מאת הארכאולוג ד"ר יצחק מייטליס בשיתוף צוות האתר*

לתקופת השופטים שקדמה לתקופת המלוכה, המכונה בעגה הארכאולוגית תקופת הברזל 1, היו כמה קווי היכר מובהקים. מאות יישובים מתקופה זו התגלו ברחבי ההר המרכזי של הארץ, בגליל ובצפון הנגב. רובם נוסדו על ראשי גבעות על גבי קרקע בתולה.

היישובים היו קטנים ופרוזים, הבנייה פשוטה, מאבני שדה, הבתים בחלקם היו בנויים על פי תוכנית 'בית ארבעת המרחבים', תוכנית בית ייחודית שלא נמצאה בתקופות שקדמו לה. בחלק ניכר מהם נמצאו בורות חצובים מדופנים באבן, ששימשו ככל הנראה כממגורות. כלי החרס היו פשוטים למדי ללא עיטורים.

לא נמצאו מקדשים וכן גם לא נמצאו עצמות חזיר אלא רק עצמות צאן ובקר. גם קברים מתקופה זו לא נמצאו, והדבר מלמד ככל הנראה על קבורה בקברי שוחה פשוטים ללא חפצי לוואי.

יחד עם הפשטות הרבה, נראה כי תושבי ההר ידעו קרוא וכתוב. הכתב ששימש אותם היה כתב אלפביתי בן 22 אותיות, שהתפתח ברבות הימים למה שמכונה הכתב העברי הקדום. דבר זה היה חריג בעולם הקדום של אז, שכן בדרך כלל רק שכבה דקה של סופרים ידעה קרוא וכתוב. הכתב של רוב העולם שסבב את ארץ ישראל היה כתב יתדות או כתב הירוגליפי המורכב ממאות סימנים. התרבות הישראלית התקיימה כאמור בחלק ההררי של הארץ, בעוד שבחלקים הנמוכים של הארץ התקיימה תרבות עירונית מפותחת של שרידי הכנעני ושל גורם חדש שחדר גם הוא לארץ, הלוא הם הפלשתים.

בשלב מסויים חל שינוי מהותי באופי היישובי והתרבותי של תושבי הארץ. החל תהליך עיור. יישובים חדשים החלו להיבנות, בעלי אופי שונה בתכלית. היישובים היו גדולים יותר, מבוצרים בחומות ובשערים. הבנייה הייתה ברמה גבוהה יותר, הקירות היו בנויים מאבני גזית מסותתות ברמה גבוהה. כלי החרס הפכו להיות עדינים ומגוונים יותר והתגלו גם מבנים המתפרשים כמקדשים. מרכיב ייחודי לתקופה זו הם מפעלי המים המיוחדים שנוצרו על מנת לאפשר אספקת מים גם בעת מצור. אופי מפעלי המים היה מגוון ביותר, כל יישוב בהתאם לתנאים הגאוגרפיים במקום. המשותף לכולם היה שכולם מורכבים מחציבה לעומק רב על מנת להגיע למי תהום או למעין שנבע מחוץ לעיר, או שהחציבה נועדה לשם אגירת מי גשמים או מי שטפונות. במהלך התקופה החלו לקבור את המתים במערות קבורה, חלקן מפוארות. מאות מערות קבורה מתקופה זו התגלו בעיקר באזור הרי יהודה. נוסף לכל אלו זיהו החוקרים מה שנראה מעין כיבושים וחורבנות של מרכזים כנעניים בשפלה כגון לכיש ומקומות נוספים (מגידו, חצור, יקנעם ועוד), אותם החליפה בהמשך תרבות בעלת אופי "ישראלי" יותר. זאת במקביל לירידה בכוחם של הפלישתים. החוקרים אף איתרו מבנים במגידו, תל שבע וחצור אותם ייחסו לארוות סוסים.

יחד עם זאת, ניכרת בתקופה המשכיות מהתקופה הקודמת. הבתים ה'ארבעה מרחביים' המשיכו להיבנות ביתר שאת. בתים כאלה נמצאו גם בדרום הנגב וגם בחצור הגלילית. גם ביישובים וגם כבתי חוה בודדים. גם השימוש בכתב האלפביתי נמשך והתרחב, עשרות רבות של אוסטרקונים [1] נתגלו ברחבי הארץ, כמו גם כתובות הקדשה. גם העדר עצמות החזיר בולט ביותר על רקע התרבות הפלשתית שצרכה חזירים בכמויות גדולות.

תקופה זו מכונה בעגה הארכאולוגית: תקופת הברזל 2.

השאלה העומדת לפתחה של הארכאולוגיה היא מתי חל השינוי הזה, ומדוע?

הדעה המסורתית

במשך עשרות שנים זוהה השינוי הזה עם תהליך הקמתה של ממלכת דוד ושלמה, במהלך המאה העשירית לפנה"ס. קישור זה התבקש שכן נראה היה שהשינוי חל בסביבות המאה ה-10 וכן מפאת כך שהתנ"ך מספר שבדיוק בתקופה זו חיו דוד ושלמה אשר הקימו אימפריה שהשתרעה כמעט על פני כל המזרח התיכון. תיאור העושר הרב של שלמה התאים היטב לממצא בשטח ותהליכי העיור והכיבושים התאימו להפליא לתמונה המקראית.

חיזוק לדעה זו בא עם גילויים של שערי שישה התאים במגידו, חצור וגזר. הדמיון בין השערים ואיזכור בנייתם של שלוש הערים על ידי שלמה המלך (מלכים א, ט, יז-יט), הביאו לכך שהשערים כונו בשם 'שערי שלמה'. הייתה זו אם כן הדעה הרווחת במחקר, על אף שבירושלים ובסביבותיה לא נמצאו ממצאים ברורים מימי הממלכה המאוחדת המשקפים עיר בירה של אימפריה, כפי שהדברים מתוארים בתנ"ך. אין ספק שללא המקרא לא היינו יודעים למי יש לקשור את הבנייה הממלכתית. גם תאריך השינוי בפני הארץ לא היה מוסכם, שכן אם היינו מסתמכים רק על כלי החרס באתרים שנחפרו ניתן היה גם לאחר את תהליך העיור בכמאה שנה. זאת משום שכלי החרס שבעזרתם מתארכים את האתרים היו בשימוש במשך זמן רב ולא ניתן לקבוע בעזרתם תאריכים מדויקים.

הערעור על התפיסה המקובלת

לפני כעשרים וחמש שנה החלה תפיסה זו להתערער. בסדרת מאמרים שפורסמה על ידי פרופסור ישראל פינקלשטיין נטען שבשל העדר ממצא ארכאולוגי בירושלים התומך בקיומה של ממלכה במאה העשירית לפנה"ס, ובשל הבנתו שהתיאורים המקראיים על ימי דוד ושלמה אינם היסטוריים, יש לתארך את תהליך העיור למאה התשיעית לפנה"ס. על פי הצעתו, את תהליך העיור יש לקשור לממלכה צפונית שהמלך הבולט בה היה אחאב בן המאה התשיעית לפנה"ס. את שערי שלמה הוא מאחר, ולדעתו (על פי החפירה ביזרעאל) שערים אלה הם בני תקופת אחאב. מדוע דווקא אחאב? שכן אחאב מוזכר כמלך ישראל בכתובת של מלך אשור שלמאנסר השלישי. בכתובת זו, המכונה 'המונוליט מכרח', מספר מלך אשור על קרב שהוא ערך נגד קואליציה של 12 מלכים ובהם אחאב הישראלי. לאחאב היה צי המרכבות הגדול ביותר מבין 12 המלכים ובשל כך לא ניתן להתעלם מקיומו. יש להודות שאכן ארבעת האתרים הבולטים בראשית תקופת המלוכה הם: חצור, מגידו, גזר ותל דן, כולם נמצאים בתחום ממלכת ישראל. רוב הממצאים מהאתרים הבולטים באזור יהודה כמו ירושלים, לכיש, תל שבע, עזקה ואחרים הם בני המאות השמינית-שביעית לפנה"ס, דהיינו סוף תקופת המלוכה. לתפיסתו של פינקלשטיין, רק לאחר חורבן ממלכת ישראל על ידי האשורים החלה לצמוח ממלכת יהודה.

בעקבות פרסומים אלה החלו להתפרסם מאמרים החולקים אל דעתו של פינקלשטיין הן מסיבות מתודולוגיות והן מפאת ממצאים חדשים. נציין כי הבסיס הכרונולוגי עליו העמיד פינקלשטיין את השערתו ("הכרונולוגיה הנמוכה") נדחה בחריפות על ידי ארכיאולוגים רבים שהבולטים בהם הם עמיחי מזר, אמנון בן תור, ויליאם דיוור וקנת קיצ'ין[2]. בהמשך, כפי שעוד נסביר, המחקר אכן קיבל בעקבות ביקורות אלו תפנית דרמטית, ועיקר תשומת הלב הוסבה לקיומה של ממלכה משמעותית ביהודה, ולא בהכרח לקיומה של ממלכה קדומה כלשהי - שקיומה הפך להיות מוסכם. 

האמנם אין עדויות לממלכה המאוחדת?

1. מסע שישק

בסיס חשוב לדיון הוא הכתובת שנמצאה במקדש אמון בכרנך שבמצרים, ובה מתואר מסע הכיבוש של שישק בארץ ישראל והחרבת ערים רבות בה. תוואי המסע מחזק את קיומה של ממלכת יהודה:

מסלול המסע שונה מכל הידוע לנו על מסעות מצריים לכנען בתקופת הממלכה החדשה, והעובדה כי המסע הגיע לאזור קריית יערים מצפון לירושלים מעידה על קיום גוף פוליטי רב־משמעות בעיני המצרים בהרי יהודה. גוף כזה יכול להיות רק ממלכת שלמה, ואת מסע שישק יש לזהות כניסיון להתערב בהתרחשויות הפוליטיות בישראל לאחר מות שלמה מתוך חשש שממלכה ישראלית חזקה עשויה לפגוע באינטרסים המצריים[3]. 

שכבות חורבן אשר מיוחסות בדרך כלל למסעו של שישק (שהתרחש כאמור בשלהי ימי הממלכה המאוחדת) אותרו בין השאר ב: באר שבע (V), תל בית מירסים (IIIB), לכיש (V), גזר (VIII), בית שאן, מגידו (IVB-VA), תל אבו הוואם (III), תל מבורך (VII), תל מיכל, תל קסילה (VIII), תמנה (תל בטאשי) ועוד. פה נציין כי בשונה מדברי כמה אנשים, מסע שישק בהחלט כולל אתרים רבים ביהודה (כ-15%) ואף כשבעים אתרים בנגב (ראה בנקודה הבאה). באם כן, המסע מךמד על גורם משמעותי ישוב לכל אורכה של א"י - ובכלל כך גם ביהודה ובנגב.

2. כתובת תל דן, שערי שלמה ומצודות הנגב

לפני כ-25 שנה נתגלתה כתובת בתל דן אשר מתוארכת למאה ה-9 לפנה"ס, ובה מופיע אזכור של גורם בשם "מלך בית דוד". גילוי כתובת זו חיזק בצורה דרמטית את האותנטיות של הסיפור המקראי לגבי עצם קיומו דוד המלך, ובכך הופרך כל נסיון (של המחקר האירופאי) לטעון כי מלך זה כלל לא היה קיים. לאחרונה טענו כמה חוקרים כי את המינוח "בית דוד" ניתן אף למצוא במצבת מישע מן המאה ה-9 לפנה"ס.

עדות ארכאולוגית קדומה נוספת לקיומה של ממלכה במאה במאה העשירית לפנה"ס ניתן למצוא בקיומם של אתרים בנגב המכונים 'המצודות בנגב'. לדעת רבים מהחוקרים מדובר במערכת הגנה ממלכתית שנועדה להגן על גבולה הדרומי של הממלכה מפני נוודי המדבר. תארוכן ראשיתן של המצודות הוא ללא ספק מהמאה העשירית לפנה"ס, שכן אלו אתרים חד תקופתיים ששישק מלך מצרים, שפלש לנגב בשנה 924 לפנה"ס, מתאר את קיומם, אם כי כנראה לא הרס אותם (תוצאות פחמן 14 מראות כי היתה בהם פעילות במאה ה-9, אך אלו נוסדו במאה ה-10). 

למצודות אלו משמעות רבה לעניין תיארוך אתרים אחרים. למעשה, כלי החרס שנמצאו במצודות זהים לכלי החרס שהתגלו בשערים במגידו ובחצור. לכן, יש לתארך את 'שערי שלמה' גם הם לימי הממלכה המאוחדת ולא לימי אחאב, ומשיקולים אחרים יש לעשות זאת גם לשער בגזר[4]. נציין כי פינקלשטיין ניסה להקדים את תיארוך בניית המצודות וליחס אותם לנוודי הנגב, אך דבריו נדחו על ידי מרבית החוקרים, היות ואינם סבירים משיקולים מתודולוגים. 

3. ראש זית, פלשת ומלכי הצפון

תגלית משמעותית נוספת מתקופה זו נתגלתה אף בחורבת ראש זית אשר בגליל. באתר הנ"ל נתגלו ממצאים בני הזמן הקשורים לפיניקיה. האתר יוחס לכבול המקראית, ותואם לעולה מהסיפור המקראי אודות ערי הגליל שהוענקו על ידי שלמה לפיניקים. זאת ועוד, בגבל שבלבנון נתגלה לפני כ-100 שנה סרקופג עליו נמצאה כתובת חקוקה בכתב פיניקי המציינת את שמו של מלך פיניקי בשם אחירם. הכתובת מתוארכת לשנת 1000 לפנה"ס לערך, קרוב מאוד לימי שלמה. סרקופג זה מזכיר מאוד את הסיפור המקראי אודות חירם מלך צור. לאחרונה פורסמו אף שני מאמרים שציינו כי שני מלכים נוספים המוזכרים בספר שמואל - תעי מלך חמת, הדדעזר מלך צובה נמצאו בכתובות בנות הזמן כמלכים של איזורים אלו ממש, באופן תואם להפליא את המסורת המקראית.

רמז נוסף לקיום הממלכה המאוחדת עולה ממחקר ערי פלשת. מסתבר במהלך המאה ה-10 הצטמצם הישוב הפלישתי במזרח ונסוג מערבה. בתקופה זו העיר עקרון הצטמצמה מ-200 ל-40 דונם בעוד שהעיר אשדוד גדלה מ-80 לכ-400 דונם. כמה חוקרים, ובראשם עמיחי מזר, העריכו שהדבר מרמז על לחץ של ממלכה שהתפשטה מערבה ודחקה את הישוב הפלשתי.

תגליות מן השנים האחרונות

נוסף לכך, על אף שהבסיס הכרונולוגי של פינקלשטיין נדחה על ידי רבים (ולאחרונה אף פינקלשטיין עצמו עשה שינוי בעמדתו והקדים גם הוא את תקופת הברזל 2 בכמה עשרות שנים), במהלך השנים האחרונות החלו להצטבר עוד ועוד עדויות לקיומה של בנייה ממלכתית ברחבי יהודה במאה העשירית לפנה"ס. זאת במנותק מן הדיון על הבסיס הכרונולוגי השנוי במחלוקת.

