קדמות ספר דניאל


מאת גיל-עד שטרן וצוות האתר

ספר דניאל עוסק בתקופה שבין גלות יהויכין מלך יהודה בידי נבוכדנצר, שמונה עשרה שנים מכיבוש יהויקים לפני חורבן בית המקדש הראשון, ועד לימי דריווש השני מלך פרס ומדי, כלומר תחילת ימי הבית השני. התלמוד מייחס את חיבור הספר לאנשי כנסת הגדולה, היינו  לתחילת תקופת בית שני. הספר מכיל התייחסות למאורעות היסטוריים הן מתקופתו של דניאל עצמו (בעיקר ביחס לנבוכדנצר) והן לחזיונות נבואיים עתידיים העוסקים בשקיעת האימפריה הפרסית ועליית הממלכות היווניות (הדיאדוכים).

במחקר המקרא מקובל שספר דניאל הוא המאוחר ביותר מבין ספרי המקרא, ורובו לא נכתב על ידי דניאל החוזה במאה ה-6 לפנה"ס בשלהי מלכות בבל, אלא על ידי חוזה אלמוני, פסאודואפיגרף מימות החשמונאים במאה ה-2 לפנה"ס. כותב הספר נתלה בדמותו של דניאל וכתב בשמו נבואות המכוונות כביכול לעתיד שאחרי ימיו, שלמעשה תיארו את ההיסטוריה המוכרת לו. הדיוק בשושלות מלכי יוון אחר ימות אלכסנדר מוסבר במחקר על בסיס ידע היסטורי של העבר, ולא כנבואה הצופה את פני העתיד של דניאל, שחי שנים רבות לפני אלכסנדר ואנטיוכוס. ננסה לפרוס כמה מראשי הפרקים בהבנת מהות חיבורו של ספר דניאל, ונראה כי דווקא המחקר ההיסטורי יכול לעזור לנו בלהבין כמה מחידות הספר. 

א. זמן כתיבת הספר

יחוס הספרים שבדברי חכמינו מורכב יותר ממה שמקובל. כבר כתבו כמה ראשונים שפעמים רבות הספרים המקוריים הורחבו לאחר ימי הכותב המקורי. בכל זאת, קדמותו של ספר דניאל וייחוסו לנביא עצמו ברורים מכמה שיקולים. כך מובא באנציקלופדיה מקראית:

"הארמית של ס' דניאל (וכן של עזרא) שייכת לארמית הממלכתית שהיתה הלשון הרשמית ושפת המו"מ והדיפלומטיה בממלכה הפרסית ובמדינות שהיו כפופות לה... היו שטענו שהארמית של דניאל קרובה ללשון התרגומים... טענה זו לא עמדה בפני הבקורת, הוכח... עדיין ניכרות בה צורות דקדוקיות שנתבטלו אח"כ בדיאלקט המזרחי... נתהוה בבבל במאה ה6 לפנה"ס... צורות לשוניות מסוימות בס' דניאל משקפות כנראה השפעה אכדית ז"א אינן מאוחרות מן המאה ה6 לפנה"ס" (אנצ"ע ערך דניאל). אין בדניאל שום זכר לשפה היוונית, (עי' אנצ"מ ערך מלים זרות עמ' 1079).

יש החולקים אמנם על ייחוס לשוני זה, אך אין ספק כי הדברים מבוססים. בנוסף, בל נשכח כי עותק של ספר דניאל נמצא בין המגילות הגנוזות, זמנו של ספר הוא בהכרח לא מאוחר מ-125 לפנה"ס. בכתביהם של אנשי הכת מופיעים ציטוטים "כאשר כתוב בספר דניאל". נראה שמאד הרבו לקרא בו בקומראן (ר. וייס, המקרא של כת קומראן, בתוך: משוט במקרא עמ' 235). בכדי שכת פורשת תאמץ ספר, עליו להתקדש זמן רב לפני היווצרות הכת, ואילו מצב הפוך, בו הפרושים יאמצו ספר משום שכתות פורשות קידשוהו, בודאי לא ייתכן.

