מאת יהודה טרופזוכה בתחרות המאמרים תשפ"ג |
מאז ומעולם קיימה האנושות דיאלוג עם האלים, משחר ההיסטוריה הקריב האדם קורבנות לאלילים השונים, מ'בעל' הכנעני, 'רע' המצרי ועד 'זאוס' היווני. אך כפי שנראה במאמר זה, ישנם הבדלים תהומיים ומהותיים ביותר בין עבודת אלילים אלו ובין תפיסת היהדות את עבודת האלוקים.
בעולם הפגאני האמינו שמטרת עבודת האל היא לצורכי האלים. לדוגמה, הם האמינו שבאמצעות הקרבת קורבנות, ניתן להשביע את רעבון האלים ובכך אפשר לשכנע אותם לצדד לטובת העובד- שינצח במלחמותיו או שיתרבה יבולו וכדומה. מסופר בעלילות האלים המסופוטמים[1] שהאל הראשי הנקרא 'אנליל' הביא מבול לעולם אשר השמיד את רוב האנושות, מפני שהרעישו והפריעו לו לישון, והאל 'אנכי' הציל מהמבול אדם בשם 'אתרחסיס' על מנת שיהיה מי שיקריב קורבנות לאלים כדי שלא יישארו רעבים[2].
אם כן מתואר שהיחס בין האדם לאלים היה יחס של עסקה אשר כל צד הפיק ממנה תועלת. האלים קיבלו מזון וכדומה והאדם קיבל בתמורה עזרה בעסקיו האישיים, כמעט Win Win situation. לא פעם האלים בחרו צד לפי גחמה אנוכית, כך לדוגמה מסופר ב'איליאדה' שמלחמת טרויה התחילה בגלל וויכוח של האלים - מי היא האלה היפה ביותר, ובגלל שהנסיך פאריס בחר באפרודיטה, האלות הרה ואתנה צידדו ביוונים.
ביהדות, לעומת זאת, מטרת המצוות נועדה לטובת האדם ובלשון חז"ל[3] "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לכן הרבה להם תורה ומצוות". כבר פה אנו רואים גישה מהפכנית ביחס לתפיסה ששררה בעולם העתיק, לא שוחד מעניק האדם לאלים, אלא חסדו של האלוקים מעניק לאדם הזדמנות כדי להטיב לו[4]. וכפי שכתוב באיוב (לה, ו-ז) "אם חטאת מה תפעל בו, ורבו פשעיך מה תעשה לו. אם צדקת מה תתן לו, או מה מידך יקח" כלומר- אין המצוות מועילות לאלוקים, אלא לאדם[5].
תפיסה זו מצריכה אותנו להוסיף ולהעמיק, אם אלוקים רוצה לתת לנו שכר, הלא היה מספיק שייתן מצווה אחת שכל אחד יוכל לקיימה בקלות, ומדוע יש צורך במצוות רבות כל כך? ובכלל צריכים אנו לשאול, מדוע מערכת המצוות ניתנה בצורה מחזורית שבה מקיימים שוב ושוב את אותן מצוות, אם אלוקים רוצה לזכות אותנו, לכאורה היה מתאים יותר שנקיימם פעם אחת ובכך נזכה לחיי נצח?
אם נתבונן נשים לב שמערכת המצוות מתייחסת לכל פרט ופרט בחיינו, אפילו הקטן והשולי ביותר אשר נראה לכאורה חסר משמעות. התורה מלמדת אותנו כיצד לאכול, כיצד להתלבש ואפילו כיצד לנעול נעליים. אין אפילו רגע ופרט אחד במציאות אשר התורה אינה מתייחסת אליו ומורה לנו כיצד לנהוג בו. מדוע חשוב לאלוקים כל פרט ופרט? מדוע לא מספיק להאמין ולאהוב את הא-ל?
הפילוסוף עמנואל קאנט באמת לא הצליח להבין במה היהדות נחשבת דת, הרי היא אינה עוסקת רק ביחסים בין האדם לאלוקיו, אלא היא מערכת חברתית של חוקים[6]?
אך האמת היא שזה בדיוק החידוש המיוחד של היהדות. מטרת המצוות אינה להשרות על האדם חוויה מיסטית אשר תנתק אותו מהעולם, אלא אדרבה, להפגיש אותו עם האלוקים דווקא בתוך העולם הגשמי. המהר"ל כותב במטרת המצוות היא להמליך את הקב"ה דווקא בעולם החומרי[7].