1. אתרים חדשים ביהודה

אין ספק שהאתר הבולט המתוארך למאה העשירית לפנה"ס הוא חורבת קייאפה. אתר זה, החולש על עמק האלה שבשפלה, הוא אתר מבוצר הבנוי אבני ענק. הוא נראה כאתר שרק רשות ממלכתית הייתה מסוגלת לבנות. באתר נמצאו חדרי פולחן ללא צלמיות וכן לא נמצאו עצמות חזיר. תוצאות בדיקות פחמן 14 מלמדות שהאתר היה קיים בראשית המאה העשירית לפנה"ס במשך כ-25 שנה (ימי דוד או אפילו ימי שאול) וננטש בצורה חפוזה. האתר עצמו בנוי כעיר יהודאית (זאת רואים מתופעות כגון הצמדת הבתים לחומה). הממצא מחורבת קייאפה הביא את חופר האתר, פרופ' יוסף גרפינקל מהאוניברסיטה העברית להסיק, כי אתר שכזה מהווה ראיה חד משמעית לקיומה של ממלכה ברחבי יהודה בראשית המאה העשירית לפנה"ס שמרכזה בירושלים. אתר זה מצטרף לתל בית מירסים בו נתגלתה מקדם עיר מתוכננת מקופה זו. 

בהמשך לכך, גם חופרי תל בית שמש מצאו באתר שכבה מהמאה העשירית לפנה"ס, וגם לדעתם זו עדות לקיומה של ממלכה ברחבי יהודה בתקופה זו (לסקירה פופולרית עיינו פה). החוקרים אף איתרו באתר זה אורוות סוסים עצומות מן המאה ה-9 לפנה"ס. אורוות אלו מתוספות למבנים אשר נמצאו במגידו (אם כי נראה כי תיארוכם בעייתי), חצור ותל שבע. המאחרים, בעקבות אי קבלתם את סיפור שלמה, ניסו לטעון כי שלושת האתרים המקוריים היו בעצם מחסנים, אך הממצא בבית שמש וחיזוק הראיות לקיומה של ממלכה בכוחם להחזיר לאתרים אלו את הייחוס המקורי.

2. מכרות הנחושת

בשנים האחרונות נעשות חפירות בתמנע הסמוכה לאילת. שם מתברר שבמאה העשירית לפנה"ס הייתה פעילות כריית נחושת ענפה ביותר. כמו כן התגלו במקום עצמות גמלים. מכך מסיק החופר ד"ר ארז בן יוסף, מאוניברסיטת תל אביב, שהייתה במרחב ממלכה שתפעלה את המכרות והגמלים שמשו להובלת הנחושת מהמכרות אל השווקים. לא מן הנמנע שאכן מרכז הממלכה הקרובה ביותר במרחב הייתה ירושלים (לסקירה פפולרית ראו פה). בהמשך, חפירות שנעשו במכרות נחושת בחר' א-נאחס בואדי פינאן שבמזרח הערבה (בשטח מדינת ירדן), העלו תוצאות דומות לתוצאות החפירה בתמנע. הדבר תואם בצורה מעוררת התשאות את מסחר הנחושת המתואר בסיפורי שלמה שבמקרא.

בעניין זה, מעניין לציין כי אחד מחוקרי האתר בפינאן, הבחין כי יש יחס הפוך בין גודלו ומשמעותו, לבין הממצא הארכיאולוגי הכללי מאיזור זה. מחד גיסא, נמצאו בערבה מכרות ענקיים, מכרות המחייבים שמנהל חשוב ישב באיזור. אך מאידך, לא נמצאו באיזור כל עדות ארכיאולוגית לממלכה חזקה שכזו. מן הממצא, נראה כי הממלכה שישבה באיזור היתה ממלכה נוודית בעיקרה. החוקר, ארז בן יוסף, עמד על כך שאתרים כמו מכרות הנחושת יכולים ללמד עצם אפשרות קיומה של ממלכה משמעותית, זאת על אף שלא תמיד ניתן לאתר באופן ברור את שרידיה הארכיאולוגים (שהרי כמעט ולא ניתן למצוא עקבות ארכיאולוגים של נוודים). 

גילויה המקרי של מעצמת נוודים בערבה משנה את כל מה שחשבנו שאפשר ללמוד מהממצאים של ראשית ימי ישראל. מחקר זה, כמו מחקרים אחרים, מערער על עצם תפקידה של הארכיאולוגיה ככלי בלעדי לשחזור העבר (ראו סקירה פופולרית על כך פה). זאת ועוד, מחקרים אלו חשובים גם מפאת כך שהם מפריכים בצורה חד משמעית את היכולת להסיק מתוך הממצא העירוני בלבד את גודלה האמיתי של האוכלוסיה ביהודה בראשיתה, שמסתבר שרבים ממנה ישבו כנראה באוהלים (כדברי הכתוב "לאוהליך ישראל") וככזו, לא ניתנת לאיתור ארכיאולוגי (זאת אף מבלי לציין את הבסיס המפוקפק הכללי עליו מבוססות תיאוריות לשיעור גודל אוכלוסיה). 

זאת ועוד, מחקר זה חשוב מפן נוסף. בעבר, טען פינקלשטיין כי התיאור המקראי בספר שמואל איננו יכול להיות אמין מפאת העובדה שספר זה מתאר מלחמות באדום, בעוד שבמחקר הארכאולוגי האתרים האדומיים שהתגלו בחלק ההררי של אדום תוארכו החל מהמאה השמינית. אולם, גילוי המכרות באדום, ותארוכם למאה העשירית שומט את הקרקע גם מתחת הטיעון הזה.

3. ירושלים

ומכאן לממצא בירושלים. אחד מאבני היסוד בשיטה שאיננה מקבלת את קיומה של ממלכה ביהודה או בכלל, היא מיעוט הממצא בירושלים מהמאה ה-10 לפנה"ס, טרם התפתחה העיר לגבעה המערבית. בשונה מהאגדה האורבנית, אין מי שחולק שהעיר היתה מיושבת בתקופתו של דוד. בחפירות ירושלים של קתלין קניון, נתגלו מאות חרסים מהמאה ה-10 לפנה"ס (וגם אם נאחר את תיארוך השכבה - נתגלו גם מאות חרסים מהמאה ה-11 לפנה"ס...). אולם, הטענה המרכזית של מתנגדי הממלכה היא כי הממצא בירושלים מלמד כי במאה ה-10 היה זה כפר חסר חשיבות ולא בירה של ממלכה. 

ובכל זאת, כל הטיעון הנ"ל מתעלם מכך שתעודות כתובות מלמדות כי ירושלים, ערב כיבושה, כבר היתה עיר מרכזית בארץ ישראל (למעשה, היא היוותה את אחת משתי הערים המרכזיות בהר המרכזי - כך על פי מתעודות אל עמרנא). ולכן, כאשר דוד כובש אותה, הוא משתלט כל עיר שהיא כבר בעלת מבנים ציבוריים וחומות, המתאימה להיות עיר מלוכה (זאת למרות שהנסיון האמפירי מלמד כי רבות מן האימפריות בהיסטוריה של האנושות נשלטו מערים קטנות, וראו על כך עוד בהמשך)

ואולם, אין צורך לזדקק לכל זה, היות ובשנים האחרונות מתרחש מהפך של ממש בחפירות העיר. מעבר לממצא החומרי הכללי מן התקופה (בשונה מהאגדה האורבנית, בחפירות ירושלים של קתלין קניון, נתגלו מאות חרסים מהמאה ה-10 לפנה"ס), שמתרבה ככל שהמחקר מתקדם, בשנים האחרונות נתגלו בעיר שלושה אתרים מונומנטליים שעמדו בזמן דוד. הראשון והידוע מכולם הוא המבנה המונומנטלי שחפרה אילת מזר בעיר דוד, ושייכה בתחילה לארמונו של דוד המלך. אם כי זיהויה של אילת אפשרי, נדמה כי סבירה יותר הצעתה המאוחרת, שהארמון אותו גילתה הוא מצודת ציון היבוסית, שרק הורחבה בהמשך על ידי דוד (כפי שעולה במפורש מן החפירות)

בהמשך, נוסף לארמון, גילתה מזר ביצורים מונומנטלים (חומות), מגדל ואף אולי שער בחפירות העופל. מזר שייכה ממצאים אלו למאה ה-10 לפנה"ס מכמה שיקולים ארכיאולוגיים. יש אומנם כאלה שחלקו על תיארוך מדוייק זה, אך ברור מן כלל הנתונים כי מבנים אלו עמדו בסביבות ראשית המאה ה-10 לפנה"ס. אל שתי תגליות אלו מצטרף הביצור אותו גילה יגאל שילה בגיחון. על אף שהממצא תוארך על ידי מרבית החוקרים לתקופת הברונזה התיכונה (ראייתו של אוסשקין לאיחור הביצור איננה תקפה מכמה טעמים), לאחרונה נדמה כי נמצאו כמה סימנים המראים כי הוא בוודאי היה בשימוש גם בתקופת הברזל 2 (היות שנמצאו צמוד לביצור זה הרחבות המתיחסות אליו מתקופה זו). מהפכות אלו - קיומה של שכבת ישוב ושלושה אתרים מונומנטליים - שומטות בצורה ברורה את הקרקע מטענת הסוברים שירושלים היתה בתקופה זו כפר חסר חשיבות. יותר מכך, נדמה כי העיר לא היתה כזו אף לפני כיבושה. 

מעבר לכך, כל הבקיא במחקר הארכיאולוגי יודע כי מחקר ירושלים מורכב עד מאד. חלק גדול מן העיר בתקופות הקדומות ישב ללא ספק על הר הבית, מקום שאיננו ניתן למחקר בשלב זה. נוסף לכך, האופי המחקרי הכללי של ירושלים, וחציבות החשמונאים (ראה בהמשך בהערה [9]), אינם מאפשרים לקבל תמונה מלאה על גודלה של העיר. פה ראוי לציין כי עניין זה נכון לא רק לגבי תקופת המקרא, אלא לגבי תקופות רבות נוספות. למעשה, ירושלים מוזכרת במספר תעודות חיצניות גם בתקופות רבות מהן לא התגלו בעיר שרידי בניה! 

בכל אופן, מן החפירות החדשות נדמה כי ירושלים של המאה ה-10 לפנה"ס השתרעה על כלל עיר דוד, וכללה כמה מבנים מונומנטליים, מבנים אשר מלמדים היטב על כוחה הפוליטי הדרמטי של העיר. כך או אחרת, נראה כי התגליות מן מהשנים האחרונות, בשילוב האופי המורכב של חפירות העיר, שומטים את הקרקע מתחת אלו הטוענים על אי קיומו של מרכז שלטוני בירושלים של המאה ה-10 לפנה"ס.[5]

3. אתרים נוספים

בהמשך לכך, לפני כמה שנים נתגלה בחפירות הצלה במוצא מקדש בן המאה ה-9 לפנה"ס, הבנוי כמבנה המקדש של שלמה (שיסודו ככל הנראה קדום אף יותר). יש להציע כי ראשיתו של המקדש אולי באחת מהבמות אותן בנה שלמה ועליהן מספר ספר מלכים, או לחלופין אתר פולחני של הגבעונים (שלפי המקרא ישבו ב"מוצה"). על אף שיתכנו זיהויים נוספים לאתר זה (כגון יחוס האתר למקום פולחן בו עבדו לאלוהי ישראל בשיתוף לאלוהויות אחרות), המקדש בהחלט מלמד על קדמות צורת מקדש שלמה, ואולי אף על שליטה יהודאית. נציין כי מקדש מוצא מצטרף לראיות נוספות מרחבי המזרח הקדום המצביעות על קדמות עיצובו של מקדש שלמה אשר בירושלים. בכלל, בלתי מסתבר שמקדש מפואר זה יבנה על ידי מלך חזק מיהודה בתקופה מאוחרת, תוך שימוש בארכיטקטורה קדומה המתאימה למלך קדום יותר (נציין כי כי טרם ברור מה היה גורלו של האתר. אמנם נמצא בו בור גניזה שאולי יש לייחסו למהפכות הפולחניות של מלכי יהודה, אך תיארוכו איננו ברור. גם מהותו הפולחנית של האתר טרם נתבררה).

נציין כי לאחרונה בניה בת הזמן הרלוונטי לדיון נתגלתה אף בלכיש של תקופת רחבעם (אם כי הזיהוי הפונקציונאלי איננו וודאי - אך בהחלט סביר), רחוב, חורבת א-ראעי (אותה החופר יחס לצקלג)[6], ותל עיטון (אותה יחס החופר לעגלון המקראית)[7]. אחת העובדות החשובות לגבי ערים אלו הינה שרבות מהן, כגון: לכיש, צקלג, קייפא עגלון ובית שמש, בנויות בצורה שמאפיינת ערים בממלכת יהודה (חומה צמודה לשער, היעדרות עצמות חזיר ועוד).

תגליות משמעותיות אלו, כולן מ-10 השנים האחרונות, הובילו כאמור אף את ישראל פינקלשטיין עצמו להקדים את המעבר לתקופת הברזל בכמה עשרות שנים (940 לפנה"ס לערך). אולם, במקום להודות בקיומה של הממלכה המאוחדת, בחר פינקשלטיין לייחס את הבניה, וחלק מן ההתפתחות והערים שנתגלו, ללא אחר מאשר שאול המלך, שלדעתו הקים ממלכה בצפון בארץ, מקבילה לממלכה הקטנה של דוד בהרי יהודה. דעות אלו, המתארות את ממלכת יהודה כקטנה וחסרת משמעות, מופרכות בעליל. כמות הערים שמתגלות בהרי יהודה בשנים האחרונות הינה מפליאה (צקלג, קייפא, עגלון, לכיש, ירושלים, בית שמש ומוצא). ערים אלו, בשילוב הידוע לנו ממסע שישק, הממצאים במכרות הנחושת, מצודות הנגב, שלושת שערי שלמה, ראש זית, העדויות על מלכי הצפון והקדמת תהליך העיור למאה ה-10, הנן ראיות ברורות אשר בכוחן לסיים למעשה, כל ויכוח של ממש בנושא, ומוכיחות באופן ברור וחד משמעי את דיוקה של המסורת המקראית[8]

(באותו ההקשר, התברר כי גם הביצורים שמנסים גורמים מספר לייחס לאותה הממלכה המקבילה לכאורה למי דוד, התבררו כאתרים שנדרשת יצירתיות פרשנית רבה בשביל לייחס אותם לתקופת הזמן הרלוונטית או לראות בחלקם בכלל ביצור כלשהו.... בהקשר זה ישנו חוסר עקביות חמור בקרב כמה חוקרים. אלו אשר דורשים רמת סמך גבוהה מאוד לתיארוך מבנה לימי דוד - אך לעומת זאת, מרשים לעצמם ליחס מבנים לשאול למרות שרמת הסמך של תיארוכים אלו נמוכה בהרבה וזו שהם דרשו על מנת לייחס בניה ביהודה לימי דוד. עיין בהרחבה בהערה [11]). 