שיקול חשוב נוסף הביא סגל:

"מסתבר שהסיפורים על נבוכדנצאר ובלשצאר ודריוש נוצרו קרוב לזמן המלכים הללו בבבל, ולא כשלוש מאות שנה אחריהם וביהודה של דור המכבים ושלטון אנטיוכוס אפיפנס. האוירה שבסיפורים הללו היא אוירה מזרחית ובבלית... רק בבבל או בקרבתה אפשר היה להיווצר ציור זה של נבוכדנצאר שאנו מוצאים בדניאל א-ד. הסיפורים שבפרקים ב-ו הם קדומים... ושהם נוצרו לפחות בצורתם הראשונה בבבל ונכתבו בארמית בבבל... החזון של דניאל בפרק ז' בארמית הוא גם כן קדום... מסתבר לומר שציורים זרים אלו נוצרו זמן מסויים לפני דור המכבים ולא בירושלים אלא בסביבה נכרית כמו בבל... כל החדשים התקשו למה נכתבו בארמית לא רק חלק המעשים מן ב4 עד ו אלא אף החזון הראשון של חלק החזונות פרק ז'?" (מ.צ. סגל, מבואר מקרא עמ' 754).

בכל זאת, יש לציין כי עיון במקורות למן ספרות חז"ל ואילך מעלה שבכל הנוגע לספר דניאל הפער בין התפיסות איננו  כל כך גדול. גם חז"ל סברו שלספר דניאל היו שותפים אחדים לכתיבה, שחלקם היו רחוקים מימיו של דניאל עצמו (דהיינו, מן התקופה הבבלית), והם חיו בתקופה הפרסית, ואולי עד תחילת התקופה היוונית. לדברי חז"ל: "אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר" (בבלי, בבא בתרא טו ע"א). אם הדברים נכונים, הסתירה בין התפיסה הדתית לתפיסה המחקרית מצטמצמת אף אם נסבור שהספר עבר עריכה מאוחרת. בכל זאת, אין למעשה כל הכרח לטעון כך[1].

ב. רעיונות הספר

מרתק הדבר שניתן למצוא מקבילות בין ספר דניאל לבין רעיונות שהתהלכו בעולם. קיים דמיון מעניין בין מסורות חוץ מקראיות קדומות, המתארות את מבנה ההיסטוריה כארבע מלכויות, לבין חזון ארבע המלכויות שבפרק ב ובפרק ז בספר דניאל. מחד גיסא, לא בלתי מסתבר שרעיונות אלו נשאבו מספר דניאל לסביבתו. מאידך גיסא, כפי שציינו במאמרינו על הנבואה, הנביא רואה את נבואתו מבעד לערפל. תכונותיו האנושיות, עמדותיו האישיות והסביבה שבה פעל באים לידי ביטוי בנבואותיו ובאופן בו הוא מפרש את הדברים אותם הוא רואה. הנחה זו, כי נבואותיהם של הנביאים הושפעו מזמנם, מקומם, ואישיותם, וכי נביאי ישראל לא פעלו בחלל ריק, נדונה כבר בפרשנות המסורתית לאורך הדורות, וידועים דברי חז"ל כי "סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד" (סנהדרין פט ע"א). כך גם פרשנים בתקופות שונות דנו בשאלת הממד האנושי שבנבואה האלוהית, ובהם ר' יוסף אלבו, אברבנאל והמלבי"ם. ואכן, נראה כי בדבריהם קיימים יסודות שמהם ניתן ללמוד כי לשון הנבואה מותנה בנסיבותיו האישיות ובכישרונו של הנביא, תולדותיו, ניסיון חייו, עולם המושגים הקיים בסביבתו והשכלתו, ואם כן לא בלתי מסתבר שנביא יבין את דברי הנבואה לפי רעיונות אותן הכיר. 

אבל, שתי אפשרויות אלו - שדניאל השפיע על סביבתו או הושפע ממנה - מתנגשות עם הדרך בה הציג הספר את הדברים. מחד גיסא, נכתב בראש פרק ז: "...דניאל חלם חזה וחזוי ראשה על משכבה באדין חלמא כתב ראש מלין אמר". ואולם, אם נתבונן בפרק ב נגלה שהמקרא בחר לגלות לראשונה את תכנית ארבע המלכויות באמצעות חלומו של נבוכדנצר מלך בבל, כמפורט בפרק ב, לא-מה. נבוכדנצר אמנם זקוק לדניאל שיזכיר לו את החלום וייתן לו פשר, אך מקור החלום הוא נבוכדנצר הנוכרי. 

הדרך בה בחר המקרא לגלות לקוראיו את רעיון ארבע המלכויות עשויה להתאים לממצאי המחקר: הקב"ה גילה לאומות העולם את רעיון ארבע המלכויות, ועל כן אין זה פלא שנמצאו מסורות חוץ מקראיות כאלה, ומכל מקום כדי לפרש את הרעיון נזקקות מסורות אלו לעיבוד המקראי, כפי שנמצא בספר דניאל. 

