עול מצוות לאור הפסיכולוגיה המודרנית



מתוך הרצאתו של הרב דניאל נשיא (את ההמשך ניתן לקרוא כאן)

בהרצאה זו נעסוק בנושא: פסיכולוגיה ומצוות, סבורני שזה מן הדברים שהמבט היהודי עליהם הוא הכרחי. אם נדע להסתכל נכון על המצוות ועל מבנה האישיות של האדם, ייקל עלינו להבין מה המצוות אומרות לנו, ובהדרגה נצליח לראות את הצרכים הבסיסיים שלנו כבני אדם במימדים הרוחניים. וממילא גם נבין, שבלי הצרכים האלה אנו נמצאים בוואקום קיומי, כפי שמגדירים זאת חוקרים ואנשי הפסיכולוגיה המודרנית, שעוסקים בענין זה.

פשר החיים בפסיכולוגיה המודרנית

מייסד הפסיכולוגיה המודרנית היה זיגמונד פרויד. לטענתו, המניעים המרכזיים של האדם הם יותר ארציים - השאיפה לפשר מיני, למיצוי ה"כוליות" של האדם דוקא דרך הזווית הארצית יותר. אחריו קמו שני תלמידים ידועים - יונג ואדלר. שייחסו לאדם מרכיבי אישיות נאצלים יותר, מאשר הדרגות השפלות של פרויד. ובימינו, ויקטור פרנקל מייסד הפסיכואנליזה המודרנית, במבוא ללוגותרפיה, מנסה לתת אמות מידה יותר יהודיות, או לפחות יותר קרובות להסתכלות היותר נאצלת על מהות האדם.

גם החוקרים שעוסקים בתחומי חינוך ילדים, כמו פרופ' דרייקורס ופרופ' פיאז'ה, הגיעו למסקנות שגם הן קרובות יותר לתפיסה היהודית.

חיים כפופים לסמכות

השאלה הראשונית היא: האם האדם יכול לתפקד כאן, בעולמנו, כאילו אין אלוקים ח"ו; בהרגשה שהשמים ריקים. ובמלים אחרות: מה קורה לאדם כאשר הוא חי בהרגשה של לית דין ולית דיין; בהרגשה של חוסר משנה סדורה בחייו. חוסר משנה סדורה זו אחת מהדילמות החברתיות, שמאז ומתמיד דנו בה - למן הפילוסופים הקדמונים. שלאדם חייבת להיות מערכת טלאולוגית (תכליתית) של משנה סדורה לחייו. תכנית רצינית שיחיה על פיה. במשך שנים היו מאבקים חברתיים איזה שיטות חברתיות אפשר לאמץ.

החוקר אברהם מאסלו במחקריו, ניסח זאת בצורה מאוד ישירה. לגבי נתונים פסיכולוגיים ותאוריית הערך הוא אומר: "במשך אלפי שנים ניסו הומניסטים לעצב מערכת ערכים פסיכולוגית נטורליסטית הנגזרת מטבע האדם, ומשוחררת מתלות בסמכות הנמצאת מעבר לאדם עצמו." כלומר: ניסו לחפש איזו תוכנית, שתאפשר לאנשים להיות מנותקים לחלוטין מכל קשר לסמכות על-אנושית. "הרבה תיאוריות כאלה הוצעו במהלך ההיסטוריה, כולן נכשלו למטרות המוניות, בדיוק כשם שכל תיאוריות הערך האחרות נכשלו."

נחזור לשאלה המקורית: האם ישנה אפשרות במציאות עצמה לתפקד כבן אנוש בהרגשה של אין אלוקים? על שאלה זו מתמודדים פילוסופים ופסיכולוגים, והמסקנה אליה הגיעו הינה מסקנה מאוד מרתקת. למשל, הפסיכיאטר קרל גוסטב יונג, הגיע למסקנה מאוד ישירה ובוטה: "בין כל החולים שלי בתקופה של למעלה מ-35 שנים, לא היה אף אחד שבעייתו לא היתה ביסודה אלא חיפוש אחר השקפת עולם דתית. מיותר לומר שכל אחד מהם חלה משום שאיבד את אשר נותנות הדתות שבכל דור למאמיניהן. ואף אחד מהם לא נרפא לחלוטין, אלא"כ חזר והחזיק בהשקפת עולם דתית" (Modern Man in Search of a Soul, עמ' 229).  