זאת ועוד, מהמחקר האחרון בפינאן עליו עמדנו, עולה באופן חד משמעי כי אין קשר הכרחי בין קיומה של ממלכה משמעותית, לבין קיומה של בניה מונומנטאלית. דברים אלו מתחברים למה שכבר הוכיחו אבי פאוסט ויצחק מייטליס, כי העובדה שיהודה (ובייחוד ירושלים) היתה, בשונה מאיזור מממלכת ישראל, מיושבת ברציפות, מקשה מאוד על בניה המיוחסת למאה ה-10 לפנה"ס, וממילא כל טיעון המבסס הוכחה על ההעדר הינו חסר יסוד. הדבר נכון גם לגבי טענות אודות גודלה של ירושלים[9]. כך או אחרת, כמות התארים המלמדת על בניה מונומנטאלית בא"י בכלל, וביהודה בפרט מעוררת השתאות, ועליה לסיים למעשה כל דיון בנושא.

האמנם לא היתה כתיבה בישראל לפני המאה ה-8?

אחד הטיעונים המתמיהים של אסכולת שוללי הממלכה הוא שלא ייתכן כי הסיפורים על מלכותם של דוד ושלמה נכתבו בידי סופרי חצר בירושלים במאה העשירית לפנה׳׳ס (כפי שטוענים מרבית חוקרי המקרא), מאחר שיש בידינו ראיות לשכיחותה של ידיעת קרוא וכתוב בממלכת יהודה רק מסוף המאה השמינית לפנה׳׳ס. יותר מכך, לדבריהם לא יתכן שהיתה ממלכה, כי ללא כתב לא ניתן לקיים ממשל משמעותי.

טיעונו האחרון של פינקלשטיין חסר בסיס מן הבחינה האמפירית. האימפריה המונגולית, שהיתה ככל הנראה האימפריה הגדולה בהיסטוריה, הוקמה על ידי עם שלא ידע קרוא וכתוב. לכן, אין קשר בין קיומה של אימפריה, לבין ידיעת קרוא וכתוב. אולם, דווקא הטיעון הראשון של פינקשלטיין, הוא המעניין ביותר. 

בבואנו לדון באופן נפרד בתפוצתה של האוריינות יש להביא בחשבון שבארץ כנען וישראל כתבו על גבי חומרים מתכלים, כגון: פפירוסים, עורות בעלי חיים, לוחות עץ צבועים, קירות מטויחים, אבנים ולוחות שסדו אותם בשיד. כל אלה אינם נשמרים לתקופה ארוכה. כמו כן הדיו על גבי חרסים דוהה ונעלמת. דברים אלו אינם מאפשרים להסיק מה היתה רוחבה של האוריינות. פינקלשטיין, שמודע לבעיה זו, טוען שבאם הדבר היה נכון, היינו מצפים בכל זאת למצוא עדויות כלשהן על כתיבה. אולם, גם פה מדובר בטעות, מתודולוגית, ואף חמור מכך - אמפירית.

לפני הכל, במסופוטמיה ומצרים, התפתחה תורת הכתיבה כבר בסוף האלף הרביעי לפני הספירה. באלף השני כבר התפתחו באזור שיטות פשוטות של כתב קונסוננטי אלפביתי. האם רק בארץ מעבר השיירות, ארץ כנען וישראל, הייתה בערות, בעוד שאצל כל שכניהם (ואפילו במואב!) ניתן למצוא יודעי קרוא וכתוב?! מדובר באבסורד מוחלט (אבסורדית יותר היא הטענה שהיתה בעבר ידיעת קרוא וכתוב, אך זו פשוט נשכחה! מעניין כמובן שכאשר ידיעת הקרוא והכתוב חזרה, לאחר מאות שנים, היא חזרה, במקה כמובן, לאותו סוג הכתב הכללי שהיה, ונשכח לחלוטין... כל זה במקרה, כמובן). 

אך אף אם נתעלם מאבסורדים אלו, פינקשלטיין והנלווים אליו מתעלמים באופן מוחלט מן העובדה שאין צורך בידיעת קרוא וכתוב בהיקף נרחב לשם קיומם של סופרי חצר; די רק בהימצאותם של מתי מעט עם יכולת זו. ידוע לנו, למשל, כי כבר במאה ה-14 לפני הספירה כתב עבדי־חבה, שליטה הכנעני של ירושלים, מכתבים בכתב יתדות למצרים. שישה מן המכתבים הללו נתגלו בארכיב בירתו של פרעה אחנאתן בתל אל־עמארנה. בארץ ישראל נמצאו גם כתובות רבות בכתב עברי־כנעני המתוארכות לתקופה שמן המאה השתים־עשרה ועד המאה השמינית לפנה׳׳ס; הראויה ביותר לציון מביניהן נמצאה על שבר חרס מן המאה האחת עשרה לפנה׳׳ס שנתגלה בעזבת צרטה, ושעליו חקוקות אותיות האלף־בית וכמה שרבוטים אחרים. ברור, אם כן, שמישהו עסק בכתיבה באותה העת. האם אין זה מתקבל על הדעת כי מישהו אחד שכזה ימצא את דרכו לחצר השליט, שם יימצא שימוש מועיל לכשרונותיו?[10]

יותר מכך, יש לנו ראיות אמפיריות שקטעים מסויימים בתנ"ך (כגון ספרות החכמה) מתייחסים, ומכירים באופן מפורש תעודות מן המאה ה-15 לפנה"ס. אם כך, הרי שיש הכרח שהטקסטים הללו המשיכו להיות מועתקים, דור אחר דור, גם במשך מאות השנים בהן לא היתה כתיבה לדעת פינקשלטיין. 

ואולם, טיעונו של פינקשלטיין בנושא זה שגויים גם מן הצד האמפירי. ראשית, כבר במאה ה-9 לפנה"ס, זמן קצר יחסית לאחר ימי שלמה, ידועה לנו במואב "מצבת מישע" המכילה טקסט ספרותי מורכב יחסית, ואם כך היה בדיבון, הטענה כי לא היה כתיבה בסביבות ירושלים מופרכת לחלוטין ברמה האמפירית. 

אולם, נדמה כי גם בנושא מידת תפוצתה של האוריינות, מתרחש בשנים האחרונות מהפך של ממש. אחד הממצאים החשובים שנתגלו בחורבת קייאפה הוא אוסטרקון ובו טקסט העוסק בשאלת היחס לעבדים, גרים ואלמנות, וכן כתובת חרותה על גבי קנקן הנושאת שם אדם בשם 'אשבעל בן בדע'. גילוי זה שמט גם הוא את הערכתו של פינקלשטיין לפיה במאה העשירית ידיעת קרוא וכתוב הייתה עדיין מוגבלת. בנוסף, על תפוצת הכתב בכנען בתקופת המלוכה ניתן גם ללמוד מאוסטרקון האלף-בית אותו ציינו קודם מעיזבת צרטה, מלוח גזר, ומאבן המכתש מתל זית, שעליה חרטו את האלף-בית. ממצאים אלו, בתוספת תרגול פרח הסופרים מחורבת קייאפה, מלמדים באופן ברור על לימוד הכתיבה והשימוש בה במאות ה-11 וה-10 לפנה"ס. יותר מכך, בל נשכח כי עיזבת צרטה היתה לא יותר מאשר כפר קטן וחסר חשיבות בהרי אפרים; מעצם מציאת הכתיבה אפילו באתר שכזה, ניתן ללמוד כי כתיבה היתה נפוצה ככל הנראה אף בקרב דלת העם, הפוך לחלוטין מדברי פינקלשטיין.

(עדכון: בעקבות דברים אלו פינקלשטיין עבר לטענה חדשה. כיום הוא מודה שהיתה ידעת קרוא וכתוב, אך עכשיו טוען כי אין בידינו הוכחה וודאית כי היתה יכולת לכתיבת ספרותית מתקדמת. אולם, גם טיעון ספקני זה הוא נסיון נואש לכחיש את ממצאי הכתב בא"י ההולכים ומתרבים כל הזמן, למורת חורם של המתנגדים. למעשה, כל הדברים אותם כתבנו קודם, ובייחוד העובדה כי בהחלט סביר שטקסטים מורכים יכתבו בעיקר על מגילות, נכונים גם לגבי נסיון תרצנות נואש זה).

המקרא והממצא הארכיאולוגי

עד כאן מנינו כמה מן הראיות לקיומה של הממלכה המאוחדת. הניסיון שלא לראות בממצאים אלה עדויות לממלכה משמעותית ביהודה, אלא לאנוס אותם כנגד התיאור המקראי אותו הם הולמים היטב, הינו ניסיון נואש אשר הופך למופרך יותר ככל שהמחקר מתקדם, הן מהסיבה המתודולוגית (הבעיות המתודולוגיות שבכרונולוגיה הנמוכה) והן מהממצא האמפירי שהתגלה רק בשנים האחרונות. נראה כי למרות שהממצא תואם היטב את ימי הממלכה המאוחדת, עדיין מנסים כמה חוקרים לתת לו כל פירוש אפשרי (ואפילו לייחסו לשאול!) מלבד זה שתואם לתיעוד ההיסטורי שבידי צאצאי אותה הממלכה[11], ולעדות היסטוריונים קדומים כיוספוס שהיו בעלי נגישות לארכיונים הקדומים של המזרח הקדום והעידו שאף הם מאששים את הסיפור המקראי[12]. למרות הפולמוס, יש לזכור כי עצם העובדה שניתן לפרש את הממצאים אחרת (בצורה מפוקפקת ביותר כפי שראינו) איננו מוכיח כלום. כל עוד הממצא תואם את הסיפור המקראי, אין שום צורך לדחוק ולפרש אותו בצורה אחרת, פירוש שכאמור איננו עומד בפני הביקורת.

ואוולם, יש לזכור שעלינו גם לקרוא בצורה נכונה את התיאור המקראי. העובדה שדוד הטיל את מרותו באיזורי סוריה איננה מחייבת כלל את הקמתן של ערי ממשל בשטחים אלו. כיבושיו של דוד, כפי שאלו עולים מן המקרא, יכולים להיות פעילות צבאית אשר ייצבה אותו כשליט החזק באיזורים אלו ותו לא. הציפיה למצוא ערים ישראליות בסוריה היא שגיאה מתודולוגית בהבנת האופי בו המקרא מתאר את ההשפעה של הממלכה המאוחדת (כלומר, הערכה כי על זה המקרא מדבר הינה חסרת בסיס של ממש). יותר מכך, רשימת הערים אשר נבנו על ידי שלמה על פי המקרא עצמו מלמדת באופן ברור כי הבניה של שלמה נעשה בעצמה רק בדרכים הראשיות ולא בכל רחבי הממלכה. ואם כן דווקא הפוך הדבר שהממצא החומרי עולה אולי לא עונה בקנה אחד עם הממלכה שהיינו מצפים שדוד יקים אך מתאים להפליא לממלכה שהקימו דוד ושלמה כפי שהמקרא מתאר אותה. 

יותר מכך, על אף שלאחרונה התגלו עוד ועוד אתרים ביהודה ושבגלל בעיות כמה מתודולוגיות לא ניתן להסיק בוודאות אודות כמות הבניה באיזור זה, נדמה הדבר כי יש הגיון מלכותי רב בפיתוח איזור הצפון דווקא. הגיון ברור יש בדבר שדווקא שושלת דוד היהודאית תשקיע את עיקר מרצה בביצור גבול הצפון, השפלה והנגב ולא בהרי יהודה עצמם. מעשה זה מובן הוא מאליו היות וסביר ששושלת יהודאית תשקיע דווקא באיזורים בהם שליטים אלו התקבלו פחות כמקובלים על ידי העם (כלומר - איזור הצפון ששמר נאמנות לשאול) או באיזורים המאוימים יותר מהבחינה הבטחונית (השפלה - מול פלשת, גבול הצפון והנגב - מול העמלקים ומצרים)[13].   

גם הסביבה הפוליטית והזמן בה הוקמה ממלכה זו מסתדרת היטב עם הסיפור המקראי. ממקרים מקבילים במהלך ההיסטוריה אנו יודעים כי מיני אימפריות מקבילות בהחלט קמו באופן בזק בתקופות שונות על ידי שליטים כריזמטיים אשר יצרו ממלכות שבטיות ואף קשרים בינלאומים עם שליטים זרים. משום כך, נראה כי אין סיבה, ושלא כפי שהציעו כמה חוקרים, שלא להניח שהדבר יכול היה לקרות בארץ ישראל. בנוסף, בטרם נגבש כל דעה עלינו עלינו גם לזכור כי במאה ה-10 לפנה"ס לא היה אף גורם דומיננטי או אימפריה משמעותית באיזור ארץ ישראל שיכול לעצור תהליכים שכאלו, וואקום זה הוא קרקע פורה להקמת ישות מדינית של שבטי ישראל[14]. ואולם, על אף קיומה של ממלכה, אין גם סיבה של ממש שלא לסבור כי הבניה בממלכה לא היתה אחידה לגמרי, ונמצאו סגנונות בניה וקרמיקה שונים בצפון הארץ ובדרומה (יש לציין כי קרימיקה מסגנון צפוני אותרה באתרי הנגב).

סיכום

במהלך המחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס הייתה בארץ ממלכה שפיתחה את הארץ. ניכר שהיה שלטון ריכוזי שבנה ערים מבוצרות, מצודות, בתי חוה באזורים שונים ברחבי הארץ ואף כיבושים ומבצרים בנגב. ידיעת קרוא וכתוב התפשטה בכל רחבי הארץ והדבר מלמד שממלכה זו השקיעה גם בחינוך אזרחיה. מתי החל תהליך זה ומי החל אותו? הדעה המקובלת קושרת את ראשית התהליך למאה העשירית, ימי דוד ושלמה. הדעה האחרת, שאינה רואה בתנ"ך מקור היסטורי, רואה בהתפתחות היישובית בארץ תוצאה של קיומה של ממלכה צפונית, עליה התנ"ך לא מדווח, ולדעתם לא הייתה קיימת כלל ממלכה מאוחדת.

דעות אלו נתגלו עם השנים כמפוקפקות ביותר, והדבר גרם אף לתומכיהן למתן בצורה כזו או אחרת (אם כי לא לגמרי) תיאוריות אלו. בנוסף, בשנים האחרונות נמצאו ממצאים משמעותיים באזורים שוליים בשפלה ובנגב ואף ביהודה, אשר חיזקו את אמינות המקרא. כך או אחרת, שאלת העדר ממצא נוסף מתקופות אלו מיהודה או מירושלים, נשארת פתוחה, ואיננו יכול להוות ראיה כלשהי כנגד הסיפור המקראי.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "קיום הממלכה המאוחדת" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


* המאמר בצורתו המקורית נכתב על ידי הארכיאולוג ד"ר יצחק מייטליס. 

