אופנות בחקר תולדות ישראל


מאת פרופסור יואל אליצור

הבסיס אידיאולוגי 

את מאמרו של פרופ' זאב הרצוג בהארץ ("התנ"ך - אין ממצאים בשטח"; 29.10.99), אני התחלתי לקרוא - מהסוף. וכך נכתב שם בקטע האחרון, שחור על גבי לבן, בלי להשאיר דבר לבין השיטין:

"מתברר כי החברה הישראלית בשלה בחלקה להכיר בעוול שנעשה לתושבי הארץ הערבים, מוכנה לקבל את שוויון הזכויות של הנשים בחברה (מה הקשר לנושא? י. א.), אך אינה חסונה דיה לאמץ את העובדות הארכיאולוגיות המנתצות את המיתוס המקראי..."

ובכן, הבנתי. אנחנו עומדים כאן שוב מול 'מדע' מגויס שמצא את דרכו אל העיתון לאנשים חושבים. בפעם הקודמת הייתה זו גברת נאורה, שרת חינוך, שנעזרה בשירותיו של ארכיאולוג מסוים. היא והארכיאולוג בישרו אז לציבור המשכיל בישראל שקבר יוסף בשכם אינו אלא 'שיח' יוסף' מן המאה ה- 19. קרבת הזמן אל ההתקפה הערבית על חיילי ישראל בקבר יוסף שנסתיימה בלוויות צבאיות ובהשפלה לאומית, הייתה כמובן מקרית בלבד. ההיגד היה 'מדעי טהור'.

ראוי היה אז שמישהו אובייקטיבי יגיב רק על הבורות, שלפחות יצוטטו מקורות התקופה הביזנטית המזכירים את המקום והמסורת, ומקורות ימי הביניים המתארים בדייקנות את המצבה הבנויה ושני העמודים הצמודים אליה, שאיזה שהוא מומחה מתוך המון המזרחנים שאנו משופעים בהם יזכיר את העדר הזיקה של המוסלמים לאתר הזה. זה לא קרה וחבל.

גם הפעם מסתייע הארץ בארכיאולוג לטובת הדיון הציבורי. פרופ' הרצוג הוכר במשך שנים רבות כארכיאולוג סולידי וחרוץ שחקר ופרסם את נתוניהם של אתרים שונים בבקעת באר שבע ובאזור תל אביב. להארץ הוא מספק עתה סחורה מסוג אחר. הפעם כבר לא מדובר על פרט זה או אחר. כעת מדובר על הכחשת הכל. הדברים מתקשרים בלי ספק אל ה'היסטוריונים החדשים' של דברי ימי העת החדשה ואל הסוציולוגים והמזרחנים המרובים המיטיבים לנתח אותנו ואת שכנינו ואת קורות הארץ הזאת במאתים השנים האחרונות, בכיוון מסויים מאוד ובהתאם לתוצאות הצפויות מראש.

שורשיו של הגל

האמת היא שהגל הזה, שעליו נישא עכשיו זאב הרצוג, כבר פותח ע"י מלומדים רבים גם בספרות המחקרית ובשיטת כתיבה מדעית, בארץ ובחו"ל.

באירופה, מרכזי האסכולות המכונות 'מינימליסטיות' - הכופרות בכל, הם באנגליה ובדנמרק. בארץ, ראשי המדברים בכוון זה הם באוניברסיטת תל אביב. ברם, קל להבחין שגם בפרסומים המדעיים, הרקע הוא אידיאולוגי. ניקח למשל את מאמרו המקיף של נדב נאמן "פרשת 'כיבוש הארץ' בספר יהושע", שפורסם לפני עשר שנים והיה ממבשרי הקו החדש במחקר הישראלי. המירכאות שבהן נסגר הצירוף 'כיבוש הארץ' בכותרת המאמר, מעידות יפה על רוח המאמר כולו. לפי מאמר זה אין ישראל לפני תקופת המלוכה, עם ישראל לא היה במצרים ולא יצא משם, לא כבש את ארץ כנען ולא נאחז בה. נוודי ספר מקומיים הם שהתלקטו לקראת תקופת המלוכה ויצרו את מה שנודע לימים בשם 'ישראל'. רשימת הערים שכבש יהושע בשפלת יהודה לפי ספר יהושע (פרק י') היא אולי השתקפות של מסע סנחריב (!) והויכוח על המלוכה בתחילת ספר שמואל הוא יצירה של אסכולה שבסוף ימי בית ראשון התייאשה מן המלוכה. לענייננו, מעניינת ההנמקה הבסיסית שנותן נאמן במאמרו:

"יתר על כן, בשום פנים אין להפקיע את העדות המקראית על התהוותו של עם ישראל ממסגרת כלל התיאורים על ראשיתם של עמי קדם אחרים (יוון, רומי וכיו"ב), ואין ליצור כללי מחקר היסטורי המיוחדים רק לתולדות ישראל והחורגים מן המקובל בחקר התהוותם של עמים אחרים".

אינני חושב שנאמן, הרצוג וחבריהם, מעונינים להצטרף אל מכחישי השואה והתקומה בדורות שלנו, ואם כך נוצר כאן מין היפוך מעניין. בעבר התמודדו מורים ומחנכים עם תלמידים המקשים מדוע אין בימינו נסים והופעות של מלאכים ונביאים כמו בתנ"ך. עכשיו תהיה הקושיה הפוכה: מדוע בימינו קורים לעם ישראל דברים מופלאים כל כך - שואה שאין לה תקדים בהיסטוריה ומייד אחריה ניצחונות וקיבוץ גלויות שאין כדוגמתם, היחלצות מאיום קיומי ונצחון כביר בתוך ששה ימים בשלוש גזרות, בעוד שבימי קדם התפתח וצמח עם ישראל בצורה 'משעממת' כל כך, ללא כל חריגה מסדר התהוותם של כל העמים.

