קיום הממלכה המאוחדת


מאת הארכיאולוג ד"ר יצחק מייטליס בשילוב צוות האתר*

לתקופת השופטים שקדמה לתקופת המלוכה, המכונה בעגה הארכאולוגית תקופת הברזל 1, היו כמה קווי היכר מובהקים. מאות יישובים מתקופה זו התגלו ברחבי ההר המרכזי של הארץ, בגליל ובצפון הנגב. רובם נוסדו על ראשי גבעות על גבי קרקע בתולה.

היישובים היו קטנים ופרוזים, הבנייה פשוטה, מאבני שדה, הבתים בחלקם היו בנויים על פי תוכנית 'בית ארבעת המרחבים', תוכנית בית ייחודית שלא נמצאה בתקופות שקדמו לה. בחלק ניכר מהם נמצאו בורות חצובים מדופנים באבן, ששימשו ככל הנראה כממגורות. כלי החרס היו פשוטים למדי ללא עיטורים.

לא נמצאו מקדשים וכן גם לא נמצאו עצמות חזיר אלא רק עצמות צאן ובקר. גם קברים מתקופה זו לא נמצאו, והדבר מלמד ככל הנראה על קבורה בקברי שוחה פשוטים ללא חפצי לוואי.

יחד עם הפשטות הרבה, נראה כי תושבי ההר ידעו קרוא וכתוב. הכתב ששימש אותם היה כתב אלפביתי בן 22 אותיות, שהתפתח ברבות הימים למה שמכונה הכתב העברי הקדום. דבר זה היה חריג בעולם הקדום של אז, שכן בדרך כלל רק שכבה דקה של סופרים ידעה קרוא וכתוב. הכתב של רוב העולם שסבב את ארץ ישראל היה כתב יתדות או כתב הירוגליפי המורכב ממאות סימנים. התרבות הישראלית התקיימה כאמור בחלק ההררי של הארץ, בעוד שבחלקים הנמוכים של הארץ התקיימה תרבות עירונית מפותחת של שרידי הכנעני ושל גורם חדש שחדר גם הוא לארץ, הלוא הם הפלשתים.

בשלב מסויים חל שינוי מהותי באופי היישובי והתרבותי של תושבי הארץ. החל תהליך עיור. יישובים חדשים החלו להיבנות, בעלי אופי שונה בתכלית. היישובים היו גדולים יותר, מבוצרים בחומות ובשערים. הבנייה הייתה ברמה גבוהה יותר, הקירות היו בנויים מאבני גזית מסותתות ברמה גבוהה. כלי החרס הפכו להיות עדינים ומגוונים יותר והתגלו גם מבנים המתפרשים כמקדשים. מרכיב ייחודי לתקופה זו הם מפעלי המים המיוחדים שנוצרו על מנת לאפשר אספקת מים גם בעת מצור. אופי מפעלי המים היה מגוון ביותר, כל יישוב בהתאם לתנאים הגאוגרפיים במקום. המשותף לכולם היה שכולם מורכבים מחציבה לעומק רב על מנת להגיע למי תהום או למעין שנבע מחוץ לעיר, או שהחציבה נועדה לשם אגירת מי גשמים או מי שטפונות. במהלך התקופה החלו לקבור את המתים במערות קבורה, חלקן מפוארות. מאות מערות קבורה מתקופה זו התגלו בעיקר באזור הרי יהודה. נוסף לכל אלו זיהו החוקרים מה שנראה מעין כיבושים וחורבנות של מרכזים כנעניים בשפלה כגון לכיש ומקומות נוספים (מגידו, חצור, יקנעם ועוד), אותם החליפה בהמשך תרבות בעלת אופי "ישראלי" יותר. זאת במקביל לירידה בכוחם של הפלישתים. החוקרים אף איתרו מבנים במגידו, תל שבע וחצור אותם ייחסו לארוות סוסים.

יחד עם זאת, ניכרת בתקופה המשכיות מהתקופה הקודמת. הבתים ה'ארבעה מרחביים' המשיכו להיבנות ביתר שאת. בתים כאלה נמצאו גם בדרום הנגב וגם בחצור הגלילית. גם ביישובים וגם כבתי חוה בודדים. גם השימוש בכתב האלפביתי נמשך והתרחב, עשרות רבות של אוסטרקונים [1] נתגלו ברחבי הארץ, כמו גם כתובות הקדשה. גם העדר עצמות החזיר בולט ביותר על רקע התרבות הפלשתית שצרכה חזירים בכמויות גדולות.

תקופה זו מכונה בעגה הארכאולוגית: תקופת הברזל 2.

השאלה העומדת לפתחה של הארכאולוגיה היא מתי חל השינוי הזה, ומדוע?

הדעה המסורתית

במשך עשרות שנים זוהה השינוי הזה עם תהליך הקמתה של ממלכת דוד ושלמה, במהלך המאה העשירית לפנה"ס. קישור זה התבקש שכן נראה היה שהשינוי חל בסביבות המאה ה-10 וכן מפאת כך שהתנ"ך מספר שבדיוק בתקופה זו חיו דוד ושלמה אשר הקימו אימפריה שהשתרעה כמעט על פני כל המזרח התיכון. תיאור העושר הרב של שלמה התאים היטב לממצא בשטח ותהליכי העיור והכיבושים התאימו להפליא לתמונה המקראית.

חיזוק לדעה זו בא עם גילויים של שערי שישה התאים במגידו, חצור וגזר. הדמיון בין השערים ואיזכור בנייתם של שלוש הערים על ידי שלמה המלך (מלכים א, ט, יז-יט), הביאו לכך שהשערים כונו בשם 'שערי שלמה'. הייתה זו אם כן הדעה הרווחת במחקר, על אף שבירושלים ובסביבותיה לא נמצאו ממצאים ברורים מימי הממלכה המאוחדת המשקפים עיר בירה של אימפריה, כפי שהדברים מתוארים בתנ"ך. אין ספק שללא המקרא לא היינו יודעים למי יש לקשור את הבנייה הממלכתית. גם תאריך השינוי בפני הארץ לא היה מוסכם, שכן אם היינו מסתמכים רק על כלי החרס באתרים שנחפרו ניתן היה גם לאחר את תהליך העיור בכמאה שנה. זאת משום שכלי החרס שבעזרתם מתארכים את האתרים היו בשימוש במשך זמן רב ולא ניתן לקבוע בעזרתם תאריכים מדויקים.

הערעור על התפיסה המקובלת

לפני כעשרים וחמש שנה החלה תפיסה זו להתערער. בסדרת מאמרים שפורסמה על ידי פרופסור ישראל פינקלשטיין נטען שבשל העדר ממצא ארכאולוגי בירושלים התומך בקיומה של ממלכה במאה העשירית לפנה"ס, ובשל הבנתו שהתיאורים המקראיים על ימי דוד ושלמה אינם היסטוריים, יש לתארך את תהליך העיור למאה התשיעית לפנה"ס. על פי הצעתו, את תהליך העיור יש לקשור לממלכה צפונית שהמלך הבולט בה היה אחאב בן המאה התשיעית לפנה"ס. את שערי שלמה הוא מאחר, ולדעתו (על פי החפירה ביזרעאל) שערים אלה הם בני תקופת אחאב. מדוע דווקא אחאב? שכן אחאב מוזכר כמלך ישראל בכתובת של מלך אשור שלמאנסר השלישי. בכתובת זו, המכונה 'המונוליט מכרח', מספר מלך אשור על קרב שהוא ערך נגד קואליציה של 12 מלכים ובהם אחאב הישראלי. לאחאב היה צי המרכבות הגדול ביותר מבין 12 המלכים ובשל כך לא ניתן להתעלם מקיומו. יש להודות שאכן ארבעת האתרים הבולטים בראשית תקופת המלוכה הם: חצור, מגידו, גזר ותל דן, כולם נמצאים בתחום ממלכת ישראל. רוב הממצאים מהאתרים הבולטים באזור יהודה כמו ירושלים, לכיש, תל שבע, עזקה ואחרים הם בני המאות השמינית-שביעית לפנה"ס, דהיינו סוף תקופת המלוכה. לתפיסתו של פינקלשטיין, רק לאחר חורבן ממלכת ישראל על ידי האשורים החלה לצמוח ממלכת יהודה.

בעקבות פרסומים אלה החלו להתפרסם מאמרים החולקים אל דעתו של פינקלשטיין הן מסיבות מתודולוגיות והן מפאת ממצאים חדשים. נציין כי הבסיס הכרונולוגי עליו העמיד פינקלשטיין את השערתו ("הכרונולוגיה הנמוכה") נדחה בחריפות על ידי ארכיאולוגים רבים שהבולטים בהם הם עמיחי מזר, אמנון בן תור, ויליאם דיוור וקנת קיצ'ין[2]. בהמשך, כפי שעוד נסביר, המחקר אכן קיבל בעקבות ביקורות אלו תפנית דרמטית, ועיקר תשומת הלב הוסבה לקיומה של ממלכה משמעותית ביהודה, ולא בהכרח לקיומה של ממלכה קדומה כלשהי - שקיומה הפך להיות מוסכם. 

האמנם אין עדויות לממלכה המאוחדת?

1. מסע שישק

בסיס חשוב לדיון הוא הכתובת שנמצאה במקדש אמון בכרנך שבמצרים, ובה מתואר מסע הכיבוש של שישק בארץ ישראל והחרבת ערים רבות בה. תוואי המסע מחזק את קיומה של ממלכת יהודה:

מסלול המסע שונה מכל הידוע לנו על מסעות מצריים לכנען בתקופת הממלכה החדשה, והעובדה כי המסע הגיע לאזור קריית יערים מצפון לירושלים מעידה על קיום גוף פוליטי רב־משמעות בעיני המצרים בהרי יהודה. גוף כזה יכול להיות רק ממלכת שלמה, ואת מסע שישק יש לזהות כניסיון להתערב בהתרחשויות הפוליטיות בישראל לאחר מות שלמה מתוך חשש שממלכה ישראלית חזקה עשויה לפגוע באינטרסים המצריים[3]. 

שכבות חורבן אשר מיוחסות בדרך כלל למסעו של שישק (שהתרחש כאמור בשלהי ימי הממלכה המאוחדת) אותרו בין השאר ב: באר שבע (V), תל בית מירסים (3B), לכיש (V), גזר (VIII), בית שאן, מגידו (IVB-VA), תל אבו הוואם (III), תל מבורך (VII), תל מיכל, תל קסילה (VIII), תמנה (תל בטאשי) ועוד. בשונה מדברי כמה אנשים מסע שישק כולל אתרים רבים ביהודה (כ-15%) וכשבעים אתרים בנגב (ראה בנקודה הבאה) ובאם כן מלמד כי גורם משמעותי ישר לכל אורכה של כנען ובכלל כל גם ביהודה.

2. כתובת תל דן, שערי שלמה ומצודות הנגב

לפני כ-25 שנה נתגלתה כתובת בתל דן אשר מתוארכת למאה ה-9 לפנה"ס, ובה מופיע אזכור של גורם בשם "מלך בית דוד". גילוי כתובת זו חיזק בצורה דרמטית את האותנטיות של הסיפור המקראי לגבי עצם קיומו דוד המלך, ובכך הופרך כל נסיון (של המחקר האירופאי) לטעון כי מלך זה כלל לא היה קיים. לאחרונה טענו כמה חוקרים כי את המינוח "בית דוד" ניתן אף למצוא במצבת מישע מן המאה ה-9 לפנה"ס.

עדות ארכאולוגית קדומה נוספת לקיומה של ממלכה במאה במאה העשירית לפנה"ס ניתן למצוא בקיומם של אתרים בנגב המכונים 'המצודות בנגב'. לדעת רבים מהחוקרים מדובר במערכת הגנה ממלכתית שנועדה להגן על גבולה הדרומי של הממלכה מפני נוודי המדבר. תארוכן של המצודות הוא ללא ספק מהמאה העשירית לפנה"ס, שכן אלו אתרים חד תקופתיים ששישק מלך מצרים, שפלש לנגב בשנה 924 לפנה"ס, מתאר את קיומם. מכיוון שכלי החרס שנמצאו בהם זהים לכלי החרס שהתגלו בשערים במגידו ובחצור, יש לתארך את 'שערי שלמה' גם הם לימי הממלכה המאוחדת ולא לימי אחאב, ומשיקולים אחרים גם את השער בגזר[4]. נציין כי פינקלשטיין ניסה להקדים את תיארוך בניית המצודות וליחס אותם לנוודי הנגב, אך דבריו נדחו על ידי מרבית החוקרים היות ואינם סבירים משיקולים שונים (אורך קיום האתרים ועוד שיקולים מתודולוגים). 