המאמר עודכן, והורחב בצורה משמעותית, והוספו לו הערות שולים על ידי צוות האתר. בהערות אלו, השתדלנו לפרט מעט אודות פרטי הדיון המתודולוגי וארכיאולוגי בסוגיה הכרונולוגיה של התקופה. נציין כי הבנת ההערות דורשת מעט רקע במושגי היסוד של המחקר הארכיאולוגי והן אינן מתאימות לכל אחד. נציין כי התלבטנו עד מאוד כמה לרדת לפרטים בסוגיה הארכיאולוגית המורכבת. אנו מדגישים כי הסוגיה הארכיאולוגית הינה מורכבת ובנויה על כמה וכמה טיעונים, ומתפתחת כל הזמן. בדברינו השתדלנו לפשט כמה שניתן את הסוגיה ולגעת בהתפתחות המחקר כמה שניתן. יש לזכור כי בפועל הדברים מורכבים יותר. בגוף המאמר הפננו באופן מכוון בעיקר לסקירות פופולריות. בסוף המאמר מצויינת רשימת המקורות המדעיים המרכזיים בהם נעזרנו. ההערות הארכיאולוגיות היו מול עיניו של ד"ר יצחק מייטליס, ועל כך תודתנו אליו.

תאריך עדכון אחרון: 03.02.2021.

[1] אוסטרקון היא מילה יוונית שמשמעותה שבר חרס עליו נמצא כתב.

[2] פירוט הרקע הארכיאולוגי: היסטורית, המחלוקת על הכרונולוגיה של תקופת הברזל ב, וההצעה הביקורתית הידועה כ"כרונולוגיה הנמוכה" מבוססת על מספר יסודות. המרכזיות הן תיארוכה של הקרמיקה הפלישתית ותיארוכו של המכלול ביזרעאל (שעל פיו תוארכו מחדש גם שערי שלמה). פרשנותו של פינקלשטיין לתיארוכים אלו הביאו אותו לדחות את ראשית תקופת הברזל 2 למאה ה-9 לפנה"ס. 

להלן ננסה לפרט במעט אודות כמה מראשי הפרקים של המחלוקת: מפאת הרצון לקצר, נאלץ להציג כמה מן הדברים יוצגו בצורה מופשטת. באופן בסיסי ומושפט, ניתן לומר כי המחקר הארכיאולוגי הקלאסי איננו מאפשר לספק תיארוך מוחלט לשכבה ארכיאולוגית לאתר בודד. הדבר היחיד שניתן להגיע אליו הוא תיארוך יחסי (כמובן, בהיעדר כתובות או עדויות חיצוניות). הדבר נובע משום שאין דרך לתארך חומר כאבן או חרס בפני עצמו, אלא רק חומרים אורגניים כגון חרצני זיתים. כידוע, בתקופת הברזל 1 פלשו לארץ ישראל גויי הים, קבוצה, שאחת מתתי הקבוצות שבו הוא הפלישתים. קבוצות אלו ישבו בארץ למעלה מ-100 שנה. בסמוך לנסיגתם וצמצום כוחם של הפלישתים בארץ (סוף המאה ה-11 לפנה"ס) הופיעה תרבות חדשה - תרבות הברזל 2 (ראשית המאה ה-10 לפנה"ס). 

לפני כ-25 שנה להערך העלה הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין השערה (המכונה "הכרונולוגיה הנמוכה") לפיה תיארוך התבססותם של הפלישתים שהיה מקובל עד כה במחקר האכיאולוגי הינו שגוי. פינקלשטיין טען כי התרבות הפלישתית המשיכה להתקיים באתרים רבים אל תוך המאה העשירית לפנה"ס. את ההשערה בנה פינקשלטיין על כמה אבני יסוד. הראשונה היא שפינקלשטיין איחר את זמן יציאתם של המצרים מהארץ בכמה שנים, עד לימי רעמסס השישי, זאת בעקבות שבר מצבה של רעמסס השישי שנמצא במגידו. האבן השניה של התזה בנויה על הקרמיקה הפלישתית. באופן פשוט, המחקר הארכיאולוגי מזהה שני סוגים של קרמיקה פלישתית: אחת שהושפעה מזו של הים האיגאי (קרמיקת "מונוכרום"), ואחת מאוחרת יותר, כשהפלישתים כבר הושפעו מתרבויות הקרמיות הכנעניות והמצריות (קרמיקה "דו גונית"). פינקלשטיין טען כי העדר כדי "המונוכרום" במעוזים מצריים מובהקים דוגמת לכיש בשנים 1175–1150 לפנה"ס, מעיד על כך שהפלישתים לא היו באיזור בתקופה זו. הבעיה היא שאין ספק כי פלישה פלישתית אכן התרחשה עוד בימיו של רעמסס השלישי. שילוב עובדות אלו, הביא את פינקלשטיין למסקנה שגויי הים פלשו ככל הנראה לאזור פעמיים. בפלישה הראשונה, אשר היתה בימי רעמסס השלישי, לא הצליחו הפלישתים להתבסס בצורה משמעותית ולפתח תרבות עירונית, לאחר מכן, בפלישתם השניה, התיישבו הפלשתים בארץ במקביל לעזיבה המצרית בימי רעמסס השישי. פינקשלטיין חיזק הערכה זו מהעובדה שבמקומות כגון לכיש (שכבה VI), אכן מופיעה הקרמיקה הפלשתית בפער ניכר לאחר תום השלטון המצרי. לכאורה, אין כאן מסקנת הדברים אלא "איחור" בזמן הופעת הפלשתים בארץ. אלא שמסקנה זו גוררת ככדור שלג איחור של התקופה שלאחר מכן - הברזל 2, וזאת, לאור כמות השכבות של תרבות פלשתית כפי שמוצאים בתל קסילה או תל מקנה. פינקלשטיין טען כי היות וקשה לצמצם את זמנם של פלשתים בארץ לכדי מאה שנה (למאה האחת עשרה לפנה"ס) יש הכרח למשוך את זמנם אל תוך המאה העשירית, וממילא גם את הופעתה של שכבת הברזל 2. אבן יסוד נוספת בתיארוכו של פינקשלטיין מגיעה מהחפירה ביזרעאל, עירו של אחאב. כידוע, לא פשוט כלל להבדיל בין קרמיקה בת המאה ה-10 לזו בת המאה ה-9. פינקלשטיין טען כי השכבה אשר יוחסה לשלמה במגידו זהה לשכבה המאוחרת ביזרעאל, עובדה זו, בצירוף שיקולים נוספים (איחור כללי של שערי שלמה והתקופה) הביאו את פינקלשטיין למסקנה כי תיארוך יזרעאל מלמד כי גם השכבה המיוחסת לשלמה במגידו היא בת המאה ה-9. אם פינקשלטיין צודק, הרי שתהליך ה"עיור" בארץ ישראל התרחש רק לאחר ימי הממלכה המאוחדת, וממילא עובדה זו מקשה על עצם קיומה של ממלכה גדולה בתקופה זו.

אולם, האסכולה הנגדית, אשר מהווה את רוב הארכיאולוגים של א"י, ובראשם ארכאולוגים כגון עמיחי מזר, טענה כי השערתו של פינקלשטיין בעייתית בכמה אופנים. 

ראשית, ההשערה חסרת יסוד, וכל הראויות שהובאו לטובה אינן תקפות. שנית, השיטה יוצרת אנומליות בלתי סבירות בממצאים הארכיאולוגים. ושלישית, היא נסתרת חזתיתית על ידי ממצאים ארכיאולוגים בכמה אתרים שונים. נפרט:

1. לגבי עצם ראיותיו של פינקלשטיין - לדעת מזר, העדר החרסים הפלשתים באתרים כנעניים או מצריים איננו יכול להוות ראיה לשיטת פינקשלטיין. אי קיומם של חרסים אלו יכול לנבוע מכך שכלים אלו, ואף הפלישתים עצמם היו בלתי מקובלים ודחויים בידי חברות כנעניות ומצריות כאחד. בנוסף, יתכן גם כי הפלישתים מעולם לא הגיעו בתקופות הראשונות למקומות כמו לכיש. משום כך, אין מן הנמנע כי חרסיהם לא הגיעו לשטחי האוכולוסיה הכנענית שנשלטו בידי מצרים או ערים כנעניות עצמאיות, זאת ללא כל קשר לתאריך הגירתם. אין כל סיבה, לדעת מזר, לסבור כי הפלישתים לא החלו בפיתוח הקרמיקה הייחודית שלהם עוד בימי השליטה המצרית ולכן הטיעון אותו הביא פינקלשטיין חסר משמעות (נציין כי הקשרים של חלק מאתרים אלו עם אזור החוף גם הם אינם יכולים להוות ראיה לקשר בין האוכלוסיות. זאת ועוד, יש לזכור כי הממצא הארכיאולוגי הוא חלקי ביותר וסביר שקשרים ספורדים, אם היו כאלה, מן הסתם לא יבואו לידי ביטוי ברור בממצא). 

2. קנת קיצ'ין, מי שנחשב אחד מגדולי חוקרי מצרים העתיקה בדור האחרון, הצטרף גם הוא למזר וחלק בתקיפות על גישתו של פינקלשטיין לעניין הנסיגה המצרית ופלישת גויי הים. בניגדו לדברי פינקלשטיין, שטען כי העדויות על הפלישה המצרית "הנסיבתית והמעורפלת", טען קיצ'ין, כי הזזתה של הנסיגה המצרית סותרת לחלוטין את ידיעותינו על מצרים מאותה התקופה, וחסרת כל יסוד. הפלישה הפלישתית "הנסיבתית והמעורפלת" מבוססת על כתובות מפורשות המתארות את מסעות המלחמה קשים של רעמסס השלישי נגד גורמים אלו. זאת ועוד, טען קיצ'ין, אין, ולו כתובת אחת, המאשרת את טענתו של פינקלשטיין על פלישה פלישתית נוספת בימי רעמסס השישי, והמצאתה של הגירה פלישתית משמעותית נוספת חסרת כל יסוד בממצאים ואיננה סבירה. 

3. מזר וחוקרים נוספים עמדו על כך כי גם השערתו של פינקשלטיין אודות תיארוך השער במגידו מפוקפקת ביותר, זאץ משום שאין דרך ארכואולוגית להפריד בין שכבות המאה ה-9 לפנה"ס ל-10. ויליאם דוור, חלק גם הוא מכמה שיקולים על יחוס השער במגידו למאה ה-9 לפנה"ס. זאת ועוד, הסתבר כי שכבה בבית שאן (S-2/Upper VI), המקבילה לשכבה קדומה במגידו (VIA) תוארכה בסבירות גבוהה למאה ה-11 לפנה"ס. תיארוך השכבה לתקופה זו סותר גם הוא את תארוך השכבה של פינקלשטיין לשכבות מגידו. 

4. מזר וחוקרים נוספים טענו כי שיטתו של פינקשלטיין מביאה לאנומליות בממצא הארכיאולוגי. אם נחשב את כמות השכבות החיות שנמצאו מתקופת הברזל 2 ונכפיל אותם באורך חיים ממוצע של שכבה השערתו של פינקלשטיין תוביל לאנומליה חמורה בכמה אתרים! (ראו גם בהמשך לגבי דבריו של בן תור לגבי חצור). 

5. השערתו של פינקשלטיין גם קשה מהעולה מהממצא האמפירי - הנתונים הסטרטיגרפיים שעלו מחפירות שונות (כולל מיזרעאל עצמה) מעידים כי המכלול הנ"ל התקיים כבר במהלך המאה ה-10 לפנה"ס. בהמשך הוכיחה גם חפירתו של מזר בתל רחוב כי מכלולי הברזל 2 הופיעו באופן ברור כבר במאה ה-10 (וכך נראה כאמור גם מתיארוך המכלול בבית שאן והשוואתו למגידו, ומשיקולים נוספים העולים מאתר זה). 

6. זאת ועוד, התברר כי העדות הסטראטיגרפית מאשדוד מצביעה על כך שהשכבות הפלישתיות הראשונות מופיעות ישירות מעל תרבות הברונזה המאוחרת. אם כן, התיאוריה של פינקלשטיין לא רק שאיננה מוכחת אלא גם מביאה לאנומליות קשות ונסתר מממצאים ממקומות אחרים בארץ (לפירוט ביקורתו של של מזר עיינו פה). 

בשלב הבא, עבר המחקר לשימוש בתיארוך מבוסס פחמן 14, על מנת שזה יכריע במחלוקת. אולם, שתי האסכולות הביאו עוד ועוד ממצאי פחמן 14 אשר סתרו אחת את השניה, המחזקים לדעת אחת מן מן האסכולות את שיטתה (הדבר נובע בעיקר מפאת שיטת הכיול, על כך ראו הערה 8). 

7. בהמשך ימי המחקר, עת התגלתה העיר חורבת קייאפה על ידי גרפינקל, עיר שאף ממוקמת בעמק האלה, ממש כמו בסיפורי דוד. אך חשוב מכך, גרמה לכך שהוכח בצורה שאיננה משתמעת לשני פנים כי תהליך העיור התחיל בא"י כבר במאה ה-10 לפני הספירה. אולם, נעשו כמה נסיונות נואשים לייחס את האתר לכנענים (למרות שמבנה העיר הוא כעיר יהודאית!), אך אלו נדחו בבירור על ידי גרפינקל. חפירה זו שינתה לחלוטין את התמונה המחקרית, עד כדי שהדבר הוביל את החוקרים הביקורתיים לטיעונים אבסורדים. בתחילה טענו אלו כי מדובר אולי בעיר פלישתית, זאת על אף שאין ולו ממצא פלישתי אחד באתר, הכל בגלל הנחת היסוד המבטלת את קיומה של הממלכה המאוחדת. בהמשך, הדברים הפכו לאבסורדים אף יותר. לדוגמה, אחת הראיות שמדובר בעיר יהודאית היא העובדה שהמבנה שלה, התרבות שלה, והכתב שנמצא בה הוא כתב עברי (הוא מכיל שורשים שאינם קיימים בכנענית). על מנת לדחות את טענת הכתב לדוגמה, הציעו כמה חוקרים שאולי בעיר היה ניב מיוחד של הכנענים שלא קיים היה באף עיר אחרת. בסופו של דבר, התקבעה הדעה במחקר כי מדובר בבירור בעיר ישראלית-יהודאית, והדבר העיב צד כבד על הכרונולוגיה הנמוכה כולה. 

חוקרים אחרים, כגון אריה בורנשטיין, העלו אף שיקולים נוספים המפריכים או מקשים על גישתו של פינקשלטיין. 