באופן דומה ומכיוון אחר, המחקר ההיסטורי יכול לסייע בידינו להבין כמה מהזיהויים בספרו של הנביא. הספר מזכיר בכמה מקומות את "דריווש המדי". ברם אזכור זה קשה, שהרי מלכות מדי הוכנעה בידי כורש עוד לפני הכרעת בבל. בעקבת כך, היו שהציעו לזהות את דריווש עם דמות היסטורית אחרת. כבר יוספוס זיהה את דריווש המדי כבן משפחה של כורש (בקדמוניות ספר עשירי יא, ד). לפי יוספוס, כורש מלך הפרסים כבש את בבל והחריבה בשיתוף עם דריווש. בדרך זו הלכו כמה חוקרים, והציעו לזהות את דמותו של דריווש המדי עם אוגברו (‏Ugbaru) מושל גוטיום (‏Gutium) הדמות שבפועל כבשה את בבל עבור כורש והתמנה כמושל על בבל, ורק כשנה לאחר כיבוש בבל, כורש נחשב גם למלך על בבל. הזיהוי הזה מאפשר לקורא להבין טוב יותר את הכתובים בפרק ו בדניאל: "ודריוש מדאה קבל מלכותא כבר שנין שתין ותרתין" (דניאל ו, א). נדייק בכתובים — דריווש המדי, ולא מלך מדי, קיבל את המלכות על בבל (לאחר המתת מלך בבל האחרון, בדניאל ה, ל), כפי שאכן משתקף במקורות ההיסטוריים.

ג. נבואות הספר

חוקרי מקרא שונים טענו, שלא בצדק, כי כמה מנבואותיו של הנביא לא התקיימו. במאמרנו אודות הנבואה הסרנו כמה טעויות נפוצות בתחום זה. בניגוד למקובל, הנבואה איננה "ספר עתידות" אלא הבנתו של הנביא את המסרים השמימיים מן הבורא. מסרים אלו, אשר אכן מכילים בתוכם סודות, אינם מתקיימים בהכרח בצורה בה חוזה אותם הנביא. לפעמים הדברים ישתנו בעקבות חטאים או תשובה, או יתקיימו באופן מורכב יותר מזה שקלט הנביא. בפעמים אחרות, נבואת הנביא מדברת על העתיד לבוא, על אף שניתן לקבל ממנה רושם שונה.

אם כי לא נוכל לגעת במסגרת זו במכלול הדברים, נציין דוגמא אחת לדבר ממנה נלמד את הנושא כולו. 

נראה כי חלק מנבואות דניאל מתארות את התקופה החשמונאית. בעקבות כך, טענו חוקרים מספר כי אחת מנבואות דניאל (- וּבְעֵת קֵץ יִתְנַגַּח עִמּוֹ מֶ֣לֶךְ הַנֶּגֶב וְיִשְׂתָּעֵר עָלָיו מֶלֶךְ הַצָּפוֹן בְּרֶכֶב וּבְפָרָשִׁים וּבָאֳנִיּ֖ות רַבּוֹת וּבָא בַאֲרָצוֹת וְשָׁטַף וְעָבָֽר) מדברת על קיצו של אנטיוכוס עצמו. אולם, לדבריהם, מותו של אנטיוכוס התרחש בצורה שונה, וציפייתו של דניאל שעם קיצה של מלכות אנטיוכוס תגיע מלכות השמים הגאולית ותחיית המתים - נתבדתה. 

ועדיין, נדמה כי יחוס זה מפוקפק ביותר. המלבי"ם הציע בפירושו לדניאל שאכן את מרבית המאורעות בפרק י-יא יש לייחס לתקופת החשמונאים, אולם בניגוד להנחה המחקרית, אין סיבה שלא לראות את יתר האירועים, שלא התרחשו, כחזון על תקופות מאחרות בהרבה, וכנבואה לעתיד שלא אמורה להתרחש בימי החשמונאים כלל. פירוט חלק מנבואותיו על ימות החשמונאים נובע מחשיבותה של אותה התקופה, שנתנה ליהדות לא רק את חג החנוכה, אלא את הכוח להתמודד עם תלאות הגלות במסירות נפש על קידוש השם כנגד כל הקמים על רוח ישראל ודתם. מאפיין זה, המזוהה כל כך עם האומה היהודית, התכונן לראשונה בימות החשמונאים, ומכוחו שרד ישראל אלפי שנות גלות בלא להתבולל ולהיטמע. במובן זה אכן מהווה המרד החשמונאי את החוליה הבסיסית בדרך אל הגאולה. יואל אליצור העריך כי פרטי הפרטים שחוזה דניאל במדויק נאמרו מתוך הצורך להוכיח לישראל את אמינות יתר נבואותיו: כשם שפרטי נבואותיו בנוגע לתקופה החשמונאית צדקו עד האחרון שבהם, כך גם בנוגע לנבואותיו על תחיית המתים ובוא הגאולה. אם כן, נדמה כי נבואות ספר דניאל מכוונות ברובן אל העתיד שעדיין לא התרחש, ולא לימות החשמונאים בלבד.

