השפן והארנבת


מאת גיל-עד שטרן

ברשימת החיות האסורות באכילה בספר ויקרא כתוב, "וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם" (ויקרא יא, ה-ו).

התורה אוסרת את השפן ואת הארנבת באכילה בגלל שחסר להם אחד מסימני הטהרה: הם אמנם מעלי גרה, אך אין להם פרסות ולכן הם אסורים.

והנה, לכאורה התיאור של השפן והארנבת כמעלי גרה מוטעה. מינים אלו אינם מעלי גרה: הם מכרסמים, אין להם את מערכת הקיבות המורכבת הנדרשת לפעולה זו ולא קיימת אצלם התופעה של העלאת המזון ובליעתו החוזרת. מה ההסבר לכך?

א. זיהוי המינים

ראשית, הזיהוי של השפן והארנבת המקראיים עם החיות הקרויות בימינו שפן וארנבת אינו ודאי, ויש סבורים שהכוונה לחיות אחרות[1].

 יש לזכור שהעברית המקראית שונה מהעברית שלנו, ושמות החיות בעברית החדשה נקבעו לפי פרשנות משוערת של המילים הללו במקרא. מכיוון שהמקרא מתאר את השפן והארנבת שהוא מתייחס אליהם כמעלי גרה, סביר להניח שהוא מתכוון לחיות שאכן מעלות גרה ולא לשפן ולארנבת של ימינו, והשאלה נובעת מזיהוי מוטעה.

ב. הגדרת העלאת גרה

אם התורה אכן מכוונת לאותם המינים שקרויים היום שפן וארנבת (וכך אכן מסתבר), נראה שהיא מתייסחת אליהם כמעלי גרה מבחינת התסמינים החיצוניים שלהם, ולא על פי השיוך הביולוגי שלהם. אכן, יש אצל השפן והארנבת תופעה חריגה ביחס לעולם החי – הם לועסים את מזונם בתנועות לעיסה אופקיות, מצד לצד ולא ממעלה למטה, ממש כמו מעלי הגרה ובשונה מכל שאר המכרסמים ובעלי החיים.

הדבר מסתבר, שכן בענייני כשרות המזון מה שרלוונטי עבור התורה הוא הסימנים החיצוניים של החיה או הדג ולא השיוך הזואולוגי שלו או מערכות העיכול המורכבות שלו. סימן הטהר החיצוני (העלאת גרה והפרסת פרסה או סנפיר וקשקשת) הוא שמבהיר ליהודי הניגש לאכול חיה או דג אם הם מותרים לו או אסורים, וברור שבעניין זה הסימן הנראה לעין הוא שרלוונטי, ולא שיקולים ביולוגיים סמויים, ובודאי שכך עבור האדם העברי בימי קדם. לכן התורה מתייחסת לשפן ולארנבת כמעלי גרה, לאמר: אף על פי שעל פי ראייתך נראה שהשפן והארנבת דומות לשאר מעלי הגרה המותרות לך, אף על פי כן הם נאסרים, שכן סימן הטהר של הפרסות חסר להם. 

יש לזכור שמקורו היחיד של הביטוי "מעלה גרה" הוא בפסוקים אלה. התורה לא מבארת את משמעותו, והוא אינו מופיע בה במקום אחר. בעברית של ימינו אנו משתמשים בו כמציין את הפעולה של העלאת המזון מהקיבה, אבל יתכן בהחלט שמשמעותו המקורית היתה שונה, והתייחסה לצורת הלעיסה ולא לתהליך העיכול הפנימי. במקום לייחס לביטוי משמעות עכשווית שגורמת לפסוק להפוך לשגוי, הגיוני יותר להניח שהפסוק נכון ולשנות את הבנתנו את הביטוי.

אפשר לראות שהתורה מגדירה בעלי חיים בצורה שונה מאיתנו גם במקומות נוספים. לדוגמה, כתוב בספר ויקרא, "כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם" (ויקרא יא, כ), - חרקים בעלי ארבע רגליים אסורים באכילה. אולם בפועל, לא קיים חרק בעל ארבע רגליים. כל ילד יודע זאת. רשימת בעלי החיים בויקרא מעידה על התבוננות זואולוגית נדירה, כפי שמוסכם על כל חוקרי המקרא. האם ייתכן שהיא טועה דווקא בנקודה זאת?

