השאלה "מה קורה לאחר המוות" היא השאלה החשובה ביותר שניתן להעלות על הדעת, מאחר ויש לה השלכות על כל תחומי החיים האנושיים: דת, מוסר, פילוסופיה, מדע ועוד. משמעות הקיום, מציאות האל, שאלת הרע, יחסי החומר והרוח ועוד סוגיות רבות שהעסיקו הוגים משחר ההיסטוריה, תלויות ועומדות כולן בתשובה לשאלה מה קורה לאחר המוות. כל הדתות, וכמעט כל התרבויות בעולם, מדברות על הישארות הנפש, על קיום רוחני נבדל מסוג כלשהו, בין אם מדובר בגן עדן וגיהנום, גלגול נשמות או מציאות אחרת. לכאורה, מדובר באמונה בלבד; כפי שנהוג לומר, "אף אחד לא חזר משם". אולם האם זה נכון? האם באמת אף אחד לא חזר? 

בעשרות השנים האחרונות גברה המודעות לתופעה הנקראת "מוות קליני", או בלשון המקצועית "חוויות סף מוות" (near death experiences), להלן חס"מ. מתברר שאנשים רבים שהיו קרובים למוות והתאוששו, מתארים חוויות דומות המעידות לכאורה על הישארות הנפש לאחר המוות הפיזי. חוויות אלה כוללות מספר מאפיינים, ביניהם תחושת שלווה עמוקה, ריחוף מעל הגוף ותצפית מלמעלה על סביבותיו, מעבר במנהרה חשוכה שבסופה אור גדול, זיכרונות החולפים לנגד העיניים, מפגשים עם ישויות שונות ועם קרובים ומכרים שנפטרו, ביקור במציאות שונה, לפעמים תחושות של משפט או עמידה לדין, ובסופו של דבר חזרה לגוף הארצי, לרוב בחוסר רצון או ברגשות מעורבים. החוויות הללו מתוארות כמוחשיות וברורות להפליא, אפילו יותר מתחושת המציאות הרגילה; לרוב הן נעימות ולפעמים מפחידות, וברוב המקרים הן משאירות את חותמן על אלה שחוו אותן לטווח הרחוק, ואף מובילות לשינויים בחייהם ובתפיסת עולמם. לא מדובר באירוע נדיר במיוחד; עשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם חוו חוויות כאלה.

חלוץ המחקר בנושא היה ד"ר ריימונד מודי, שפרסם בשנת 1975 את הספר "החיים לאחר החיים", בו הביא עדויות של 150 אנשים שחוו חס"מ. בעקבותיו באו חוקרים רבים נוספים שניסו לבחון את התופעה בכלים מדעיים, כאשר השאלה הגדולה היא: האם חס"מ אכן מוכיחות את הישארות הנפש וקיומו של העולם הבא, או שמא מדובר בהזיות שיש להן הסבר טבעי כלשהו? האם אכן "מישהו חזר משם", ונמצאה תשובה - חלקית לפחות - לשאלה הגדולה בעולם, או שמא זוהי אשליה בלבד?

להרבה אנשים יש דעה ברורה בנושא. מחזירים בתשובה מהלכים אימים על שומעיהם ב"עדויות מסמרות שיער מעולם האמת", ואילו אתאיסטים בעלי השכלת-גוגל יודעים לציין כמובן מאליו ש"המדע כבר הוכיח שאלה הזיות של מוח גוסס", ולהפנות לערכים בויקיפדיה או כתבות מתאימות בוויינט. אולם כמו בכל תחום, מי שרוצה לקבל תשובה קצת יותר רצינית, פונה לגדולי המומחים; ובכל הנוגע לחס"מ, קשה למצוא מומחה גדול יותר מברוס גרייסון.   

ברוס גרייסון הוא פרופסור אמריטוס לפסיכיאטריה ומדעים ניורו-ביהביוריסטיים באוניברסיטת וירג'יניה. הוא עסק רבות בחקר חס"מ, פרסם ספרים ומאמרים רבים בנושא שמצוטטים לעתים תכופות בפרסומים מדעיים, ויש אף המכנים אותו "אבי המחקר של חוויות סף מוות". גרייסון כתב את הערך על חס"מ עבור האנציקלופדיה בריטניקה, התראיין וייעץ פעמים רבות לכלי תקשורת שונים בנושא.