חז"ל מגלים לנו שהמצוות מכוונות כנגד גוף האדם וכנגד ימי השנה, ולכן יש רמ"ח (248) מצוות עשה כנגד מספר איברי האדם ושס"ה (365) מצוות לא תעשה כנגד מספר ימי השנה. אין זה מקרה שמספר המצוות מקביל לחלקי האדם והזמן, אלא הן אכן ניתנו כנגד כוחות האדם וכנגד ממדי המרחב והזמן. אפילו מנין המצוות שניתנו לבני נח, אינו במקרה. בספרות הקבלה[8] מוסבר ששבע מצוות בני נח, מכוונות כנגד ששת צדדי המרחב (ימין ושמאל, קדימה ואחורה, מעלה ומטה) וכנגד הנקודה האמצעית אשר ממנה יוצאים הצדדים. גם בזה אנו רואים שלתורה ולמצוות יש יעוד קוסמי.
חז"ל מספרים[9] שאברהם אבינו ע"ה השיג וקיים את כל המצוות אפילו בלא שנצטווה. רואים שהמצוות אינן מערכת המנותקת מהמציאות הטבעית, אלא הן דווקא מנגנון המתאים לעולם הזה.
כאשר תלמידיו של הפילוסוף המפורסם סוקרטס אשר נידון למוות ע"י שליטי אתונה, רצו להבריחו מהכלא, הוא סירב והסביר שהגוף הוא קבר המעכב את האדם מלהתאחד עם המושכלות והאידאות הנצחיות.
אך לעומת זאת מסופר על דוד המלך[10] ע"ה שהיה בבית מרחץ ונבהל מכך שיש רגע שבו הוא מנותק מהמצוות, עד שראה את מקום המילה ונרגע. חז"ל מלמדים אותנו בסיפור זה שהמצוות אינן כלים המקשרים אותנו לעולמות מסתוריים, ואין צורך להיות באקסטזה מיסטית או בהגות עילאית כדי להגיע לשם, אלא המצוות חלות דווקא בגוף גשמי, וגם במקום שפל כבית מרחץ אפשר להיפגש עם האלוקים.
לאורך ההיסטוריה נתפסו הכלים הרוחניים אצל הפילוסופים, כפרקטיקות מטאפיזיות המקשרות את האדם עם נשמת היקום או עם השכל הפועל, ואצל כוהני האליל - כפולחנים מאגיים שונים המפעילים מניפולציה על הטבע. הכישוף לדוגמה, היה כלי שאפשר לאדם להוריד השפעה מכוחות על-טבעיים שונים ולכך הוצרכו הכנות רבות. אך לעומתם, מגלים לנו חז"ל, מטרת המצוות אינן לפעול בעולמות אחרים, אלא להוריד את עולם האידאות למציאות החומרית, להוריד את השמים לארץ ודווקא כך יש בהן קדושה. גם קשירת נעליים פשוטה יכול להיות מעשה אלוקי[11].
ביהדות אין צורך בשמאן או במכשף כדי להיפגש עם הרוחניות ואין צורך בטקסים מיסטיים, אלא כל אדם יכול להנכיח את האלוקות בעולמו, אם רק יקיים מצוות. לכן התורה מתייחסת דווקא לעולם הגשמי, היות ושם היא נועדה לפעול[12].
הפילוסוף פרידריך ניטשה ביקר את הדתות בכך שהן הופכות את האדם לעבד הנצרך לוותר על חייו ורצונותיו למען רצון שרירותי של כוח חזק מהאדם, ובכך הן מסרסות ומעקרות את האותנטיות של האדם וממילא חייו אינם חיים.
נראה שביקורת זו תוקפת דווקא את התפיסה הנוצרית הרואה בעולם הגשמי מקום שטני אשר על המאמין להתכחש אליו. איש הדת הנוצרי האולטימטיבי מנסה כמה שיותר לברוח מהחומריות. פאולוס שהיה ממייסדי הנצרות ולאחריו אוגוסטינוס הנחשב מאבות הכנסייה, טענו שהברית האידאלית בין האדם לאלוקים צריכה להיות 'ברית הלב' דהיינו האמונה והריחוק מהחומר, ולא 'ברית הבשר' דהיינו המצוות המעשיות. הקדוש הנוצרי רואה בגשמיות ישות שטנית המפתה אותו לרע באופן תמידי, ולכן הוא מנסה להתנזר ממנו ככל האפשר.
אך חז"ל מלמדים אותנו בדיוק הפוך[13], האדם אינו יכול להתכחש לכך שהוא מורכב גם מחומר. האדם אשר מתכחש לטבעו, מאבד חלק מהאני שלו, כפי שטען ניטשה. לכן מטרת המצוות היא דווקא לקדש את המציאות ולהראות שהחומריות אינה סותרת בהכרח את האלוקות. הקדושה נוכחת דווקא כשהאדם משרת את האלוקים ע"י גופו[14], ולכן לדוגמה, דווקא בשבת - היום הקדוש והרוחני בשבוע, יש מצוה לאכול ולהתענג.
