השפן והארנבת


מאת גיל-עד שטרן

ברשימת החיות האסורות באכילה בספר ויקרא כתוב, "וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם" (ויקרא יא, ה-ו).

התורה אוסרת את השפן ואת הארנבת באכילה בגלל שחסר להם אחד מסימני הטהרה: הם אמנם מעלי גרה, אך אין להם פרסות ולכן הם אסורים.

והנה, לכאורה התיאור של השפן והארנבת כמעלי גרה מוטעה. מינים אלו אינם מעלי גרה: הם מכרסמים, אין להם את מערכת הקיבות המורכבת הנדרשת לפעולה זו ולא קיימת אצלם התופעה של העלאת המזון ובליעתו החוזרת. מה ההסבר לכך?

א. זיהוי המינים

ראשית, הזיהוי של השפן והארנבת המקראיים עם החיות הקרויות בימינו שפן וארנבת אינו ודאי, ויש סבורים שהכוונה לחיות אחרות[1].

יש לזכור שפעמים רבות העברית המקראית שונה מהעברית שלנו, ושמות החיות בעברית החדשה נקבעו מספר פעמים לפי פרשנות משוערת של המילים הללו במקרא. מכיוון שהמקרא מתאר את השפן והארנבת שהוא מתייחס אליהם כמעלי גרה, יתכן ובאמת הוא מתייחס לבעלי חיים אחרים.

ב. הגדרת העלאת גרה

אם התורה אכן מכוונת לאותם המינים שקרויים היום שפן וארנבת (וכך אכן מסתבר), נראה שהיא מתייסחת אליהם כמעלי גרה מבחינת התסמינים החיצוניים שלהם, ולא על פי השיוך הביולוגי שלהם. אכן, יש אצל השפן והארנבת תופעה חריגה ביחס לעולם החי – הם לועסים את מזונם בתנועות לעיסה אופקיות, מצד לצד ולא ממעלה למטה, ממש כמו מעלי הגרה ובשונה משאר מבעלי החיים בדרך כלל (כגון כמה מכרסמים).

הדבר מסתבר, שכן בענייני כשרות המזון מה שרלוונטי עבור התורה הוא הסימנים החיצוניים של החיה או הדג ולא השיוך הזואולוגי שלו או מערכות העיכול המורכבות שלו. סימן הטהר החיצוני (העלאת גרה והפרסת פרסה או סנפיר וקשקשת) הוא שמבהיר ליהודי הניגש לאכול חיה או דג אם הם מותרים לו או אסורים, וברור שבעניין זה הסימן הנראה לעין הוא שרלוונטי, ולא שיקולים ביולוגיים סמויים, ובודאי שכך עבור האדם העברי בימי קדם. לכן התורה מתייחסת לשפן ולארנבת כמעלי גרה, לאמר: אף על פי שעל פי ראייתך נראה שהשפן והארנבת דומות לשאר מעלי הגרה המותרות לך, אף על פי כן הם נאסרים, שכן סימן הטהר של הפרסות חסר להם. 

יש לזכור שמקורו היחיד של הביטוי "מעלה גרה" הוא בפסוקים אלה. התורה לא מבארת את משמעותו, והוא אינו מופיע בה במקום אחר. בעברית של ימינו אנו משתמשים בו כמציין את הפעולה של העלאת המזון מהקיבה, אבל יתכן בהחלט שמשמעותו המקורית היתה שונה, והתייחסה לצורת הלעיסה ולא לתהליך העיכול הפנימי. במקום לייחס לביטוי משמעות עכשווית שגורמת לפסוק להפוך לשגוי, הגיוני יותר להניח שהפסוק נכון ולשנות את הבנתנו את הביטוי.

אפשר לראות שהתורה מגדירה בעלי חיים בצורה שונה מאיתנו גם במקומות נוספים. לדוגמה, כתוב בספר ויקרא, "כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם" (ויקרא יא, כ), - חרקים בעלי ארבע רגליים אסורים באכילה. אולם בפועל, לא קיים חרק בעל ארבע רגליים. כל ילד יודע זאת. רשימת בעלי החיים בויקרא מעידה על התבוננות זואולוגית נדירה, כפי שמוסכם על כל חוקרי המקרא. האם ייתכן שהיא טועה דווקא בנקודה זאת?

התשובה היא, שבתפיסה הקדומה התייחסו לרגליים הקדמיות של החרק בתור ידיים ולא בתור רגליים, מכיוון שהוא משתמש בהם גם לתפוס, לצוד ולעשות עוד פעולות מלבד הליכה. אם כן, ששת הרגליים של החרק הם שתי ידיים וארבע רגליים – והוא אכן "הֹלֵךְ עַל אַרְבַּע". הזיהוי של התורה אין מקורו בטעות איומה, אלא בהסתכלות שונה מזו שלנו על האורגניזם של החרק[2] .

כך גם לגבי השפן והארנבת – התורה מתייחסת אליהם כמעלי גרה לא מתוך שגיאה אלא מתוך צורת הסתכלות שונה משלנו. היא מתייחסת אל התסמינים החיצוניים של בעלי החיים ולא אל המיפוי המדעי הביולוגי שלהם, בהתאם למטרות שלשמן היא מזכירה זאת. בתסמין החיצוני אכן השפן והארנבת יוצאים דופן בשל תנועות הלעיסה הייחודיות שלהם, והם דומים למעלי הגרה. באופן דומה, התורה מכנה אף את הגמל "מפריס פרסה" משום שהדבר מתאים כנראה למראהו החיצוני (למקור האטימולוגי של המונח מעלה גרה ראה בהערה[4]).