3. ראש זית, פלשת ומלכי הצפון

תגלית משמעותית נוספת מתקופה זו נתגלתה אף בחורבת ראש זית אשר בגליל. באתר הנ"ל נתגלו ממצאים בני הזמן הקשורים לפיניקיה. האתר יוחס לכבול המקראית, ותואם לעולה מהסיפור המקראי אודות ערי הגליל שהוענקו על ידי שלמה לפיניקים. זאת ועוד, בגבל שבלבנון נתגלה לפני כ-100 שנה סרקופג עליו נמצאה כתובת חקוקה בכתב פיניקי המציינת את שמו של מלך פיניקי בשם אחירם. הכתובת מתוארכת לשנת 1000 לפנה"ס לערך, קרוב מאוד לימי שלמה. סרקופג זה מזכיר מאוד את הסיפור המקראי אודות חירם מלך צור. לאחרונה פורסמו אף שני מאמרים שציינו כי שני מלכים נוספים המוזכרים בספר שמואל - תעי מלך חמת, הדדעזר מלך צובה נמצאו בכתובות בנות הזמן כמלכים של איזורים אלו ממש, באופן תואם להפליא את המסורת המקראית.

רמז נוסף לקיום הממלכה המאוחדת עולה ממחקר ערי פלשת. מסתבר במהלך המאה ה-10 הצטמצם הישוב הפלישתי במזרח ונסוג מערבה. בתקופה זו העיר עקרון הצטמצמה מ-200 ל-40 דונם בעוד שהעיר אשדוד גדלה מ-80 לכ-400 דונם. כמה חוקרים, ובראשם עמיחי מזר, העריכו שהדבר מרמז על לחץ של ממלכה שהתפשטה מערבה ודחקה את הישוב הפלשתי.

תגליות מן השנים האחרונות

נוסף לכך, על אף שהבסיס הכרונולוגי של פינקלשטיין נדחה על ידי רבים (ולאחרונה אף פינקלשטיין עצמו עשה שינוי בעמדתו והקדים גם הוא את תקופת הברזל 2 בכמה עשרות שנים), במהלך השנים האחרונות החלו להצטבר עוד ועוד עדויות לקיומה של בנייה ממלכתית ברחבי יהודה במאה העשירית לפנה"ס. זאת במנותק מן הדיון על הבסיס הכרונולוגי השנוי במחלוקת.

1. אתרים חדשים ביהודה

אין ספק שהאתר הבולט המתוארך למאה העשירית לפנה"ס הוא חורבת קיאפה. אתר זה, החולש על עמק האלה שבשפלה, הוא אתר מבוצר הבנוי אבני ענק. הוא נראה כאתר שרק רשות ממלכתית הייתה מסוגלת לבנות. באתר נמצאו חדרי פולחן ללא צלמיות וכן לא נמצאו עצמות חזיר. תוצאות בדיקות פחמן 14 מלמדות שהאתר היה קיים בראשית המאה העשירית לפנה"ס במשך כ-25 שנה (ימי דוד או אפילו ימי שאול) וננטש בצורה חפוזה. האתר עצמו בנוי כעיר יהודאית (זאת רואים מתופעות כגון הצמדת הבתים לחומה). הממצא מקיאפה הביא את חופר האתר, פרופ' יוסף גרפינקל מהאוניברסיטה העברית להסיק, כי אתר שכזה מהווה ראיה חד משמעית לקיומה של ממלכה ברחבי יהודה בראשית המאה העשירית לפנה"ס שמרכזה בירושלים. אתר זה מצטרף לתל בית מירסים בו נתגלתה מקדם עיר מתוכננת מקופה זו. 

בהמשך לכך, גם חופרי תל בית שמש מצאו באתר שכבה מהמאה העשירית לפנה"ס, וגם לדעתם זו עדות לקיומה של ממלכה ברחבי יהודה בתקופה זו (לסקירה פופולרית עיינו פה). החוקרים אף איתרו באתר זה אורוות סוסים עצומות מן המאה ה-9 לפנה"ס. אורוות אלו מתוספות למבנים אשר נמצאו במגידו (אם כי נראה כי תיארוכם בעייתי), חצור ותל שבע. המאחרים, בעקבות אי קבלתם את סיפור שלמה, ניסו לטעון כי שלושת האתרים המקוריים היו בעצם מחסנים, אך הממצא בבית שמש וחיזוק הראיות לקיומה של ממלכה בכוחם להחזיר לאתרים אלו את הייחוס המקורי.

2. מכרות הנחושת

בשנים האחרונות נעשות חפירות בתמנע הסמוכה לאילת. שם מתברר שבמאה העשירית לפנה"ס הייתה פעילות כריית נחושת ענפה ביותר. כמו כן התגלו במקום עצמות גמלים. מכך מסיק החופר ד"ר ארז בן יוסף, מאוניברסיטת תל אביב, שהייתה במרחב ממלכה שתפעלה את המכרות והגמלים שמשו להובלת הנחושת מהמכרות אל השווקים. לא מן הנמנע שאכן מרכז הממלכה הקרובה ביותר במרחב הייתה ירושלים (לסקירה פפולרית ראו פה). בהמשך, חפירות שנעשו במכרות נחושת בחר' א-נאחס בואדי פינאן שבמזרח הערבה (בשטח מדינת ירדן), העלו תוצאות דומות לתוצאות החפירה בתמנע. הדבר תואם בצורה מפליאה למסחר הנחושת בימי שלמה המתוארים בכמה מקומות במקרא.

מעניין כי אחד מחוקרי האתר פינאן הבחין כי יש יחס הפוך בין גודלו ומשמעותו, לבין הממצא הארכיאולוגי הכללי מאיזור זה. מחד גיסא, נמצאו בערבה מכרות ענקיים, ומאידך גיסא לא נמצאו באיזור עדויות לממלכה חזקה. נראה כי הממלכה שישבה באיזור היתה ממלכה נוודית בעיקרה. החוקר, ארז בן יוסף, עמד על כך שאתרים כמו מכרות הנחושת יכולים ללמד על קיומה של ממלכה משמעותית, על אף שלא תמיד ניתן לאתר באופן ברור את שרידיה הארכיאולוגים (שהרי כמעט ולא ניתן למצוא עקבות ארכיאולוגים של נוודים). גילויה המקרי של מעצמת נוודים בערבה משנה את כל מה שחשבנו שאפשר ללמוד מהממצאים של ראשית ימי ישראל. מחקר זה, כמו מחקרים אחרים, מערער על עצם תפקידה של הארכיאולוגיה ככלי בלעדי לשחזור העבר (ראו סקירה פופולרית על כך פה). זאת ועוד, מחקרים אלו חשובים גם מפאת כך שהם מפריכים בצורה חד משמעית את היכולת להסיק מתוך הממצא העירוני בלבד את גודלה האמיתי של האוכלוסיה ביהודה בראשיתה, זאת אף מבלי לציין את הבסיס המפוקפק עליו מבוססות תיאוריות לשיעור גודל אוכלוסיה. זאת ועוד, אחד הטיעונים של פינקלשטיין לחוסר האמינות ההיסטורית של הכתוב בספר שמואל על ימי דוד ושלמה הוא שאלו מתארים מלחמות באדום בעוד במחקר הארכאולוגי האתרים האדומיים שהתגלו בחלק ההררי של אדום תוארכו החל מהמאה השמינית. גילוי המכרות ותארוכם למאה העשירית שומט את הקרקע גם מתחת הטיעון הזה.

3. ירושלים

ומכאן לממצא בירושלים. אחד מאבני היסוד בשיטה שאיננה מקבלת את קיומה של ממלכה ביהודה או בכלל, היא מיעוט הממצא בירושלים מהמאה ה-10 לפנה"ס, טרם התפתחה העיר לגבעה המערבית. הטענה המרכזית של מתנגדי הממלכה היא כי הממצא בירושלים מלמד כי במאה ה-10 היה זה כפר חסר חשיבות ולא בירה של ממלכה. אבל כל הטיעון הזה מתעלם מכך שירושלים ערב כיבושה היתה עיר מרכזית בארץ ישראל (אחת משתי הערים המרכזיות בהר המרכזי - כך עולה מתעודות אל עמרנא). כאשר דוד כובש אותה, הוא משתלט כל עיר בעלת מבנים ציבוריים וחומות המתאימה להיות עיר מלוכה. אבל יותר מכך, בשנים האחרונות מתרחש מהפך של ממש בתחום זה. מעבר לממצא החומרי הכללי מן התקופה, שמתרבה ככל שהמחקר מתקדם, בשנים האחרונות אף נתגלו בעיר שלושה אתרים מונומנטליים שעמדו בירושלים. הראשון והידוע מכולם הוא המבנה המונומנטלי שחפרה אילת מזר בעיר דוד, ושייכה בתחילה לארמונו של דוד המלך. אם כי זיהויה של אילת אפשרי, נדמה יותר כהצעתה המאוחרת שהארמון אותו גילתה הוא מצודת ציון היבוסית, שרק הורחבה בהמשך על ידי דוד (כפי שעולה במפורש מן החפירות). נוסף על כך גילתה מזר ביצורים מונומנטלים (חומות), מגדל ואף אולי שער בחפירות העופל. מזר שייכה ממצאים אלו למאה ה-10 לפנה"ס מכמה שיקולים ארכיאולוגיים. יש אומנם כאלה שחלקו על תיארוך מדוייק זה, אך ברור מן כלל הנתונים כי מבנים אלו עמדו בסביבות ראשית המאה ה-10 לפנה"ס. אל שתי תגליות אלו מצטרף הביצור אותו גילה יגאל שילה בגיחון. על אף שהממצא תוארך על ידי מרבית החוקרים לתקופת הברונזה התיכונה (ראייתו של אוסשקין לאיחור הביצור איננה תקפה מכמה טעמים), לאחרונה נדמה כי נמצאו כמה סימנים המראים כי הוא בוודאי היה בשימוש גם בתקופת הברזל 2 (היות שנמצאו צמוד לביצור זה הרחבות המתיחסות אליו מתקופה זו). מהפכות אלו - קיומה של שכבת ישוב ושלושה אתרים מונומנטליים - שומטות בצורה ברורה את הקרקע מטענת הסוברים שירושלים היתה בתקופה זו כפר חסר חשיבות. יותר מכך, נדמה כי העיר לא היתה כזו אף לפני כיבושה. 

מעבר לכך, כל הבקיא במחקר הארכיאולוגי יודע כי מחקר ירושלים מורכב עד מאד. חלק גדול מן העיר בתקופות הקדומות ישב ללא ספק על הר הבית, שאיננו ניתן למחקר בשלב זה. עובדה זו, בשילוב האופי המחקרי הכללי בירושלים וחציבות החשמונאים (ראה בהמשך בהערה [9]), מקשים בצורה דרמטית על הערכה אמינה של גודלה של העיר בתקופה זו. נדמה בכל זאת כי לא מן הנמנע שהעיר במאה ה-10 השתרעה על כלל עיר דוד, וכללה כמה מבנים מונומנטליים שמלמדים על כוחה הפוליטי הדרמטי. נראה כי שיקולים אלו, בשילוב הממצא מהשנים האחרונות, מפריכים לחלוטין את טענת שוללי הממלכה על אי קיומו של מרכז שלטון בירושלים של המאה ה-10 לפנה"ס.[5]

3. אתרים נוספים

בהמשך לכך, לפני כמה שנים נתגלה בחפירות הצלה במוצא מקדש בן המאה ה-9 לפנה"ס, הבנוי כמבנה המקדש של שלמה (שיסודו ככל הנראה קדום אף יותר). יש להציע כי ראשיתו של המקדש אולי באחת מהבמות אותן בנה שלמה ועליהן מספר ספר מלכים, או לחלופין אתר פולחני מאוחר יותר של אוכלוסיות ישראליות בממלכת יהודה. על אף שיתכנו זיהויים נוספים לאתר זה (כגון יחוס האתר למקום פולחן בו עבדו לאלוהי ישראל בשיתוף לאלוהויות אחרות), המקדש בהחלט מלמד על קדמות צורה זו ואולי אף על שליטה יהודאית. נציין כי מקדש מוצא מצטרף לראיות נוספות מרחבי המזרח הקדום המצביעות על קדמות עיצובו של מקדש שלמה אשר בירושלים. בכלל, בלתי מסתבר שמקדש מפואר זה יבנה על ידי מלך חזק מיהודה בתקופה מאוחרת, תוך שימוש בארכיטקטורה קדומה המתאימה למלך קדום יותר (נציין כי כי טרם ברור מה היה גורלו של האתר. אמנם נמצא בו בור גניזה שאולי יש לייחסו למהפכות הפולחניות של מלכי יהודה, אך תיארוכו איננו ברור. גם מהותו הפולחנית של האתר טרם נתבררה).