8. שיקול אחד הוא הסבירות לייחוס המעבר לתקופת הברזל 2 למאה ה-9 לפנה"ס:

הניסיון של ה"חדשנים" להעביר אל המאה התשיעית ביצורים ביהודה (כמו לכיש, תל בית מירסים) שנחשבו בני המאה העשירית נתקל בבעיה קשה בעיקר לגבי ממלכת יהודה. הידיעות ההיסטוריות שמן התנ"ך, ובמידה מסוימת גם מכתובת מישע, מלמדות שממלכת יהודה במאה התשיעית, הייתה ממלכה קטנה, ללא אמצעים לבניה וביצורים (זאת לעומת בית אחאב הישראלי שמתואר כממלכה חזקה ועשירה). בימי אחאב יש ידיעות מסוימות על מערכת בנייה, אך אין ידיעות על מלך שבנה ערים או שיפצן בשלהי המאה התשיעית לפנה"ס. ולהפך, החל מסוף המאה התשיעית יש לצפות לפחות ופחות אמצעי בנייה של ממלכת ישראל, וזאת לאור השעבוד האשורי ואיבוד הנכסים שהיו לממלכה בעבר הירדן המזרחי יחד עם שעבוד מסוים לארמים בצפון, כפי שמתואר בכתובת מישע ובכתובת מדן.

9. שיקול נוסף אותו העלה בורנשטיין הוא הדמיון הכללי שעולה בין החפירות למבנה הקו ההיסטורי אותו מתאר המקרא. מהחפירות עולה כי כמה ערים עוברות בתקופה זו תהליך בניה, חורבן ותהליך בניה נוסף. המקרא מספר על שני תהליכי חורבן שעוברים המרכזים בתקופה זו, חורבן אחד שנעשה על ידי כיבושיו של דוד, לאחר בא תהליך בניה ואחריו חורבן על ידי שישק. מעבר לכך שהמתאר הכללי בממצא תואם באופן מפליא לסיפור המקראי, הרי שאם לא מקבלים מבנה מקראי זה, וננסה לייחס שכבות אלו למאה ה-9, ניתקל בקשיים לא מבוטלים:

דחיקת בניית הביצורים למאה התשיעית לפנה"ס, מחייבת מציאת גורם שהרס אותם תקופה קצרה לאחר בנייתם, וזאת על פי מסקנת החפירות. כיון שרוב הביצורים הם בתחומי ממלכת ישראל, הוצע לייחס את ההרס לארמים. אפשרות זו, אין לה מקור כתוב, לא בתנ"ך ולא במקורות אחרים. הניסיון לראות את חזאל ככובש והורס של מערכת ביצורים אדירה, אין לו בסיס - ואפילו לא בכתובת מדן (הערת העורך: הכוונה להרס ארמי בתקופה ספציפית זו). ההפך הוא הנכון. התנ"ך מתאר מערכת של יחסים סבירים מאוד עם האוכלוסייה הארמית. ופעולות אלימות של הארמים כלפי הישראלים מתוארות כאיומים, או תיאור מינורי מאוד של כיבוש ("ויך" "ויכה" הם פעלים שמשמעותם המקראית מכה בשדה ולא שריפת ערים - השווה: מל"א טו,יא, כ,כט). אם אכן היו הארמים גורמים לפעולות הרס והשמדה חמורים בממלכת ישראל ויהודה, היינו מצפים שהיחס אל הארמים בתנ"ך יהא ביקורתי יותר. נביאי ישראל מתוארים במקרא כתומכים במערכת יחסים טובה עם הארמים. כך אנו מוצאים את אליהו המכתיר למלך את חזאל, ואת אלישע המרפא את נעמן שר צבא ארם ומונע ממלך ישראל להכות את צבא ארם (מל"ב ה-ו). אפילו לעמוס שניבא תקופה קצרה לאחר כיבושי ארם בישראל אין כל תלונה על פשעי ארם ברחבי ישראל אלא על פשעים בגלעד (עמוס א,ג-ה). ניסיון לשייך לארמים הרס של ערי ישראל, אינו מתאים ליחסו המפתיע של אחאב לאחר ניצחונו על מלך ארם. אחאב מתייחס אל הארמים כאחים (מל"א כ,לב-לד), דבר המשתלב עם הידיעות על קואליציה ארמית-ישראלית נגד אשור. 

להרחבה נוספת עיינו במאמרו של אריה בורנשטיין פה

פינקלשיין הגיב, כמובן, לביקורות אלו, מזר הגיב לתגובה זו, וחוזר חלילה. ועדיין, על אף כי המחלוקת עדין קיימת בצורה כזו או אחרת, טיעוניהם של מתנגדי פינקשלטיין, , ובייחוד התיארוך הפחמני, והאתר בקיאפא גרמו עם השנים לפינקלשטיין עצמו לשינוי דרמטי בעמדתו ולהבנה כי אין מנוס בהקדמת תקופת הברזל 2 בכמה עשרות שנים, לאמצע המאה ה-10 לפנה"ס (עדיין, תיארוכו של פינקלשטיין איננה זהה לזה של מזר, שאיחר לאחרונה בעצמו במעט את התקופה). 

נציין גם כי ויליאם דיוור, מגדולי הארכיאולוגים של ארץ ישראל בדור האחרון, בסיכומו את הפולמוס אף ציין בחריפות כי גישתם של פינקלשטיין וסילברמן: "לא זכתה לתמיכה בכתב מצד אף ארכיאולוג מוביל אחר" (רענן אייכלר, שודדי הממלכה האבודה, תכלת, חורף 2007).

[3] מתוך: עמיחי מזר, דברים על הזיקה בין הארכיאולוגיה של ארץ ישראל לחקר ההיסטוריה של תקופת המקרא. בתוך: הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, האוניברסיטה העברית בירושלים. המרכז לחקר תולדות ישראל על שם בנציון דינור; יד יצחק בן-צבי. המרכז ללימודי ארץ-ישראל. 2001.

[4] פירוט הרקע הארכיאולוגי: כפי שציינו, פינקלשטיין הזיז את תיארוך "שערי שלמה" מפאת תוצאות החפירה ביזרעאל עליה עמדנו קודם לכן, מפאת מקבילות בנות הזמן, וכמובן מפאת אי קבלתו הכללית את אמינות המקרא וייחוסו את הבניה לאחאב (בהמשך הצטרפו שיקולי פחמן 14 ממגידו, ראה הערה 8). ואולם, אף אם נתעלם מהבעיה המתודולוגית שיש מהסקת המסקנה הנ"ל מיזרעאל (עיין בדברינו בהערה 2), תיארוך השער בחצור לימי שלמה, בניגוד לדברי פינקשלטיין, עולה בצורה ברורה, וחד משמעית מן החפירה. 

1. ראשית, הדבר מבוסס על העוגן הכרונולוגי אותו ציינו ממבצרי הנגב. אך לא זו בלבד, התיארוך של שער חצור, בשונה מדברי פינקלשטיין, כלל לא מבוסס על המקרא. ידין, הראה עוד בחפירתו המקורית, כי החומה הניגשת לשער היא חומת הסוגרים, וזו שייכת למאה ה-10 לפנה"ס לכל הדעות. ולכן, ברור מן הבחינה המחקרית, כי השער הצמוד לה חייב להיות גם הוא בן המאה ה-10. לאחרונה אף נמצא חותם חיתי מן המאה ה-10 בשכבת השער, וזה מצביע גם הוא באופן חד משמעי על תיארוך האתר. 

2. זאת ועוד, חופר חצור, אמנון בן תור חלק בחריפות על תיארוכו של פינקלשטיין אף מן הפן המתודולוגי (אמנון בן תור, מתוך: הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא):

מכאן — לחפירות המחודשות בחצור. אחת המשימות שהציבה בפניה המשלחת העוסקת בחפירות המחודשות באתר מאז 1990, היא בדיקת מסקנותיה של משלחת יריץ שחפרה באתר בשנות החמישים והשישים. חזרנו ובדקנו את הייחוס הסטרטיגרפי ואת הקרמיקה הקשורה במערכת הביצורים בחצור שאותה תיארך ידין למאה העשירית, ולא מצאנו כל סיבה לחלוק על דעתו בעניין זה. שני שיקולים עיקריים עמדו מאחורי קביעתנו זו: הראשון, המכלול הקרמי שחשפנו התאים לתאריך המקובל. השני, מסיבה בלתי ברורה לנו, אין אתר בישראל אשר בו אובחן רצף סטרטיגרפי כה ארוך כמו זה שנחשף בחצור. לאחר השכבה הדלה המיוחסת לתקופת השופטים, אובחנו בחצור שש שכבות עשירות בבנייה שאחדות מהן בעלות מספר שלבי משנה, ושהמאוחרת שבהן מתוארכת לחורבן שגרם תגלת פלאסר השלישי ב־732 לפנה״ס, תאריך שאין חולקים עליו. משך חייה הממוצע של שכבה ארכאולוגית בישראל הוא כ־40 שנה אם כי יש שכבות המתקיימות לאורך זמן רב יותר, כמו בלכיש שם נתקיימה שכבה אחת במשך למעלה מ־100 שנה! אפילו השכבה הבודדת בתל יזרעאל נתקיימה לפי החופרים במשך לפחות כ־40 שנה. אם נייחס לכל אחת משש השכבות שאובחנו בחצור כ־40 שנה, נקבל משך של כ־240 שנה לקיומן של שכבות אלו. בספירה לאחור מאז חורבן חצור ב־732 תתוארך שכבת הבנייה הישראלית הראשונה, זו שידין ייחס לשלמה, למחצית המאה העשירית לפנה״ס. לעומת זאת אם נקבל את הורדת תאריכי שכבות התקופה הישראלית שהציעו פינקלשטיין ואחרים לאמצע המאה התשיעית לפנה״ס, נאלץ ׳להקצות׳ לכל שכבה בחצור רק כ־25-20 שנה, הרבה מתחת לממוצע, דבר שאינו מתקבל על השכל הישר. פינקלשטיין מציע לפתור את הבעיה בטענה שמאחר שחצור שוכנת על הגבול הצפוני של הממלכה אל מול האויב הארמי, היא חרבה לעתים תכופות ולפיכך משך החיים הממוצע של שכבה בחצור נמוך מן הרגיל. קשה לקבל טענה זו היות שבתל דן הנמצאת קרוב עוד יותר לגבול הצפוני של הממלכה אובחנו רק שלוש שכבות בפרק הזמן המקביל לשכבות תקופת הברזל בחצור, ולא שש כפי שאובחנו בחצור. 

3. יש לציין כי גם בייחוסו של פינקלשטיין לתיארוכה של גזר ישנן בעיות רבות. עיינו לדוגמא סקירה אודות יחוס השער למאה ה-10 פה. גם חופר גזר, ויליאם דיוור, יחס את שכבת השער באופן ברור למאה ה-10 לפנה"ס. לאחרונה נתגלה על ידי חופרי משלחת גזר גלעין זית בשכבה מאוחרת במבנה הצמוד לשער. היות גלעין זה, אשר הגיע משכבה מאוחרת לבניית השער תוארך למאה ה-9 לפנה"ס, ברור ששהשער שקדם לו חייב להיות בן המאה ה-10 לפנה"ס. 

4. לעניין מגידו עיינו דברינו בהערה 2,8, בגוף המאמר ובספרו של דיוור.

[5] יש לציין כי איילת מזר חלקה בחריפות על הביקורות שהוצגו כנגד התיארוך שלה, והראתה מדוע הממצא אכן תואם לימי המלוכה. בכל זאת, אף כי תוצאות התיארוך אינן אינן וודאיות, אין ספק כי מצודה זו עמדה כבר בימי דוד או שלמה, אף אם לא ברור תיארוך בנייתה המדוייק. נציין כי מזר אף גילתה תעלת מים קדומה הניגשת למצודת העיר ותואמת לדעתה ל"צינור" מסיפור כיבוש ירושלים על ידיד דוד. 

לאחרונה, טענה מזר בראיון כי הצליחה לזהות אף את "המילא" ואתר שהוא אולי, ביתו של דוד. בהמשך אף טענה כי בחפירות האחרונות בעופל נמצאו כמה חותמות בינלאומיים ועוד כמה רמזים המלמדים על קשרים בינלאומיים בין העיר לבין שכנותיה של ישראל. ברם, היות ודברים אלו טרם התבהרו כל צורכם, יש להמתין לפרסום המדעי המלא של הממצאים בטרם ניתן יהיה לגבש דעה ולהתייחס אליהם.

[6] נציין כי הזיהוי לא וודאי. לסקירה פופולרית אודות צקלג (חורבת א-ראעי) עיינו פה.

[7] עיינו לדוגמא סקירה פופולרית אודות תל-עיטון פה.

[8] פינקשלטיין ניסה לבסס את שיטתו על ידי תיארוך פחמן 14. אולם, תוצאותיו סתרו בצורה חזיתית תיארוכי פחמן שעלו מחפירותיהם של חוקרים אחרים. דיוור, בספרו Beyond the Texts: An Archaeological Portrait of Ancient Israel ציין בחריפות כי כמעט כל "עשרות התיארוכים" שעליהם מדבר פינקשלטיין, הגיעו כמעט כולם מאתר אחד - מגידו. לכן, כל דברי פינקשלטיין על עשרות התיארוכים שמתאימים לתיארוכו אינם יותר מהצגה מסולפת וסלקטיבית של הדברים. 

זאת ועוד, מזר, במאמרו אודות תל רחוב, הראה באופן ברור כי האתר בתל קדום, ונראה כי זה (שכבה V) אכן שייך למאה ה-10 לפנה"ס. משום כך, אתר זה מאפשר לתארך לאותה תקופה שכבות יישוב באתרים רבים שבהם התגלתה תרבות חומרית דומה, וביניהן השכבות במגידו ובחצור שבהן נמצאו מבנים מונומנטליים להקדים את ראשיתה של תקופת הברזל 2 למאה העשירית לפנה"ס (מספיק אתר בודד המתוארך לתקופה קדומה על מנת לתארך את תחילה של תקופה). בנוסף, מזר הראה כי הכיול אותו ערך פינקשלטיין לממצאים במגידו הינו מפוקפק ביותר, וכיול אחר, ונכון יותר, יביא גם ממצאים אלו יותר לכיוון המאה ה-10 (עיינו פה. לעניין תיארוך רחוב עיינו פה). פינקלשטיין, כתגובה, ניסה לכייל בשיטה אחרת את תיארוך האתר ברחוב, ולהצביע על אי נקיון של הדגימות, מזר הגיב לנסיונות והפריך אותן, אלו וחוזר חלילה. 

ראוי לציין כי גם גרפינקל, במאמרו אודות חורבת קייאפה, ציין כי ממצאי הפחמן אותם מביא פינקשלטיין ממגידו, מגיעים כולם מהשכבה השנייה של תקופת הברזל 2, ולא מהשכבה הקדומה ביותר (שכבה Vb) של תקופה זו (ראו הרחבה פה). מפה נובע בבירור כי השכבה הקדומה ביותר של הברזל 2 שייכת למאה ה-10 לפנה"ס וראיותו של פינקשלטיין חסרת יסוד. 