זאת אומרת שלתפיסת העולם הדתית, שגורסת שהחיים כאן הם לאו דווקא חומריים בלבד, מכניסטים ונהנתניים; יש מעבר לחיים מערכת רוחנית נאצלת ותכליתית שאליה על האדם לשאוף. וזה מה שמקנה בעצם חיות לנשמת האדם. יונג טוען שהפרעות נפשיות נובעות בעיקרן מכך שהאדם איבד את האלוקים במרחב החיים שלו.

חומר ורוח

גם אריך פרום, כפסיכיאטר בן ימינו, כתב מסות שלמות בענין. לדעתו, התרבות המודרנית באופן  שיטתי רמסה את כל הערכים המקודשים. היום כבר אין ערכים מקודשים - הכל חולף, הכל נייד, הכל שרירותי, אין משנה סדורה. והוא טוען שזה גורם לפצע נפשי גדול. הוא קורא לזה בלשון העם "ריק (ואקום) קיומי אחד גדול". התרבות המערבית, התרבות הנאורה והמתקדמת ביותר, נמצאת במה שקרוי ריק קיומי אחד גדול. במקרה הפרטי נוכל למצוא בני אדם החשים שהזמן שלהם חולף בלי משמעות, בלי תוכן. הימים רצים, הוא רץ, עובד, אוכל, שותה, ישן וחוזר חלילה. מחזור רוטינה חסר תוכן ומשמעות. והנשמה זועקת למשמעות!

במובן הזה, אומר אריך פרום, התרבות שלנו, המתקדמת ביותר, יוצרת עתודות של אנשים עם חלל ריק אחד גדול בנשמתם. צריך להבין שלנשמה יש שפה מיוחדת. לאדם יש גוף וגם נשמה. אגב, גם במהלך הזה של גוף ונשמה הפסיכולוגים תמימי דעים. יש המגדירים את הנשמה כתת-מודע או שאר מלים יפות, אבל בסופו של דבר מתכוונים לנשמה.

אולי במאמר מוסגר אציין: מה טוענת הפסיכולוגיה המודרנית,  מערכת האישיות של האדם בנויה על מערכת דחפים, (מה שקרוי ה"איד") מערכת דחפים ארציים, צרכים בסיסיים כמו אכילה, שתיה, לינה. אברהם מאסלו גם קבע קטגוריות ברורות לגבי שרשרת הצרכים של האדם. מעבר לזה ישנו הסופר-אגו (כפי שפרויד הגדיר זאת), ישנם הערכים היותר נאצלים של האדם, ואדם נתון כ"דיסונאנס קוגניטיבי" בין המהלכים הנאצלים לבין הצרכים השפלים שלו. בתוך המאבק הזה על האדם לתפקד. המתווך בין הסופר-אגו לאיד, לפי הפסיכולוגיה המודרנית, זה האגו. בשעה שהאגו חלש, הוא בעצם נתון בהפרעה נפשית.

ובמלים אחרות: גם הפסיכולוגיה המודרנית סבורה, שיש לאדם איזו מערכת ישות רוחנית. שיקראו לזה איך שהם רוצים, מכל מקום כולם מודים שהאדם אינו מערכת מולקולרית בלבד; לא מערכת ביולוגית בלבד - אלא יש לו ישות רוחנית. ובתור שכזה, יש לדבר אל הנשמה בשפה רוחנית ולא בשפה גשמית. אלא שהתרבות המערבית אינה בנויה כלל לדבר בשפה רוחנית! אין לה הכלים לכך. אפשר לדבר על תזונה, שינה, רחצה ועל כל יתר הקטגוריות שקשורות ישירות לגוף. נכון, בזה באמת החברה המודרנית עובדת מצוין. אבל מה שקשור לנפש - מעטים הם האנשים שניסו להתמודד עם השאלות היסודיות מה צריכה הנשמה. ובגלל זה אנו נמצאים במשבר אחד גדול שנקרא הריק הקיומי. הפסיכולוגיה המודרנית מנסה - אך לא מצליחה - להתמודד מול כל הבעיות  הללו.