נציין כי לאחרונה בניה בת הזמן נתגלתה אף בלכיש של תקופת רחבעם (אם כי הזיהוי הפונקציונאלי איננו וודאי - אך בהחלט סביר), רחוב, חירבת א-ראעי (אותה החופר יחס לצקלג)[6], ותל עיטון (אותה יחסו לעיר עגלון)[7]. אחת העובדות החשובות לגבי ערים אלו הינה שרבות מהן, כגון: לכיש, צקלג, קייפא עגלון ובית שמש, בנויות בצורה שמאפיינת ערים בממלכת יהודה (חומה צמודה לשער, היעדרות עצמות חזיר ועוד).

תגליות משמעותיות אלו, כולן מ-10 השנים האחרונות, הובילו כאמור אף את ישראל פינקלשטיין להקדים את המעבר לתקופת הברזל בכמה עשרות שנים (940 לפנה"ס לערך). פינקשלטיין עצמו ייחס את הבניה, חלק מן ההתפתחות והערים שנתגלו, ללא אחר מאשר שאול המלך, שלדעתו הקים ממלכה בצפון בארץ, מקבילה לממלכה הקטנה של דוד בהרי יהודה. דעות אלו, המתארות את ממלכת יהודה כקטנה וחסרת משמעות, מופרכות בעליל. כמות הערים שמתגלות בהרי יהודה בשנים האחרונות הינה מפליאה (צקלג, קייפא, עגלון, לכיש, ירושלים, בית שמש ומוצא). ערים אלו, בשילוב הידוע לנו ממסע שישק, הממצאים במכרות הנחושת, מצודות הנגב, שלושת שערי שלמה, והקדמת תהליך העיור למאה ה-10, הנן ראיות מספיקות לסיים כל ויכוח של ממש בנושא[8]. גם הביצורים שמנסים גורמים מספר לייחס לשאול התבררו כאתרים שנדרשת יצירתיות רבה בשביל לייחס אותם לתקופת הזמן הרלוונטית או לראות בחלקם בכלל ביצור כלשהו (בהקשר זה ישנו חוסר עקביות חמור בקרב כמה חוקרים. אלו אשר דורשים רמת סמך גבוהה מאוד לתיארוך מבנה לימי דוד - אך לעומת זאת, מרשים לעצמם ליחס מבנים לשאול למרות שרמת הסמך של תיארוכים אלו נמוכה בהרבה וזו שהם דרשו על מנת לייחס בניה ביהודה לימי דוד. עיין בהרחבה בהערה [11]). 

זאת ועוד, מהמחקר האחרון בפינאן עליו עמדנו, עולה באופן חד משמעי כי אין כל סתירה בין קיומה של ממלכה משמעותית לבין האפשרות כי רבים מתושביה ישבו באוהלים ולא בערים. דברים אלו מתחברים למה שכבר הוכיחו אבי פאוסט ויצחק מייטליס, כי העובדה שיהודה (ובייחוד ירושלים) היתה, בשונה מאיזור מממלכת ישראל מיושבת ברציפות מקשה מאוד על מציאת עקבות ברורים בני המאה ה-10 לפנה"ס באתרים אלו[9] וממילא כל טיעון המבסס הוכחה על ההעדר הינו חסר בסיס.

האמנם לא היתה כתיבה בישראל לפני המאה ה-8?

אחד הטיעונים המתמיהים של אסכולת שוללי הממלכה הוא שלא ייתכן כי הסיפורים על מלכותם של דוד ושלמה נכתבו בידי סופרי חצר בירושלים במאה העשירית לפנה׳׳ס (כפי שטוענים מרבית חוקרי המקרא), מאחר שיש בידינו ראיות לשכיחותה של ידיעת קרוא וכתוב בממלכת יהודה רק מסוף המאה השמינית לפנה׳׳ס. יותר מכך, לדבריהם לא יתכן שהיתה ממלכה, כי ללא כתב לא ניתן לקיים ממשל משמעותי.

טיעונו האחרון של פינקלשטיין חסר בסיס מן הבחינה האמפירית. האימפריה המונגולית, שהיתה ככל הנראה האימפריה הגדולה בהיסטוריה, הוקמה על ידי עם שלא ידע קרוא וכתוב. אולם הטיעון המענין יותר הוא דווקא הראשון. 

בבואנו לדון באופן נפרד בתפוצתה של האוריינות יש להביא בחשבון שבארץ כנען וישראל כתבו על גבי חומרים מתכלים, כגון: פפירוסים, עורות בעלי חיים, לוחות עץ צבועים, קירות מטויחים, אבנים ולוחות שסדו אותם בשיד. כל אלה אינם נשמרים לתקופה ארוכה. כמו כן הדיו על גבי חרסים דוהה ונעלמת. דברים אלו מקשים מאוד להסיק באופן וודאי מה היתה רוחבה של האוריינות.

ואולם, קושי זה איננו נדרש על מנת להפריך את טיעונו של פינקלשטיין. פינקשלטיין והנלווים אליו מתעלמים באופן מוחלט מן העובדה שאין צורך בידיעת קרוא וכתוב בהיקף נרחב לשם קיומם של סופרי חצר; די רק בהימצאותם של מתי מעט עם יכולת זו. ידוע לנו, למשל, כי כבר במאה ה-14 לפני הספירה כתב עבדי־חבה, שליטה הכנעני של ירושלים, מכתבים בכתב יתדות למצרים. שישה מן המכתבים הללו נתגלו בארכיב בירתו של פרעה אחנאתן בתל אל־עמארנה. בארץ ישראל נמצאו גם כתובות רבות בכתב עברי־כנעני המתוארכות לתקופה שמן המאה השתים־עשרה ועד המאה השמינית לפנה׳׳ס; הראויה ביותר לציון מביניהן נמצאה על שבר חרס מן המאה האחת עשרה לפנה׳׳ס שנתגלה בעזבת צרטה, ושעליו חקוקות אותיות האלף־בית וכמה שרבוטים אחרים. ברור, אם כן, שמישהו עסק בכתיבה באותה העת. האם אין זה מתקבל על הדעת כי מישהו כזה ימצא את דרכו לחצר השליט, שם יימצא שימוש מועיל לכשרונותיו?[10]

מעבר לכך, הרי במסופוטמיה, ומצרים התפתחה תורת הכתיבה כבר בסוף האלף הרביעי לפני הספירה. באלף השני כבר התפתחו באזור שיטות פשוטות של כתב קונסוננטי אלפביתי. האם רק בארץ מעבר השיירות, ארץ כנען וישראל, הייתה בערות, בעוד שאצל כל שכניהם (ואפילו במואב!) ניתן למצוא יודעי קרוא וכתוב?!

ואולם, נראה כי גם בנושא מידת תפוצתה של האוריינות מתרחש בשנים האחרונות מהפך של ממש. אחד הממצאים החשובים שנתגלו בחירבת קיאפה הוא אוסטרקון ובו טקסט העוסק בשאלת היחס לעבדים, גרים ואלמנות, וכן כתובת חרותה על גבי קנקן הנושאת שם אדם בשם 'אשבעל בן בדע'. גילוי זה שמט גם הוא את הערכתו של פינקלשטיין לפיה במאה העשירית ידיעת קרוא וכתוב הייתה עדיין מוגבלת. בנוסף, על תפוצת הכתב בכנען בתקופת המלוכה ניתן גם ללמוד מאוסטרקון האלף-בית אותו ציינו מעיזבת צרטה, מלוח גזר, ומאבן המכתש מתל זית, שעליה חרטו את האלף-בית. ממצאים אלו, בתוספת תרגול פרח הסופרים מחורבת קיאפה, מלמדים באופן ברור על לימוד הכתיבה והשימוש בה במאות ה-11 וה-10 לפנה"ס. יותר מכך, נראה כי עיזבת צרטה היתה לא יותר מאשר כפר קטן וחסר חשיבות בהרי אפרים; מעצם מציאת הכתיבה אפילו באתר שכזה, ניתן ללמוד כי כתיבה היתה נפוצה ככל הנראה אף בקרב דלת העם, הפוך לחלוטין מדברי פינקלשטיין.

המקרא והממצא הארכיאולוגי

עד כאן מנינו כמה מן הראיות לקיומה של הממלכה המאוחדת. הניסיון שלא לראות בממצאים אלה עדויות לממלכה משמעותית ביהודה, אלא לאנוס אותם כנגד התיאור המקראי אותו הם הולמים היטב, הינו ניסיון נואש אשר הופך למופרך יותר ככל שהמחקר מתקדם, הן מהסיבה המתודולוגית (הבעיות המתודולוגיות שבכרונולוגיה הנמוכה) והן מהממצא האמפירי שהתגלה רק בשנים האחרונות. נראה כי למרות שהממצא תואם היטב את ימי הממלכה המאוחדת, עדיין מנסים כמה חוקרים לתת לו כל פירוש אפשרי (ואפילו לייחסו לשאול!) מלבד זה שתואם לתיעוד ההיסטורי שבידי צאצאי אותה הממלכה[11], ולעדות היסטוריונים קדומים כיוספוס שהיו בעלי נגישות לארכיונים הקדומים של המזרח הקדום והעידו שאף הם מאששים את הסיפור המקראי[12]. למרות הפולמוס, יש לזכור כי עצם העובדה שניתן לפרש את הממצאים אחרת (בצורה מפוקפקת ביותר כפי שראינו) איננו מוכיח כלום. כל עוד הממצא תואם את הסיפור המקראי, אין שום צורך לדחוק ולפרש אותו בצורה אחרת, פירוש שכאמור איננו עומד בפני הביקורת.

ואוולם, יש לזכור שעלינו גם לקרוא בצורה נכונה את התיאור המקראי. העובדה שדוד הטיל את מרותו באיזורי סוריה איננה מחייבת כלל את הקמתן של ערי ממשל בשטחים אלו. כיבושיו של דוד, כפי שאלו עולים מן המקרא, יכולים להיות פעילות צבאית אשר ייצבה אותו כשליט החזק באיזורים אלו ותו לא. הציפיה למצוא ערים ישראליות בסוריה היא שגיאה מתודולוגית בהבנת האופי בו המקרא מתאר את ההשפעה של הממלכה המאוחדת (כלומר, הערכה כי על זה המקרא מדבר הינה חסרת בסיס של ממש). יותר מכך, רשימת הערים אשר נבנו על ידי שלמה על פי המקרא עצמו מלמדת באופן ברור כי הבניה של שלמה נעשה בעצמה רק בדרכים הראשיות ולא בכל רחבי הממלכה. ואם כן דווקא הפוך הדבר שהממצא החומרי עולה אולי לא עונה בקנה אחד עם הממלכה שהיינו מצפים שדוד יקים אך מתאים להפליא לממלכה שהקימו דוד ושלמה כפי שהמקרא מתאר אותה. 

יותר מכך, על אף שלאחרונה התגלו עוד ועוד אתרים ביהודה ושבגלל בעיות כמה מתודולוגיות לא ניתן להסיק בוודאות אודות כמות הבניה באיזור זה, נדמה הדבר כי יש הגיון מלכותי רב בפיתוח איזור הצפון דווקא. הגיון ברור יש בדבר שדווקא שושלת דוד היהודאית תשקיע את עיקר מרצה בביצור גבול הצפון, השפלה והנגב ולא בהרי יהודה עצמם. מעשה זה מובן הוא מאליו היות וסביר ששושלת יהודאית תשקיע דווקא באיזורים בהם שליטים אלו התקבלו פחות כמקובלים על ידי העם (כלומר - איזור הצפון ששמר נאמנות לשאול) או באיזורים המאוימים יותר מהבחינה הבטחונית (השפלה - מול פלשת, גבול הצפון והנגב - מול העמלקים ומצרים)[13].   