כך או כך, נציין כי האתר במגידו, גם אם יסתבר שהוא מאוחר, עומד בניגוד לעשרה אתרים אחרים שתוארכו לאחרונה כבני הזמן. ובאם כן, איננו יכול לשנות את תיארוך ראשיתה של התקופה. אם כן, תיארוכו של פינקשלטיין, לא רק שנסתר משיקולי כיול על ידי מזר, אלא גם סותר את התיארוכים שהגיעו מאתרים אחרים. לכן, גם אם יסתבר בוודאות (מה שבשלב זה נראה כאילו סביר) שתיארוכי פינקשלטיין ממגידו אכן נכונים, אין הדבר מוכיח את שיטתו, היות וניתן לאחר את האתר הספציפי בלבד, בעוד שהאתרים האחרים מוכיחים את קדמותה של ראשית התקופה למאה העשירית. בנוסף, אין סיבה של ממש שלא לייחס את התוצאה במגידו לבעיית הבית החדש-ישן עליה עמד פאוסט במאמרו על תל עיטון (פאוסט הראה כי הממצאים בבית ששימש כמה תקופות ונמצא באתר שהיה מיושב למשך זמן רב וללא חורבן, תמיד ייצג רק את השכבה המאוחרת ביותר, על אף שהוקם בתקופה מוקדמת יותר, ועיינו גם הערה 9). 

(עדכון: נציין כי לאחרונה נתגלתה רצפה קדומה יותר השייכת לתקופת הברזל 2 המובילה לשער מגידו, ופורסמו כמה תוצאות פחמן 14 ממגידו שמתאימות דווקא לכרונולוגיה המקובלת ולא לזו של פינקשלטיין. דברים אלו מרמזים כי כנראה אכן יש להקדים כנראה, את האתר כולו. נציין כי אף על פי שמזר עצמו ניסה לאחרונה לאחר לפחות במעט את תקופת הברזל, דיוור הראה כי אין כל סיבה ממשית לעשות זאת וניתן להמשיך לתארך את ראשית התקופה ל-1000 לפנה"ס).

[9] על הסבר אפשרי להעדר ממצאים בירושלים מתקופת דוד ושלמה ראו בספרו של מייטליס לחפור את התנ"ך תשס"ו, עמודים: 214-206 או בקצרה פה. מייטליס עמד על כך שפרויקטי חציבה משמעותיים נעשו בירושלים על ידי החשמונאים (ואלו תועדו בספריו של יוספוס, ובממצא האמפירי). חציבה זו גרמה מן הסתם להרס רב של שכבות קדומות. זאת ועוד, ניתן לראות עד היום כי רבים מהממצאים המאוחרים בירושלים בנויים ישירות על סלע האם של העיר, לאחר שהמבנים המקוריים שעמדו עליו נהרסו, ואף שימשו בחלקם שימוש משני. אברהם פאוסט, במאמרו אודות תל עיטון (לסקירה פופולארית שלו ראו בהערה 7 או בהרחבה פה) העריך גם הוא את היעלמות השכבות כתוצאה של ההתיישבות הרציפה במקום, דבר שידוע ממקומות נוספים ככזה שגורם להרס של ממצאים מראשית התקופה. הדבר נובע מכך שבאתרים בהם לא היה חורבן, מתיישבים מאוחרים השתמשו בין השאר במבנים קדומים והסירו מהם את הכלים העתיקים. הסרה טבעית זו גורמת לכך שבית בן המאה ה-10 עשוי להכיל בערוב ימיו רק כלי המאה ה-8 לפנה"ס ומשום כך ייוחס לתקופה המאוחרת יותר למרות שבפועל הינו קדום (היות ולא ניתן לתארך אבן כלשהי בפני עצמה). הסברו זה של פאוסט (בעיית הבית החדש-ישן) הינו ככל הנראה גם הסיבה לצמצום היחסי של הממצא הארכואולוגי של תקופת המלוכה בהר המרכזי. עוד על כך ראו: פאוסט, א', תשס"ה, "הממלכה המאוחדת ואנתרופולוגיה: הערה לוויכוח על מעמדה האפשרי של ירושלים כבירה", בתוך א' ברוך וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ העשירי, רמת-גן, עמ' 23-36. במאמר הנ"ל עמד פאוסט גם על העובדה שההיסטוריה מלמדת כי אמפריות גדולות בהיסטוריה של העולם שלטו בשטחיהם ממצודת שלטון קטנה שהיוותה בירה, ולא מעיר רבת אוכלסין, כך במקרה של האימפריה המונגולית (האמפריה הגדולה בהיסטוריה האנושית) וכן במקרה האימפריה של הזולו.

נציין כי לאחרונה נתגלו עוד ממצאים משמעותיים בני הזמן בירושלים. בעיות ממצא בירושלים קימות בתקופות נוספות בינהן תקופת אל עמרנא. פינקשלטיין טען כי העיר בתקופת הממלכה הקדומה ובתקופת אל-עמרנא עמדה על הר הבית. למרות שאין ספק כי היתה שכבת ישוב על הר הבית בתקופות אלו (ומשום כך לא ניתן לאתרה), תירוצו של פינקלשטיין אודות הר הבית כפתרון חידת חוסר הממצא בירושלים מימי אל עמרנא הוא מופרך לחלוטין וחסר כל הוכחה. חפירות העיר הראו בצורה חד משמעית כי העיר יצאה מגבולות הר הבית כבר בתקופת הברונזה הקדומה, ומשום כך כל טיעונו של פינקשלטיין שהעיר הקדומה חייבת היתה להיות רק על הר הבית, סותר את הידוע לנו מכלל התקופות. כך או אחרת, אין ספק כי איסור המחקר בהר הבית הופך את איתור עירו של דוד למשימה הרבה יותר קשה וממצא רב לא יתגלה לעולם.

במאמר מוסגר, יש לציין כי מפשטי הכתובים עולה שאף שדוד כובש את יבוס (ירושלים) הוא כלל לא הוריש אותה מיושביה. זאת ועוד, המקרא מספר שאף את מקום המקדש קנה דוד מארונה היבוסי. נראה מכך כי לא רק שדוד לא גירש את היבוסים בעיר אלא אף שהשאיר את אדמותיהם בידיהם. עובדה זו משמעותית לעניין התרבות החומרית של ירושלים, שעל אף שאנו רואים בה התפתחות עם התקדמות תקופת הברזל 2 היא מקיימת גם המשכיות ברורה לאוכלוסיה היבוסית שישבה בה. לא מן הנמנע כי הישוב הישראלי בירושלים התבטא בעיקר בבנייה מונומנטלית והתיישבות של כמה ישראלים, בעוד שהעיר בכללה שמרה במידה רבה על אופיה המקורי. יותר מכך, נדמה שגם הציפיה למצוא גידול משמעותי במימדי העיר מוגזמת, ויתכן שירושלים לא היתה אלא בעיקרה בסיס השלטון המרכזי.

[10] לגבי עצם אמינותו וקדמותו של ספר שמואל, חשוב לזכור כי מעבר להתאמה המדוייקת של הספר למאורעות התקופה יש כמה שיקולים נוספים לקדמותו של החיבור (עיקר הדברים הובאו כך במאמרו של משה גרסיאל "שלבי חיבורו של ספר שמואל, מבנהו הספרותי, מגמותיו וערכו כמקור היסטורי", בית מקרא, נד, תשס"ט, עמ' 21 – 69):

(א) חזון נתן מהווה צומת מרכזי בספר שמואל, והוא מבטיח לדוד ולשושלתו מלכות "עד עולם", ללא הגבלה וסיום. לישראל הובטחה ישיבה תמידית בארץ מבלי שעמי נכר יציקו לו; ועוד הובטח בחזון שבנו של דוד יבנה את המקדש. אין שום רמז לא בחזון ולא בספר שמואל לטראומות הגדולות שעם ישראל יחווה בעתיד, ולכך שהבטחות האל שניתנו בלי תנאים יופרו באופן נורא. הבטחת השושלת "עד עולם" הופרה כבר בפילוג ממלכת דוד. מצבו של עם ישראל התערער במסע שישק, במסע חזאל, בגלות ממלכת אפרים, במסעות סנחריב, ובחורבן המקדש וגלות יהודה.

אם ספר שמואל התחבר בתקופה מאוחרת, כיצד קרה הדבר שהמחבר התעלם לחלוטין מאירועים טראומתיים אלה והניח לחזון נתן להבטיח הבטחות שוא, שיופרו פעם אחר פעם. לשם השוואה: ספר מלכים המאוחר אכן טרח להסביר שלהבטחות הללו הוצמדו תנאים מפורשים; מלכי יהודה וישראל לא עמדו בהם, ולפיכך התרחשו האסונות הנוראים (הערת העורך: הבטחות נתן אלו אינן הבטחות שוא אלא לא נתקיימו כעונש משום שמלכי יהודה וישראל היו רשעים. ברם, ספר מלכים המאוחר, לעומת ספר שמואל הקדום טרח לציין זאת מראש).

(ב) בספר שמואל מצוי נאום מרכזי בעניין "משפט המלך" ובגנות משטר מלוכה. בנאומו מציג שמואל הנביא תמונת מלוכה נאיבית ביותר, העם מוצג כעם של רועים ושל חקלאים. אילו חובר הנאום בין המאות השביעית והשנייה לפני הספירה, כמוצע על-ידי המאחרים את חיבור הספר, מדוע הספר איננו מציג את דמות הממלכה המאוחרת, את מפעלי הבנייה הראוותניים של המלך, את הממסד המושחת, כפי שעשו הנביאים המאוחרים? המסקנה היא: נאום שמואל מתאר מלכויות קדומות יותר, כפי שעולה ממחקרים השוואתיים שנעשו בין נאום שמואל לארכיונים של אללח', אל-עמרנא ואוגרית מהמאה הארבע עשרה לפנה"ס.

(ג) סיפורי המלחמות בספר שמואל מציגים תנאי שטח והגיון אסטרטגי והיסטורי. חוקרים רבים עסקו בכך. אזכיר רק שני תיאורים מתוך רשימה ארוכה: (1) מלחמת אבן העזר, מתאימה לחפירות בעיזבת צרטה, באפק ובשילה. (2) קרב מכמש מתאים לנתוני השטח, לסקרים בגבע ובמכמש ולחפירות של ישראל פינקלשטיין בחורבת דוורה. סביר להניח שתיאורים אלה ואחרים נלקחו מארכיונים קדומים או ממסורות נאמנות. תיאורים אלה ואחרים מלמדים על שליטת המחבר בחומר ועל הכרת השטח וצירי הדרכים. אילו חובר הספר בתקופה מאוחרת, תחת שלטון זר, ובנגישות מוגבלת לשטחים רחוקים, צריך היה לצפות למחבר בעל ידיעות מוגבלות בכל הנושאים הללו, ולא למחבר המגלה בקיאות והתמצאות במרחב.

(הערה: ניתן להרחיב את דבריו של גרסיאל ולהצביע על סימני קדמות רבים ברבים בסיפורי קרבות דוד. לדוגמה, תיאור כנופיותיו של דוד תואם לריאליה של העפירו בתקופת הברונזה המאוחרת-תקופת הברזל. גם בסיפורי דוד וגוליית ניתן להראות סימני קדמות רבים. נמנה רק שתי דוגמאות: ראשית, החפירה בחורבת קייאפה הראתה באופן ברור כי סיפור מלחמות דוד בעמק האלה תואם לריאליה של המאה ה-10 לפנה"ס. הדבר נכון גם מבנה השריון של גוליית שיש שמשום מה מנסים לראות בו אנכרוניזם. מילארד, במאמרו "שריון גוליית", טען ששריונות ברונזה, כמו אלו המתוארים אצל גלית, מתאימים באופן ברור לשריונות הברונזה של המאה ה-11 לפנה"ס, ולא לשריונות מן המאה ה-7 שעיקרם היה עשוי מברזל. גם מגיני הברכיים מנחושת, המתוארים בכתוב, תואמים רק לתקופות קדומות. אף את הצינה המוזכרת בסיפור ניתן למצוא כבר באליאדה (שמוסכם על כולם שמשמרת מסורות מן ראשית האלף הראשון לפני הספירה) ובקרב לוחמי מרכבות כבר בתקופת הברונזה המאוחרת. בניגוד לדברי כמה חוקרים, גם השימוש בשריון קשקשים הוא קדום, ותואם לשריונות מיקינים בני התקופה (ראו בהרחבה פה). פינצ'וק במאמרו "מלחמת דוד וגלית לאור סוגי דו-קרב בין יחידים במלחמות יוון" סיכם את מצב המחקר כך: "נראה כי כיום הדעה הרווחת היא כי תיאור שריון גולית תואם במידה רבה את המציאות של המאה ה-11")

(ד) מחבר ספר שמואל מרבה להזכיר את אזורי הנגב ואת גת הפלשתית. אולם בהתאם לממצא הארכאולוגי, אזורי הנגב חרבו במסע שישק ולא חזרו לקדמותם ואילו גת חרבה במסע חזאל ולא חזרה לקדמותה. קשה אפוא לייחס את תיאורי איזורי הנגב וגת למחבר שחי בין המאות השביעת והשנייה לפני הספירה כפי שהציעו המאחרים את חיבור ספר שמואל.

(ה) מחברו של ספר שמואל איננו מתייחס לממלכות החשובות שפעלו באזור למן המאה התשיעית לפנה"ס ואילך. מצרים איננה נזכרת כלל כממלכה בת הזמן. היא נזכרת בספר פעמים בודדות רק בהקשר ליציאת מצרים. אשור, שהתעצמה כבר בימי בית עמרי איננה נזכרת כלל בספר, והוא הדין עם בבל; ואין צריך לומר שמלכי פרס או מדי או שליטי יוון ורומא אינם נזכרים כלל. ספר שמואל מתייחס רק לעמים הקדומים של התקופה המתוארת: הפלשתים, הכנענים, עמי עבר הירדן המזרחי, מלכי ארם, חירם מלך צור וכד'.

(ו) ספר שמואל איננו משתמש בלשונות מאוחרות: אין מוצאים בספר את השפעת הלשון הארמית שהפכה מאוחר לשפה הבינלאומית (השוו את ספרי עזרא ונחמיה), את השפעת התרבות והלשון הפרסית (השוו את מגילת אסתר) ובוודאי שאין מוצאים בו השפעה הלניסטית ורומית (השוו את ספרות המשנה והתלמוד). העדר השפעות לשוניות אלה מלמד על קדמותו של הספר. דווקא המקבילות האוגריתיות הרבות מושכות את זמן חיבורו של הספר לתקופה קדומה, בה ניכרה השפעה כנענית על הספרות הישראלית הקדומה.