בשנת 2009 פרסם גרייסון, יחד עם ג'ניס מיינר הולדן ודבי ג'יימס, את הספר The Handbook of Near-Death Experiences: Thirty Years of Investigation. כפי ששמו מעיד עליו, ספר זה סוקר למעשה את המחקרים והתגליות שנעשו בתחום במהלך 30 שנות מחקר, ומציג את תמונת המצב הנוכחית. לא קראתי את כל הספר, אולם פרופ' גרייסון הסכים באדיבותו לשלוח לי את הפרק העשירי מתוכו, בו הוא מציג את ההסברים הטבעיים השונים שהועלו לחס"מ, ושולל אותם בזה אחר זה. 

בשורות הבאות נראה כמה מהנקודות המרכזיות המופיעות שם (במקור מופיעות כמובן הפניות מפורטות למאמרים ותימוכין, שלא יובאו כאן).

 

המודלים שמנסים להסביר את חס"מ מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות: תאוריות פסיכולוגיות ותאוריות פיזיולוגיות.

התאוריות הפסיכולוגיות טוענות שחס"מ נגרמות כתוצאה מסיבות פסיכולוגיות מסוימות. לדוגמא, אנשים בעלי אמונה דתית מצפים להגיע לעולם הבא לאחר מותם, ולכן כאשר הם מתקרבים למוות הדמיון שלהם מפיק חוויות התואמות לציפיותיהם. הוא הדין גם לגבי אנשים שקראו או שמעו תיאורים של חס"מ, שהופכים להיות עבורם נבואה המגשימה את עצמה. 

אולם העובדות אינן תומכות בתאוריה זו. אנשים מדווחים לעתים תכופות על חס"מ העומדות בסתירה ברורה לאמונותיהם הדתיות ולציפיות שלהם מהעולם הבא, ביניהם אתאיסטים שלא האמינו בו כלל. בניגוד לטענה הנשמעת לעתים תכופות, לפיה "נוצרים רואים את ישו, מוסלמים את מוחמד ובודהיסטים את בודהה", רוב החס"מ אינן מכילות כלל דמויות דתיות מובהקות; המאפיינים המרכזיים של חס"מ הם אוניברסליים ומשותפים לאנשים בני כל הדתות והאמונות, אם כי האמונה האישית עשויה להשפיע על הפרשנות לאותן חוויות - יהודי יתאר את הישויות שפגש כמלאכים, נוצרי כקדושים והינדואי כאלים, לדוגמא, אולם החוויה הבסיסית זהה. כמו כן, אנשים שלא היה להם כל ידע מוקדם על חס"מ, כולל אלה שחוו אותן לפני פרסום מחקריו של מודי שהגבירו את המודעות להן, תיארו חוויות זהות. גם ילדים קטנים, שלא סביר שרכשו תמונת עולם מגובשת ביחס לעולם הבא, מתארים חוויות דומות לאלה של מבוגרים.

תאוריה פסיכולוגית אחרת טוענת שחס"מ היא למעשה שחזור חוויית הלידה - מעבר דרך תעלה חשוכה צרה לתוך אור בוהק, כאשר זיכרון זה מתעורר משום מה בסמוך למוות. אולם מלבד זאת שלתינוקות שנולדו זה עתה אין יכולות ויזואליות או מנטליות לשמר זיכרונות מהלידה, מתברר שחוויית המנהרה החשוכה מופיעה גם אצל אנשים שנולדו בניתוח קיסרי ולא הגיחו לעולם דרך תעלת הרחם, כך שתאוריה זו מופרכת בעליל. הסברים פסיכולוגיים אחרים, שניסו לקשר בין חס"מ לבין מבנה אישיות מסוים, תכונות אופי, בריאות נפשית וכדו' נכשלו גם הם, משום שחס"מ מופיעות אצל אנשים מכל הסוגים והמינים.

נעבור אם כן לתאוריות הפיזיולוגיות.