גם הסביבה הפוליטית והזמן בה הוקמה ממלכה זו מסתדרת היטב עם הסיפור המקראי. ממקרים מקבילים במהלך ההיסטוריה אנו יודעים כי מיני אימפריות מקבילות בהחלט קמו באופן בזק בתקופות שונות על ידי שליטים כריזמטיים אשר יצרו ממלכות שבטיות ואף קשרים בינלאומים עם שליטים זרים. משום כך, נראה כי אין סיבה, ושלא כפי שהציעו כמה חוקרים, שלא להניח שהדבר יכול היה לקרות בארץ ישראל. בנוסף, בטרם נגבש כל דעה עלינו עלינו גם לזכור כי במאה ה-10 לפנה"ס לא היה אף גורם דומיננטי או אימפריה משמעותית באיזור ארץ ישראל שיכול לעצור תהליכים שכאלו, וואקום זה הוא קרקע פורה להקמת ישות מדינית של שבטי ישראל[14]. ואולם, על אף קיומה של ממלכה, אין גם סיבה של ממש שלא לסבור כי הבניה בממלכה לא היתה אחידה לגמרי, ונמצאו סגנונות בניה וקרמיקה שונים בצפון הארץ ובדרומה (יש לציין כי קרימיקה מסגנון צפוני אותרה באתרי הנגב).

סיכום

במהלך המחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס הייתה בארץ ממלכה שפיתחה את הארץ. ניכר שהיה שלטון ריכוזי שבנה ערים מבוצרות, מצודות, בתי חוה באזורים שונים ברחבי הארץ ואף כיבושים ומבצרים בנגב. ידיעת קרוא וכתוב התפשטה בכל רחבי הארץ והדבר מלמד שממלכה זו השקיעה גם בחינוך אזרחיה. מתי החל תהליך זה ומי החל אותו? הדעה המקובלת קושרת את ראשית התהליך למאה העשירית, ימי דוד ושלמה. הדעה האחרת, שאינה רואה בתנ"ך מקור היסטורי, רואה בהתפתחות היישובית בארץ תוצאה של קיומה של ממלכה צפונית, עליה התנ"ך לא מדווח, ולדעתם לא הייתה קיימת כלל ממלכה מאוחדת.

דעות אלו נתגלו עם השנים כמפוקפקות ביותר, והדבר גרם אף לתומכיהן למתן בצורה כזו או אחרת (אם כי לא לגמרי) תיאוריות אלו. בנוסף, בשנים האחרונות נמצאו ממצאים משמעותיים באזורים שוליים בשפלה ובנגב ואף ביהודה, אשר חיזקו את אמינות המקרא. כך או אחרת, שאלת העדר ממצא נוסף מתקופות אלו מיהודה או מירושלים, נשארת פתוחה, ואיננו יכול להוות ראיה כלשהי כנגד הסיפור המקראי.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "קיום הממלכה המאוחדת" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).

* המאמר בצורתו המקורית נכתב על ידי הארכיאולוג ד"ר יצחק מייטליס. המאמר עודכן והורחב בצורה משמעותית על ידי צוות האתר. השתדלנו לפרט מעט אודות פרטי הדיון המתודולוגי בסוגיה הכרונולוגית של התקופה בהערות השוליים. הבנת ההערות דורשת מעט רקע במושגי היסוד של המחקר הארכיאולוגי. נציין כי התלבטנו עד מאוד כמה לרדת לפרטים בסוגיה הארכיאולוגית המורכבת. אנו מדגישים כי הסוגיה הארכיאולוגית הינה מורכבת ובנויה על כמה וכמה טיעונים ומתפתחת כל הזמן. בדברינו השתדלנו לפשט כמה שניתן את הסוגיה ולגעת בהתפתחות המחקר כמה שניתן. יש לזכור כי בפועל הדברים מורכבים יותר. בגוף המאמר הפננו באופן מכוון בעיקר לסקירות פופולריות. בסוף המאמר מצויינת רשימת המקורות המדעיים המרכזיים בהם נעזרנו.

תאריך עדכון אחרון: 01.02.2020.

[1] אוסטרקון היא מילה יוונית שמשמעותה שבר חרס עליו נמצא כתב.

[2] פירוט הרקע הארכיאולוגי: חלק מרכזי מן המחלוקת הכרונולוגית מבוסס על תיארוכה של הקרמיקה הפלישתית ותיארוך המכלול ביזרעאל (על פיו תוארכו מחדש גם שערי שלמה). לפי העולה מסוגיות אלו דחה פינקלשטיין את ראשית תקופת הברזל 2 למאה ה-9 לפנה"ס. להלן ננסה לפרט במעט אודות כמה מראשי הפרקים של המחלוקת. מפאת הרצון לקצר, חלק מהדברים יוצגו בצורה מעט מופשטת. באופן מאוד מופשט, ניתן להגיד כי המחקר הארכיאולוגי הקלאסי לא מאפשר לספק לשכבה ארכיאולוגית (באתר בודד!) תיארוך מוחלט אלא רק תיארוך יחסי (בהיעדר כתובות או עדויות חיצוניות). הדבר נובע מפאת העובדה שלא ניתן לתארך חומר כאבן או חרס בפני עצמו, אלא רק חומרים אורגניים כגון חרצני זיתים. בתקופת הברזל 1 פלשו לארץ ישראל גויי הים (שאחת מהקבוצות מהם הורכבו היא הפלישתים), אלו ישבו בארץ למעלה מ-100 שנה. בסמוך לנסיגתם וצמצום כוחם של הפלישתים בארץ (סוף המאה ה-11 לפנה"ס) הופיעה תרבות חדשה - תרבות הברזל 2 (ראשית המאה ה-10 לפנה"ס). 

לפני כ-25 שנה להערך העלה הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין השערה (המכונה "הכרונולוגיה הנמוכה") לפיה תיארוך התבססותם של הפלישתים שהיה מקובל עד כה במחקר האכיאולוגי הינו שגוי. פינקלשטיין טען כי התרבות הפלישתית המשיכה להתקיים באתרים רבים אל תוך המאה העשירית לפנה"ס. את ההשערה בנה פינקשלטיין על כמה אבני יסוד. הראשונה היא שפינקלשטיין איחר את זמן יציאתם של המצרים מהארץ בכמה שנים עד לימי רעמסס השישי, זאת בעקבות שבר מצבה של רעמסס השישי שנמצא במגידו. האבן השניה של התזה בנויה על הקרמיקה הפלישתית. באופן פשוט, המחקר הארכיאולוגי מזהה שני סוגים של קרמיקה פלישתית: אחת שהושפעה מזו של הים האיגאי (קרמיקת "מונוכרום"), ואחת מאוחרת יותר, כשהפלישתים כבר הושפעו מתרבויות הקרמיות הכנעניות והמצריות (קרמיקה "דו גונית"). פינקלשטיין טען כי העדר כדי "המונוכרום" במעוזים מצריים מובהקים דוגמת לכיש בשנים 1175–1150 לפנה"ס, מעיד על כך שהפלישתים לא היו באיזור בתקופה זו. מאידך, אין ספק כי פלישה פלישתית אכן התרחשה עוד בימיו של רעמסס השלישי. שילוב עובדות אלו, הביא את פינקלשטיין למסקנה שגויי הים פלשו ככל הנראה לאזור פעמיים. בפלישה הראשונה, אשר היתה בימי רעמסס השלישי, לא הצליחו הפלישתים להתבסס בצורה משמעותית ולפתח תרבות עירונית, לאחר מכן, בפלישתם השניה, התיישבו הפלשתים בארץ במקביל לעזיבה המצרית בימי רעמסס השישי. פינקשלטיין חיזק הערכה זו מהעובדה שבמקומות כגון לכיש (שכבה VI), אכן מופיעה הקרמיקה הפלשתית בפער ניכר לאחר תום השלטון המצרי. לכאורה, אין כאן מסקנת הדברים אלא "איחור" בזמן הופעת הפלשתים בארץ. אלא שמסקנה זו גוררת ככדור שלג איחור של התקופה שלאחר מכן - הברזל 2, וזאת, לאור כמות השכבות של תרבות פלשתית כפי שמוצאים בתל קסילה או תל מקנה. פינקלשטיין טען כי היות וקשה לצמצם את זמנם של פלשתים בארץ לכדי מאה שנה (למאה האחת עשרה לפנה"ס) יש הכרח למשוך את זמנם אל תוך המאה העשירית, וממילא גם את הופעתה של שכבת הברזל 2. אבן יסוד נוספת בתיארוכו של פינקשלטיין מגיעה מהחפירה ביזרעאל, עירו של אחאב. כידוע, לא פשוט כלל להבדיל בין קרמיקה בת המאה ה-10 לזו בת המאה ה-9. פינקלשטיין טען כי השכבה אשר יוחסה לשלמה במגידו זהה לשכבה המאוחרת ביזרעאל, עובדה זו, בצירוף שיקולים נוספים (איחור כללי של שערי שלמה והתקופה) הביאו את פינקלשטיין למסקנה כי תיארוך יזרעאל מלמד כי גם השכבה המיוחסת לשלמה במגידו היא בת המאה ה-9. 

האסכולה הנגדית, ובראשה ארכאולוגים דוגמת עמיחי מזר, טענה כי השערתו של פינקלשטיין בעייתית משלושה אספקטים. ראשית, אין להשערה זו שום הוכחה וכל הראויות שהובאו לטובה אינן תקפות. שנית, השיטה יוצרת אנומליות בממצא הארכיאולוגי. ושלישית, היא נסתרת מממצאים ארכיאולוגים מאתרים שונים. לגבי עצם ראיותיו של פינקלשטיין - העדר החרסים הפלשתים באתרים כנעניים או מצריים יכול לנבוע מכך שאלו היו בלתי מקובלים ודחויים בידי חברות כנעניות ומצריות כאחד, או שאלו פשוט לא ישבו במקומות כמו לכיש. משום כך, במקרה שכזה אין מן הנמנע כי חרסיהם לא הגיעו לשטחי האוכולוסיה הכנענית שנשלטו בידי מצרים או ערים כנעניות עצמאיות, זאת ללא כל קשר לתאריך הגירתם. אין כל סיבה, לדעת מזר, לסבור כי הפלישתים לא החלו בפיתוח הקרמיקה הייחודית שלהם עוד בימי השליטה המצרית ולכן הראיה אותה הביא פינקלשטיין כלל איננה תקפה (נציין כי הקשרים של חלק מאתרים אלו עם אזור החוף גם הם אינם יכולים להוות ראיה לחוסר הניתוק שבין האוכלוסיות. זאת ועוד, יש לזכור כי הממצא הארכיאולוגי הוא חלקי ביותר וסביר שקשרים ספורדים, אם היו כאלה לא יבואו לידי ביטוי ברור בממצא). בהמשך לכך, קנת קיצ'ין, מי שנחשב אחד מגדולי חוקרי מצרים העתיקה בדור האחרון, הצטרף גם הוא למזר וחלק בתקיפות על גישתו של פינקלשטיין לעניין הנסיגה המצרית, וטען כי הזזתה סותרת לחלוטין את ידיעותינו על הממלכה המצרית וזו איננה מבוססת כלל. זאת ועוד, טען קיצ'ין, אין ולו כתובת אחת המאשרת את טענתו של פינקלשטיין על פלישה פלישתית נוספת בימי רעמסס השישי, והתיאוריה הזו חסרת כל בסיס עובדתי. 

מזר וחוקרים נוספים עמדו על כך כי גם השערתו של פינקשלטיין אודות תיארוך השער במגידו אינה מוכרחה כלל, היות ואין דרך ברורה להפריד בין שכבות המאה ה-9 לפנה"ס ל-10. וידליאם דוור, חלק גם הוא מכמה שיקולים על יחוס השער במגידו למאה ה-9 לפנה"ס. זאת ועוד, הסתבר כי שכבה בבית שאן (2s), המקבילה לשכבה קדומה במגידו (6a) תוארכה בסבירות גבוהה למאה ה-11 לפנה"ס. תיארוך השכבה לתקופה זו סותר גם הוא את תארוך השכבה של פינקלשטיין לשכבות מגידו. בנוסף, מזר וחוקרים נוספים טענו כי שיטתו של פינקשלטיין מביאה לאנומליות בממצא הארכיאולוגי. אם נחשב את כמות השכבות החיות שנמצאו מתקופת הברזל 2 ונכפיל אותם באורך חיים ממוצע של שכבה השערתו של פינקלשטיין תוביל לאנומליה חמורה (ראו גם בהמשך לגבי דבריו של בן תור לגבי חצור). 

