המצוות כמורשת לאומית


מאת צוות האתר

יש אנשים שאינם רוצים לשמור מצוות, משום שאינם מאמינים בתורה. ביניהם יש כאלה שאף מתנגדים לשמירת מצוות, במיוחד במרחב הציבורי. בשנים האחרונות הומצא המושג "הדתה", בו נעשה שימוש כדי להתנגד לכל ביטוי פומבי של היהדות או ניסיון להנחילה לציבור הרחב. במקרים רבים מגיעים הדברים לכדי סוג של היסטריה, שניתן לכנות אותה "חרדיות חילונית", כאילו אם ילמדו ילדים על "ואהבת לרעך כמוך" או תפילת הדרך הם מיד יחזרו בתשובה ויתחילו לזרוק אבנים על מכוניות בשבת. אין צורך לומר שלאורך כל השנים מאז הקמת המדינה נהגו גם מנהיגים ואנשי ציבור חילונים גמורים לצטט בחופשיות את התנ"ך, התלמוד ומקורות נוספים ממורשת ישראל, ואף ייחסו להם חשיבות רבה. הניסיונות המתוקשרים העכשוויים למחוק כל דבר שיש בו ריח יהדות נובעים מחרדה הגובלת בשנאה עצמית כלפי המסורת והמורשת התרבותית של עם ישראל.

האמת היא שלא צריך להיות מאמין או דתי כדי לראות ערך וחשיבות בקיום המצוות. כל מה שנחוץ הוא תחושת הזדהות כלפי עם ישראל לדורותיו, וראיית עצמנו כחלק ממנו, כהמשך של אבותינו.

תארו לעצמכם סבתא השומרת באהבה על תכשיט כלשהו, שהועבר לה מידי אמה, שקיבלה אותו מאמה לפניה וכן הלאה במשך כמה דורות. התכשיט הזה מלא עבורה בזיכרונות משפחתיים, הוא מזכיר לה את אמה וסבתה, את הרגעים החשובים בהם ענדה אותו, כמו בחתונתה, את הבית בו גדלה וכן הלאה. חשוב לה להעביר אותו הלאה, לבתה ולנכדתה אחריה, כסמל למורשת המשפחתית וכחיבור לדורות הקודמים. גם אם נניח שהנכדה הצעירה, המקבלת את התכשיט בימינו, אינה רואה בו יופי או ערך מיוחד - כמה אטימות לב צריך כדי להשליך אותו לפח בזלזול כ"חתיכת מתכת ישנה"? עצם העובדה שאמותיה ייחסו לתכשיט ערך וחשיבות, אמורה כשלעצמה להפוך אותו מסתם קישוט לחפץ שיש לנהוג כלפיו בכבוד. יהיה זה יפה מאד מצד הצעירה לענוד אותה בעצמה בחתונתה, אבל גם אם אינה עושה זאת, מן הראוי שתוקיר ותכבד את התכשיט. רק אדם המנותק לחלוטין מזהותו המשפחתית, ורואה את עצמו כאינדיבידואל תלוש ללא עבר ושורשים, יכול לזלזל או להתנגד למה שאבותיו החשיבו כל כך.

על אחת כמה וכמה כאשר לא מדובר בתכשיט בעל ערך סנטימנטלי בלבד, אלא במשהו שאבותינו האמינו בו בכל לבם ואף מסרו את נפשם עליו. ניקח לדוגמא את שמירת השבת. כמה יהודים היו מוכנים למות בייסורים, כפשוטו, כדי לא לחלל שבת, בימי גזירות היוונים או הרומאים? כמה אנוסים בספרד סיכנו את חייהם כדי לשמור שבת בחשאי, מתחת עיניה הבולשות של האינקוויזיציה? כמה מהגרים באמריקה היו מוכנים לסבול פיטורין אחר פיטורין ולהסתכן בחרפת רעב ובלבד שלא יעבדו בשבת? ומה עם כל אלה שמסרו את נפשם אפילו בשעות החשוכות ביותר, במהלך השואה או בסיביר, כדי להימנע מחילול שבת? 

נניח שמישהו חושב היום שכל אותם יהודים לאורך הדורות טעו באמונתם, ובאמת אין תורה חלילה ואין חובה לשמור שבת. ועדיין, גם אם כל אלה טעו, הרי הם עדיין אבותינו. איך אפשר פשוט לירוק בפרצופם של מיליונים מאבותינו לאורך הדורות, ולרמוס בשאט נפש את מה שהיה כה חשוב להם? אפילו אם יהודים בני זמננו בוחרים לא לשמור שבת באופן אישי, איך הם יכולים לזלזל בדבר שאבותיהם ואבות אבותיהם היו מוכנים למות עבורו? על כל פנים עליהם להבין את ערכה של השבת, לראות בה חשיבות ולנסות לתת לה לפחות ביטוי מסוים במרחב הציבורי.

הרי אותם יהודים עצמם, שמזלזלים פעמים רבות בכל ערך יהודי, מביעים זעזוע וזעם כאשר הם נתקלים בהתנהגות שנתפסת בעיניהם כזלזול ביום השואה או יום הזיכרון, כמו חרדים שלא עומדים בצפירה, או זלזול בסמלי המדינה, בדגל וכדומה. זאת משום שהם רואים בערכים הללו משהו הנוגע לכל עם ישראל, שכולנו חלק ממנו.