עד כדי כך, שפרופ' ויקטור פרנקל, יהודי, הוגה דעות בן ימינו, פסיכואנליטיקן רציני; עבר את כל מוראות השואה, ובוודאי יש רבים שקראו את ספרו "אדם מחפש משמעות". כפסיכואנליטיקן הוא בא וטען שהאדם חייב לחיות עפ"י משמעות. כל אדם מחפש לו מערכת תכנים בעלת משמעות. לולי זה הוא חי בחלל ריק. הוא בוהה בחוסר משמעות, בחוסר תוכן, ומכאן, אגב, נובעות כל ההפרעות הנפשיות. וכמות ההפרעות היא אדירה. אדם נתון לפעמים להתקפות של דכאון ודפרסיה; פחדים ופוביות; ישנם הפרעות קוטביות יותר של דאגות ועצבים ומתח. כל הדברים הללו נובעים ישירות מחוסר תזונה רוחנית של האדם.

כשם שהגוף זקוק למרכיבי יסוד בתזונה, כך הנשמה זקוקה לתזונה מתאימה. וכשאינה מקבלת זאת, היא נכנסת לתסבוכות פנימיות קשות מאוד, לדאגה ולבעיות. בדכאונות, למשל, ישנה חלוקה פנימית מעניינת. יש הבדל בין תהליך נוירוטי לבין תהליך פסיכוטי. תהליך נוירוטי זהו: ריקנות וחוסר משמעות. אדם חש ריקנות למרות שאינו מנותק מהמציאות. הוא חי ומבין את המציאות.  ותהליך פסיכוטי הינו: שהוא מנותק מן המציאות ונתון בבלבול נפשי אחד גדול.

כל הפסיכולוגים תמימי דעים כי אנו נמצאים בשבר אחד גדול צריך לחפש שפה כדי להבין את המצוקות והצרכים הנפשיים של האדם. ולאדם יש צרכים נפשיים בדיוק כשם שיש לו צרכים גופניים.

מלחמת הרצוי והמצוי - הרס או בניה?

אחת השאלות המרתקות ביותר שהפסיכולוגים ניסו לדון בה; פרופ' ויקטור פרנקל שאל: האם המאבקים היומיומיים שאדם נתון בהם, הם תהליכים בריאים או הרסניים לנפשו? וזו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו: האם המאבק שלנו בין הרצוי לבין המצוי, בין מה שאנו עכשיו לבין מה שאנו צריכים להיות - האם זה תהליך שבונה את נפשנו או תהליך שהורס אותנו?

יהיו שיסברו שזה רק יוצר אצל האדם בלבול נוראי, זה רק מסבך את האישיות, ומוטב שהאדם לא יכנס לבלבול שכזה. מוטב שלא יהיו לו קונפליקטים, בעיות ודילמות. כך יהיה לו יותר קל לחיות.

אך פרופ' ויקטור פרנקל ב"מבוא ללוגותרפיה" טוען אחרת, ושיטתו תואמת עם התפיסה היהודית של מלחמת היצר, או ההסתכלות הנכונה על המצוות, שנגיע אליה בהמשך: המאבק היומיומי של האדם בין מה שהוא עכשיו לבין מה שהוא צריך להיות, בין הרצוי למצוי - זהו תנאי הכרחי לבריאות הנפש! כשאדם נאבק עם עצמו, המאבק בין מערכת הערכים לבין מערכת הצרכים, ככל שהמאבק עצמו הוא מאבק אמיתי שלו, כך הוא בונה יותר את האישיות שלו. ונעשו מחקרים רבים שאיששו את הגישה הזו.

אגב, עפ"י גישה זו בנה פרנקל שיטה מעניינת, ועל פיה הציל אנשים רבים בתקופת השואה. הבסיס המרכזי של כל הדברים אלה, הוא שכאשר אדם נתון במערכת לבטים בין צורך לבין ערך - הוא בונה את האישיות שלו.

אמנם, יהיו פסיכולוגים שיטענו - ובצדק - שכאשר אדם נתון בדילמות בין צרכים לבין צרכים (ולא ערכים), אין הוא בונה את האישיות שלו בכך. אלא להיפך, הדבר יוצר לפעמים  "מצבי דחק". כשיש דילמה בין שני צרכים, לדוגמה - האם לקנות סלון חדש או מזון חדש, זו דילמה בין שני צרכים. זה לא בונה את האישיות שלו. אולם דילמה של האדם בין צורך לבין ערך - כן בונה את האישיות.

