מאת צוות האתר

ההפרדה בין בשר וחלב הפכה לסימן ההיכר של המטבח הדתי, והיא באה לידי ביטוי יומיומי בחייו של כל יהודי שומר מצוות. מה עומד מאחורי הפרדה זו, ואיך הגענו מ"לא תבשל גדי בחלב אמו" לכיורים וסכו"ם נפרדים?

גדרי איסור בשר בחלב

נסקור תחילה את התפתחות ההלכה בנושא. בתורה נאמר שלוש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט; לד, כו; דברים יד, כא). חז"ל קבעו שאין הכוונה דווקא לגדי ולאמו, אלא האיסור כולל כל בשר בהמה בחלב בהמה, והתורה חזרה עליו שלוש פעמים כדי להורות שבשר וחלב אסורים הן באכילה, הן בבישול והן בהנאה. האיסור מהתורה הוא אפוא לבשל בשר בחלב, לאכול בשר וחלב שהתבשלו יחד, או ליהנות מהם על ידי מכירה, האכלת בעלי חיים וכדומה.

בנוסף לכך אסרו חכמים מדרבנן גם אכילה או בישול של בשר עוף בחלב, על מנת שלא יבואו לטעות בינו לבין בשר בהמה, וכן אסרו לאכול בשר עם חלב גם אם הללו לא התבשלו יחד. כמו כן הורו להמתין פרק זמן מסוים בין אכילת בשר לחלב, משום שטעמו של הבשר משתהה בפה וחתיכות שלו עשויות להישאר בין השיניים. קיימים מנהגים שונים לגבי זמן ההמתנה, המנהג הרווח הוא לחכות שש שעות, ויש קהילות בהן מחכים שלוש שעות או שעה אחת.

כאשר מבשלים בשר או חלב, או מחממים אותם בצורה אחרת, נבלע טעמם בכלים, ולאחר מכן הוא עשוי להיפלט מהם ולהיבלע במאכל אחר שיחממו בהם. לכן הורו חכמים להשתמש בכלים נפרדים לחימום בשר וחלב, כדי למנוע את ערבוב טעמם אחד בשני. בעקבות זאת נוהגים רבים להשתמש גם בכיורים נפרדים, סכו"ם נפרד וכדומה. פרטי ההלכות הללו רבים ולא ניכנס אליהם כאן.

טעמי המצווה

ראינו אם כן את השתלשלות ההלכה מהתורה עד המטבח בן זמננו. כעת עלינו לשאול, מה טעם מצווה זו? מדוע אוסרת התורה בשר בחלב?

אילו היינו מפרשים את הפסוקים בהוראתם המצומצמת, דהיינו כאיסור לבשל דווקא גדי בחלב אמו, ניתן היה להבין אותם בקלות כהוראה מוסרית: מטרתו של חלב האם הוא להזין את הגדי ולגדל אותו, וזוהי אכזריות צינית וחסרת חמלה להשתמש בו על מנת לבשל ולאכול את אותו הגדי. קל להזדהות עם איסור מוסרי שכזה; התורה אמנם התירה אכילת בשר, אבל הורתה להתייחס גם לבהמות בחמלה, כפי שניתן לפרש מצוות דומות כמו "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", ושילוח הקן. ואכן, חלק מהמפרשים כתבו שזהו טעם האיסור, אלא שהתורה הרחיבה אותו מעבר למקרה המסוים של גדי וחלב אמו וכללה בו כל בשר בהמה בחלב, על מנת לחזק את ההרחקה מהעבירה ולהטביע בנפש את המסר החינוכי הזה.

מפרשים אחרים סבורים שבישול גדי בחלב אמו היה נהוג כחלק מפולחן אלילי, ולכן אסרה אותו התורה כחלק ממאבקה בעבודה זרה. ויש מפרשים שבשר וחלב מבטאים מהויות רוחניות שונות שיש להימנע מערבוב ביניהן, בדומה לאיסורי כלאיים השונים.

על כל פנים, מצווה זו אינה תמוהה או יוצאת דופן יותר משאר האיסורים שבתורה, שגם טעמם שלהם לא תמיד ידוע (כמו איסור אכילת בעלי חיים טמאים וכדומה). נראה שהקושי שחשים אנשים מסוימים כלפי איסור בשר בחלב נובע ממה שנתפס בעיניהם כפער בין לשון התורה לבין ההרחקות שנראות מופרזות בין בשרי לחלבי. נראה להם כאילו התורה אסרה דבר מאד מסוים, שאיתו אפשר להזדהות, ואילו חכמים באו והמציאו חומרות והרחקות מופרזות עד שהרחיקו לגמרי מההקשר המקורי. מילא לא לבשל גדי בחלב אמו, את זה קל להבין, אבל למה אסור לי לשתות קפה אחרי הסטייק שלי?

זוהי הזדמנות אפוא להבהיר נקודה חשובה בקשר ליחס שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה.

היחס בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה

רוב האנשים תופסים את ספר התורה, התורה שבכתב, בתור "התורה המקורית" אותה נתן ה' למשה, ואילו התורה שבעל פה נראית להם כאוסף פירושים, גזירות ותקנות של חכמים, שהתפתח בתקופות מאוחרות יותר סביב הגרעין המקורי של ספר התורה. מתוך כך, מוכנים רבים לקבל רק מה ש"כתוב בתורה", אבל מפקפקים בפירושי התורה שבעל פה או דוחים אותם כ"המצאה אנושית".