תארו לכם אדם שיאמר: "מה אכפת לי מחללי צה"ל או מהנספים בשואה? אני לא מכיר אף אחד מהם ואין לי שום רגש כלפיהם. מבחינתי הם לא שונים מאנשים שנהרגו בכל מקום אחר בעולם". או: "מה אכפת לי מדגל המדינה? זו סתם פיסת בד צבועה שאין לה שום חשיבות". או: "הקבר של ראש הממשלה הוא מבחינתי סתם גוש אבן, מצדי אפשר לעשות עליו מנגל". אנשים כאלה ייחשבו בעיני הציבור לטיפוסים בזויים וראויים לגינוי, ובצדק. גם מי שבאופן אישי לא מרגיש קשור לאותם סמלי מורשת, ואולי אפילו רואה בהם דברים שליליים (והרי לא חסרות עוולות שנעשו בידי המדינה והצבא), עדיין אינו רק אדם פרטי, אלא חלק מציבור; והציבור עצמו אינו מורכב רק מהאנשים החיים כיום, אלא הוא חלק מהעם כולו לדורותיו. כשם שאנו דורשים בצדק כבוד כלפי הסמלים הלאומיים בני זמננו, כך ראוי לדרוש כבוד כלפי המצוות שאבותינו מסרו עליהן את נפשם, ולו רק בתור סמלי מורשת לאומיים. לא יעלה על הדעת לרמוס את קברו של הרצל כדי לסלול במקומו אוטוסטרדה או להקים עליו קניון, גם אם הדבר יכול להיות רווחי; מדוע אם כן תהיה השבת חשובה פחות?

כך כתב ההוגה הבריטי ג.ק צ'סטרטון, במאמרו "האתיקה של ממלכת הפיות":

אך דבר אחד נבצר מבינתי עוד מימי נעוריי. נבצר מבינתי מניין שאבו הבריות את הרעיון כי שורר ניגוד כלשהו בין דמוקרטיה למסורת. וכי מהי מסורת, אם לא דמוקרטיה הנמתחת על ציר הזמן? (...) המסורת אינה אלא הרחבה של זכות ההצבעה; היא מעניקה קול לנידח מכל המעמדות - לאבות אבותינו. המסורת היא הדמוקרטיה של המתים. היא מסרבת להיכנע למרותה של אותה אוליגרכיה צרה ויהירה שהקימו לעצמם אלה שהתמזל מזלם להלך תחת השמש. הדמוקרטים תמימי דעים בהתנגדותם להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבות לידתם; המסורת מתנגדת להפלייתם של בני אדם מחמת נסיבַּת מותם. הדמוקרטיה מורה לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהא זה נער האורוות שלנו; המסורת יועצת לנו שלא לקפח את דעתו של אדם הגון, אפילו יהא זה אבינו. אני, מכל מקום, איני מסוגל להפריד בין הדמוקרטיה ובין המסורת; ברי לי כי אלה שתי פניו של אותו רעיון עצמו. יתכבדו המתים וייטלו חלק במועצותינו. היוונים הקדמונים הצביעו באבנים; מתינו יצביעו במצבות.

במילים אחרות, כשם שבמסגרת הדמוקרטיה אנו מייחסים משקל לקולו של כל אדם, גם אם בעינינו הוא טועה וטיפש, כך מתבקש שנעניק משקל גם לקולותיהם של אבותינו, ואפילו אם הם נתפסים בעינינו כבורים ושוגים חלילה. "כבד את אביך ואת אמך" אינה רק מצווה בתורה, אלא ערך מוסרי אנושי בסיסי, ואוי לחברה שאינה מקפידה עליו. אין זה אומר שעלינו להישאר כפופים לנצח למנהגיהם ודעותיהם של אבות מלפני אלפי שנים, אבל על כל פנים עלינו לכבד אותם, ולו רק כחלק מהכבוד שלנו כלפי אבותינו. מי שמנתק את עצמו לגמרי מעברו ומעמו, ורואה את עצמו כאינדיבידואל בלבד, הריהו אדם תלוש ונטול זהות ושורשים. כלשון אמרתו הידועה של יגאל אלון: "עם שאינו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל, ועתידו - לוט בערפל".

בשלב זה עשוי לצוץ מתחכם כלשהו ולשאול: רגע, אז כל עם חייב לכבד את הערכים של אבותיו? ומה בדבר אבותיהם של תושבי דרום ארה"ב, שנלחמו כדי לקיים את העבדות, או אבותיהם של הגרמנים והרוסים בני זמננו, והערכים בהם האמינו? האם צאצאיהם צריכים לכבד את המסורת שלהם?

התשובה היא כמובן שלא. במקרים בהם הערכים שהחזיקו בהם בעבר נתפסים כיום כמרושעים ושליליים, אכן אין סיבה לכבד אותם. אבל הרי לא זה המקרה עליו מדובר כאן; איש אינו יכול לטעון ששמירת שבת, חגים, כשרות, תפילות וכדומה, יש בהם משהו מרושע או בלתי מוסרי. לכל היותר אפשר לומר שלא רואים בהם ערך חיובי במיוחד. אבל במקרה כזה, די בעצם קיומה של מסורת ארוכת שנים, ושל מיליוני רבים של יהודים שייחסו חשיבות למצוות אלה ומסרו את נפשם עליהן, כדי לחייב כבוד לאותן מצוות. אם אנו נדרשים לחלוק כבוד לקבריהם של אישים כמו הרצל ורבין בשל תפקידם החשוב בהיסטוריה הלאומית, למרות היותם שנויים במחלוקת רבה, הרי שאנו יכולים לדרוש כבוד גם לערכי היהדות, גם אם יש כאלה שאינם מזדהים עם כולה.

נסיים בדברי השיר הידוע: "אבותינו שורשים, ואנחנו הפרחים". וכל פרח צריך לכבד את שורשיו.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.