במחצית הראשונה של המאה עשרים, התפתחה תפיסה המכונה 'הפילוסופיה של הייאוש' (אקזיסטנציאליזם), הרואה במציאות אבסורד חסר פשר שאין לו משמעות, ועל כן כל מעשי האדם הינם מעשים סתמיים בלא תכלית ובלא משמעות. עד כדי שהסופר המפורסם אלבר קאמי טען ששאלת השאלות היא 'מדוע לא להתאבד?' בשביל מה שווה לחיות ולשרוד? הוא המשיל זאת לסיפור המסופר במיתולוגיה היוונית על סיזיפוס שהכעיס את האלים והם הענישו אותו בכך שהוצרך לגלגל אבן במעלה הר שוב ושוב לנצח נצחים (משם הוטבע הביטוי 'עבודה סיזיפית'). כך נידון האדם לעשיה סיזיפית חסרת משמעות ותכלית ואינו יכול להימלט מכך.
נראה שדווקא בעולם חומרי חסר המשמעות, האדם אינו מצליח לממש את עצמו, הוא אינו מצליח לצקת לחייו משמעות קיומית. דווקא בעולמו של ניטשה הגיעה האנושות אל עבר מחוזות הייאוש והאבסורד, משום שהאדם לא יכול לברוח מכך שהוא מורכב גם מנשמה רוחנית אשר יש לה תכלית. אומנם הנצרות ניסתה להתמודד עם האבסורד בכך שאמרה שהמציאות האמיתית הינה רק הרוח ורק ע"י הדבקות בה יכול האדם להימלט מחוסר המשמעות המאפיין את העולם המטריאליסטי, אך בכך צדק ניטשה שהאדם אינו יכול להימלט ולהתכחש לעצמו. אך מצד שני, עולמו המטריאלי של ניטשה הינו עולם בלא משמעות וככזה הוא מוביל לייאוש.
כנגד זה מלמדת אותנו היהדות שהמימוש האמיתי של האדם הוא דווקא ע"י המצוות אשר מכוונות כנגד גופו. הדרך לברוח מהאבסורד חסר הפשר זה ע"י קיום המצוות אשר מממשות את האותנטיות של האדם, את 'צלם האלוקים' שבקרבו ובכך מעניקים משמעות למציאות. היהדות מציעה לראות בגשמיות כלי המוציא לפועל את האדם, אם הוא עושה זאת באופן שהתורה לימדה אותו.
בספרות הקבלה[15] מבואר שבכך שהאדם מקיים מצוות הוא בונה לעצמו 'לבוש' שישמש אותו בעתיד לבוא. הכוונה היא שהמושג לבוש הוא כדי להראות מי הוא האדם ומה תפקידו הייחודי. עורך דין לובש חליפה, חייל לובש מדים וכל פלוגה מוסיפה דרגות וסמלים שונים, כל אדם מחפש את הסטייל האישי שלו. כך האדם מייצג ומבטא מי הוא. בלא בגדים אין לאדם אינדיבידואליות אותנטית והוא נעשה כמו בעלי חיים שאין להם הגדרה עצמית, אלא הם קיימים כחלק אנונימי מהיקום כולו, שהרי בטבע אין משמעות לחיה זו או אחרת. אך ע"י המצוות, האדם מוציא לפועל את האותנטיות הייחודית שלו וכך הוא מנכיח את עצמו במציאות האמיתית.
מאז ומעולם חיפשה האנושות את 'גן עדן'. אגדות אינספור תיארו את מעיין הנעורים, בימי הביניים חיפשו האלכימאים את אבן החכמים, במסורת הסינית מדברים על שנגרילה. האם יש דרך למצוא אותו?
הקוסמוס כפי שהוא הינו מציאות כאוטית בלא סדר, תכנון ומשמעות[16], החוק השני של התרמודינמיקה (חוק האנטרופיה) קובע שהמציאות צועדת מסדר אל אי סדר. עולם כזה בהחלט מוביל לייאוש. בעולם שבו גם אם אתה חזק ומצליח לשרוד לאורך זמן, אתה יכול בסוף למות סתם ככה בלא סיבה, אין טעם לחיות. בעולם בו גם אם אתה צודק או מועיל לאחרים, אין בכך משמעות, זה עולם קר ומנוכר. זה הכוונה שהעולם החומרי הוא עולם אבסורדי ופסימי. כבר לפני אלפי שנים בתרבות המזרח, ראו בעולם לולאה אינסופית הגורמת סבל לאדם הלכוד בה וחיפשו דרכים להשתחרר ממנה[17]. אף אצל הנצרות ההוויה צועדת אל עבר אפוקליפסה ('ארמגדון'), חורבן מוחלט של העולם הזה. הדרך היחידה להינצל זה רק ע"י האמונה באותו האיש. האדם אינו יכול לגאול את עצמו, וזאת מפני שהוא לכוד בחטא הקדמון (דוקטרינה הטוענת שהקשר אל החומר הוא מקור חטאי האנושות).