אבל האמת היא הפוכה. למעשה, עיקר היהדות הוא התורה שבעל פה, שהיתה קיימת כבר בזמן האבות, ונמסרה מפי משה לבני ישראל לאורך ארבעים שנות נדודיהם במדבר. ספר התורה, שנכתב רק לפני מותו של משה, הוא רק מעין סיכום מקוצר של עיקרי התורה שבעל פה. לא כאן המקום להאריך בראיות לכך, והרוצה להרחיב מוזמן לעיין במאמרים שבמדור תורה שבעל פה, וכן במאמר זה. די אם נציין שבתורה עצמה לא מוזכר כלל שיש מצווה ללמוד מספר התורה או לברר מתוכו את ההלכות; רק המלך נדרש לעשות זאת. ספר התורה שכתב משה לפני מותו נמסר למשמרת ליד ארון הברית, כאשר ההוראה היא לקרוא בו בציבור פעם בשבע שנים. מכך אפשר לראות שעיקר לימוד התורה והעברת המסורת נעשו בעל פה, לא מתוך הכתובים.

מתוך כך אפשר להבין, שכאשר חכמים קבעו ש"לא תבשל גדי בחלב אמו" כולל כל בשר בהמה בחלב, הם לא המציאו את זה סתם כי התחשק להם להחמיר. למה שיעשו זאת? האם הרוויחו מכך משהו? נראה פשוט יותר שהם הורו כך משום שזו אכן היתה המסורת שבידיהם, לפיה "גדי בחלב אמו" הוא רק דוגמא לאיסור כללי יותר, בדיוק כמו ש"כי ייגח שור איש" או "למען ינוח שורך וחמורך" הן דוגמאות להלכות שכוללות את כל הבהמות. יתכן שהתורה השתמשה בלשון "גדי בחלב אמו" כדי לציין את הטעם המוסרי שבמצווה, או כדי להתייחס למנהג האלילי שהוזכר לעיל, אבל אין זה אומר שהתכוונה למעֵט מקרים אחרים של בשר וחלב. אפשר להשוות זאת להורה שיאמר לילדיו "אל תראו כל היום סרטים במחשב", כשאין הכוונה לאסור דווקא סרטים ודווקא במחשב (ולגזור מכך שמותר לראות כל היום סרטים בטלוויזיה, או לשחק כל היום במחשב), אלא לאסור כל פעילות מופרזת של התמכרות למסך, תוך ציון דוגמא נפוצה שלה. אמנם בלעדי התורה שבעל פה לא היינו יכולים לדעת זאת, אבל בדיוק לשם כך אכן העבירו חכמים את המסורת והתורה שבעל פה - לא כהמצאות ופרשנויות על פי סברה בלבד, אלא כשימור כוונתן המקורית של המצוות.

כל זה לגבי איסור התורה עצמו. בהמשך אכן הוסיפו חכמים גזירות והרחקות כאמור לעיל, כפי שעשו במצוות אחרות, על מנת להרחיק את האדם מן העבירה ולמנוע בלבולים וטעויות נפוצות. הרי בקלות אפשר היה לטעות בין בשר בהמה לבשר עוף, ובמיוחד בימינו, כאשר איננו שוחטים בבית אלא מקבלים במקומות רבים מנות מזון מוכנות מבלי לדעת בדיוק מה יש בהן. כמו כן חידדו חכמים את גדרי האיסור וכללו בו גם את פליטת הטעם הנבלעת בכלים, שנאסרה גם ביחס למאכלות אסורים אחרים.

שונה איסור בשר בחלב משאר איסורי אכילה: בניגוד לבהמות טמאות וכדומה, שהיהודי שומר המצוות מתרחק מהן ואינו בא איתן במגע, הרי שהבשר והחלב מותרים כל אחד בפני עצמו ונאכלים בקביעות. ממילא גדול יותר החשש מפני כישלון בעבירה זו, ולכן הספרות ההלכתית מתמקדת בה ועוסקת בה כה רבות. כמו במצוות רבות אחרות, אלמלא חידדו חכמים את הפרטים וההגדרות, היה האיסור עלול להתמוסס בקלות ורבים היו נופלים בו. לכן, אין לראות ב"הלכות המטבח היהודי" הסתעפות מופרזת שחורגת ממשמעות המצווה המקורית, אלא מערכת שנועדה דווקא לשמר את כוונת המצווה ולוודא שלא ניכשל בה למרות המגע היומיומי שלנו עם בשר וחלב.

סיכום

מהתורה אסור לבשל בשר בהמה בחלב, לאכול בשר וחלב שהתבשלו יחד או ליהנות מהם. חכמים הרחיבו את האיסור גם לבשר עוף, וקבעו זמני הרחקה בין אכילת בשר וחלב. טעמו של האיסור עשוי להיות קשור לחמלה על בעלי החיים, למאבק בעבודה זרה, למניעת תערובות של מהויות שונות, או לסיבות אחרות שאינן ידועות לנו. חכמים לא בדו מלבם חומרות מוגזמות, אלא שמרו על משמעותה המקורית של המצווה כפי שקיבלו אותה במסורת התורה שבעל פה, ובנו סביבה מערכת גדרים והרחקות כדי למנוע כישלון בעקבות האכילה הרווחת של מאכלים אלה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.