נעבור לטענה בדבר מעורבות העריכה הדויטרונומיסטית המאוחרת בתכני ספר שמואל. בדקתי את הנושאים החשובים ביותר בספרות הדויטרונומיסטית מול ספר שמואל ולא מצאתי השפעה, אסתפק כאן בתוצאות של שתי בדיקות:

(1) בקרב חוקרי הספרות הדויטרונומיסטית קיימת הסכמה שההתנגדות לעבודת אלילים היא נושא מרכזי ביותר בספרות הדויטרונומיסטית. בדיקה של ספר שמואל מגלה שהמחבר הקצה לעניין זה כתובים בודדים וזניחים, וכולם מרוכזים בתקופת שמואל בלבד.

(2) כל חוקרי התחום מסכימים שריכוז הפולחן בירושלים הוא הנושא החשוב ביותר בספרות הדויטרונומיסטית, אבל בספר שמואל זובחים במקומות שונים ללא תגובה. בעוד שבספר יהושע כמעט פרצה מלחמת אחים בעקבות חשד ששניים וחצי השבטים בנו מזבח להקרבת קרבנות.

מסתבר אפוא, שלא קיימת התערבות דויטרונומיסטית בתכניו העיקריים של הספר. העורכים הדויטרונומיסטיים התערבו בספר זה אך ורק בהערות ביאור קצרות ומעטות.

לאלו יש להוסיף את המבט הביקורתי של ספר שמואל אודות מעשי דוד ובת שבע, דבר המלמד על היושר בו נהג מבקר הספר אפילו כלפי המלוכה בארצו הוא, באם היה המחבר סופר חצר של מלך יהודה דברים שכאלו לא היו נכתבים.

[11] על החפירה בקריית יערים: לאחרונה החל פינקשלטיין לחפור בקריית יערים ואיתר שם בנייה מן המאה ה-9 לפני הספירה (התיארוך המדוייק מבוסס, מן הסתם, על שיטתו הכרונולוגית). פינקשלטיין טען כי אתר זה מוכיח את התיאוריה שלו על השליטה הישראלית ביהודה. מדוע? היות ויהודה באותה התקופה היתה חלשה מידי, והנה האתר בקרית יערים הינו אתר גדול ומשמעותי, הרי שהמועמדת הסבירה היחידה לדבריו לבניין העיר הינה ממלכת ישראל. 

קשה שלא להתפעל ממופרכותו של הטיעון המעגלי הזה. פינקשלטיין טוען שלא היתה ממלכה חזקה ביהודה, ומשום כך מייחס כל עיר גדולה שנמצאת בכל זאת באיזור - לממלכת ישראל. אבל הטיעון הזה מבוסס על אותה ההנחה עצמה: אם נמצאות ערים באיזור יהודה או בנימין (כגון קריית יערים...), הרי שההנחה הראשונית, שממלכה זו לא היתה קיימת, היא זו שלא מבוססת, ולכן עליה להידחות. 

זאת ועוד, לא רק שטיעונו של פינקשלטיין הוא מעגלי, הרי שהוא גם נסתר מממצאים הולכים ומתרבים ביהודה. הדבר המפליא ביותר הוא שלא רק שפינשלקטיין מתעלם מכך, ומניח שמדובר בעיר ישראלית בממלכת יהודה, הוא טוען בנוסף, שעיר זו מהווה הוכחה שלא היתה ממלכת יהודה. שהרי עיר זו מהווה ראיה לשליטתה של ממלכת ישראל על השטח ששיך לכאורה לממלכת יהודה! 

יש לומר שאני מרגיש מבוכה רבה שאני נדרש להתייחס לדברים אלו. פינקלשטין מייחס את העיר לממלכת ישראל, על בסיס הנחת היסוד שלו שלא היתה ממלכה ביהודה, ועל בסיס מסקנה שנובעת מאותה ההנחה עצמה, הוא מוכיח את ההנחה המקורית שלו. טיעון מפואר, ללא ספק. 

בכל אופן, נדמה כי דעתו של פינקשלטיין על קריית יערים חיובית בעיני, היות וזו מדגימה היטב את הכשלים הרבים שיש בגישה המינימליסטית, ואת הרצון של חוקרים מסויימים לפרש ממצא, בכל דרך שהיא, רק על מנת שזה לא יתאים למסורת המקראית. 

במאמר מוסגר, נציין כי פיקנשלטיין ניסה לטעון כי בניתה של העיר הגדולה בקרית יערים רק במאה ה-9 מפריכה את הסיפור המקראי על הנחתו של הארון בבית עובד אדום הגיתי. שהרי נבנה שם אתר מרכזי רק במאה ה-9. הבעיה שהוא עושה זאת בזמן שדוח החפירה שלו עצמו טוען כי האתר היה מיושב כבר במאה ה-10... ובזמן שהמקרא לא כותב בשום מקום כי היה אתר פולחני גדול בקרית יערים, אלא מציין במפורש כי הארון הברית ישב בבית אדום הגיתי, כלומר בביתו של אדם פרטי.. ולא בתוך מקדש... אם כן, הרי שתוצאות חפירה זו לא רק שלא מאיימות על הסיפור המקראי, אלא רק מאשרות אותו...

על תיאוריית ממלכת שאול: באופן דומה, טען לאחרונה פינקלשטיין אודות מציאת ביצורים בני המאה ה-10 לפנה"ס אותם יחס לממלכת שאול. 

גם עניין זה תמוה ביותר, אך נפרט מעט בעניינו: 

כאמור, לאחרונה התקבעה הדעה במחקר כי הצעתו של פינקשלטיין כי לא היתה ממלכה בא"י בזמן המאה ה-10 איננה סבירה ושיטתו המקורית קרסה למעשה. בהמשך, הדבר הוביל אותו עצמו לחזור בו באופן חלקי משיטתו (ולהזיז את הקמת הממלכות ל-940 לפנה"ס). לאחר קריסת הכורונולוגיה הנמוכה, ניתן היה לצפות כי חוקרים שהזיקו בתזה תמוהה זו יחזרו בהם מהצעתם אודות אי קיומה של הממלכה המאוחרת. אולם, לא רק שאלו לא עשו זאת, אלא אלו המציאו פתרון חדש. כלומר, נכון, אכן היתה ממלכה בישראל במאה ה-10 לפנה"ס, אך זו לא היתה ממלכת דוד, שהיתה ממלכה קטנה וחסרת חשיבות, אלא ממלכת שאול! ממלכה שהתקיימה במקביל למלכותו של דוד, ולאחר קריסתה הוקמה ממנה ממלכת ישראל. זאת בזמן שממלכת יהודה היתה גורם קטן וחסר חשיבות החולשת על ירושלים ו-2-3 כפרים בסביבה. 

רעיון תמוה זה הומצא למעשה יש מאין, רק על מנת שלא לעשות את המתבקש, והמובן מאליו, ולייחס את ממלכה שנמצאה לשליט המתועד היחיד שהיה בא"י באותה התקופה... דוד. במקום לעשות זאת, בחרו הביקורתיים לעשות הכל ולנסות לנסות בכל צורה שלא תהיה, להמשיך ולהחזיק בגירסה מחודשת של התזה שהופרכה זה מכבר, אודות ממלכת ישראל, ורק לא בפתרון המתבקש אודות הממלכה המאוחדת. בשביל לעשות זאת, בחרו חוקרים אלו לקחת שליט שאין לקיומו שום חיצוני מחוץ למקרא (ובכך ביצעו בחירה סלקטיבית של מה מקבלים במקרא), ולהפוך אותו למקים הממלכה. לטובת חיזוק התזה, נדרשו חוקרים אלו למצוא ביצורים בני הזמן באיזור בנימין. והדבר המפתיע ביותר, הוא שפתאום, אותם החוקרים הביקורתיים שטענו שאין ביצורים בא"י של המאה ה-10 (שהרי אם היו כאלה - היתה ממלכה מאוחדת) התחילו להצביע רק רשימה ארוכה של ביצורים שכאלו!

פה חשוב להדגיש את האבסורד שדברים, ולהדגים בכך בצורה מיטבית את חוסר העקביות המתודולוגי בשיטה המינימליסטית. כידוע, בעשרות השנים אחרונות, בעקבות הפולמוס על הכרונולוגיה הנמוכה, חיפשו חוקרים רבים אתרים מבוצרים ביהודה וישראל, שעל בסיסן יוכלו לבדוק את תזת הממלכה המאוחדת. אכן נמצאו כמה ערים כאלה, אך אלו נתקפו שוב ושוב על ידי חוקרי האסכולה המינימליסטית על ידי השיטה המתודולוגית הבאה - היות ומורכב לתארך באופן וודאי ערים, נטען על ידי החוקרים הביקורתיים שוב ושוב כי הערים שנמצאו לא יכולים לספק הוכחה לקיומה של ממלכה, והיות ותמיד ניתן לערער על התיארוך או הפרשנות המוצעת לאתרים אלו, ולהציע להם פירשנות אחרת. כך עשו אלו בירושלים, קיפאה, לכיש, ומקומות נוספים. 

ברם, לאחר שקרסה תזת הכרונולוגיה הנמוכה, וברגע שהומצאה יש מאין תיאוריית ממלכת שאול, בפתע הופיעו כפטריות לאחר הגשם רשימה גדולה של ביצורים בכל רחבי הארץ. ביצורים שבמקרה אף אחד לא שמע עליהם לפני, כאשר נטען על ידי הביקורתיים כי אין כל כל ביצור בא"י במאה ה-10 לפנה"ס. יש לציין, אתרים אלו היו יודעים עוד לפני הצעה זו, ואף אחד כמעט, לא חשב לראות בהם ביצור של ממש. שהרי, באם היה ניתן לראות בהם ביצור שכזה אזי היו חוקרים תומכי הממלכה המאוחדת היו הרי עטים על ביצורים אלו לשם ביסוס קיומה של ממלכת דוד!

ומדוע באמת לא עשו זאת תומכי הממלכה המאוחדת? 

פשוט, כי אלו אינם ביצורים רלוונטים. מדובר באתרים שבאופן מסורתי שוייכו למאה ה-11 או ה-9 או אינם כאלה שברור שאינם ביצור כלל (כך לדוגמא האתר ב-א-תל ובחורבת א-דווארה, אתר שאף ארכיאולוג בעולם, חוץ מפינקלשטיין, לא הסכים כי מדובר באתר מבוצר) או למרות שמדובר באתרים שתיארוכם לתקופה מפוקפק ביותר (ולראיה, חוקרים תומכי הממלכה לא חשבו אף פעם להשתמש בהם לשיטתם!). 

למרות כך, הרשו לעצמם כמה חוקרים, תומכי אסכולת שאול, לפרש באופן יצירתי למדי אתרים שעד אתמול אף אחד אחר לא חשב לראות בהם ביצור או אתר בן הזמן, ובלבד שאלו יתמכו בתזה שלהם (ושוב, באם היה בסיס כלשהו לפרש אותם כך - חוקרי האסכולת הממלכה המאוחרת היו עושים זאת מזמן!). הבעיה הקשה, כמובן, היא שחוקרים אלו, מפרשים את האתרים תוך שהם עצמם דורשים מעמיתיהם סטנדרט פרשנות מחמיר הרבה יותר כאשר אלו מצביעים, או הצביעו על בניה בת הזמן ביהודה. 

כך לדוגמא, החומה שנמצאה בלכיש זוהתה על ידי חוקרים ביקורתיים כקיר ולא כחומה, ואלו טענו כי לא ניתן להוכיח בוודאות שמדובר בביצור (שנטען שהוא חלקי). אולם, אותם החוקרים עצמם טוענים בבטחון רב שאתר ההתנחלות הברור שנמצא בא-תל, כן יכול להחשב כביצור, זאת למרות שאף חוקר בעולם לא היה מעז לראות באתר זה כביצור. כלומר, בזמן שחוקרים ביקורתיים דורשים הוכחה חד משמעית לכל ביצור שנמצא ביהודה, כאשר מדובר בביצור שנמצא בישראל, והראיות לגביו חסרות יסוד - הרי שהאתר בישראל נחשב על ידי חוקרים ביקורתים כ"ביצור" אבל האתר ביהודה איננו כזה, כי הרי איננו וודאי. כך גם לדוגמא מבנה האבן הגדול של אילת מזר תוארך לתקופה אחרת, היות ולדברי חוקרים ביקורתיים לא ניתן היה להוכיח בוודאות כי התיאורך שלו מדוייק. וזה בזמן, שתיארוך זה מבוסס הרבה יותר מהקירות (שאיננם ביצור ככל הנראה) שנמצאו בחורבת א-דווארה. 

האבסורד כה גדל, שתומכי תיאוריה זו התחילו לאחרונה להשתמש בכל ביצור שנמצא בא"י בתור הוכחה לשיטתם! למעשה, בכל פעם שנמצא ביצור חדש בא"י, לדבריהם הדבר מוכיח את התיאוריה שלהם שהיתה ממלכת שאול באותו הזמן. שהרי, לדבריהם הממלכה הרצינית היחידה באיזור היתה ממלכת שאול, ובאם נמצאו ערים - הרי שאלו שייכות לממלכת שאול. ואם נמצאות עוד ערים בא"י יש בדבר לחזק את התיאורית ממלכת שאול! חוסר היושר, הכשלים הלוגים, וההצגה המעוותת של דברים זועק לעין.

נדמה כי שיטתם של חוקרים אלו, חוסר עקביות בסטנדרט לפרשנות ראיות עליו עמדנו, מטיל צל כבד אודות המתודולוגיה המחקרית של כמה חוקרים, שנדמה שכל מטרתם היא להגן באופן נואש על תזת ממלכת ישראל, בעוד שכל הראיות מלמדות אודות קיום ממלכה משמעותית בכל רחבי ארץ ישראל במאה ה-10 לפנה"ס (כגון המסורת המקראית, הכתוב במסע שישק, הבניה מסיבית בנגב, ביהודה, בירושלים, בשפלה, הנסיגה הפלישתית, תרבות העיור, ראש זית, התיעוד אודות שמות מלכי הצפון, העדות מיוספוס, שערי שלמה וכו'). 

[12] יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי-הלניסטי מהמאה הראשונה לספירה, מציין בספרו נגד אפיון (קדמוניות היהודים) על אודות קיומן של איגרות בארכיונים הממלכתיים בצור שהחליפו ביניהם שלמה המלך וחירם מלך צור. וזו לשונו:

"כי הנה לצורים נמצאו משנים רבות מאד ספרים כתובים במצוות הצבור ומונחים למשמרת על כל המעשים אשר נעשו בקרבם ובקרב עמים זרים וזכו לזכר עולם. ובספרים האלה כתוב, כי ההיכל אשר בירושלים נבנה בידי שלמה המלך מאה וארבעים ושלש שנה ושמונה חדשים טרם יסדו הצורים את קרתחדשת, וגם נכתבה שם כל עבודת בית המקדש וכליו ... והנה בקרב הצורים נשמרו עד היום הזה רבות מן האגרות ששלחו המלכים איש אל רעהו (=שלמה המלך וחירם מלך צור)". (נגד אפיון, חלק א', יז)

יוסף בן מתתיהו אף מצטט בספרו את שכתב דיוס ב"דברי ימי כנען":

"אומרים, כי שלמה, השליט בירושלים, שלח אל חירם חידות, ובקש להשיב לו חידות תמורתן. ודרש כי האחד אשר יבצר ממנו לפתור את החידות ישלם כסף רב לרעהו. וחירום הסכים לדבר, ולא יכול לפתור את החידות, ובזבז לשלמה הרבה כסף ענושים. ואחרי כן פתר עבדימון, אחד מאנשי צור, את החידות השלוחות, ונסה אותו (את שלמה) בחידות אחרות, ושלמה לא יכול לפתרן, ושילם כסף רב לחירם"

ואולם, מטעמים שונים, בהיעדרן של המסמכים הקדומים הנ"ל, לא להסיק באופן וודאי את נכונות הדברים. אך כך או אחרת, גם שיקול זה, ראוי לו שיצטרף למכלול השיקולים והראיות בנדון.