כאשר אדם נאבק עם עצמו: מצד אחד רוצה הוא לדבר לשון הרע, אך הוא נאבק עם עצמו כי ישנם ערכים נאצלים המורים לו שאסור לדבר לשה"ר וגם מבחינה חברתית אין זה טוב; אין זה מן התבונה לדבר לשה"ר, אך יש לו צורך פנימי לעשות זאת בכל זאת. רוצה להגיד כמה מילים עסיסיות על איזה שכן נחמד וכו', אבל אני נאבק עם עצמי, מתגבר ומצליח - בכך אני בונה את האישיות שלי. ואם נכשלתי - מתרחש תהליך הפוך.

רולו מאי, אחד הפסיכולוגים הגדולים, אומר כך: הזדעזעתי מן העובדה שכמעט כל אתאיסט (אחד הסבור לתומו שהשמיים ריקים...) אמיתי שטיפלתי בו גילה נטיות נוירוטיות מובהקות (The Ultimate Source of Meaning, Awake! magazine, october 22, 1980). בלשון הלצה, אפשר לומר שכל אדם בחברה שלנו, שידוע כאתאיסט, יש לו פוטנציאל לנפש מעורערת - הרבה יותר מאשר אדם מונותיאיסטי.

התפיסה שהשמים ריקים, ואדם חי לו בהרגשה שהוא תוצר אקראי של מוטציה כימיקלית בפרה-היסטוריה, ואין השגחה פרטית - הדברים הללו יוצרים אצלו חסר ומשבר קיומי אחד גדול, וממילא הוא מגיע לתסביכים שאת חלקם כבר תיארנו.

פרופ' יעקב טלמון מתבטא ואומר כך: עם אובדן הדעת שוב אין האדם רואה את חייו כפרוזדור לעוה"ב. כי ברגע שאין דעת, אין אלוקים ח"ו, אז אדם לא רואה עצמו בתהליך של כיוון לקראת עוה"ב או משמעות מטפיזית. ומה קורה אז? הוא רוצה עוד ועוד הנאות. הדבר מקבל מימדים הרסניים, הציפיה לסיפוק הנאות מערערת את הנאמנות האידיאולוגית והדבקות בעקרונות, וגורעת מן האתגר של שירות והקרבה עצמית לבנין האישיות.

אם האדם חשוף כל הזמן רק למערכת של הנאות ולסיפוק צרכיו הארציים, נכנס הוא למשבר אידאולוגי, משבר של סכסוך פנימי נפשי. או אז רואים אנו כל מיני מצוקות רוחניות אצל בני נוער ואף מבוגרים, כולל אנשים אמידים ועשירים. מי שקורא קצת סטטיסטיקות, רואה שלאדם אמיד יש כ5-6 פסיכיאטרים המטפלים בו בזה אחר זה... והמשבר הזה פושט בכל העולם.

אריך פרום בספרו החברה השפויה מסכם ואומר: החברה שלנו היא חברה לא שפויה. חד וחלק. אין אמונה רווחת יותר מן הרעיון שאנו, בני המאה העשרים החיים בארצות המערב, הננו שפויים בהחלט. כלום בטוחים אנו שאין בכך משום הונאה עצמית? רבים מיושבי בתי המרפא לחולי רוח, משוכנעים שכל האחרים מלבדם משוגעים הם. עובדה היא שיותר ממחצית המיטות בביה"ח שבארה"ב תפוסות ע"י לקויים במחלות נפש; במאה השנים האחרונות יצרנו בעולם המערבי יותר עושר חומרי משיצרה איזושהי חברה בדברי ימי אנוש. יחד עם זאת עלה בידינו להרוג מליונים מאוכלוסיית העולם במלחמות שונות. כלומר: נדמה לאדם שהוא אדם מתקדם, אך בעצם הוא בתהליך של רגרסיה, בתהליך של חזרה אחורנית. הוא יכול לקרוא לעצמו מודרני, אך בעצם הוא חוזר לתקופה פרימיטיבית נשמתית. והוא ממשיך ואומר: אדם רודף בצע חושב אך ורק על ממון ורכוש; הוא שאפתן רק לתהילה. אך אלה אינם נחשבים משוגעים כי אם טרדנים בלבד. אולם לאמיתו של דבר תאוות הבצע והשאפתנות וכדומה הן צורות של אי שפיות, אף שבד"כ אין הבריות נוטות לחשבן למחלות.