העלאת ויכוח ציבורי שרקעו אידיאולוגי כאילו הוא מעוגן בתגליות מדעיות, יש בה משהו בלתי הוגן, לכשתמצא לומר, יסוד של הפחדה. איש המקצוע למעשה בא אל ההדיוטות ואומר: רבותי, אני התמחיתי בחרסים, אני יודע לתארך, בדקתי בדיקות פחמן 14, אני שולט בחומר ויודע דברים שאתם אינכם יודעים, המדע קובע - 'לא היו דברים מעולם'. מעניין לראות למשל את התגובה של אדם מלא וגדוש כמו נעמי שמר שהעמדה הכאילו-מקצועית של הרצוג הכניסה אותה לעמדת נחיתות בדיון. כך עונה נעמי שמר לשאלת מראיין מהארץ:

"אני לא שולטת בארכיאולוגיה, אבל מה זה חשוב אם היה או לא היה? נאמר שלא היה ולא נברא התנ"ך אלא משל היה - לדעתי המשל הזה חי יותר מכל האבנים".

בסופו של דבר הרי חשוב מאוד אם היה או לא היה; בגלל ההילה המקצועית, נעמי שמר כאילו מסכימה בעל כורחה ש'לא היה' ואמונתה בחיותו של התנ"ך אינה אלא היגד ספרותי.

אתה לא קיים

עם ישראל עם מופלא. אחת התופעות המופלאות המלוות את עם ישראל משחר ההיסטוריה שלו, היא שתמיד נמצא מישהו שמצביע עליו ואומר לו - אתה לא קיים.

ההזכרה הראשונה של השם 'ישראל' במקור חוץ-מקראי היא במצבת מרנפתח מן המאה ה-13 לפני הספירה. האסכולה שזאב הרצוג מייצג אותה היום, חייבת כמובן להתפתל הרבה כדי לשלול את הזהות בין 'ישראל' שבמקור זה לבין "מה שלימים יוכר בשם ישראל", והיא אכן הצליחה במשימה בלתי אפשרית זו. אנו נשוב לכך בהמשך דברינו. בשלב הזה של הדיון הבה נשמע מה מצא המלך המצרי הקדמון לומר על הקיבוץ האתני ישראל: "ישראל אבד אין לו זרע"!

המקור ההיסטורי השני המזכיר את ישראל בשמו, הוא מישע מלך מואב במאה התשיעית לפנה"ס. מישע יודע לומר לנו מתוך מצבתו השמורה בפריז:"וישראל אבד אבד עולם".

במהלך הדורות שוב עולים אורחים חדשים על במת ההיסטוריה ופוגשים שוב את ישראל הנצחי, ושוב מטיחים בפניו 'אינך קיים'. במאה הראשונה לספירה פעל מחבר חשוב שהביא את ההיגד הזה - ישראל, אינך קיים! - לכלל שכלול יוצא מן הכלל. כוונתי לאפיון איש אלכסנדריה שהיה מלומד מומחה לכתבי הומרוס ולדקדוק יווני ולטיני, אדם יהיר ביותר, וגם אנטישמי שיטתי. תוכן חיבורו האנטישמי ידוע לנו - וגם זה מן הפרדוקסים היהודיים הטיפוסיים - בזכות יוסף בן מתתיהו היהודי שנחלץ להתווכח אתו. ההיגד הראשי בחיבורו של אפיון היה שהיהודים אינם נזכרים בספרי היוונים ומכאן שלא היו קיימים. הם נולדו לאחרונה ו'תפרו' לעצמם היסטוריה. הערך העליון ומופת התרבות בעיני אפיון וסביבתו האינטלקטואלית אמנם לא היה חרסים, אלא סופרים יווניים, אבל מסקנותיו יצאו דומות: אינכם נזכרים - אינכם קיימים.

במשך דורות רבים נאלצו יהודים להתמודד מול הנצרות הקלאסית שהיא כידוע 'ישראל האמיתי'. גם באסלאם נשמעו דעות כאלו - אנו המוסלמים הננו בנו אסראיל. אחר כך באו הדעות הידועות בעולם המודרני - היהדות היא לא עם אלא דת וכו'. כאשר אני מוצא שהארכיאולוגים של תל אביב מצטרפים יחד עם עמיתיהם משפילד ומקופנהגן אל הרשימה הארוכה של שוללי קיומו של ישראל, אני יודע במה מדובר.

'ביבל אונד בבל'

נושא המאמר הוא אופנות בחקר תולדות ישראל. אנו עומדים אחרי יותר ממאה שנה של חקר מקרא ביקורתי. היגדים מן הסוג שאנו שומעים מזאב הרצוג וחבריו מתוך הסתכלות של ארכיאולוגיה אינם חדשים כלל. 'גילויים' מהסוג הזה כבר נודעו מזמן ובלי עזרת הארכיאולוגיה הארץ-ישראלית. אחד ממוקדי ההתעניינות של העולם הנאור בראשית המאה העשרים היה ספרו המפורסם של פרידריך דליטש 'ביבל אונד בבל'. קשה לתרגם את שם הספר לעברית, בגרמנית הוא נשמע נהדר - לשון נופל על לשון. הספר יצא לאור בשנת 1902, בתקופה שבה כבר אפשר היה לעצור ולסכם עולם חדש של ממצאים וידיעות על המזרח הקדום. לאחר חשיפת המקורות האכדיים, הכוללים סיפור בריאת העולם והמבול, מקדשים וכהנים וקרבנות, חגים חקלאיים, לוח שנה ירחי-שמשי וכו', הוצעה התיאוריה: כמעט כל מה שיש בתורת ישראל מתחיל מבבל.

אנשים שגדלו על התיזות האלה, עשו הרבה מאמצים להסביר כל דבר במקרא על בסיס ההשוואה לבבל. לדברים רבים מצאו מקבילות, אבל יש דברים שאין להם מקבילות מוצלחות ובלחץ התיאוריה מצאו אותם.

כך למשל, כמה טרחות טרחו חוקרים מאסכולות ביקורתיות כאלו למצוא את היסוד המיתולוגי בסיפורי ראשית עם ישראל. נכון שסיפור מאבק יעקב והמלאך יש בו יסוד מיסטי וסמלי, אבל אפשר לומר שזהו בבחינת יוצא מן הכלל המלמד על הכלל. כל שאר סיפורי האבות חתומים בחותם המציאות והארציות. יש צורך בהמון דמיון יוצר כדי למצוא ברחל ולאה דמויות של אלה-אם של שבטים אלו או אחרים, האבות נושאים שמות 'נורמליים' ביותר ומספרי השנים המלווים את קורותיהם בדרך כלל אינם מספרים 'טיפולוגיים'. האבות נודדים ומתקשים בקשיי אנוש, "וישקל אברהם לעפרון את הכסף", "ויזרע יצחק בארץ ההיא", "ותחלף את משכורתי", "ותקנא רחל באחותה", "וימצא דודאים בשדה". ובכל זאת, 'הצליחו' חוקרים למקם את סיפורי האבות בתוך ובמקביל לעולם המיתולוגיה של המזרח הקדום.