בנוסף, השערתו של פינקשלטיין גם קשה מהעולה מהממצא האמפירי - הנתונים הסטרטיגרפיים שעלו מחפירות שונות (כולל מיזרעאל עצמה) מעידים כי המכלול הנ"ל התקיים גם במהלך המאה ה-10 לפנה"ס. בהמשך הוכיחה גם חפירתו של מזר בתל רחוב בצורה חד משמעית כי מכלולי הברזל 2 הופיעו באופן ברור כבר במאה ה-10 (וכך נראה כאמור גם מתיארוך המכלול בבית שאן והשוואתו למגידו ומשיקולים נוספים העולים מאתר זה). זאת ועוד, התברר כי העדות הסטראטיגרפית מאשדוד מצביעה על כך שהשכבות הפלישתיות הראשונות מופיעות ישירות מעל תרבות הברונזה המאוחרת. אם כן, התיאוריה של פינקלשטיין לא רק שאיננה מוכחת אלא גם מביאה לאנונליות ונסתרת מממצאים ממקומות אחרים בארץ (לפירוט ביקורתו של של מזר עיינו פה). בהמשך, הביאו שתי האסכולות עוד ועוד ממצאי פחמן 14 סותרים, המחזקים את כל אחד את שיטתו (על כך ראו הערה 8). חוקרים אחרים, כגון אריה בורנשטיין, העלו אף שיקולים נוספים המפריכים או מקשים על גישתו של פינקשלטיין. שיקול אחד הוא הסבירות לייחוס המעבר לתקופת הברזל 2 למאה ה-9 לפנה"ס:

הניסיון של ה"חדשנים" להעביר אל המאה התשיעית ביצורים ביהודה (כמו לכיש, תל בית מירסים) שנחשבו בני המאה העשירית נתקל בבעיה קשה בעיקר לגבי ממלכת יהודה. הידיעות ההיסטוריות שמן התנ"ך, ובמידה מסוימת גם מכתובת מישע, מלמדות שממלכת יהודה במאה התשיעית, הייתה ממלכה קטנה, ללא אמצעים לבניה וביצורים (זאת לעומת בית אחאב הישראלי שמתואר כממלכה חזקה ועשירה). בימי אחאב יש ידיעות מסוימות על מערכת בנייה, אך אין ידיעות על מלך שבנה ערים או שיפצן בשלהי המאה התשיעית לפנה"ס. ולהפך, החל מסוף המאה התשיעית יש לצפות לפחות ופחות אמצעי בנייה של ממלכת ישראל, וזאת לאור השעבוד האשורי ואיבוד הנכסים שהיו לממלכה בעבר הירדן המזרחי יחד עם שעבוד מסוים לארמים בצפון, כפי שמתואר בכתובת מישע ובכתובת מדן.

שיקול נוסף אותו העלה בורנשטיין הוא הדמיון הכללי שעולה בין החפירות למבנה הקו ההיסטורי אותו מתאר המקרא. מהחפירות עולה כי כמה ערים עוברות בתקופה זו תהליך בניה, חורבן ותהליך בניה נוסף. המקרא מספר על שני תהליכי חורבן שעוברים המרכזים בתקופה זו, חורבן אחד שנעשה על ידי כיבושיו של דוד, לאחר בא תהליך בניה ואחריו חורבן על ידי שישק. מעבר לכך שהקו הכללי תואם באופן מפליא לסיפור המקראי, הרי שאם לא מקבלים מבנה מקראי זה ומייחסים שכבות אלו למאה ה-9, אנו נתקלים בקשיים לא מבוטלים. 

דחיקת בניית הביצורים למאה התשיעית לפנה"ס, מחייבת מציאת גורם שהרס אותם תקופה קצרה לאחר בנייתם, וזאת על פי מסקנת החפירות. כיון שרוב הביצורים הם בתחומי ממלכת ישראל, הוצע לייחס את ההרס לארמים. אפשרות זו, אין לה מקור כתוב, לא בתנ"ך ולא במקורות אחרים. הניסיון לראות את חזאל ככובש והורס של מערכת ביצורים אדירה, אין לו בסיס - ואפילו לא בכתובת מדן (הערת העורך: הכוונה להרס ארמי בתקופה ספציפית זו). ההפך הוא הנכון. התנ"ך מתאר מערכת של יחסים סבירים מאוד עם האוכלוסייה הארמית. ופעולות אלימות של הארמים כלפי הישראלים מתוארות כאיומים, או תיאור מינורי מאוד של כיבוש ("ויך" "ויכה" הם פעלים שמשמעותם המקראית מכה בשדה ולא שריפת ערים - השווה: מל"א טו,יא, כ,כט). אם אכן היו הארמים גורמים לפעולות הרס והשמדה חמורים בממלכת ישראל ויהודה, היינו מצפים שהיחס אל הארמים בתנ"ך יהא ביקורתי יותר. נביאי ישראל מתוארים במקרא כתומכים במערכת יחסים טובה עם הארמים. כך אנו מוצאים את אליהו המכתיר למלך את חזאל, ואת אלישע המרפא את נעמן שר צבא ארם ומונע ממלך ישראל להכות את צבא ארם (מל"ב ה-ו). אפילו לעמוס שניבא תקופה קצרה לאחר כיבושי ארם בישראל אין כל תלונה על פשעי ארם ברחבי ישראל אלא על פשעים בגלעד (עמוס א,ג-ה). ניסיון לשייך לארמים הרס של ערי ישראל, אינו מתאים ליחסו המפתיע של אחאב לאחר ניצחונו על מלך ארם. אחאב מתייחס אל הארמים כאחים (מל"א כ,לב-לד), דבר המשתלב עם הידיעות על קואליציה ארמית-ישראלית נגד אשור. 

להרחבה נוספת עיינו במאמרו של אריה בורנשטיין פה

פינקלשיין הגיב כמובן לביקורות אלו, מזר הגיב לתגובה זו, וחוזר חלילה. ועדיין, אם כי המחלוקת עדין קיימת בצורה כזו או אחרת, חידושים אלו, ובייחוד התיארוך הפחמני היו אלו שגרמו עם השנים לפינקלשטיין עצמו לשינוי בעמדתו והקדמת התקופה בכמה עשרות שנים לאמצע המאה ה-10 לפנה"ס  (אך עדיין, הזזתו של פינקלשטיין איננה זהה לזו של מזר, שאיחר לאחרונה בעצמו במעט את התקופה). נציין גם כי ויליאם דיוור, מגדולי הארכיאולוגים של ארץ ישראל בדור האחרון, אף ציין בחריפות כי גישתם של פינקלשטיין וסילברמן: "לא זכתה לתמיכה בכתב מצד אף ארכיאולוג מוביל אחר" (רענן אייכלר, שודדי הממלכה האבודה, תכלת, חורף 2007).

[3] מתוך: עמיחי מזר, דברים על הזיקה בין הארכיאולוגיה של ארץ ישראל לחקר ההיסטוריה של תקופת המקרא. בתוך: הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, האוניברסיטה העברית בירושלים. המרכז לחקר תולדות ישראל על שם בנציון דינור; יד יצחק בן-צבי. המרכז ללימודי ארץ-ישראל. 2001.

[4] פירוט הרקע הארכיאולוגי: כפי שציינו, פינקלשטיין הזיז את תיארוך "שערי שלמה" מפאת החפירה ביזרעאל עליה עמדנו, מפאת מקבילות בנות הזמן, וכמובן מפאת אי קבלתו הכללית את אמינות המקרא וייחוסו את הבניה לאחאב (בהמשך הצטרפו שיקולי פחמן 14 ממגידו, ראה הערה 8). ואולם, אף אם נתעלם מהבעיה המתודולוגית שיש מהסקת המסקנה הנ"ל מיזרעאל (עיין הערה 2), תיארוך השער בחצור לימי שלמה עולה בצורה ברורה וחד משמעית מן החפירה. ראשית, מפאת העוגן הכרונולוגי אותו ציינו ממבצרי הנגב. אך לא זו בלבד, התיארוך של שער חצור, בשונה מדברי פינקלשטיין, כלל לא מבוסס על המקרא בלבד. ידין, הראה עוד בחפירתו המקורית כי החומה הניגשת לשער היא חומת הסוגרים מהמאה ה-10 לפנה"ס לכל הדעות, ולכן, ברור מן הבחינה המחקרית כי השער הצמוד לה חייב להיות גם הוא בן המאה ה-10. לאחרונה אף נמצא חותם חיתי מן המאה ה-10 בשכבת השער וזה מצביע גם הוא באופן חד משמעי על תיארוך האתר. זאת ועוד, חופר חצור, אמנון בן תור חלק בחריפות על תיארוכו של פינקלשטיין אף מן הפן המתודולוגי (אמנון בן תור, מתוך: הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא):

מכאן — לחפירות המחודשות בחצור. אחת המשימות שהציבה בפניה המשלחת העוסקת בחפירות המחודשות באתר מאז 1990, היא בדיקת מסקנותיה של משלחת יריץ שחפרה באתר בשנות החמישים והשישים. חזרנו ובדקנו את הייחוס הסטרטיגרפי ואת הקרמיקה הקשורה במערכת הביצורים בחצור שאותה תיארך ידין למאה העשירית, ולא מצאנו כל סיבה לחלוק על דעתו בעניין זה. שני שיקולים עיקריים עמדו מאחורי קביעתנו זו: הראשון, המכלול הקרמי שחשפנו התאים לתאריך המקובל. השני, מסיבה בלתי ברורה לנו, אין אתר בישראל אשר בו אובחן רצף סטרטיגרפי כה ארוך כמו זה שנחשף בחצור. לאחר השכבה הדלה המיוחסת לתקופת השופטים, אובחנו בחצור שש שכבות עשירות בבנייה שאחדות מהן בעלות מספר שלבי משנה, ושהמאוחרת שבהן מתוארכת לחורבן שגרם תגלת פלאסר השלישי ב־732 לפנה״ס, תאריך שאין חולקים עליו. משך חייה הממוצע של שכבה ארכאולוגית בישראל הוא כ־40 שנה אם כי יש שכבות המתקיימות לאורך זמן רב יותר, כמו בלכיש שם נתקיימה שכבה אחת במשך למעלה מ־100 שנה! אפילו השכבה הבודדת בתל יזרעאל נתקיימה לפי החופרים במשך לפחות כ־40 שנה. אם נייחס לכל אחת משש השכבות שאובחנו בחצור כ־40 שנה, נקבל משך של כ־240 שנה לקיומן של שכבות אלו. בספירה לאחור מאז חורבן חצור ב־732 תתוארך שכבת הבנייה הישראלית הראשונה, זו שידין ייחס לשלמה, למחצית המאה העשירית לפנה״ס. לעומת זאת אם נקבל את הורדת תאריכי שכבות התקופה הישראלית שהציעו פינקלשטיין ואחרים לאמצע המאה התשיעית לפנה״ס, נאלץ ׳להקצות׳ לכל שכבה בחצור רק כ־25-20 שנה, הרבה מתחת לממוצע, דבר שאינו מתקבל על השכל הישר. פינקלשטיין מציע לפתור את הבעיה בטענה שמאחר שחצור שוכנת על הגבול הצפוני של הממלכה אל מול האויב הארמי, היא חרבה לעתים תכופות ולפיכך משך החיים הממוצע של שכבה בחצור נמוך מן הרגיל. קשה לקבל טענה זו היות שבתל דן הנמצאת קרוב עוד יותר לגבול הצפוני של הממלכה אובחנו רק שלוש שכבות בפרק הזמן המקביל לשכבות תקופת הברזל בחצור, ולא שש כפי שאובחנו בחצור. 

יש לציין כי גם בייחוסו של פינקלשטיין לתיארוכה של גזר יש בעיות רבות. עיינו לדוגמא סקירה אודות יחוס השער למאה ה-10 פה. גם חופר גזר, ויליאם דיוור, יחס את שכבת השער באופן ברור למאה ה-10 לפנה"ס. לאחרונה נתגלה על ידי חופרי משלחת גזר גלעין זית בשכבה מאוחרת במבנה הצמוד לשער. היות והגלעין אשר היה משכבה מאוחרת תוארך למאה ה-9 לפנה"ס ברור ששהשער שקדם לו חייב להיות בן המאה ה-10 לפנה"ס. לעניין מגידו עיינו דברינו בהערה 2,8, בגוף המאמר ובספרו של דיוור.

[5] יש לציין כי איילת מזר חלקה בחריפות על הביקורות שהוצגו כנגד התיארוך שלה, והראתה מדוע הממצא אכן תואם לימי המלוכה. בכל זאת, אף כי תוצאות התיארוך אינן אינן וודאיות, אין ספק כי המצודה קיימת היתה בימי דוד או שלמה, אף אם לא ברור תיארוך בנייתה המדוייק. נציין כי מזר אף גילתה תעלת מים קדומה הניגשת למצודת העיר ותואמת להיות הצינור מסיפורי המקרא. זאת ועוד, מזר אף זיהתה לדבריה את "המילא" ובהמשך גם את ביתו של דוד המלך. בנוסף, מזר מצאה חותמות בינלאומיים בחפירתה בעופל, ולאחרונה אף טענה כי מצאה רמיזות בחומת העיר מן העופל המרמזים על קשרים בינלאומיים בין העיר לבין שכניה של ישראל, ברם היות והדברים עוד לא התבהרו כל צורכם ויש להמתין לפרסום מדעי מלא של הממצא בטרם גיבוש דעה ברורה לגבי הדבר.