ד"ר דב ארליך, בבטאון לבריאות המשפחה, טען כך: אחד הסקרים בארץ מצביע על 15% מהפניות לרופא המשפחה, אשר קשורות בבעיות נפשיות. סקרים דומים בחו"ל הצביעו על עד 20.2% במקומות מסויימים אף 32.3%! וזה רק מה שדווח. תארו לכם כמה מקרים לא דווחו!

אבל חבל לצייר את העולם בצורה כ"כ שחורה, כאשר נוכל לתאר מה בעצם אפשר להפיק מהעולם בפן הוורוד שלו.

רבותי, התפיסה המרכזית אומרת ש: ממה נובע המשבר הנפשי של האדם? מצד זה שאין לו משנה סדורה בחייו. כאשר הוא חי ללא תוכנית. משול הוא לספינה טרופה בלב ים, כאשר לרב החובל אין מפה, אין מצפן. הוא פשוט צף! לאן אתה נוסע? מה זה חשוב לאן? נוסע! הולך!

וכשאין יעדים ואין מטרה, האדם נתון בשבר פנימי. הוא לא יכול לחיות בלי מטרה ובלי יעדים. אדם שאין אלוקים חי בנשמתו, אומרים הפסיכיאטרים, אדם כזה נתון בשבר! אז נכון שיהיו כאלה שיטענו שלצורך הענין, האלוקים הוא (ח"ו) כעין תרפיה פסיכולוגית כדי להוציאנו מהשבר הקיומי שלנו.

היה פילוסוף מעניין בשם אלבר קאמי, אשר כתב את ה"מיתוס של סיזיפוס". שם מתאר הוא את האדם בצורה כזו, שאין לו אפשרות להימלט מגורלו אלא"כ הוא מתאבד. אדם נתון במצבים כ"כ קשים, עד שהפתרון היחיד הוא רק התאבדות... וכדי לצאת מזה, על האדם לפחות לחיות את החיים הארציים האלו כמו תהליך סיזיפי. כלומר, תהליך של חוסר תוכן, אבל מצד התוכן בחוסר תוכן. קשה להבין את ה"טמטום" שבזה. אין מלה אחרת להגדיר זאת...

במיתולוגיה היוונית האלים גזרו על סיזיפוס, בגלל "חטאים" שביצע כביכול, שעליו לגלגל אבן כבדה אל ראש ההר, להניח לה להדרדר למטה, ושוב לרדת למטה ולגלגלה שוב אל הפסגה - וחוזר חלילה. תהליך רוטינה חסר תוכן וחסר משמעות, שאדם מתפוצץ מבפנים: מה אני בעצם עושה כאן? אני משקיע כ"כ הרבה אנרגיה - וברגע אחד הכל יורד לטמיון!

אומר אלבר קאמי: נכון, אנו נמצאים בשבר חסר תוכן, אבל כל החוכמה של האדם זה למצוא תוכן בחוסר תוכן. איך? לכן הוא מסביר שעל האדם ללכת עם האבן מטר ועוד מטר להרים ולהוריד את האבן. והשורה האחרונה היא שלאדם, אם אין לו תוכנית מסודרת בחייו - הוא נמצא בריקנות.

מטרה תואמת לאישיות

ופה אנו מגיעים לנקודה המרכזית - אחרי שהגענו למסקנה שאדם חייב שתהיה לו משנה סדורה לחייו - איך אפשר לקבל תוכנית מסודרת לחיים, בצורה שתהיה מתאימה למבנה האישיות של האדם?