המצווה הדתית האופיינית ביותר לעם ישראל לדורותיו, היא השבת. היא היחידה בין עשרת הדברות שאינה מצווה מוסרית אמונתית כללית והיא חוזרת בהדגשה ברוב ספרי התנ"ך. התורה מגדירה אותה "אות היא ביני וביניכם לדורותיכם" וכל הנביאים, קדומים ומאוחרים, מזכירים אותה. ככל הנראה, אין מקבילה למצווה זו בתרבויות העמים הקדומים, אבל חוקרים רבים לא היו מוכנים להשלים עם עובדה זו, טרחו ומצאו. באכדית יש "שבתו" - שהוא יום מילוי הלבנה ונחשב ליום של מזל רע שאין רואים בו סימן ברכה. המהדרין שבמסופוטמיה חששו גם מסכנתה של חצי לבנה ושל העדר לבנה. בין המצבים הללו של הלבנה יש הרי בערך שבעה ימים. כאן צריך רק להוסיף השערה שבמרוצת הזמן שכחו הבריות מדוע הם נמנעים ממלאכה ומסחר בימים אלה ובתוך כך גם ניתקו את ימי השביתה ממחזור הירח, ותהיה "שבתו" לשבת.

אני מעיין בערך 'קללה' באנציקלופדיה המקראית. משה וינפלד מוצא מקבילות מעניינות מאוד לקללות שבסוף ספר ויקרא ובדברים כח. יש איזו ברית של אסרחדון, כתובת של אשור - נירארי החמישי, כתובת ארמית מקסירא. באמת מוצאים שם שאם אתה תעבור על דברי הברית שנכרתה - ארצך תחרב, האלים יטילו על ארצך אבק ועפר, יבולך יישמד. הקבלה מעניינת. אמת ויציב. אבל מה נעשה ולהיגד העיקרי של הקללה שבתורה אין מקבילות בשום מקור היסטורי, ואין דמיון כל שהוא לפרטיו בקורות איזו שהיא אומה ולשון בשום תקופה מהתקופות -

"והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ, ובגוים האלה לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך, ונתן לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש, והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך, והיית לשמה למשל ולשנינה, ונתן עול ברזל על צוארך עד השמידו אותך".

העוצמה העל-זמנית של הפסוקים הבלתי אפשריים והכל-כך אמיתיים האלה שרק בפרספקטיבה של דורנו אפשר לקלוט את עומק משמעותם, זהו מפגש בלתי אמצעי עם הנצח. חוקרי המקרא שהסתפקו בחלק הראשון ובמקבילותיו שהן אכן קיימות, נתנו ביושר את החלק שלהם, אבל לא הודו ביושר שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק ושונה.

המקרא מול המזרח הקדום, המקרא מול הממצאים

נחזור שוב אל הכותרת המתריסה - "התנ"ך - אין ממצאים בשטח". האומנם אין ממצאים?

היום, לאחר שנות מחקר רבות, שבהם הוקבלו למקרא ממצאים וידיעות היסטוריות, יש בידינו נתונים לא מעטים. נתחיל מספר בראשית. חוקרים חשובים כמו ספייזר, קאסוטו וגרינץ הקדישו מחקרים מקיפים להשוואת אורחות החיים העולות מן הספר הזה אל מה שנתגלה במסופוטמיה מן החצי הראשון של האלף השני לפני הספירה. כמות המקבילות היא רבה מאוד; אנחנו מוצאים עולם ששום אדם לא היה יכול לשחזר אותו בתקופת המלוכה. זהו עולם שיש בו שנער ואלסר, חניכים ועברים, מינקת ואלונים, אשתי-אחותי, "בוא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה". זהו עולם המשקף מצב תרבותי וחברתי שמוכר דוקא בתקופה זו בארצות שמהן באו האבות. קשה מאוד למצוא לו מקבילות בתקופת המלוכה. מחבר מאוחר בשום אופן לא היה יכול לנחש מציאות חיים שכזו וקוראיו לא היו מבינים על מה הוא מדבר. לשם השוואה, כדאי לעיין בספרים החיצוניים הפסידו-אפיגראפיים שנכתבו בימי בית שני. רבים מהם עוסקים בקדמוניות המקרא - אדם וחנוך, היובלים ומגילת בראשית מקומראן. כמה רחוקים חיבורים אלה מהרוח האותנטית הנושבת מספר בראשית! כמה טבועים הם בחותם זמנם, עמוסים לעייפה בפרטי מלאכים ובתיאורי אפוקליפסה.

ספר יהושע

הקורא בספרות מחקרית שגורה, יקרא שפרקי הנחלות למשל הם מתקופת המלוכה, יש אומרים מימי חזקיהו ואחרים אומרים מימי יאשיהו. חלקים גדולים בספר הם 'כהניים' ויש אומרים 'דויטרונומיסטיים' וזמנם קרוב לחורבן או אף מימי בית שני.

ואתה תמיה: מה טעם היה לדקדק בפרטי גבולות השבטים בתקופת המלוכה, נפתלי כאן וזבולון כאן, את מי זה מעניין בתקופת המלוכה? ואיך לא נרמז במילה אחת משהו מעולם החיים של תקופת המלוכה?

יחזקאל קויפמן העמיק בספר יהושע בניסיון לראות מה הספר בעצמו אומר, מה היא רוח הספר, ועמד על דברים חשובים מאוד. בספר יהושע חזון המלוכה איננו עולה עדיין על הדעת, ואפילו האווירה של ספר שופטים עדיין אינה ניכרת. הספר אופטימי, "הכל בא" (כא: מג), חבלי הארץ הנשארת לרשתה אינם חטא ו"אנכי אורישם מפני בני ישראל" (יג: ו), הישות הלאומית היא 'העדה' והיא מונהגת בידי יהושע והזקנים. מי ישחזר חיים כאלה בסוף ימי בית ראשון או בימי בית שני?