לעומת זאת, הרב יעקב מדן [2] מיישב את התפיסה המסורתית עם עמדת המחקר באופן שמפיל כמעט לגמרי את הטענה כולה. תקופת החשמונאים ונצחונם המופלא אכן היתה עידן של גאולה מסוימת, והיא היתה יכולה להפוך לגאולה שלמה ללא שחטאו ישראל:

"עיקר חזונו של דניאל מתייחס... למלכות ה' שתבוא אחרי מלכות בית תלמי ובית סלווקוס - מלכות בית חשמונאי. בה ובניסים שייעשו לה במקדש רואה דניאל את הופעת מלכות ה' הנצחית. ואכן מלכות בית חשמונאי היא מלכות ישראל הראשונה מאז אבדן עצמאות ישראל עם מותו של יאשיהו מלך יהודה בסוף ימי הבית הראשון. הניסים שיעשו לה במקדש (נס חנוכה), הם אות להשראת שכינה על עם ישראל לקראת הגאולה". 

בעקבות הסתאבות הממלכה החשמונאית, כאשר אחרי מותם של בני מתתיהו הצדיקים סרו החשמונאים מדרך ה' ונטלו לעצמם מלבד הכהונה גם את המלוכה, השמורה מקדמת דנא לשבט יהודה (כמבואר בהרחבה בפירוש הרמב"ן על התורה) - הרי שאיבדו בעוונותיהם את הזכות לגאולה, שנאלצה מעתה להמתין לעת רצון נוספת. בהיסטוריה האנושית מוכרת התופעה שמהלכים גדולים נצרכים לחלון הזדמנויות מסוים המורכב מכמה וכמה תנאים, אשר רק לעיתים נדירות מצטרפים ביחד להכשרת התוצאה הנכספת. גם בהיסטוריוסופיה המקראית דפוס זה חוזר על עצמו, כאשר בני ישראל מחמיצים את ההזדמנות להכנס לארץ בחטא המרגלים, ובדומה לעובדה שבצמוד לאירועים גדולים רובצת מכשלה שתוקעת את כל המהלך - כך בחטא העגל מיד אחרי מעמד הר סיני, חטא נדב ואביהו בהקמת המשכן, ועוד. כזו היא בודאי גם התופעה של הקמת ממלכת בית חשמונאי, שאמנם עלתה למרום המעלה, אך החמיצה את ההזדמנות. 

כפי שציינו, במחשבה ילדותית הנבואות הן "כתבות מהעיתון של העתיד", שחייבות להתממש באופן אחד מסויים, בלי סטייה ימינה או שמאלה. המחשבה הילדותית זו מעוותת וסותרת את גופי אמונת ישראל, שהרי אם הנבואות חייבות להתקיים באופן מסוים וברור, הן מבטלות את הבחירה החופשית. ולא היא.

הנבואה יכולה להתמלא בכמה אופנים (ראו כאן), כך נשאר מקום לאדם ולמעשיו והבחירה נשארת בידו. אם יבחר לעשות את המוטל עליו, הנבואה תתקיים במהרה בצורה השלמה ביותר, ואם הוא יתרשל, הנבואה תתממש בצורה מצומצמת וקטנה ורק בהמשך תתממש בצורתה המלאה (ראו כאן).

הנביא דומה לצופה המתבונן בנופי הרים ורואה בבת אחת קווי רכס רבים כקוו אחד. אולם למעשה יש בין ההרים גאיות ועמקים. אם ההולך יצעד בנתיב הנכון, הוא ידלג על העמקים ויגיע במהרה למחוז חפצו. אולם אם הוא לא יצעד בדרך הנכונה, הוא יהיה מוכרח לעבור בכל הגיאיות שלא היו חשופות לעיניו לפני כן. גם במצב זה הוא יגיע על מחוז חפצו, אך הדרך תהיה ארוכה ומתישה.