זו שאלה נפלאה, וליהדות תשובה ברורה (בהמשך ניגע בזה). כי אי אפשר שאדם יחיה פה בעולם כספינה בלב ים, כעלה נידף, ללא משנה סדורה. יש כאן חוליה אחת שיש לזכור אותה. היהדות מבחינה לוגית הינה רציונלית. אפשר להוכיח ולאשש אותה בעשרות ומאות כיוונים (כמובן, לא במסגרת ההרצאה הזאת). אבל אחרי שאני מגיע למסקנה שצריך שתהיה משנה סדורה, כל שנותר לי הוא לחפש אותה ולהכיר אותה. אבל מבחינה פילוסופית מוכרח שלא האדם יהיה זה שייצר את אותה תוכנית; מוכרח שהתוכנית עצמה תיווצר ע"י כח עליון. את החוליה הזאת אפשר להרחיב, אבל אני מרגיש צורך פנימי עז לא לדבר כל הזמן רק במונחים פסיכולוגיים ופילוסופיים, אלא קצת לנגוע טכנית או מהותית יותר בשפה הרוחנית שלנו כיהודית, מה המצוות תורמות לבן אדם.

היהדות הבינה יפה מאוד שלאדם חייבת להיות משנה סדורה. לכן בורא עולם ברא את נשמותינו כך, שקבע חוקים ברורים איך על האדם להתנהג פה בעולם. אותם חוקים פנימיים, חוקי התורה, באים לתת לאדם מטרות ויעדים, ועליהם להתאים למבנה האישיות שלו. יצר לב האדם רע מנעוריו. אם הוא לא יקבל חינוך נכון הוא יגדל פרא אדם. היהדות מצווה אותנו "ושיננתם לבניך ודיברת בם". אדם חייב לחנך את בניו. ילד שגדל ללא חינוך יגדל כפרא אדם לחלוטין.

המצוות כבנין האישיות

כאן אנו ניגשים לנקודה הבסיסית - מה בעצם עושות המצוות לאדם. הרמח"ל, (רבי משה חיים לוצאטו) כותב: שיותר מאשר האדם עושה את המצוות, המצוות עושות את האדם. כמה זה נפלא ונכון! אל יחשוב אדם שכאשר הוא עושה מצווה אזי הוא עשה אותה. אלא - בשעה שאדם ביצע את הפעולה שנקראת מצווה, המצווה בעצם עיצבה אותו. האישיות של האדם נבנית רק על ידי הפעולות. אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. כאשר אני עושה בפועל את המצווה, בין אם זה הנחת תפילין או הדלקת נרות או תפילה - כל מצווה בונה את האישיות.

דבר זה ברור לחלוטין, שבורא עולם אינו זקוק כלל למצות שלנו. ההפך הוא הנכון - אנחנו זקוקים לכך בגלל מבנה נשמותינו. אדם לא נועד לעשות את המצוות, כמו שהמצוות נועדו לעשות ולעצב את האדם, לבנות את האישיות שלו - בתוך עולם מבולבל וחסר משנה סדורה; בתוך גן חיות אחד גדול היהדות באה ואומרת: אפשר לבנות בן אדם עם תוכנית, משימות ואתגרים, בצורה שהוא גם יהנה מהחיים וגם יצליח לבנות את האישיות שלו בצורה נכונה.

בנין האישיות זהו לאו דווקא אלמנט דתי. תהליך של חזרה בתשובה זהו אינו תהליך תאולוגי-דתי אלא תהליך של בנין אישיות. יותר משאימצת לעצמך דרך של תורה ומצוות, אתה מאמץ לעצמך הרגלי חשיבה נכונים, הרגלי שליטה עצמית נכונים, יכולת בקרה ושליטה, ואתה בעצם חי בצורה שאתה שולט על עצמך ולא שהיצרים שולטים עליך.

כמה שזה נפלא להסתכל על השפה היהודית ולראות למשל את המושג של חירות. יש הטוענים שהמצוות גוזלות מהאדם את החירות... לפי מה שאמרנו קודם, נבין יפה שכאשר אדם פועל רק עפ"י דחפים ארציים שלו, אין הוא בן חורין, כי בעצם הוא נתון לשעבוד של היצרים שלו. הוא נתון תחת תכתיבי היצרים. אבל בן חורין אמיתי - אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. פירוש - כל אדם שקרוב ליהדות הוא בעצם בן חורין. למה? כי הוא שולט על הדחפים שלו ולא הדחפים שולטים עליו.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.