ממצאים

הארכיאולוגים הגדולים של ארץ ישראל העמידו אותנו על נתוני יסוד שלא התערערו עד היום הזה. לדיוננו חשוב בראש ובראשונה המעבר מתקופת הברונזה לתקופת הברזל הראשונה. בכל הארץ מדובר בחורבנה של תרבות חומרית גבוהה המצטיינת בערים בצורות, בבנייה איתנה, בכלי חרס שהם בחלקם יבוא משובח, בחרפושיות וחומר מצרי, בקרבה כמעט קבועה אל מי תהום ונדירות של בורות למי גשמים. והנה, במקום תילי הערים שבחלקם נשרפו ובחלקם ניטשו, עולים ישובים קטנים, פרזיים ברובם, כלי חרס גסים, בורות מים לרוב, בנייה דלה ועמודי תמיכה לגג מורכבים מאבנים גדולות, אסמים ביתיים מדופנים באבנים קטנות, בתי ארבעה מרחבים, סימני כתיבה עברית ראשונים כמו 'אחירם' מח' רדנה שברמאללה (שם בנימיני!) והאלפבית המפורסם מעזבת צרטה, ואחר כך לוח גזר. שכבת ההתנחלות מצטיינת בממצאים טיפוסיים אחדים שהחשוב שבהם הוא שורות של קנקני אגירה למים מטיפוס 'שפת הצוארון'. ההתאמה למעבר מכנענים לישראלים של תקופת ההתנחלות והשופטים היא סבירה ביותר. אולברייט הסביר בצדק את חשיבות התפשטותו של בור המים המטוייח: הוא שאפשר לשבטי ישראל להתיישב במקומות הרריים וחצי- מדבריים ולהניח את העמקים לכנענים "כי רכב ברזל להם". אדם זרטל ביאר את חידת פיטסי 'שפת הצוארון' - מדוע כל כך הרבה כדי אגירה גדולים למים ומדוע נעזבו פתאום; אין זו אלא עדות לתקופת המעבר שבה התישבו המתנחלים במקומות הרחוקים כמה קילומטרים ממקורות מים בטרם התפתחה חציבת הבורות.

ממצא כלל-ארצי שהובחן עם התקדמות המחקר בכל הארץ, המתאים באופן מרשים למעבר מאוכלוסיה כנענית לאוכלוסיה ישראלית דוקא, הוא הבהמות הנאכלות והמשמשות לפולחן. כמה מחקרים הראו שבערים ובשכבות של כנענים ופלשתים מרובות עצמות החזירים, ואילו באתרים ובשכבות המיוחסים לבני ישראל החל מן ההתנחלות אין חזירים כלל ועצמות הבהמות הנאכלות מתאימות לחוקי תורת משה!

יש גם ממצאים נקודתיים. חוקר רציני על פי רוב יסתייג כנקודת מוצא ממי שיצביע על סלע ויטען - מאחורי הסלע הזה שכב יהושע בן נון. כמובן, יש פרטים בעייתיים ואין לאיש תעודת ביטוח להבין הכל. עם זאת, יש ויש גם התאמות ספציפיות ממש. אזכיר שתי דוגמאות.

חצור

חצור נחפרה בשנות החמישים בידי משלחות בראשות ידין ואהרוני ושוב בשנות התשעים ע"י בן-תור ורוביאטו. שתי תקופות החפירה נתנו תוצאות דומות. שתיהן מצאו קודם כל שהעיר הכנענית הענקית ("ראש כל הממלכות האלה"; יהושע יא) חרבה בשרפה עזה ככתוב ביהושע יא ובניגוד לתיאוריות ביקורתיות (שעוד קדמו להכחשת-הכל שאנו עומדים מולה כיום) אשר סברו ש'הסיפור האמיתי' הוא התגברות איטית של שבטים ישראליים כפי שכביכול מספר ספר שופטים. ואגב, קיימת נטייה כיום להקדים את הכיבוש הזה עד למאה ה-14 לפנה"ס בהתאמה לכרונולוגיה העולה מן המקרא גופו, אבל בעניין זה לא אוכל להרחיב כאן. בתוך שכבת השרפה הגדולה של חצור הזדמנה לחופרים הראשונים ושוב לאחרונים הפתעה שקשה למצוא לה מקבילות - פסלים מכל הסוגים שהושחתו במתכוין, בעיקר על ידי כריתת הראש והידיים. במירב הזהירות המדעית דן אמנון בן-תור בשאלה מי אחראי להשחתה. מאחר שהפסלים שהושחתו הם גם מצריים וגם כנעניים, הרי אי אפשר שהכובשים היו מצרים או כנענים; הם גם לא יכולים להיות מגויי הים כיון שבכל האתר לא נמצא אפילו חרס 'פלשתי' אחד. "דומה אפוא שרק שבטי ישראל המתנחלים יכלו להיות אחראיים לכיבושה של חצור ולחורבנה". גם גדולתה של חצור בימי שלמה נמצאה בחפירות ידין ושבה ואושרה בידי המשלחת של שנות התשעים.

המקדש בשכם

המקרה השני שאני רוצה להביא כאן הוא המקדש בשכם. ביהושע כד מוזכר מקדש ה' בשכם, בו נכרתה הברית הגדולה בידי יהושע - "ויכרת יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם". הספר מסתיים למעשה בסיפור הצבת אבן גדולה במקום "תחת האלה אשר במקדש ה'". דברי הפרידה החמורים של יהושע מעמו קשורים לאבן זו שהיא והתקיימותה לאורך השנים חשובות מאוד לספר יהושע:

"הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה כי היא שמעה את כל דברי ה' אשר דבר עמנו והיתה בכם לעדה פן תכחשון באלהיכם".

בשופטים פרק ט' למדים אנו שהיתה בשכם בתקופת השופטים אוכלוסיה שחשבה את עצמה ממשיכה של שכם הכנענית והחזיקה בפולחן אלילי. בעיר היה אז מקדש שנקרא בית אל ברית או בית בעל ברית וגם מגדל שכם. בשעת המלחמה הפנימית שהתחוללה בשכם הצטופפו במגדל שכם כאלף איש ואשה, ואבימלך בן ירובעל שרף עליהם את המגדל באש.

