכל בלי להניח אותו. מדוע אם כן לחתוך החוצה דווקא את הישויות הרוחניות ולא את אלה החומריות-לכאורה?

טיעון נוסף בעד ההסבר המטריאליסטי הוא שאין לנו שום הסבר על האופן בו ישויות רוחניות עשויות להתקיים, לעבור מגוף לגוף, לחוות את סביבתן וכדומה. אבל זה כמובן טיעון חלש מאד. יש הרבה דברים במציאות שאיננו מבינים; זה לא מצדיק להכחיש את קיומם רק כדי שתמונת עולמנו תהיה מובנת – מה עוד שגם את תמונת העולם המטריאליסטית איננו מבינים עד הסוף והיא רחוקה מלהסביר את הכל.

יש הטוענים שלא ניתן לסמוך על חוויות סף מוות וכדומה משום שהן סותרות זו את זו: יש המתארים התגלות או מפגש עם האל היהודי, אחרים עם האל הנוצרי, המוסלמי או ההינדי. מכיוון שלא ייתכן מן הסתם שכולן אמיתיות, בהכרח שלפחות חלקן הן הזיות; ומכיוון שחלק מאותן חוויות הן הזיות, יתכן בהחלט שכולן הן הזיות ואף אחת מהן אינה אמיתית.

התשובה לביקורת זו היא: ראשית, יש לא רק הבדלים אלא גם הרבה קווי דמיון משותפים בין חוויות סף מוות, ואם ההבדלים הם סיבה לדחות אותן - הרי שהדמיון הוא סיבה לקבל אותן.

שנית, הביקורת מניחה שלא יתכן שכל אותן חוויות הן אמיתיות. אבל הקושי לקבל את כולן כאמיתיות הוא שהבנה כזאת מעוררת קשיים תאולוגיים. אך בקשיים תאולוגיים אפשר לדון במגרש התאולוגי, והדיון הנוכחי נוגע למישור האפיסטמולוגי (ההכרתי), שאליו רצוי לגשת עם כמה שפחות דעות קדומות. אם ישנן עדויות רבות על חוויות שנראות אמינות ואין סיבה מיוחדת לפקפק בהן, הגיוני להסיק שהן אכן מבטאות מציאות אמיתית, שאפשר לדון בה ובקשיים שהיא מעלה אחר כך ברמה התאולוגית. במישור זה, אפשר לומר למשל שהחוויה עצמה היא אמיתית אולם האדם מפרש אותה לפי המושגים הדתיים שלו, או שהאלוהות הטרנסצנדנטית "מתלבשת" בדימויים מוחשיים המתאימים לאדם המקבל אותה, או אולי שבאלוהות עצמה יש היבטים שונים ובכל דת יש גרעין של אמת המכוון לאחד מהם.

על כל פנים, אין בריבוי העדויות השונות שום ראיה שמדובר בהזיות. אילו היו חייזרים מגיעים מספר פעמים לכדור הארץ, סביר להניח שהיו מתארים אותו בצורות שונות לגמרי: אחד היה רואה ים, השני יער, והשלישי עיר גדולה. האם המסקנה שהיו אמורים חבריהם להסיק היא שכדור הארץ אינו אלא הזיה?

סיכום

בשורה התחתונה, לא נראה שקיים טיעון רציני כלשהו בעד ההסבר המטריאליסטי. הוא לא פשוט יותר או חסכוני יותר (גם אם נניח שפשטות וחסכנות הן שיקולים להעדפת הסבר), ואינו מסביר בצורה מלאה את כל התופעות כפי שעושה ההסבר הרוחני. יתכן שהוא עדיין בגדר הסבר רציונלי לתופעות, אם כי משקלן המצטבר של הראיות הנגדיות בהחלט מכביד עליו. אבל הנקודה שרציתי להמחיש במאמר הזה היא, שההסברים השוללים את המימד הרוחני אינם מבטאים ספקנות המחפשת את האמת, אלא פשוט אפולוגטיקה מטריאליסטית. הם יוצאים מתוך נקודת הנחה מטריאליסטית, ועושים כל מאמץ להגן עליה ולפרש את המציאות לפיה. לגיטימי אולי – אבל זוהי גישה אפולוגטית, שמטרתה היא להצדיק את עמדתה הנוכחית, לא לחפש את האמת בלי דעות קדומות כפי שהמדע אמור לכאורה לעשות. גם אם ניתן להסביר את כל אותן תופעות בצורה מטריאליסטית - מה שמוטל בספק גדול - אין שום סיבה להעדיף הסבר זה על פני ההסבר הרוחני; כיוון שכך, מי שבוחר בהסבר המטריאליסטי עושה זאת על רקע דעותיו הקדומות, לא מתוך חיפוש אמת נטול פניות. רק גישה שתבחן את התופעות בצורה מדוקדקת מתוך ראש פתוח וללא דעות קדומות תהיה מסוגלת לברר את האמת – ונראה שגישה כזו תתייחס להסבר הרוחני לפחות כאפשרות שקולה לזה המטריאליסטי, אם לא כהסבר מוצלח הרבה יותר.

עוד על היחסים בין מוח לנשמה, אפשר לקרוא במאמר "מוח או נשמה?"

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.