[6] נציין כי הזיהוי לא וודאי. לסקירה פופולרית אודות צקלג (חורבת א-ראעי) עיינו פה.

[7] עיינו לדוגמא סקירה פופולרית אודות תל-עיתון פה.

[8] פינקשלטיין ניסה לבסס את שיטתו על ידי תיארוך פחמן 14. תוצאותיו סתרו תיארוכי פחמן שעלו מחפירותיהם של חוקרים אחרים. דיוור, בספרו Beyond the Texts: An Archaeological Portrait of Ancient Israel עמד על כך שכל שכמעט "עשרות התיארוכים" שעליהם מדבר לכאורה פינקשלטיין הגיעו כמעט כולם מאתר אחד - מגידו או כמה אתרים בצפון הארץ. לכן כל דברי פינקשלטיין על עשרות התיארוכים שמתאימים לממצא שלו הם פשוט בדיה. זאת ועוד, מזר במאמרו אודות תל רחוב הראה היטב כי האתר בבית רחוב קדום וסביר כי זה אכן שייך למאה ה-10 ומשום כך יש להקדים את כל התקופה (מספיק אתר בודד המתוארך לתקופה קדומה על מנת לתארך את ראשיתה של תקופה). בנוסף, הראה מזר כי הכיול אותו ערך פינקשלטיין לממצאים במגידו הינו בעייתי וכיול אחר ונכון יותר יביא גם ממצאים אלו יותר לכיוון המאה ה-10 (עיינו פה. לעניין תיארוך רחוב עיינו פה). פינקלשטיין, כתגובה, ניסה לכייל את תיארוך האתר ברחוב, מזר הגיב לנסיונות אלו וחוזר חלילה. 

בהמשך, גרפינקל, במאמרו אודות קיאפה, ציין כי ממצאי הפחמן ממגידו הובאו כולם מהשכבה השניה של תקופת הברזל 2 ולא מהשכבה הקדומה ביותר באתר המיוחדת לתקופה זו. כך או כך, האתר במגידו, גם אם יסתבר שהוא מאוחר, עומד בניגוד לעשרה אתרים אחרים שתוארכו לאחרונה כבני הזמן. אם כן, תיארוכו של פינקשלטיין, לא רק שנסתר על על ידי מזר משיקולי כיול אלא גם סותר את התיארוכים שהגיעו מאתרים אחרים. לכן, גם אם יסתבר בוודאות (מה שלא סביר) שתיארוכי פינקשלטיין ממגידו אכן נכונים, אין הדבר מוכיח את שיטתו כלל היות וניתן לאחר את האתר הספציפי בלבד, בעוד שהאתרים האחרים מוכיחים את קדמותה של ראשית התקופה למאה העשירית. בנוסף, אין גם סיבה של ממש שלא לייחס את התוצאה במגידו לבעיית הבית החדש-ישן עליה עמד פאוסט במאמרו על תל עיטון (בית שהשתמשו בו לאורך מספר תקופות באתר שלא חרב, ולכן יראה מאוחר על אף שהוא שייך לתקופה מוקדמת, ועיינו הערה 9). 

לאחרונה נתגלתה רצפה קדומה יותר השייכת לתקופת הברזל 2 המובילה לשער מגידו, ופורסמו כמה תוצאות פחמן 14 ממגידו שמתאימות דווקא לכרונולוגיה המקובלת ולא לזו של פינקשלטיין. דברים אלו מרמזים כי אולי אכן יש להקדים את האתר. נציין כי אף על פי שמזר עצמו ניסה לאחרונה לאחר לפחות במעט את תקופת הברזל, דיוור הראה כי אין כל סיבה ממשית לעשות זאת וניתן להמשיך לתארך את ראשית התקופה ל-1000 לפנה"ס.

[9] על הסבר אפשרי להעדר ממצאים בירושלים מתקופת דוד ושלמה ראו בספרו של מייטליס לחפור את התנ"ך תשס"ו, עמודים: 214-206 או בקצרה פה. מייטליס עמד על כך שפרויקטי חציבה משמעותיים נעשו בירושלים על ידי החשמונאים (ואלו תועדו בספריו של יוספוס, ובממצא האמפירי). חציבה זו גרמה מן הסתם להרס רב של שכבות קדומות. זאת ועוד, ניתן לראות עד היום כי רבים מהממצאים המאוחרים בירושלים בנויים ישירות על סלע האם של העיר, לאחר שהמבנים המקוריים שעמדו עליו נהרסו, ואף שימשו בחלקם שימוש משני. אברהם פאוסט, במאמרו אודות תל עיטון (לסקירה פופולארית שלו ראו בהערה 7 או בהרחבה פה) העריך גם הוא את היעלמות השכבות כתוצאה של ההתיישבות הרציפה במקום, דבר שידוע ממקומות נוספים ככזה שגורם להרס של ממצאים מראשית התקופה. הדבר נובע מכך שבאתרים בהם לא היה חורבן, מתיישבים מאוחרים השתמשו בין השאר במבנים קדומים והסירו מהם את הכלים העתיקים. הסרה טבעית זו גורמת לכך שבית בן המאה ה-10 עשוי להכיל בערוב ימיו רק כלי המאה ה-8 לפנה"ס ומשום כך ייוחס לתקופה המאוחרת יותר למרות שבפועל הינו קדום (היות ולא ניתן לתארך אבן כלשהי בפני עצמה). הסברו זה של פאוסט (בעיית הבית החדש-ישן) הינו ככל הנראה גם הסיבה לצמצום היחסי של הממצא הארכואולוגי של תקופת המלוכה בהר המרכזי. עוד על כך ראו: פאוסט, א', תשס"ה, "הממלכה המאוחדת ואנתרופולוגיה: הערה לוויכוח על מעמדה האפשרי של ירושלים כבירה", בתוך א' ברוך וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ העשירי, רמת-גן, עמ' 23-36. נציין כי לאחרונה נתגלו עוד ממצאים משמעותיים בני הזמן בירושלים. בעיות ממצא בירושלים קימות בתקופות נוספות בינהן תקופת אל עמרנא. פינקשלטיין טען כי העיר בתקופת הממלכה הקדומה ובתקופת אל-עמרנא עמדה על הר הבית. למרות שאין ספק כי היתה שכבת ישוב על הר הבית בתקופות אלו (ומשום כך לא ניתן לאתרה), תירוצו של פינקלשטיין אודות הר הבית כפתרון חידת חוסר הממצא בירושלים מימי אל עמרנא הוא מופרך לחלוטין וחסר כל הוכחה. חפירות העיר הראו בצורה חד משמעית כי העיר יצאה מגבולות הר הבית כבר בתקופת הברונזה הקדומה, ומשום כך כל טיעונו של פינקשלטיין שהעיר הקדומה חייבת היתה להיות רק על הר הבית, סותר את הידוע לנו מכלל התקופות. כך או אחרת, אין ספק כי איסור המחקר בהר הבית הופך את איתור עירו של דוד למשימה הרבה יותר קשה וממצא רב לא יתגלה לעולם.

במאמר מוסגר, יש לציין כי מפשטי הכתובים עולה שאף שדוד כובש את יבוס (ירושלים) הוא כלל לא הוריש אותה מיושביה. זאת ועוד, המקרא מספר שאף את מקום המקדש קנה דוד מארונה היבוסי. נראה מכך כי לא רק שדוד לא גירש את היבוסים בעיר אלא אף שהשאיר את אדמותיהם בידיהם. עובדה זו משמעותית לעניין התרבות החומרית של ירושלים, שעל אף שאנו רואים בה התפתחות עם התקדמות תקופת הברזל 2 היא מקיימת גם המשכיות ברורה לאוכלוסיה היבוסית שישבה בה. לא מן הנמנע כי הישוב הישראלי בירושלים התבטא בעיקר בבנייה מונומנטלית והתיישבות של כמה ישראלים, בעוד שהעיר בכללה שמרה במידה רבה על אופיה המקורי. יותר מכך, נדמה שגם הציפיה למצוא גידול משמעותי במימדי העיר מוגזמת, ויתכן שירושלים לא היתה אלא בעיקרה בסיס השלטון המרכזי.

[10] לגבי עצם אמינותו וקדמותו של ספר שמואל, חשוב לזכור כי מעבר להתאמה המדוייקת של הספר למאורעות התקופה יש כמה שיקולים נוספים לקדמותו של החיבור (עיקר הדברים הובאו במאמרו של משה גרסיאל "שלבי חיבורו של ספר שמואל, מבנהו הספרותי, מגמותיו וערכו כמקור היסטורי", בית מקרא, נד, תשס"ט, עמ' 21 – 69):

(א) חזון נתן מהווה צומת מרכזי בספר שמואל, והוא מבטיח לדוד ולשושלתו מלכות "עד עולם", ללא הגבלה וסיום. לישראל הובטחה ישיבה תמידית בארץ מבלי שעמי נכר יציקו לו; ועוד הובטח בחזון שבנו של דוד יבנה את המקדש. אין שום רמז לא בחזון ולא בספר שמואל לטראומות הגדולות שעם ישראל יחווה בעתיד, ולכך שהבטחות האל שניתנו בלי תנאים יופרו באופן נורא. הבטחת השושלת "עד עולם" הופרה כבר בפילוג ממלכת דוד. מצבו של עם ישראל התערער במסע שישק, במסע חזאל, בגלות ממלכת אפרים, במסעות סנחריב, ובחורבן המקדש וגלות יהודה.

אם ספר שמואל התחבר בתקופה מאוחרת, כיצד קרה הדבר שהמחבר התעלם לחלוטין מאירועים טראומתיים אלה והניח לחזון נתן להבטיח הבטחות שוא, שיופרו פעם אחר פעם. לשם השוואה: ספר מלכים המאוחר אכן טרח להסביר שלהבטחות הללו הוצמדו תנאים מפורשים; מלכי יהודה וישראל לא עמדו בהם, ולפיכך התרחשו האסונות הנוראים (הערת העורך: הבטחות נתן אלו אינן הבטחות שוא אלא לא נתקיימו כעונש משום שמלכי יהודה וישראל היו רשעים. ברם, ספר מלכים המאוחר, לעומת ספר שמואל הקדום טרח לציין זאת מראש).

(ב) בספר שמואל מצוי נאום מרכזי בעניין "משפט המלך" ובגנות משטר מלוכה. בנאומו מציג שמואל הנביא תמונת מלוכה נאיבית ביותר, העם מוצג כעם של רועים ושל חקלאים. אילו חובר הנאום בין המאות השביעית והשנייה לפני הספירה, כמוצע על-ידי המאחרים את חיבור הספר, מדוע הספר איננו מציג את דמות הממלכה המאוחרת, את מפעלי הבנייה הראוותניים של המלך, את הממסד המושחת, כפי שעשו הנביאים המאוחרים? המסקנה היא: נאום שמואל מתאר מלכויות קדומות יותר, כפי שעולה ממחקרים השוואתיים שנעשו בין נאום שמואל לארכיונים של אללח', אל-עמרנא ואוגרית מהמאה הארבע עשרה לפנה"ס.

(ג) סיפורי המלחמות בספר שמואל מציגים תנאי שטח והגיון אסטרטגי והיסטורי. חוקרים רבים עסקו בכך. אזכיר רק שני תיאורים מתוך רשימה ארוכה: (1) מלחמת אבן העזר, מתאימה לחפירות בעיזבת צרטה, באפק ובשילה. (2) קרב מכמש מתאים לנתוני השטח, לסקרים בגבע ובמכמש ולחפירות של ישראל פינקלשטיין בחורבת דוורה. סביר להניח שתיאורים אלה ואחרים נלקחו מארכיונים קדומים או ממסורות נאמנות. תיאורים אלה ואחרים מלמדים על שליטת המחבר בחומר ועל הכרת השטח וצירי הדרכים. אילו חובר הספר בתקופה מאוחרת, תחת שלטון זר, ובנגישות מוגבלת לשטחים רחוקים, צריך היה לצפות למחבר בעל ידיעות מוגבלות בכל הנושאים הללו, ולא למחבר המגלה בקיאות והתמצאות במרחב.