 

התיאוריות הפיזיולוגיות מסועפות יותר ומכילות מגוון הסברים אפשריים. נראה כמה מהם:

1. רמת חמצן נמוכה בדם, היפוקסיה או אנוקסיה, גורמת להזיות. אולם חס"מ מתרחשות גם במצבים בהם אין היפוקסיה או אנוקסיה, והדמיון בין ההזיות שנובעות מרמת חמצן נמוכה לבין חס"מ קלוש ביותר. טייסי סילון חווים לעתים פרקי זמן קצרים של אובדן הכרה כתוצאה מהאצה מהירה של המטוס (G-LOC) שכוללים בחוויות כמו מנהרה, אורות בוהקים ולעתים רחוקות תחושה של יציאה מהגוף, אך הללו מלווים בתופעות כמו פרכוס, שיבוש זיכרון, תחושת עקצוץ ובלבול, שאינן מופיעות בחס"מ. כמו כן, מרכיבים נפוצים של חס"מ, כמו מפגש עם נפטרים או תפיסה חוץ-גופית ברורה, לא דווחו מעולם במקרים אלה. גם הטענה לפיה רמות גבוהות של פחמן דו חמצני הן הגורמות לחס"מ לא אוששה, והדמיון בין ההזיות שהיא מחוללת לבין חס"מ הוא חלקי בלבד. יתרה מזאת, אם מכניזמים מעין אלה הם הגורמים לחס"מ, למה רוב האנשים שעוברים דום לב - בו מתקיימים תנאים אלה - לא מדווחים על חס"מ? ברור אפוא שגורמים אלה אינם בגדר תנאי הכרחי או מספיק ליצירת חס"מ.

2. חומר דמוי קטמין מופרש על ידי המוח במצבי לחץ, וגורם לתחושות ולהזיות הללו. אולם בניגוד לרובן הגדול של חס"מ, ההתנסות בקטמין מובילה בדרך כלל לחוויות מפחידות ומוזרות, שהמטופלים על פי רוב לא מעוניינים לחזור עליהן. כמו כן, רוב משתמשי הקטמין מזהים את החוויות כאשליה, בניגוד לחס"מ הנתפסות כאמיתיות, ומרכיבים מסוימים של חס"מ לא דווחו כלל על ידי משתמשי קטמין.

3. פעילות מוחית חריגה, בדומה לאפילפסיה, היא הגורמת לחס"מ. ידועים מחקריו של ד"ר וילדר פנפילד, לפיהם גירוי איזורים מסוימים באונה הרקתית (הטמפורלית) שבמוח עשוי לעורר הזיות, זיכרונות ישנים וכדומה. אולם בניגוד לטענות לפיהם קיים "דמיון מדהים" בין דיווחי מטופליו של פנפילד לבין חס"מ, הדמיון בפועל הוא קלוש. רוב המטופלים דיווחו בסך הכל על שמיעת קטעי שירה או מוזיקה, הופעת תמונות או תחושות מבודדות, או חזיונות מוזרים דמויי חלום. חוקר אחר בשם מייקל פרסינגר טען שהצליח לחולל במעבדה את כל המאפיינים של חס"מ באמצעות גירוי מגנטי, אך בחינת הממצאים שפירסם מראה על דמיון כללי ומעורפל בלבד לחס"מ. חוקרים רבים ניסו לשחזר את ממצאיו באמצעות שימוש בציוד של פרסינגר עצמו (כולל "קסדת האלוהים" המפורסמת, שכביכול גורמת לחוויה דתית), אך נכשלו. הנוירולוג ארנסט רודין ציין שלמרות שטיפל במאות אנשים עם הפרעות באונה הרקתית במשך 30 שנה, מעולם לא נתקל בסימפטומים דומים לחס"מ במהלך התקף.

4. חוויה חוץ גופית היא אחד המרכיבים השכיחים בחס"מ. הדעות חלוקות בשאלה האם ניתן להסביר חוויות כאלה כתופעה פסיכופיזיולוגית קונבנציונלית. רבים מאלה שטוענים שכן מסתמכים על מחקריו של פנפילד הנ"ל, שהצליח כביכול לעורר חוויות כאלה באמצעות גירוי איזורים במוח; אולם בדיקה מראה שמתוך 1,132 הנבדקים שלו, רק 2 דיווחו על משהו שעשוי להתפרש כחוויה חוץ גופית, וגם זה בקושי. מחקרים אחרים שמסתמכים עליהם מראים גם הם תוצאות מפוקפקות בלבד. מעבר לכך, הערעור הגדול ביותר על ההסברים הקונבנציונליים הוא המקרים הרבים בהם אנשים שחוו חוויה חוץ גופית דיווחו על אירועים שהתרחשו במרחק מגופם, מבלי שיכלו לדעת עליהם באמצעות החושים הרגילים. הורנל הארט ניתח 288 מקרי חוויה חוץ גופית בהם דיווחו האנשים על אירועים שלא יכלו לחוש בדרך הרגילה, כאשר ב-99 מקרים מתוכם האירועים אומתו כנכונים לאחר הדיווח. מספר מחקרים שנערכו על אנשים שטענו שהם מסוגלים לצאת מגופם כרצונם, הראו גם הם הצלחות בקריאת מספרים מרוחקים וכדומה.