בחפירות תל שכם נמצא מקדש מבוצר ביותר שהתקיים בתקופת הברונזה המאוחרת והמשיך אל תוך תקופת הברזל א'. המקדש פונה לצפון-מערב (השוה המזבח בהר עיבל?) ועובי קירותיו 2.5 מטרים. בחלוקתו הפנימית ובעמודים המוצבים בו יש דמיון וגם שוני מסויים ביחס למשכן ולמקדש שבמקרא (אני מוותר כאן על הפירוט). למקדש היתה קומה שנייה והוא חרב בשרפה עזה במהלך תקופת הברזל א'. בחצרו ניצבת אבן גדולה מלבנית שפניה הוחלקו; עובייה 42 ס"מ, רחבה 1.48 מ', ראשה שבור והיא השתמרה לגובה 1.45 מ'. לאבן מצבה זו יש אבן בסיס שחקוק בה מקום מתאים להעמדת המצבה. בניסוחו הזהיר של ארנסט רייט חופר האתר: "יש לשער שהמסורת על 'האבן הגדולה' שעמדה במקדש ה' קשורה במצבה זו".

נתונים מתחומי חקר הלשון ומדעי הטבע 

גם תחומים מדעיים אחרים מתקשרים לחקר המקרא ומספקים לפעמים 'ממצאים בשטח'. מחקרים אינטר-דיסציפלינריים כאלה מעטים ועדיין לא פותחו לכדי תחום מחקרי בפני עצמו. אזכיר כאן מחקר של פרופ' אבי הורביץ איש החוג ללשון באוניברסיטה העברית, ועוד שני מחקרים שאני עצמי מעורב בהם.

א. אבי הורביץ חקר באופן מקיף את כל ההיבטים המורפולוגיים, המילוניים והתחביריים בטקסטים ה'כהניים' שבתורה והשוה אותם למצב הדברים בטקסטים העוסקים באותם נושאים בספרים המאוחרים שבמקרא, בעיקר יחזקאל, עזרא ודברי הימים. המסקנה היתה חד-משמעית: מבחינה לשונית אלו הם עולמות שונים לגמרי.[1]  אבי הורביץ מתעניין אך ורק בלשון ומאחורי מחקרו לא עמד שום 'אינטרס'. לפי דרכו הוא גם נמנע מפולמוס. ואולם, מי שמכיר את המוסכמות של חקר המקרא, מבין שיש כאן מהפכה גדולה: במקום 'מקור כוהני', חזרה אל 'תורה' לעומת 'נביאים' ו'כתובים'. 

 ב. במאמר שפרסמתי לפני 13 שנים, בחנתי את שימושי 'בור' ו'באר' במקרא. מעלתו של נושא טכני שכזה הוא בכך שהוא תמיד משקף נאמנה את אורח החיים המוכר לכותבו ולא צפויה בו כתיבה מכוונת או ארכאיזציה. נתברר שקיים הבדל מכריע בין לשון חמישה חומשי תורה לבין לשון ספרי נ"ך. בתורה מועטים הם הבורות במשמעות 'cistern' לאיסוף מי גשמים ובד"כ 'בור' הוא בית כלא או חפירה כלשהי. בנ"ך המשמעות השכיחה היא 'cistern'. קיצוני יותר המצב באשר ל'באר'. בתורה 28 פעמים במשמעות 'well' - באר חפורה אל מי התהום; בנ"ך - אף לא פעם אחת. בספרי נ"ך פעם אחת 'באר' במשמעות 'cistern', ופעמים אחדות כמטאפורה במקום שהמליצה המקראית מחזרת אחרי מלים שמביעות מקורות מים. משמעות הממצא: התורה נכתבה במציאות שבה חיו בני אדם בחרן ובארץ כנען (מחוץ לחלקים ההרריים שבה) על מי בארות (well), ואילו ספרי נביאים וכתובים נכתבו במציאות שבה הבארות לא שימשו ומקור המים העיקרי היה הבור המטוייח. במלים אחרות, התורה מתאימה לאלף השני לפני הספירה, הנביאים והכתובים - לאלף הראשון לפנה"ס.  

ג. נושא מרתק בתחום מדעי הטבע וקישורם למקרא הוא מפלס ים המלח. 

בעניין זה אני עומד לפרסם בקרוב מחקר משותף ביחד עם ד"ר עמוס פרומקין החוקר מזה שנים את הר סדום מן ההיבט הגיאומורפולוגי. אנסה לתמצת את עיקרי הדברים: בשתי המאות האחרונות אנו עדים לשינויים רציניים במפלס ים המלח. בעשרות השנים האחרונות התערב האדם בתהליכים הטבעיים והגביר אותם, אבל התהליכים קיימים בעיקרם גם בלעדיו. שינוי המפלס משפיע באופן דרסטי על קו החוף ובעיקר על האגן הדרומי של ים המלח; כאשר המפלס יורד אל מתחת ל-400 מתחת פני הים, כל האגן הדרומי מתייבש, וכשהוא עולה, החלק הדרומי שב והופך לים. בראשית המאה הי"ט היה המפלס נמוך כמעט כמו היום. האגן הדרומי היה אז רדוד או יבש למחצה ונוסעים חצו את ים המלח ברגל או ברכיבה על גבי גמלים. בסוף המאה ובראשית המאה העשרים היה המפלס גבוה מאוד וים המלח הגיע בדרום עד אזור נאות הככר. הסלע שעליו סימן הרופא הירושלמי מסטרמן את פני ים המלח מטעם הקרן הבריטית PEF בראשית המאה, נמצא היום הרבה מעל הכביש. על בסיס זה פיתחו פרומקין ואחרים שיטות לתארוך מפלסים קדומים של ים המלח, בעיקר על פי איתור חלקי צומח שנישאו על פני המים ונתקעו בפינות שונות, וקביעת זמנם בעזרת פחמן 14. לדיון המקראי חשוב המצב באלף הראשון והשני לפני הספירה. בקוים גדולים, מסקנת החוקרים שעסקו בתחום היא, שבחצי הראשון של האלף השני לפני הספירה היה המפלס נמוך בערך כמו היום - למטה מ-400. בסביבות שנת 1500 לפנה"ס עלה המפלס והיה גבוה במיוחד (380-375 מתחת פני הים). בין 1200 ל-1000 לפנה"ס ירד שוב המפלס, ולמרות תנודות שונות שמר בדרך כלל על מפלס נמוך עד סוף האלף הראשון. כאן מצטרפים נתונים ארכיאולוגיים: מצודה ומעגן לסירות מהתקופה הישראלית ב'-ג' ומימי בית שני שנחשפו בחופי ים המלח רק בימינו עם ירידת המפלס.