(ד) מחבר ספר שמואל מרבה להזכיר את אזורי הנגב ואת גת הפלשתית. אולם בהתאם לממצא הארכאולוגי, אזורי הנגב חרבו במסע שישק ולא חזרו לקדמותם ואילו גת חרבה במסע חזאל ולא חזרה לקדמותה. קשה אפוא לייחס את תיאורי איזורי הנגב וגת למחבר שחי בין המאות השביעת והשנייה לפני הספירה כפי שהציעו המאחרים את חיבור ספר שמואל.

(ה) מחברו של ספר שמואל איננו מתייחס לממלכות החשובות שפעלו באזור למן המאה התשיעית לפנה"ס ואילך. מצרים איננה נזכרת כלל כממלכה בת הזמן. היא נזכרת בספר פעמים בודדות רק בהקשר ליציאת מצרים. אשור, שהתעצמה כבר בימי בית עמרי איננה נזכרת כלל בספר, והוא הדין עם בבל; ואין צריך לומר שמלכי פרס או מדי או שליטי יוון ורומא אינם נזכרים כלל. ספר שמואל מתייחס רק לעמים הקדומים של התקופה המתוארת: הפלשתים, הכנענים, עמי עבר הירדן המזרחי, מלכי ארם, חירם מלך צור וכד'.

(ו) ספר שמואל איננו משתמש בלשונות מאוחרות: אין מוצאים בספר את השפעת הלשון הארמית שהפכה מאוחר לשפה הבינלאומית (השוו את ספרי עזרא ונחמיה), את השפעת התרבות והלשון הפרסית (השוו את מגילת אסתר) ובוודאי שאין מוצאים בו השפעה הלניסטית ורומית (השוו את ספרות המשנה והתלמוד). העדר השפעות לשוניות אלה מלמד על קדמותו של הספר. דווקא המקבילות האוגריתיות הרבות מושכות את זמן חיבורו של הספר לתקופה קדומה, בה ניכרה השפעה כנענית על הספרות הישראלית הקדומה.

נעבור לטענה בדבר מעורבות העריכה הדויטרונומיסטית המאוחרת בתכני ספר שמואל. בדקתי את הנושאים החשובים ביותר בספרות הדויטרונומיסטית מול ספר שמואל ולא מצאתי השפעה, אסתפק כאן בתוצאות של שתי בדיקות:

(1) בקרב חוקרי הספרות הדויטרונומיסטית קיימת הסכמה שההתנגדות לעבודת אלילים היא נושא מרכזי ביותר בספרות הדויטרונומיסטית. בדיקה של ספר שמואל מגלה שהמחבר הקצה לעניין זה כתובים בודדים וזניחים, וכולם מרוכזים בתקופת שמואל בלבד.

(2) כל חוקרי התחום מסכימים שריכוז הפולחן בירושלים הוא הנושא החשוב ביותר בספרות הדויטרונומיסטית, אבל בספר שמואל זובחים במקומות שונים ללא תגובה. בעוד שבספר יהושע כמעט פרצה מלחמת אחים בעקבות חשד ששניים וחצי השבטים בנו מזבח להקרבת קרבנות.

מסתבר אפוא, שלא קיימת התערבות דויטרונומיסטית בתכניו העיקריים של הספר. העורכים הדויטרונומיסטיים התערבו בספר זה אך ורק בהערות ביאור קצרות ומעטות.

לאלו יש להוסיף את המבט הביקורתי של ספר שמואל אודות מעשי דוד ובת שבע, דבר המלמד על היושר בו נהג מבקר הספר אפילו כלפי המלוכה בארצו הוא, באם היה המחבר סופר חצר של מלך יהודה דברים שכאלו לא היו נכתבים.

[11] לאחרונה החל פינקשלטיין לחפור בקריית יערים ואיתר שם בנייה מן המאה ה-9 לפני הספירה (התיארוך מבוסס, מן הסתם, על שיטתו הכרונולוגית). פינקשלטיין טען כי אתר זה מוכיח את התיאוריה שלו על השליטה הישראלית ביהודה! מדוע? היות ויהודה באותה התקופה היתה חלשה מידי, המועמדת הסבירה היחידה לבניין העיר היא ממלכת ישראל. קשה שלא להתפעל ממופרכותו של הטיעון המעגלי. פינקשלטיין טוען שלא היתה ממלכה חזקה ביהודה, ומשום כך מייחס כל עיר שנמצאת לישראל. אבל הטיעון הזה מבוסס על אותה ההנחה עצמה: אם נמצאות ערים ביהודה, הרי שההנחה הראשונית, שממלכה זו לא היתה קיימת, היא זו שלא מבוססת. זאת ועוד, לא רק שטיעונו של פינקשלטיין הוא מעגלי ונסתר מממצאים הולכים ומתרבים ביהודה, הוא גם איננו תקף לוגית. שהרי פינקשלטיין לא רק מניח שמדובר בעיר ישראלית ביהודה, אלא טוען שקיומה של עיר זו מהווה הוכחה לשליטתה של ישראל! דעתו של פינקשלטיין על קריית יערים מדגימה היטב את הכשלים הרבים שיש בגישה המינימליסטית, ואת הרצון של חוקרים מסויימים לפרש ממצא בכל דרך רק על מנת שזה לא יתאים למסורת המקראית.

באופן דומה טען לאחרונה פינקלשטיין אודות מציאת ביצורים בני המאה ה-10 לפנה"ס אותם יחס לשאול. לאחר קרית הכורונולוגיה הנמוכה ניתן היה לצפות כי יחזרו בהם חוקרי האסכולה המינימליסטית מהצעתם אודות ממלכת ישראל. ובכן, לא רק שאלו לא עשו זאת הם המציאו כאמור, יש מאיין את ההצעה כאילו מייסד הממלכה הגדולה בארץ היה למעשה שאול. לטובת חיזוק תזה זו נדרשו חוקרים אלו למצוא ביצורים בני זמן וחוקרים אלו טענו כי אכן ניתן להצביע על ביצורים שכאלו!

טיעון זה מדגים בצורה מיטבית את חוסר העקביות המתודולוגי בשיטה המינימליסטית. כידוע, בעשרות השנים אחרונות מחפשים חוקרים רבים אתרים מבוצרים ביהודה וישראל על בסיסן יוכלו לבדוק את תזת הממלכה המאוחדת. אכן נמצאו כמה ערים כאלה אך אלו נתקפו שוב ושוב על ידי חוקרי האסכולה המינימליסטית על ידי השיטה המתודולוגית הבאה - היות ומורכב לתארך באופן ברור ערים, טענו החוקרים הללו שוב ושוב כי ערים אלו לא יכולות לספק הוכחה לקיומה של ממלכה מספיק וניתן היה לערער על התיארוך המוצע ולהציע פירוש אחר. כך עשו אלו בירושלים, קיפאה ומקומות נוספים. ברם, ברגע שהתחילה תיאוריית ממלכת שאול, בפתע פתאום הופיעה יש מאיין רשימה גדולה של ביצורים בכל רחבי הארץ. אתרים אלו היו מוכרים לפני הצעה זו ואף אחד לא חשב לראות בהם ביצור של ממש. באם היה ניתן לראות בהם ביצור שכזה אזי היו חוקרים תומכי ממלכה עטים על ביצורים אלו לשם ביסוס הממלכה המאוחדת, ומדוע באמת לא עשו זאת? כי התברר שכל אותם ביצורים הם ערים שבאופן מסורתי שייכות למאה ה-11 או למאה ה-9 או אף אינם ביצור כלל (כך לדוגמא חירבת א-דווארה וא-תל). למרות שתיארוך הזיהוי אתרים אלו מפוקפק ביותר (ולראיה, חוקרים תומכי הממלכה לא חשבו אף פעם להשתמש בהם לשיטתם) מרשים לעצמם כמה חוקרים תומכי אסכולת שאול לפרש באופן יצירתי למדי אתרים שעד אתמול אף אחד לא חשב לראות בהם ביצור או אתר בן הזמן ובלבד שאלו יתמכו בתזה שלהם (באם היה ניתן לפרש אותם כך - חוקרי האסכולת הממלכה המאוחרת היו עושים זאת מזמן). החוקרים מפרשים אתרים אלו תוך שהם עצמם דורשים מעמיתיהם סטנדרט פרשנות מחמיר הרבה יותר כאשר אלו בניה בת הזמן ביהודה. 

כך לדוגמא החומה שנמצאה בלכיש זוהתה על ידי חוקרים אלו כקיר ואלו טענו כי לא ניתן להוכיח שמדובר בביצור (שנטען שהוא חלקי) באופן וודאי, אך באותו הזמן הם טוענים בבטחון רב שאתר ההתנחלות הברור שנמצא בא-תל כן יכול להחשב ככזה, למרות שאף חוקר אחר לא היה מעז לראות באתר זה כביצור. כך גם לדוגמא מבנה האבן הגדול תוארך לתקופה אחרת היות ולא ניתן היה להוכיח בוודאות כי התיאורך שלו מדוייק, וזה בזמן שתיארוך זה ברור הרבה יותר מהקירות (שאיננם ביצור ככל הנראה) שנמצאו בחירבת א-דווארה. חוסר עקביות זה מטיל צל כבד אודות המתודולוגיה המחקרית של כמה חוקרים שכל מטרתם היא להגן באופן נואש על תזת ממלכת ישראל, בעוד שכל הראיות מלמדות אודות קיום ממלכה משמעותית בכל רחבי ארץ ישראל במאה ה-10 לפנה"ס. 

[12] יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי-הלניסטי מהמאה הראשונה לספירה, מציין בספרו נגד אפיון (קדמוניות היהודים) על אודות קיומן של איגרות בארכיונים הממלכתיים בצור שהחליפו ביניהם שלמה המלך וחירם מלך צור. וזו לשונו:

"כי הנה לצורים נמצאו משנים רבות מאד ספרים כתובים במצוות הצבור ומונחים למשמרת על כל המעשים אשר נעשו בקרבם ובקרב עמים זרים וזכו לזכר עולם. ובספרים האלה כתוב, כי ההיכל אשר בירושלים נבנה בידי שלמה המלך מאה וארבעים ושלש שנה ושמונה חדשים טרם יסדו הצורים את קרתחדשת, וגם נכתבה שם כל עבודת בית המקדש וכליו ... והנה בקרב הצורים נשמרו עד היום הזה רבות מן האגרות ששלחו המלכים איש אל רעהו (=שלמה המלך וחירם מלך צור)". (נגד אפיון, חלק א', יז)

יוסף בן מתתיהו אף מצטט בספרו את שכתב דיוס ב"דברי ימי כנען":

"אומרים, כי שלמה, השליט בירושלים, שלח אל חירם חידות, ובקש להשיב לו חידות תמורתן. ודרש כי האחד אשר יבצר ממנו לפתור את החידות ישלם כסף רב לרעהו. וחירום הסכים לדבר, ולא יכול לפתור את החידות, ובזבז לשלמה הרבה כסף ענושים. ואחרי כן פתר עבדימון, אחד מאנשי צור, את החידות השלוחות, ונסה אותו (את שלמה) בחידות אחרות, ושלמה לא יכול לפתרן, ושילם כסף רב לחירם"

ואולם, מטעמים שונים, בהיעדרן של המסמכים הקדומים הנ"ל לא להסיק באופן וודאי את נכונות הדברים. כך או אחרת, גם שיקול זה ראוי שיצטרף למכלול השיקולים בדיון.

[13] טיעון זה נפרש בהרחבה אצל הלפרן: Baruch Halpern, David's Secret Demons: Messiah, Murderer, Traitor, King, Eerdmans, 2003.

[14] נציין כי פינקלשטיין ניסה לבסס את שיטתו אף על העובדה שממלכות שכנות קמו רק בתקופת המאה ה-9 לפנה"ס ומשום כך לא סביר כי בישראל תקום ממלכה מוקדם יותר.  ברם, גם טיעונו זה של פינקלשטיין חסר יסוד הוא -  

א. וכי לא יתכן כי בארץ ישראל קמה ממלכה לפני העמים השכנים? פינקלשטיין, בהנחת מבוקש מניח שלא יתכן שיש משהו מיוחד בהיסטוריה הישראלית באף שלב בהיסטוריה אך טיעון זה מניח את עצמו שכל ראיה שתובא כנגדו - תידחה בגלל הטיעון עצמו. 

ב. בכל תהליך איזורי - תמיד תהיה קבוצה ראשונה - וכי לא יתכן שישראל היא קבוצה ראשונה זו?

ג. תקופה זו היתה וואקום אימפריאלי והתקופה היא זמן מתאים מאוד ליסוד ממלכות.