היהדות, מאידך, מחדשת שמטרת האדם היא דווקא לבנות את העולם הזה. אנו מתפללים כל יום בתפילת עלינו לשבח 'שנתקן עולם במלכות שד-י'. המטרה של המצוות היא להביא את העולם לתיקונו ותכליתו ולא לאפשר לאפשר לאדם לברוח מהמציאות. התורה מלמדת אותנו ש'גן עדן' נמצא דווקא בעולם הזה, אם רק נשכיל להפוך אותו לכזה. לפי זה מסביר הגאון מווילנא[18] שהסיבה שעולם הבא לא מוזכר מפורש בתורה, היא מפני שעולם הבא אינו עולם מנותק מהמציאות החומרית, אלא הוא העולם הזה עצמו במדרגה גבוהה יותר, ולכן התורה מתייחסת לעולם הבא בכך שהיא מלמדת אותנו כיצד להפוך את העולם הזה לגן עדן.
הדרך לעשות זאת היא ע"י קיום המצוות. חז"ל דורשים שמה שאלוקים ציווה לאדם הראשון כשהיה בגן עדן "לעובדה ולשומרה" (בראשית ב-טו), הכוונה היא לקיים מצוות עשה ולהימנע מלעבור על לא תעשה. טעות היא לחשוב שחז"ל עקרו את פשטות המקרא, שהרי הם עצמם קבעו ש'אין מקרא יוצא מידי פשוטו'. אלא הכוונה היא שהדרך האמיתית לעבוד את המציאות ולהופכה לגן עדן זה ע"י קיום מצוות והן מאפשרות לזכך את החומר[19] ובכך מגיע העולם לתכליתו - להיות גן עדן אשר בו האדם יחיה בהרמוניה עם המציאות. היהדות מחדשת שלכל אדם יש את היכולת להביא גאולה לעולם, המציאות אינה צועדת אל עבר חידלון, אלא ע"י המצוות[20] האדם מנכיח את האלוקות בעולם ובכך יוצר סדר בתוך הכאוס.
"הולך האדם אל בית עולמו" (קהלת, יב-ה) אמר שלמה המלך ע"ה. הסביר זאת הרב משה שפירא זצ"ל שהאדם בונה בעצמו את עולמו העתידי[21]. האדם צריך לפעול דווקא בעולם הגשמי, להיעזר בתכונותיו ורצונותיו האנושיים ולנהוג בהן על פי רצון האלוקים ובכך לקדשם. הוא אינו יכול לומר שיש עשייה מרוקנת ממשמעות, אלא כל מעשה יכול להיות בעל משמעות נצחית, וזה תלוי רק בו - האם יבחר לקדש את החומר או שמא לעכור אותו. האדם יכול ליצור את הנצח בעצמו ובכך הוא מממש את ייחודיותו[22].
המצוות הן אבני הבניין של האנושות. זהו הפרויקט האנושי הכביר ביותר בתולדות האנושות- להביא את המציאות לתכליתה! לכל מצווה שאדם עושה יש משמעות אוניברסלית בכך שהיא בונה את עתיד העולם. כל מצווה מוסיפה עוד נדבך בפסיפס של התהליך ההיסטורי שיוצר את הגאולה, המצוות הינן מערכת אורגנית אחידה המתפתחת אל עבר ייעודה הקוסמי[23].
אנו רואים שבעוד שבעת העתיקה האלים לא ביקשו את טובת האדם, אלא את תועלתם האישית, היהדות מחדשת שאלוקים רוצה דווקא להטיב עימו. עוד ראינו שאצל הפילוסופים העולם הרוחני היה עיקר המציאות ולכן ניסו להימלט מן הגשמיות על ידי עיסוק במושכלות או על ידי מדיטציות שונות. בדומה לכך גם הנצרות תפסת את עבודת האלוקים כדרך להתנתק מן העולם הזה[24].
תפיסות אלו הביאו את האדם לאבסורד קיומי בכך שהתכחש לגופו או בכך שלא היה לו לשם מה לחיות. לעומתם, היהדות חידשה שהאדם צריך לחבר בין העולם הזה לעולם הבא ובכך הוא מממש את האותנטיות שבו ומתקן את המציאות ומביאה לתכליתה.