עיון תנ"כי מקביל נותן התאמה מפליאה. הביטוי "עמק השדים הוא ים המלח" (בראשית יד) מדבר כנראה על האגן הדרומי של ים המלח והוא מלמד שבתקופת האבות (1500-2000 לפנה"ס) היה כאן עמק יבש בעוד שבתקופת כתיבת התורה (בין 1500 ל-1200) היה כאן ים. בנביאים ובכתובים שוב מוצאים אנו 'גיא המלח', כלומר מפלס נמוך בין 1000 ל-500 לפנה"ס. זאת ועוד, ניתוח פרטים אחדים במפת גבולות השבטים בספר יהושע מלמד לדעתי גם הוא על מפלס גבוה, כלומר התאמה בין נתוני פרקי הנחלות לבין מצב המפלס בשנים 1200-1500.  

מה יכול עם להמציא על אודות עברו?

סברה ישנה וחזקה שהועלתה כבר במאה ה-19 על ידי חוקרים אחדים, היא שאין עם בודה לעצמו מסורת על עבדות בארץ אחרת בחומר ובלבנים. אנו מכירים אגדות על היווצרות עמים. באגדות כאלו, הקדמונים היו תמיד גיבורי חיל, חצי אלים, שלידתם וגידולם ועוצם גבורתם - בארץ מכורתם. באגדה אחת הם ינקו מזאבה, באחרת בנו ונלחמו ועשו גדולות ונצורות. אגב, גם בישראל יש לנו אגדות מסוג זה שהם יצירת העם, אבל לא במקרא אלא בימי בית שני ואצל חז"ל. יהודה שואג - וכל מצרים מזדעזעת, שערה אחת מזדקרת לו כנגד ליבו כשהוא כועס, וקורעת את בגדו; "אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך", כך מתרה גור אריה יהודה במשנה למלך מצרים. נפתלי "איילה שלוחה" מדלג מעל חומת עיר וחובר אל יהודה אחיו המכה לבדו מלך וגיבוריו. זה הוא מיתוס במיטבו בגירסה עברית. אבל מי שמע שעם יספר על עצמו - נולדנו בארץ רחוקה במזרח, נדדנו מגוי אל גוי וכשהיגענו לארצנו רכשנו בקושי חלקת קרקע בכסף מלא והתיסרנו במאבק ארוך ובלתי הרואי על הזכות לחפור בארות, כשרבו איתנו התרחקנו למקום אחר, שוב ירדנו לארץ אחרת ושם היינו גרים וזרים ואחר כך גם עבדים המבקשים תבן ולא ניתן להם.  

מי ימציא מלבו סיפור שכזה? איזה רעיון רוח הוא זה?

הממצאים לא השתנו; האופנה היא שהשתנתה

הקורא במאמרו של זאב הרצוג בהארץ, מקבל את התחושה כאילו נתגלו במחקר הארכיאולוגי במהלך עשרות השנים האחרונות גילויים שהפכו את הקערה על פיה, שביטלו והפריכו את אולברייט, ידין ואהרוני וחבריהם אשר בתמימותם התבססו על התנ"ך וחיפשו את עקבותיו.  

האמת היא שדבר כזה כלל לא קרה. הרבה נתונים וממצאים נוספו בכל חפירה וסקר, מהם חשובים ומרשימים, אבל התמונה הכללית שרירה וקיימת. מה שנשתנה הוא רק הפרשנות - והאופנה.  

מהלך הקריירה של פרופ' ישראל פינקלשטיין

אני ארשה לעצמי להמחיש את הדבר בהתבוננות במהלך הקריירה של אדם אחד. פרופ' ישראל פינקלשטיין הוא מהארכיאולוגים המוכשרים בישראל כיום. במשך שנים סקר את הר אפרים בדגש על תקופת ההתנחלות, וחפר באתר החשוב ביותר של תקופה זו - שילה. במאמר מסכם שהכין בשנת 1983 לצורך קובץ בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, הוא סוקר את שלוש האסכולות - האסכולה המקבלת את תיאור הכיבוש המתואר בחלק הראשון של ס' יהושע (אולברייט וממשיכיו), אסכולת 'החדירה השקטה' המדברים על תהליך התנחלות איטי (אלט ונות) והאסכולה החדשה 'הסוציולוגית' (מנדנהול וגוטוולד). במאמר זה אין פינקלשטין מנסה להכריע בין שתי האסכולות הותיקות (האמת היא שאם נוקטים בניסוחים לא קיצוניים בהגשת שתי הגישות, אין הן סותרות זו את זו ולא את ספר יהושע; ביהושע מדובר גם על שלב כיבוש וגם על שלב הורשה והתנחלות, אבל לא ארחיב בכך כאן). מאידך, הוא דן ארוכות בגישה הסוציולוגית הכופרת בכל, שלדידה "מה שנקרא לימים ישראל" לא היה אלא אוסף של אנשים בני הארץ שמסיבות חברתיות לא מצאו מקום בערים המאורגנות וחיו בשולי החברה מחוץ לעמקים הפוריים; לימים התחזקו והשתלטו על הערים ועל המרחב כולו. פינקלשטין מפריך גישה זו וקובע שהידיעות הארכיאולוגיות המקיפות שנרכשו במהלך שנות המחקר של הארץ ובמיוחד בסקרים המקיפים שגם הוא היה שותף להם, יחד עם הכרת החברה הערבית המסורתית בארץ כדגם להתפתחות התישבותית וקשר בין נוודים ליושבי קבע, שוללים את התיאוריות ה'סוציולוגיות' מכל וכל. "הגישה הסוציולוגית קמה ונפלה מכוח הנתק הכפול של בעליה מן המציאות הארץ-ישראלית".  