ד. רוב הממלכות קמו גם לשיטתו בסביבות אמצע המאה ה-9 לפנה"ס וכל הטיעון של פינקלשטיין הוא שבישראל המלוכה קמה עשרות שנים בודדות לפני תקופה זאת. וכי הקדמה קצרה כזו יכולה להוות טיעון של ממש?!? 

ומעבר לכל זה - התברר כי כמה ממלכות אכן קמו באותה התקופה הן באדום (כמו שהראה לאחרונה ארז בן יוסף) והן בצפון סוריה. ולכן כל הטיעון חסר יסוד מן השורש.

מקורות ביבליוגרפיים מרכזיים:

להלן רשימת המקורות המרכזיים מהם נכתב המאמר - 

 Ben-Yosef, E., Sha‘ar, R., Tauxe, L. and Ron, H., 2012. A new chronological framework for Iron Age copper production in Timna (Israel). Bulletin of the American School of Oriental Research 367, 31–71.

 Ben-Yosef, E. D. Langgut and L. Sapir-Hen. 2017. Beyond smelting: New insights on Iron Age (10th c. BCE) metalworkers community from excavations at a gatehouse and associated livestock pens in Timna, Israe. Journal of Archaeological Science 11:411-426.

Levy, Thomas E., Mohammad Najjar, Thomas Higham, Yoav Arbel, Adolfo Muniz, Erez Ben-Yosef, Neil G. Smith, Marc Beherec, Aaron Gidding, Ian W. Jones, Daniel Frese, Craig Smitheram, and Mark Robinson. 2014a. Excavations at Khirbat en-Nahas, 2002–2009: an Iron Age copper production center in the lowlands of Edom. In New insights into the Iron Age archaeology of Edom, Southern Jordan: Volume 1, ed. T.E. Levy, M. Najjar, and E. Ben-Yosef, 89–245. Los Angeles: UCLA Cotsen Institute of Archaeology Press

 Ben-Yosef, E., Sha‘ar, R., Tauxe, L. and Ron, H., 2012. A new chronological framework for Iron Age copper production in Timna (Israel). Bulletin of the American School of Oriental Research 367, 31–71.

 Ben-Yosef, E. D. Langgut and L. Sapir-Hen. 2017. Beyond smelting: New insights on Iron Age (10th c. BCE) metalworkers community from excavations at a gatehouse and associated livestock pens in Timna, Israel. Journal of Archaeological Science 11:411-426.

שמואל אחיטוב ועמיחי מזר (עורכים), ספר ירושלים: תקופת המקרא, יד יצחק בן־צבי, ירושלים תש״ס.

אמנון בן-תור, מבוא לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופת המקרא, האוניברסיטה הפתוחה, 1989.

יגאל שילה, חפירות עיר דוד (קדם 19), האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1984

לחפור את עיר דוד, המקום שבו החלו תולדותיה של ירושלים, החברה לחקירת א"י ועתיקותיה ויד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשע"א.

ר' רייך וא' שוקרון, "חומות ותעלות מתקופת הברונזה התיכונה ב' ומשלהי תקופת הברזל ב' במזרח עיר–דוד — נתונים חדשים מעונת החפירות 2000 ,"בתוך: א' פאוסט וא' ברוך (עורכים), חידושים בחקר ירושלים ו', רמת–גן תשס"א, 

רייך ושוקרון 2004 R. Reich and E. Shukron, “The History of the Gihon Spring in Jerusalem,” Levant 36 (2004), pp. 211–223

ר' רייך וא' שוקרון, "שרידי ביצור מתקופת הברונזה התיכונה ב' שנחשפו לאחרונה בעיר דוד, ירושלים", בתוך: א' מירון (עורך), מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה 4 ,ירושלים תשס"ט, עמ' 31-53 

א' מזר, "חפירות העפל בירושלים, 2009-2010 ,"בתוך: ד' עמית, א' פלג-ברקת וג"ד שטיבל (עורכים), חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה ד', ירושלים תשע"א,  .66-61 'עמ

E. Mazar, Discovering the Solomonic Wall in Jerusalem, Jerusalem 2011

A. Mazar, "Jerusalem in the 10th Century B.C.E.: The Glass Half Full,” in: Y. Amit, E. Ben Zvi, I. Finkelstein and O. Lipschits (eds.), Essays on Ancient Israel in Its Near Eastern Context: A Tribute to Nadav Na’aman, Winona Lake 2006, pp. 255−272

יוסף גרפינקל, מדלן מומצוגלו, בית המקדש וארמון שלמה - מבט חדש לאור הארכיאולוגיה, הוצאת קורן, ירושלים תשע״ד. 

יוסף גרפינקל, "חורבת קייאפה - עיר מבוצרת בגבול פלשת ויהודה בראשית תקופת הברזל II", חידושים בארכאולוגיה של ירושלים וסביבותיה ב, 2008, עמ' 122–133.

יוסף גרפינקל, סער גנור ומייקל היזל, עקבות דוד המלך בעמק האלה, הוצאת ידיעות ספרים, 2012.

קיסילביץ ש' תשע"ד. ממצאים פולחניים מתקופת הברזל בחפירות מוצא. בתוך ג"ד שטיבל, א' פלג-ברקת, ד' בן-עמי, ש' וקסלר-בדולח וי' גדות, עורכים. חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה ז:38–46.

Greenhut Z. and De Groot A. 2009. Salvage Excavations at Tel Moza, The Bronze and Iron Age Settlements and Later Occupations (IAA Reports 39). Jerusalem.

אילת מזר, "ביצורי ירושלים בימי דוד ושלמה", מחקרי יהודה ושומרון כ, 2011, עמ' 167–172

אברהם פאוסט, "לשאלת תיארוכו ותפקודו של מבנה האבן הגדול בעיר דוד", חידושים בחקר ירושלים טו, 2010, עמ' 29–43

אילת מזר, ארמון המלך דוד, הוצאת שֹהם, 2009

אריה בורנשטיין, האם נפרדו דרכי הארכיאולוגיה ומקורות התנ"ך?, על הויכוח ה"חדש" על ממלכת דוד ושלמה, טללי אורות, ח', 1998-1999

פאוסט, א', תשס"ה, "הממלכה המאוחדת ואנתרופולוגיה: הערה לוויכוח על מעמדה האפשרי של ירושלים כבירה", בתוך א' ברוך וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ העשירי, רמת-גן, עמ' 23-36.

Amihai Mazar, Archaeology of the Land of the Bible: 10,000-586 B.C.E, Yale University Press, 1992.

Finkelstein, I., Silberman, NA., The Bible Unearthed: Archaeology's New Vision of Ancient Israel and the Origin of Its Sacred Texts, The Bible and Interpretation, free press, 2003.

Kenneth A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament, Eerdmans, 2006.

Ephraim Stern, Ayelet Lewinson-Gilboa, Joseph Aviram, The New Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, vol. 5: Supplementary Volume. Jerusalem: Israel Exploration Society/Washington, DC.

Iain Provan, V. Philips Long, Tremper Longman III,A Biblical History of Israel, Second Edition, Westminster John Knox Press, 2015.

נדב נאמן, 'האם הארכאולוגיה אכן ראויה למעמד של "פוסק עליון" בבית הדין של ההיסטוריה המקראית?', בתוך: ע' אטקס ואחרים (עורכים), אבני דרך : מסות ומחקרים בהיסטוריה של עם ישראל, שי לצבי (קותי) יקותיאל, ירושלים 2016 ,עמ' 17-3.

משה גרסיאל "שלבי חיבורו של ספר שמואל, מבנהו הספרותי, מגמותיו וערכו כמקור היסטורי", בית מקרא, נד (תשס"ט), עמ' 21 – 69.

שרה יפת, התנ"ך וההיסטוריה, בתוך: ישראל לוין ועמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא - מחקרים היסטוריים, ירושלים 2001.

Garfinkel, Y, Kreimerman, I, Zilberg, P. 2016. Debating Khirbet Qeiyafa: a Fortified City in Judah from the Time of King David. Jerusalem: Israel Exploration Society

Finkelstein, I, Piasetzky, E. 2011. The Iron Age chronology debate: is the gap narrowing? Near Eastern Archaeology 74:50–53.

Baruch Halpern, David's Secret Demons: Messiah, Murderer, Traitor, King, Eerdmans, 2003

ש' בונימוביץ וצ' לדרמן, 'ירושלים ובית שמש: בין בירה וגבולה', בתוך: א' ברוך וא' פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים - הקובץ העשירי, רמת גן תשס"ה, עמ' 45

I. Finkelstein, The Archaeology of the United Monarchy: An Alternative View, Levant 28 (1996), pp. 177-187

I. Finkelstein, The Philistines in the Bible: A Late-Monarchic Perspective, Journal for the Study of the Old Testament 27 (2002), pp. 131-167.

I. Finkelstein and A. Mazar, The Quest for the   chaeology and the History of Early Israel, ed. B. Schmidt; Archaeology and Biblical Studies, 17; Atlanta: Society of Biblical Literature, 2007

בוסתנאי עודד, תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2007

יוסי גרפינקל וסער גנור, ח' א-ראעי - דוח ראשוני, חדשות ארכיאולוגיות, גיליון 129, 2017

בר אפרת שמעון , מקרא לישראל , שמואל , עם עובד, תל - אביב, 1996

מזר עמיחי, 'ימי המלוכה המאוחדת: תמונה ארכיאולוגית', דוד מלך ישראל חי וקיים - הרצאות בכנס בוגרי החוג למקרא של האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ז עמ' 79-115

Ussishkin, D. 2008. The chronology of the Iron Age in Israel: the current state of research. Ancient Near Eastern Studies 45:218–234

Finkelstein, I, Piasetzky, E. 2005. 14C results from Megiddo, Tel Dor, Tel Rehov and Tel Hadar. In: Levy, T, Higham, T, editors. The Bible and Radiocarbon Dating: Archaeology, Text and Science. London: Equinox. p 294–301

Ben-Tor, A. 2000. Hazor and the chronology of Northern Israel: a reply to Israel Finkelstein. Bulletin of the American Schools of Oriental Research 317:9–16

Mazar, A, Iron Age Chronology: A Reply to I. Finkelstein, in: Levant 29(1):157-167 · January 1999

William G. Dever, Beyond the Texts: An Archaeological Portrait of Ancient Israel and Judah (Atlanta: SBL, 2017)

Avraham Faust,Yair Sapir, The “Governor’s Residency” at Tel ‘Eton, The United Monarchy, and the Impact of the Old-House Effect on Large-Scale Archaeological Reconstructions, in: Radiocarbon 60(3):1-20 · March 2018

Mazar, A, 14C Dates from Tel Rehov: Iron-Age Chronology, Pharaohs, and Hebrew Kings Article, in: Science 300(5617):315-8

Finkelstein, I. 2005. A Low Chronology update: archaeology, history and the Bible. In: Levy, T, Higham, T, editors. The Bible and Radiocarbon Dating: Archaeology, Text and Science. London: Equinox. p 31–42

Mazar, A. 2005. The debate over the chronology of the Iron Age in southern Levant: its history, the current situation, and a suggested resolution. In: Levy TE, Higham T, editors. The Bible and Radiocarbon Dating. London: Equinox. p 15–30

אמנון בן תור, ארכיאולוגיה - מקרא - היסטוריה, בתוך: ישראל לוין ועמיחי מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא - מחקרים היסטוריים, ירושלים 2001.

W.F. Albright, The Archaeology of Palestine, Penguin, 1956.

יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא, יצחק בן צבי, 1987.

עמיחי מזר, דברים על הזיקה בין הארכיאולוגיה של ארץ ישראל לחקר ההיסטוריה של תקופת המקרא, בתוך: ישראל לוין ועמיחי מזר  (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא - מחקרים היסטוריים, ירושלים 2001.

יצחק מייטליס, פרשת דרכים: מבט ארכאולוגי וגאוגרפי בפרשיות השבוע, הוצאת קורן, 2015.

Thomas Levy (Author), Thomas Higham (Author), The Bible and Radiocarbon Dating: Archaeology, Text and Science 1st Edition.

Malamat, A.: History of Biblical Israel, Major Problems and Minor Issues (Culture and History of the Ancient Near East, Vol. 7). 2001.

יצחק מייטליס, כשהארכאולוגיה אינה פוגשת את ההיסטוריה: על אי־התאמות בין המקורות ההיסטוריים החוץ־מקראיים למחקר הארכאולוגי, בתוך: על אתר גליון כ, 2019.

יצחק מייטליס, לחפור את התנ"ך, ראובן מס, 2006.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.