[13] טיעון זה נפרש בהרחבה אצל הלפרן: Baruch Halpern, David's Secret Demons: Messiah, Murderer, Traitor, King, Eerdmans, 2003.

[14] נציין כי פינקלשטיין ניסה לבסס את שיטתו אף על העובדה שממלכות שכנות קמו רק בתקופת המאה ה-9 לפנה"ס ומשום כך לא סביר כי בישראל תקום ממלכה מוקדם יותר. ברם, גם טיעונו זה של פינקלשטיין תמוה ביותר. ראשית, התברר כי כמה ממלכות אכן קמו באותה התקופה הן באדום (כמו שהראה לאחרונה ארז בן יוסף) והן בצפון סוריה. בנוסף, גם פינקשלטיין עצמו מודה שהממלכות העבריות קמו כבר במאה ה-10 לפני הספירה.

שנית, וכי לא יתכן כי בארץ ישראל קמה ממלכה לפני העמים השכנים? פינקלשטיין, בהנחת מבוקש, מניח שלא יתכן שיש משהו תופעה מיוחדת בהיסטוריה הישראלית באף שלב בהיסטוריה. אך טיעון זה זנבו בתוך פיו, שהרי שכל טענה שתובא על משהו ייחודי כזה - תידחה רק בגלל שלא יתכן שקרה משהו מיוחד. ככלל, הרי בכל תהליך איזורי - תמיד תהיה קבוצה ראשונה שתבצע פעולה מסויימת - וכי לא יתכן שישראל היא קבוצה הראשונה זו? בל נשכח גם שתקופה זו היתה כידוע כוואקום אימפריאלי בא"י, והרי שדווקא תקופה שזו היא זמן המתאים מאוד ליסוד ממלכות. בכל אופן, הטיעון הנ"ל חסר יסוד בעקבות ידיעותינו הברורות אודות ממלכות אחרות בתקופה זו, והעובדה האמפירית הברורה שעולה מן הממצאים. אך יש בו בכל זאת להדגים היטב את הכשלים שבשיטה המינימליסטית המתנגדת לממלכה המאוחדת.

מקורות ביבליוגרפיים מרכזיים:

להלן רשימת המקורות המרכזיים מהם נכתב המאמר - 

 Ben-Yosef, E., Sha‘ar, R., Tauxe, L. and Ron, H., 2012. A new chronological framework for Iron Age copper production in Timna (Israel). Bulletin of the American School of Oriental Research 367, 31–71.

 Ben-Yosef, E. D. Langgut and L. Sapir-Hen. 2017. Beyond smelting: New insights on Iron Age (10th c. BCE) metalworkers community from excavations at a gatehouse and associated livestock pens in Timna, Israe. Journal of Archaeological Science 11:411-426.

Levy, Thomas E., Mohammad Najjar, Thomas Higham, Yoav Arbel, Adolfo Muniz, Erez Ben-Yosef, Neil G. Smith, Marc Beherec, Aaron Gidding, Ian W. Jones, Daniel Frese, Craig Smitheram, and Mark Robinson. 2014a. Excavations at Khirbat en-Nahas, 2002–2009: an Iron Age copper production center in the lowlands of Edom. In New insights into the Iron Age archaeology of Edom, Southern Jordan: Volume 1, ed. T.E. Levy, M. Najjar, and E. Ben-Yosef, 89–245. Los Angeles: UCLA Cotsen Institute of Archaeology Press

 Ben-Yosef, E., Sha‘ar, R., Tauxe, L. and Ron, H., 2012. A new chronological framework for Iron Age copper production in Timna (Israel). Bulletin of the American School of Oriental Research 367, 31–71.

 Ben-Yosef, E. D. Langgut and L. Sapir-Hen. 2017. Beyond smelting: New insights on Iron Age (10th c. BCE) metalworkers community from excavations at a gatehouse and associated livestock pens in Timna, Israel. Journal of Archaeological Science 11:411-426.

שמואל אחיטוב ועמיחי מזר (עורכים), ספר ירושלים: תקופת המקרא, יד יצחק בן־צבי, ירושלים תש״ס.

אמנון בן-תור, מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא, האוניברסיטה הפתוחה, 1989.

יגאל שילה, חפירות עיר דוד (קדם 19), האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1984

לחפור את עיר דוד, המקום שבו החלו תולדותיה של ירושלים, החברה לחקירת א"י ועתיקותיה ויד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשע"א.

ר' רייך וא' שוקרון, "חומות ותעלות מתקופת הברונזה התיכונה ב' ומשלהי תקופת הברזל ב' במזרח עיר–דוד — נתונים חדשים מעונת החפירות 2000 ,"בתוך: א' פאוסט וא' ברוך (עורכים), חידושים בחקר ירושלים ו', רמת–גן תשס"א, 

רייך ושוקרון 2004 R. Reich and E. Shukron, “The History of the Gihon Spring in Jerusalem,” Levant 36 (2004), pp. 211–223

ר' רייך וא' שוקרון, "שרידי ביצור מתקופת הברונזה התיכונה ב' שנחשפו לאחרונה בעיר דוד, ירושלים", בתוך: א' מירון (עורך), מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה 4 ,ירושלים תשס"ט, עמ' 31-53 

א' מזר, "חפירות העפל בירושלים, 2009-2010 ,"בתוך: ד' עמית, א' פלג-ברקת וג"ד שטיבל (עורכים), חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה ד', ירושלים תשע"א,  .66-61 'עמ

E. Mazar, Discovering the Solomonic Wall in Jerusalem, Jerusalem 2011

A. Mazar, "Jerusalem in the 10th Century B.C.E.: The Glass Half Full,” in: Y. Amit, E. Ben Zvi, I. Finkelstein and O. Lipschits (eds.), Essays on Ancient Israel in Its Near Eastern Context: A Tribute to Nadav Na’aman, Winona Lake 2006, pp. 255−272

יוסף גרפינקל, מדלן מומצוגלו, בית המקדש וארמון שלמה - מבט חדש לאור הארכיאולוגיה, הוצאת קורן, ירושלים תשע״ד. 

יוסף גרפינקל, "חורבת קייאפה - עיר מבוצרת בגבול פלשת ויהודה בראשית תקופת הברזל II", חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה ב, 2008, עמ' 122–133.

יוסף גרפינקל, סער גנור ומייקל היזל, עקבות דוד המלך בעמק האלה, הוצאת ידיעות ספרים, 2012.

קיסילביץ ש' תשע"ד. ממצאים פולחניים מתקופת הברזל בחפירות מוצא. בתוך ג"ד שטיבל, א' פלג-ברקת, ד' בן-עמי, ש' וקסלר-בדולח וי' גדות, עורכים. חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה ז:38–46.

Greenhut Z. and De Groot A. 2009. Salvage Excavations at Tel Moza, The Bronze and Iron Age Settlements and Later Occupations (IAA Reports 39). Jerusalem.

אילת מזר, "ביצורי ירושלים בימי דוד ושלמה", מחקרי יהודה ושומרון כ, 2011, עמ' 167–172

אברהם פאוסט, "לשאלת תיארוכו ותפקודו של מבנה האבן הגדול בעיר דוד", חידושים בחקר ירושלים טו, 2010, עמ' 29–43

אילת מזר, ארמון המלך דוד, הוצאת שֹהם, 2009

אריה בורנשטיין, האם נפרדו דרכי הארכיאולוגיה ומקורות התנ"ך?, על הויכוח ה"חדש" על ממלכת דוד ושלמה, טללי אורות, ח', 1998-1999

פאוסט, א', תשס"ה, "הממלכה המאוחדת ואנתרופולוגיה: הערה לוויכוח על מעמדה האפשרי של ירושלים כבירה", בתוך א' ברוך וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ העשירי, רמת-גן, עמ' 23-36.

Amihai Mazar, Archaeology of the Land of the Bible: 10,000-586 B.C.E, Yale University Press, 1992.

Finkelstein, I., Silberman, NA., The Bible Unearthed: Archaeology's New Vision of Ancient Israel and the Origin of Its Sacred Texts, The Bible and Interpretation, free press, 2003.

Kenneth A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament, Eerdmans, 2006.

Ephraim Stern, Ayelet Lewinson-Gilboa, Joseph Aviram, The New Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, vol. 5: Supplementary Volume. Jerusalem: Israel Exploration Society/Washington, DC.

Iain Provan, V. Philips Long, Tremper Longman III,A Biblical History of Israel, Second Edition, Westminster John Knox Press, 2015.

נדב נאמן, 'האם הארכאולוגיה אכן ראויה למעמד של "פוסק עליון" בבית הדין של ההיסטוריה המקראית?', בתוך: ע' אטקס ואחרים (עורכים), אבני דרך : מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל, שי לצבי (קותי) יקותיאל, ירושלים 2016 ,עמ' 17-3.

ישראל פינקשלטיין, ארכאולוגיה מסורתית ומיקרו ארכאולוגיה: תקופת הברזל בהר הנגב כמקרה מבחן, הרצאה, ישראל תשע"ו.

משה גרסיאל "שלבי חיבורו של ספר שמואל, מבנהו הספרותי, מגמותיו וערכו כמקור היסטורי", בית מקרא, נד (תשס"ט), עמ' 21 – 69.

שרה יפת, התנ"ך וההיסטוריה, בתוך: ישראל לוין ועמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא - מחקרים היסטוריים, ירושלים 2001.

Garfinkel, Y, Kreimerman, I, Zilberg, P. 2016. Debating Khirbet Qeiyafa: a Fortified City in Judah from the Time of King David. Jerusalem: Israel Exploration Society

Finkelstein, I, Piasetzky, E. 2011. The Iron Age chronology debate: is the gap narrowing? Near Eastern Archaeology 74:50–53.

Baruch Halpern, David's Secret Demons: Messiah, Murderer, Traitor, King, Eerdmans, 2003

ש' בונימוביץ וצ' לדרמן, 'ירושלים ובית שמש: בין בירה וגבולה', בתוך: א' ברוך וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים - הקובץ העשירי, רמת גן תשס"ה, עמ' 45

I. Finkelstein, The Archaeology of the United Monarchy: An Alternative View, Levant 28 (1996), pp. 177-187

I. Finkelstein, The Philistines in the Bible: A Late-Monarchic Perspective, Journal for the Study of the Old Testament 27 (2002), pp. 131-167.

I. Finkelstein and A. Mazar, The Quest for the   chaeology and the History of Early Israel, ed. B. Schmidt; Archaeology and Biblical Studies, 17; Atlanta: Society of Biblical Literature, 2007

בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2007

יוסי גרפינקל וסער גנור, ח' א-ראעי - דוח ראשוני, חדשות ארכיאולוגיות, גיליון 129, 2017

בר אפרת שמעון , מקרא לישראל , שמואל , עם עובד, תל - אביב, 1996

מזר עמיחי, 'ימי המלוכה המאוחדת: תמונה ארכיאולוגית', דוד מלך ישראל חי וקיים - הרצאות בכנס בוגרי החוג למקרא של האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ז עמ' 79-115

Ussishkin, D. 2008. The chronology of the Iron Age in Israel: the current state of research. Ancient Near Eastern Studies 45:218–234

Finkelstein, I, Piasetzky, E. 2005. 14C results from Megiddo, Tel Dor, Tel Rehov and Tel Hadar. In: Levy, T, Higham, T, editors. The Bible and Radiocarbon Dating: Archaeology, Text and Science. London: Equinox. p 294–301

Ben-Tor, A. 2000. Hazor and the chronology of Northern Israel: a reply to Israel Finkelstein. Bulletin of the American Schools of Oriental Research 317:9–16

A. Millard, "The Armor of Goliath', in: D. Schl (ed.), Exploring the Longue Durie, Indiana 2009 pp. 337-343

Mazar, A, Iron Age Chronology: A Reply to I. Finkelstein, in: Levant 29(1):157-167 · January 1999

William G. Dever, Beyond the Texts: An Archaeological Portrait of Ancient Israel and Judah (Atlanta: SBL, 2017)

Avraham Faust,Yair Sapir, The “Governor’s Residency” at Tel ‘Eton, The United Monarchy, and the Impact of the Old-House Effect on Large-Scale Archaeological Reconstructions, in: Radiocarbon 60(3):1-20 · March 2018

Mazar, A, 14C Dates from Tel Rehov: Iron-Age Chronology, Pharaohs, and Hebrew Kings Article, in: Science 300(5617):315-8

Finkelstein, I. 2005. A Low Chronology update: archaeology, history and the Bible. In: Levy, T, Higham, T, editors. The Bible and Radiocarbon Dating: Archaeology, Text and Science. London: Equinox. p 31–42

Mazar, A. 2005. The debate over the chronology of the Iron Age in southern Levant: its history, the current situation, and a suggested resolution. In: Levy TE, Higham T, editors. The Bible and Radiocarbon Dating. London: Equinox. p 15–30

אמנון בן תור, ארכיאולוגיה - מקרא - היסטוריה, בתוך: ישראל לוין ועמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא - מחקרים היסטוריים, ירושלים 2001.

W.F. Albright, The Archaeology of Palestine, Penguin, 1956.

יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא, יצחק בן צבי, 1987.

עמיחי מזר, דברים על הזיקה בין הארכיאולוגיה של ארץ ישראל לחקר ההיסטוריה של תקופת המקרא, בתוך: ישראל לוין ועמיחי מזר  (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא - מחקרים היסטוריים, ירושלים 2001.

יצחק מייטליס, פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע, הוצאת קורן, 2015.

Thomas Levy (Author), Thomas Higham (Author), The Bible and Radiocarbon Dating: Archaeology, Text and Science 1st Edition.

Malamat, A.: History of Biblical Israel, Major Problems and Minor Issues (Culture and History of the Ancient Near East, Vol. 7). 2001.

יצחק מייטליס, כשהארכאולוגיה אינה פוגשת את ההיסטוריה: על אי־התאמות בין המקורות ההיסטוריים החוץ־מקראיים למחקר הארכאולוגי, בתוך: על אתר גליון כ, 2019.

יצחק מייטליס, לחפור את התנ"ך, ראובן מס, 2006.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.