ספרו החשוב של פינקלשטין 'הארכיאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים' יצא ב-1986 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שם הספר מלמד שהמחבר עדיין מקבל בקוים גדולים את התמונה ההיסטורית של המקרא; הפרק על תל שילה בתקופת הברזל א' מתחיל במלים "כשהחלה ההתישבות הישראלית בשילה...", ואת השרפה הגדולה שהרסה את השלב הזה הוא מייחס בעקבות אולברייט להרס שילה בידי הפלשתים אחרי מפלת אבן העזר במאה ה 11 לפנה"ס. גם בספר זה יש לפינקלשטין בקורת מסוימת על הכרת השטח של 'הסוציולוגיים' אבל הוא מסייג אותה, וכאן כבר יש בפיו גם דברי שבח ל'סוציולוגיים':

 "מצד שני, נקודות שונות הקשורות במערכת יחסי רועים / נוודים ויושבי קבע שהועלו על ידם תרמו רבות למחקר".  

הפעם ההתקפה היא על אולברייט:

"הנתונים הארכיאולוגיים המצויים כיום בידינו פוסלים מכל וכל את גישת הכיבוש הצבאי האחיד של אולברייט וממשיכי דרכו...".

במאמר משנת 1994, כבר מסביר פינקלשטין שאין לראות משהו יוצא דופן בכלל במה שקרה במעבר מתקופת הברונזה המאוחרת אל תקופת הברזל. מדובר לאמיתו של דבר בתהליך מעגלי שבו, בכל תקופה יש נקודת שיא של בניית ערים וביצורים, שאחריה באה תקופת שפל, ושוב התחזקות וחוזר חלילה. תהליך ההתישבות בתקופת הברזל א' קשור ברובו בחילופים פנימיים של יושבי קבע ונוודים בין יושבי הארץ אם כי נסתייע גם באלמנטים מסויימים שחדרו מבחוץ. ההתפתחות היותר משמעותית היתה יצירת הממלכה המאוחדת, אלא שזו לא היתה אלא אפיזודה קצרת ימים. ולסיכום: 

"תיאור ה'התנחלות הישראלית' כמאורע ייחודי בהיסטוריה של הארץ בא לעולם מאות שנים לאחר שהתרחש; הוא עוצב בהתאמה להתפתחויות מאוחרות יותר בתקופת הברזל ומתוך אידיאולוגיה ואינטרסים של ההיסטוריון הדויטרונומיסט".

  בשלב הבא, בשנת 1999, מאחר פינקלשטין את ראשית המדינה ביהודה בערך לימיו של ישעיהו הנביא, אם כי אינו שולל את קיומה של איזו שהיא ישות בראשיתית מאוחדת בשלבי התהוות במאה העשירית. בעיקר, הוא תומך במסקנותיו של ג'ימיסון-דריק 

"כי אין למצוא עדות ברורה לקיומה של מדינה מפותחת ביהודה מלפני המאה הח' לפנה"ס... אמנם אינני נמנה עם האסכולה המינימליסטית, אך אני מקבל את מסקנותיו של ג'ימיסון-דריק כמעט במלואן...".

את ראשיתה של ממלכת ישראל הוא רואה 150 שנה לפני כן, ומאריך בדברים בנסיון להסביר את ההבדל כביכול בין תאריכי יסוד שתי הממלכות. במאמר זה בולטת המגמה לבטל את הייחוד האתני של יהודה וישראל, בלשונו של פינקלשטין: 

"הדעת נותנת כי אוכלוסייתה של ממלכת ישראל הייתה הטרוגנית, וכי היו בה יסודות 'ישראליים' (כלומר, הרריים), 'כנעניים' (קרי, עמקיים), פיניקיים (כלומר, חופיים) וארמיים (בספר הצפוני והמזרחי)".

וציטוט אחר:

"דומה כי במובנים מסוימים הייתה יהודה קרובה יותר לאדום מאשר ל'אחותה' הצפונית".

מעניין, פינקלשטין עצמו מדגיש שהרקע העיקרי לאיחור הכל, היא ההכרה שלאמיתו של דבר, התארוך הפנימי בתוך תקופת הברזל הוא בעייתי ומבוסס על קונספציה יותר מאשר על נתונים, ומודה שצמיחת האסכולה המינימליסטית היא שגורמת לו במידה רבה לבחון את החומר "ההיסטורי" שבמקרא (המרכאות במקור) בראייה ספקנית, עד המסקנה: 

"ברור לכל שאי-אפשר עוד לקבל כפשוטם את סיפורי הממלכה המאוחדת וראשית ימי ממלכות ישראל ויהודה".

 "התאריכים הנמוכים... משחררים מכבלי הקריאה התמימה של הטקסט המקראי". 

איך להיפטר מממצא אפיגראפי מטריד?   

במדעי הרוח אפשר לומר כמעט כל דבר, וכמאמר הפתגם - הנייר סובל הכל.

כאמור, המינימליסטים הקיצוניים וגם המתונים יותר, כבר משוחררים מזמן 'מכבלי הקריאה התמימה של הטקסט המקראי'. הבעייה מסתבכת כאשר עומדים מול מקור כתוב חוץ-מקראי בן תקופת המקרא.  

הנה למשל, דוגמא שהזכרנו בראשית דברינו - עדות מפורשת של פרעה מרנפתח על ישראל במאה ה-13 לפנה"ס; חוקרים מקבוצת המכחישים הצליחו למצוא את הניסוחים המתוחכמים בדבר "קבוצה אתנית זו שטיבה עדיין לא הוברר" כדי לשלול את האותנטיות של המקור הזה.

ודוגמא אחרת: בבמדבר לב כתוב "ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות ואת ערוער", ומישע מלך מואב מעיד במאה התשיעית "ואיש גד ישב בארץ עטרות מעולם" (מישע שורה 10). מה ניתן לעשות מול התאמה כזאת? הרי אי אפשר שמקור מאוחר כספר במדבר היה קודם למאה התשיעית לפנה"ס! קנאוף הגרמני ובעקבותיו נאמן הישראלי מצאו את הפתרון: גד שבכתובת הוא ככל הנראה שבט מואבי שבמקרה דומה בשמו לשבט הישראלי שלפי המסורות המאוחרות ישב בעבר הירדן.  