אם לא היו  סרים החשמונאים מדרך ה' כנדרש מהם, הרי שהנבואות היו מתקיימות באופן השלם בימיהם. אבל מכיוון שחטאו, הנבואות התגשמו בתקופתם באופן מצומצם ורק בעתיד הם יתממשו בצורה המלאה (ראו כאן).

יתירה מזו, המהר"ל תופס את המאורעות המורכבים הללו כמבני-על שתקפים לתהליכי הגאולה כשתארע. תבנית זו אכן החלה להתממש לראשונה כבר בימות החשמונאים, אך משנכשלה עתידה הגאולה להופיע שוב בתבנית זו המתוארת בדניאל, כאשר יגיע הזמן המתאים. במילים אחרות, בין אם הגאולה היתה מתרחשת בימות הרומאים, הצלבנים או העותמנים, היא היתה תואמת את התחזית כפי שתוארה במבנים הכלליים וללא ציוני שמות ספציפיים בספר דניאל. לאור דברים אלה, דניאל הוא אכן ספר נבואי ראשון במעלה. הוא צדק ביחס לתקופת החשמונאים ברוב התהליך, ויצדק בנוגע לגאולה העתידה ביחס לכל התהליך, על כל שלביו.

סיכום

נראה כי בניגוד לדברי כמה חוקרים - מעבר למסרות - יש סיבות טובות מאוד לטעון שספר דניאל הינו ספר קדום. זאת על אף שמסורת חז"ל עצמה הציגה תמונה מורכבת לגבי תיארוך עריכתו וחתימתו של ספר זה. בכלל, נבואת ישראל איננה חיזוי עתידות גרידא, אלא רעיונות שמימיים שקולט הנביא מאת האל, רעיונות אלו יכולים להיות מושפעים מהבנתו האישית של הנביא ולהתגשם בצורות שונות.

פרטי חזונותיו של דניאל "סתומים וחתומים עד עת קץ" (שם, פרק יב). את רמיזותיו וסתימות לשונו אין להבין עד הסוף. איננו יודעים בוודאות האם כיוון את דבריו כנגד התקופה החשמונאית בלבד, או שחלק מדבריו מדברים דווקא על העתיד לבוא. גם אם כיוון את דבריו כנגד התקופה החשמונאית, אין לראות בהם טעות: אולי ראה את המלכות החמישית (אחרי בבל, פרס מדי ויוון) לא בתור גאולת קץ הימים אלא בעצם עצמאות ישראל וניסי חג החנוכה. את לשונותיו יש להסביר כמליצה נבואית. אולי ראה כי היתה זו עת רצון ויכולה היתה הגאולה הסופית להתרחש אז, אלא שנדחתה בעוונות ישראל. ואולי התכוון למאורעות הימים הללו כדגם ואבטיפוס לגאולה העתידה, שמתי שלא תבוא - תתרחש על פי הדגם הזה.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "קדמות ספר דניאל" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


[1] יותר מכך, גם הסובר שהספר נכתב ברובו בימות החשמונאים אינו בהכרח חולק על המסורת. אפשר להכיל עמדה שתקבל את האפשרות שאכן היה חוזה אלמוני שנכנס לדמותו המיסטית של דניאל, ועל בסיס מסורות קדומות מימי דניאל, ונבואות סתומות שאכן עברו משמו - פירש ברוח קדשו את מאורעות ימיו כימים של גאולה. חישובי קיצין מעין אלו מצויים אצל רבים מחכמי ישראל, ובחלק גדול מן המקרים אכן התרחשו אירועים כבירים באותם ימים שהם חזו מראש. דניאל, ואחריו החוזה האלמוני שנשא את דבר ה' בליבו, לא היה זייפן, ובתוכו נתעברה נשמת דניאל (כמקובל בספרות האפוקליפטית של ימי בית שני, וכמצוי בחקר ספרות הזוהר) – והוא דיבר בשם ה' את אשר ראה. דבר בטוח הוא שגם אם כל פרטי הדברים לא התממשו כפי שחזה, הרי שהוא ראה נכון שימים אלו של מרד החשמונאים יביאו את עם ישראל אל דרגה חדשה לגמרי ממה שהיו לפני כן. ואכן, מלבד עצמאות מדינית בת 100 שנים, זכה ישראל לחג החנוכה שהאיר את ימי גלותו, ונתן לומ את הכח להתמודד עם כל הרוחות שניסו,כמו היוונים, למוטט אותו. כך חזה בצדק אותו המיסטיקן, על בסיס פרשנותו את המסורות שעברו אליו מדניאל הנביא עצמו.

[2] דניאל - גלות והתגלות, עמ' 53, ולאורך כל הספר.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.