(במהלך מחקר מפורסם שערך סאם פרניה בשנים 2008-2013, מוקמו בחדרים בבתי חולים תמונות וסמלים במקומות שניתן לראות רק במבט מלמעלה, בתקווה שאנשים שחוו חוויה חוץ גופית ידווחו עליהם ויאששו בכך שלא מדובר בהזיה. אולם בפועל איש מהנבדקים במהלך המחקר לא חווה חוויה חוץ גופית בחדרים אלה, כך שהמבדק לא הצליח.) 

5. חוקר בשם נלסון טען לאחרונה שניתן להסביר את חס"מ כפלישה של תנועת עיניים מהירה (REM) מהסוג המתרחש בחלומות. הוא ערך סקר באינטרנט, שהראה שאנשים שחוו חוויית סף מוות נטו להשיב בחיוב על השאלות לפיהן קיימים אצלם סימפטומים נפוצים של פלישת REM במהלך ההירדמות והשינה. אולם המתודה בה נערך הסקר אינה עומדת בקריטריונים מדעיים, וכמובן שעצם הקורלציה בין נטיה לפלישת REM לבין חוויות סף מוות אינה מוכיחה שהראשונה תורמת איכשהו לשניה, מה גם שקיימים הבדלים בולטים בין השתיים.


הקשיים בתאוריות הקונבנציונליות

לנוכח כשלונם של כל ההסברים הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים, ניסו כמה חוקרים להציע הסבר משולב, לפיו מספר גורמים מאלה שהוזכרו לעיל מתאחדים כדי להפיק חס"מ. אלא שמלבד זאת שאין שום הוכחה למודל זה, ישנם מספר קשיים רציניים כנגד כל ניסיון להסביר את חס"מ כסוג של הזיה. 

מקרים רבים של חס"מ התרחשו כאשר האדם שחווה אותם היה שרוי בהרדמה מלאה, ולמרות זאת כללו תיאורים מפורטים של סביבתו של המטופל, אור בוהק, מפגש עם נפטרים, וחוויות ומחשבות ברורות ובהירות אף יותר מהרגיל. מוח השרוי בהרדמה מלאה פשוט לא אמור להיות מסוגל להפיק חוויות ברורות כאלה. כך גם לגבי חס"מ במהלך דום לב, שבו התפקוד המוחי נפסק וזרימת הדם והחמצן למוח צונחת בתוך שניות ספורות אל קרוב לאפס. דום לב מוביל במהירות לשלושת הסימנים הקליניים של המוות - העדר דופק, העדר נשימה והעדר תגובות מגזע המוח. אף על פי כן, דווחו למעלה מ-100 מקרים של חס"מ מפורטות במהלך דום לב. תמיד אפשר לטעון שאולי עדיין מתקיימת פעילות כלשהי איפשהו במוח, במקום בו בדיקות EEG אינן מזהות אותה; אבל הנקודה היא, שגם אם קיימת פעילות מוחית כזו, היא לא אמורה להיות מספיקה כדי להפיק חוויות צלולות, ברורות ומורכבות כאלה. הן הרדמה מלאה והן דום לב משביתים אפילו תפקודים בסיסיים של המוח וההכרה; איך יתכן אפוא שדווקא במצבים כאלה יפגין המוח יצירתיות מופלאה שכזו, מלווה בבהירות מחשבתית ומציאות שנראית מוחשית אף יותר מזו הרגילה?