הרבה מאמץ השקיעו חוקרים ב[מל]ך. ביתדוד הנזכר יחד עם מלך.ישראל בכתובת שנתגלתה לפני שבע שנים בתל דן. אם דוד לא היה ולא נברא, מה הוא 'בית דוד'? ובכן, שוב זכינו בשורה של פתרונות יצירתיים: אין להשלים '[מל]ך' אלא מילה אחרת ו'ביתדוד' הוא בעצם שם פרטי של מאן דהוא, 'דוד' הוא שם עצם כללי - כינוי למפקח מנהלתי או שר צבא , 'דוד' הוא שם של אל כל שהוא (קיומו של אל בשם זה הוא השערה ותיקה שמעולם לא הוכחה , אבל עובדה זו לא הפריעה לקיצוניים שבין דוברי התיאוריה למצוא אותה בכל מקום אפשרי בספרות המזרח הקדום ובמקרא, לרבות "סוכת דוד הנופלת" ואפילו "מזמור לדוד"), 'בית דוד ' "might mean a kitchen or a storeroom for large jars or something similar" . נמצאו אף מחברים מסוימים שלא היססו לרמוז לחשד של זיוף מצד הארכיאולוגים הישראלים!

לאמיתו של דבר, הצירוף בת[ד]וד נמצא ככל הנראה גם בכתובת מישע (שו' 31) על פי בדיקה חוזרת של למייר, וסביר לקשר אליו גם את הביטוי הקשה אראל.דודה (שו' 12). גם כאן, יכול המעיין למצוא התפרסות של דעות המצליחות לשלול את העדות האפיגראפית.  

הננס והענק

היום יש לנו הרבה ארכיאולוגים מקצועיים ממדרגה ראשונה, אבל דוקא על רקע זה בולטת גדלותם של הארכיאולוגים הראשונים, בוני המקצוע, בעלי הפרספקטיבה הרחבה והשליטה במקורות, אישים כמו וינסאן, אבל, די-וו, שאפשר לקרוא להם בלי מרכאות - פונדמנטליסטים דתיים, חוקרים כדאלמן, פיטרי ואולברייט שיצרו את הכלים לסטרטיגרפיה ותיארוך ארכיאולוגי בשנות העשרים, וגם מלומדים ישראלים כידין ואהרוני שידעו להוקיר את שרשיהם הלאומיים הגנוזים באדמה הזאת וסחפו אחריהם את החברה הישראלית כולה להתעניינות והשתתפות בתגליות הארכיאולוגיות של ארץ ישראל.

משל מפורסם ממקור נכרי מופיע בספרות יהודית מימי הבינים. ר' צדקיה הרופא בהקדמת ספרו 'שבולי הלקט' מביא בשם ר' ישעיה די טראני (המאה ה-13) את תשובתו של 'גדול הפילוסופים' לשאלה מדוע אנחנו סותרים דברי ראשונים שקדמו לנו והיו גדולים מאיתנו. 

"השיבם הפילוסוף מי צופה יותר מרחוק הננס או הענק, הוי אומר הענק, ואם תרכיב הננס בצואר הענק מי רואה יותר רחוק הוי אומר הננס, לפי שעכשיו עיני הננס גבוהות מעיני הענק , כך אנו ננסים רוכבים על צוארי הענקים...".

במקצוע הארכיאולוגיה אנחנו עומדים על כתפי ענקים, אישים שהוזכרו כאן ואחרים, אנשים גדולים כויליאם פוקסוול אולברייט למשל, שההספק שלהם היה אדיר, שיצרו את המקצוע כמעט יש מאין, תוך יכולת ויצירתיות פנומנאליים. העומד על גביהם וממשיך את פעולתם יכול להגיע להישגים עצומים.  

אבל, הבה נתבונן במשל דומה במדרש פסיקתא (מצוטט אצל רש"י בפרשת בשלח):

 משל לאדם שהיה מהלך בדרך ובנו על כתפו. היה אותו הבן רואה כל דבר חפץ ואומר לאביו קח לי והוא לוקח לו. פגעו באדם אחד. אמר לו אותו הבן: ראית את אבא? אמר לו האב: על כתפי אתה יושב ואתה שואל היכן אני? השליכו מעל כתפיו ובא הכלב ונשכו.  

סוף דבר, הענווה שצריכה להיות לעוסק במקצוע שפותח בידי אנשים ברוכי כשרונות, היא שתקדם את המקצוע. ולאו דווקא בננס אמורים הדברים, גם הבינוני וגם הגדול, כשהוא רוכב על גבי ענק, צריכה להיות לו היכולת להכיר בערכו של הענק, כך ישמור על הפרופורציות ויינצל מן ההיגררות אחרי אפנות הבאות והולכות.  

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "מציאת הספר בימי יאשיהו" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


[1]  A. Hurvitz, 'A Linguistic Study of the Relationship between the Priestly Source  and the Book of Ezekiel - A New Approach to an Old Problem', Cahiers de la Revue Biblique 20, Paris 1982; idem, 'Dating the Priestly Source in light of the Historical Study of Biblical Hebrew; a century after Wellhausen', ZAW 100 100-88. pp), 1988 (Supplement. יצוין כי למסקנות דומות הגיע חוקר חשוב של המזרח הקדמון, ק"א קיטצ'ן, מתוך השוואה של נתוני המשכן שבתורה והמקדש שבנביאים אל מקורות וממצאים מתקופות הברונזה והברזל. מסקנתו חד-משמעית: המשכן הוא מתקן התואם את עולם המושגים של תקופת הברונזה ולא היה יכול לעלות על לב איש בסוף האלף השני לפנה"ס או לאחר מכן. את עצם קיומו של 'מקור כוהני' הוא מכנה: "מורשת הקונספציות של המאה ה-19. "ראה מאמרו - “The Tabernacle: Age Bronze Artefact”, ארץ ישראל כד, ירושלים תשנ"ד, חלק לועזי, עמ' 119 - 129. מעניינים דברי הסיכום שלו: " P - It should be remembered, is strictly pure fiction - there is no such document extant, other than in the scholarly imagination: no papyrus, parchment, codex or ostracon of it exists in any collection anywhere in the world"    

מתויג:  ביקורת המקרא

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.