התשובה היא, שבתפיסה הקדומה התייחסו לרגליים הקדמיות של החרק בתור ידיים ולא בתור רגליים, מכיוון שהוא משתמש בהם גם לתפוס, לצוד ולעשות עוד פעולות מלבד הליכה. אם כן, ששת הרגליים של החרק הם שתי ידיים וארבע רגליים – והוא אכן "הֹלֵךְ עַל אַרְבַּע". הזיהוי של התורה אין מקורו בטעות איומה, אלא בהסתכלות שונה מזו שלנו על האורגניזם של החרק[2] .

כך גם לגבי השפן והארנבת – התורה מתייחסת אליהם כמעלי גרה לא מתוך שגיאה אלא מתוך צורת הסתכלות שונה משלנו. היא מתייחסת אל התסמינים החיצוניים של בעלי החיים ולא אל המיפוי המדעי הביולוגי שלהם, בהתאם למטרות שלשמן היא מזכירה זאת. בתסמין החיצוני אכן השפן והארנבת יוצאים דופן בשל תנועות הלעיסה הייחודיות שלהם, והם דומים למעלי הגרה.

ג. קופרופגיה

על כל זה יש להוסיף את ההפתעה הבאה: מחקרים גילו תופעה נדירה אצל השפן והארנבת: כחלק מתהליך העיכול, הם אוכלים את הגללים המעוכלים-למחצה שלהם ישירות מפי הטבעת לצורך לעיסה חוזרת[3]. פעולה זו, הקרויה קופרופגיה, זהה לחלוטין בפונקציה שלה להעלאת הגרה (יש גם בעלי חיים אחרים שאוכלים את צואתם לפעמים, כמו כלבים, אבל הם אינם עושים זאת כחלק מתהליך העיכול אלא מסיבות שונות ומשונות. קופרופגיה אמיתית קיימת אצל כמה מינים של מכרסמים, שיתכן שהתורה מחשיבה אותם למיני שפן בשל דמיונם אליו). את תוצאות התצפית הזו מגלה התורה אלפי שנה לפני המחקר המודרני, וכך השאלה הופכת בעצם לסימן קריאה מהדהד. אכן, השפן והארנבת, לא זו בלבד שהם נראים כאילו הם מעלים גרה, אלא שהם גם מקיימים בפועל את הפונקציה של העלאת גרה, בדרכם הם.

סיכום

ייתכן שהשפן והארנבת שהתורה מתכוונת אליהם אינם החיות שהעברית החדשה קוראת להם שפן וארנבת. השפן והארנבת המוכרים לנו אמנם אינם מעלים גרה במובן המדעי, אבל בתסמינים הנראים לעין הם דומים למעלי גרה (לעיסה מצד לצד ולא מלמעלה למטה), וזהו האינדיקטור הרלוונטי מבחינת דיני כשרות. נוסף על כך, השפן והארנבת אכן מקיימים פעולה הזהה באופן עקרוני להעלאת גרה – אכילת הגללים מפי הטבעת, דבר שהתגלה במחקר רק בימינו.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "השפן והארנבת" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).

 [1] כך למשל כתב הרש"ר הירש בפירושו לפסוק שלנו: ”רגילים לזהות את השפן והארנבת האמורים בתורה עם החיות הקרויות כן היום. אך זיהוי זה לא ייתכן, אלא אם כן שני אלה מעלי גרה, וקשה להניח שכן הוא", וכך כתב ה"שרידי אש" (ח"ב, יז) ועוד. 

וראו למשל ניסיון אלטרנטיבי לזהות את הארנבת המקראית עם איל המושק ואת השפן המקראי עם משפחת האיילוניים: לחץ כאן.

אולם המילה "ארנבת" היא מילה אוגריתית המציינת את החיה הקרויה כך בימינו, כך שהטיעון הזה קשה יותר.

[2] יהודה פליקס, טבע וארץ בתנ"ך.

[3] הארנבונים (Ooryctolagus)  והארנבות (Lepus), שגם הם [כמו אוכלי תאית] בעלי מעי עיוור גדול שנעשית בו התססת התאית, פתרו בעיה זו [עיכול תאית] בדרך בלתי רגילה. שני סוגי פרש נוצרים אצלם: הגללים הקטנים, המוצקים והכהים, המוכרים יפה, וסוג של גללים רכים, גדולים ובהירים יותר, שאין הארנבון משיר אותם לאדמה, אלא אוכלם הישר מפי הטבעת. הגללים מסוג האחרון נוצרים במעי העיוור, ובליעתם שנית מאפשרת עיכול וניצול מלאים יותר (קנוט שמיד-נלסון, הפיסיולוגיה של בעלי החיים, עמ' 20)

מתויג:  מדע ומקרא

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.