כמו כן, הזכרנו כבר את המקרים הרבים בהם אנשים צפו במהלך חס"מ בסביבתם הקרובה במבט מלמעלה, ותיארו אותה לפרטים מאוחר יותר. היו שטענו שמדובר בשחזור דמיוני על סמך תחושות שנקלטו בזמן בו היו חסרי הכרה, או קצת לפני כן; אולם לטענה לפיה אנשים במצב הרדמה מסוגלים לחוש את סביבתם בצורה כלשהי, ועל אחת כמה וכמה לשמוע ולהבין אותה - אין כל אישוש. מייקל סבום השווה בין קבוצה של 32 נבדקים שעברו חס"מ לבין קבוצה של 25 אנשים שחוו דום לב ללא חס"מ, וביקש מהם לתאר את התהליך הטיפולי שעברו מנקודת מבט של צופה חיצוני. מבין הנבדקים שלא עברו חס"מ, 80% עשו לפחות טעות רצינית אחת בתיאור שלהם, ואילו בקבוצה שעברה חס"מ לא נמצאה שום טעות אלא להפך, התיאורים היו מדויקים וכללו פרטים לא צפויים שהתרחשו במהלך הטיפול. בנוסף, כפי שכבר הזכרנו, במקרים רבים אנשים שעברו חס"מ מתארים אירועים במרחק גדול מגופם, שלא יכלו לחוש בצורה הרגילה, וישנם גם מקרים רבים של עיוורים (כולל עיוורים מלידה) שהצליחו לתאר דברים שראו במהלך חס"מ. חלק מהאירועים שתוארו על ידי הנבדקים אומתו בידי אנשים אחרים, מה ששולל את האפשרות שמדובר בדמיון או הזיה. 

נקודה נוספת ראויה לציון היא שבאחוז גבוה מחס"מ מדווחים האנשים על מפגש עם אנשים שנפטרו, בעוד שבמהלך הזיות של אנשים שאינם קרובים למוות מופיעים בעיקר אנשים חיים. לא סביר שהציפיה למוות בלבד היא הגורמת להזיה זו, שכן בחלק מהמקרים הנפטרים שמופיעים אינם אנשים קרובים לאדם שעל סף המוות, או כאלה שיש לו קשר קרוב אליהם. לפעמים הם אף לא מזהים אותם, עד לאחר שהם מתעוררים ורואים תמונה שלהם. 

בסופו של דבר, גם אם אפשר להתווכח על פרט כזה או אחר, כאשר מסתכלים על המכלול המצטבר ללא דעות קדומות מטריאליסטיות, המסקנה המתבקשת היא שההסבר המוצלח ביותר לחס"מ הוא אכן ההסבר הטרנסצנדנטי - קיום הנפש והתודעה בנפרד מהגוף. כך סבורים חוקרים רבים שהקדישו את עצמם לנושא, ביניהם סאם פרניה, פים ואן לומל, קנת' רינג, ג'פרי לונג, מייקל סבום, ג'ניס הולדן ואחרים. אפילו הספקן הישראלי גלעד דיאמנט, בעל הבלוג "חשיבה חדה", שהקדיש עשרה פרקים לניסיון להפריך את חוויות סף-המוות (תוך לא מעט התפתלויות והנחת המבוקש), מודה לבסוף: "מספר ההסברים למרכיבים השונים של ה-NDE רב כמספר החוקרים (ומספר החוקרים רב)... כפי שאני התרשמתי, אין עדיין בנמצא תיאוריה אחת מקיפה המקובלת על רוב החוקרים". 

יש עוד הרבה מאד מה לומר בנושא, ובכל הקשור ליחסי גוף ונפש, חיים ומוות, עולם הבא וכן הלאה. אולם מה שרציתי להראות פה הוא שהטענות הנפוצות כאילו "המדע כבר הראה שמדובר בהזיה" הן חסרות יסוד. אלה שמתעקשים לשלול זאת ולהיצמד להסברים פסיכולוגיים או פיזיולוגיים, אינם מפגינים בכך פתיחות מדעית או ספקנות בריאה, אלא אמונה עיוורת ועיקשת בתפיסת העולם המטריאליסטית. אם ההסבר הטרנסצנדנטי הוא הטוב ביותר, הרי שאין בו שום דבר פחות מדעי מבכל הסבר אחר.

מצד שני, המטריאליזם לא מצליח אפילו להסביר את עצם קיומה של התודעה, אז לצפות ממנו להסביר חוויות סף מוות זה באמת כבר מוגזם...

להרחבה על הראיות לאמיתותן של חוויות סף מוות, עיינו כאן.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.