ג. קופרופגיה

על כל זה יש להוסיף את ההפתעה הבאה: מחקרים גילו תופעה נדירה אצל הארנבים: כחלק מתהליך העיכול, הם אוכלים את הגללים המעוכלים-למחצה שלהם ישירות מפי הטבעת לצורך לעיסה חוזרת[3]. פעולה זו, הקרויה קופרופגיה, זהה לחלוטין בפונקציה שלה להעלאת הגרה (יש גם בעלי חיים אחרים שאוכלים את צואתם לפעמים, כמו כלבים, אבל הם אינם עושים זאת כחלק מתהליך העיכול אלא מסיבות שונות ומשונות. קופרופגיה אמיתית קיימת אצל כמה מינים של מכרסמים, שיתכן שהתורה מחשיבה אותם למיני שפן בשל דמיונם אליו או מינים שחיים במקומות שאינם נמצאים בדרך כלל בסביבת עם ישראל). תופעה זו קיימת אף אצל אחד ממיני השפן. את תוצאות התצפית הזו מגלה התורה אלפי שנה לפני המחקר המודרני. השפן והארנבת, לא זו בלבד שהם נראים כאילו הם מעלים גרה, אלא שהם גם מקיימים בפועל, בחלקם, את הפונקציה של העלאת גרה, בדרכם הם. נוסף לכך, גם מבנה הקיבה של חיות אלו מתאים לבעלי חיים מעלי הגירה.

סיכום

ייתכן שהשפן והארנבת שהתורה מתכוונת אליהם אינם החיות שהעברית החדשה קוראת להם שפן וארנבת. השפן והארנבת המוכרים לנו אמנם אינם מעלים גרה במובן המדעי, אבל בתסמינים הנראים לעין הם דומים למעלי גרה (לעיסה מצד לצד ולא מלמעלה למטה), וזהו האינדיקטור הרלוונטי מבחינת דיני כשרות. נוסף על כך, השפן והארנבת אכן מקיימים פעולה הזהה באופן עקרוני להעלאת גרה – אכילת הגללים מפי הטבעת, דבר שהתגלה במחקר רק בימינו.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "השפן והארנבת" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).

 [1] כך למשל כתב הרש"ר הירש בפירושו לפסוק שלנו: ”רגילים לזהות את השפן והארנבת האמורים בתורה עם החיות הקרויות כן היום. אך זיהוי זה לא ייתכן, אלא אם כן שני אלה מעלי גרה, וקשה להניח שכן הוא", וכך כתב ה"שרידי אש" (ח"ב, יז) ועוד. 

וראו למשל ניסיון אלטרנטיבי לזהות את הארנבת המקראית עם איל המושק ואת השפן המקראי עם משפחת האיילוניים: לחץ כאן.

ראוי לציין כי חלק מן התרגומים הקדומים בהחלט מרמזים על שינוי שם של בעלי חיים אלו (לדוגמא, ככלל, בתרגומים הקדומים נהוג היה בדרך כלל לזהות את השפן המקראי תמיד בתור הארנבון ולא בתור שפן הסלעים. גם תיאורי השפן מרמזים בחלקם על כיוון זה). ואולם, יש לציין כי המילה "ארנבת" היא מילה אוגריתית המציינת את החיה הקרויה כך בימינו, כך שהטיעון הזה קשה יותר. בנוסף, יתכן וכי אף קיים קשר קדום בין המילה "שפן" לביטוי דומה בשפה הערבית הקדומה ואף הוא מרמז גם היא על שימור שמו המין המקורי של חיה זו. בכל זאת, למרות כי הדעת נותנת כי המינים נשתמרו, אין הדברים יוצאים מידי הספק.

[2] יהודה פליקס, טבע וארץ בתנ"ך.

[3] הארנבונים (Ooryctolagus) והארנבות (Lepus), שגם הם [כמו אוכלי תאית] בעלי מעי עיוור גדול שנעשית בו התססת התאית, פתרו בעיה זו [עיכול תאית] בדרך בלתי רגילה. שני סוגי פרש נוצרים אצלם: הגללים הקטנים, המוצקים והכהים, המוכרים יפה, וסוג של גללים רכים, גדולים ובהירים יותר, שאין הארנבון משיר אותם לאדמה, אלא אוכלם הישר מפי הטבעת. הגללים מסוג האחרון נוצרים במעי העיוור, ובליעתם שנית מאפשרת עיכול וניצול מלאים יותר (קנוט שמיד-נלסון, הפיסיולוגיה של בעלי החיים, עמ' 20)

[4] אף כי יש להניח שהתורה מדברת על הסימנים החיצוניים ומשום כך מכנה בעלי חיים אלו - "מעלי גרה", יש לציין בכל זאת, כי יתכן שהמילה "גרה" בעברית, פירושה המקורי, ומקורה האטימולוגי הוא מלשון גרירה (כלומר, משיכה) ולעיסה חוזרת ועיינו בספר השורשים לרד"ק וכן במילון אבן שושן שסברו כן. ובכל מקרה, העלאת גירה יכולה להיות הן העלאת המזון בחזרה לפה באופן אקטיבי על ידי קופרופגיה והן העלאת המזון דרך הגרון. במקרה ששורש המילה הוא גרון ולא גרירה (מה שפחות מסתבר על פי הסברו של רד"ק), אין בדבר קושי היות והתורה דיברה על דרך הכלל. בחומש נתיבות השלום הציע לפרש שאף אם נרצה לומר גרה מלשון גרון יש לפרש את העלאת גירה כהעלאה מחודשת (לא משנה באיזו צורה) של המזון שכבר עבר בעבר דרך הגרון. מכל מקום, אין משמעות רבה לחקירה זו היות ויש להניח שהתורה דיברה על הסימן החיצוני.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.