העולם הבא הוא נדבך מרכזי במשאת נפשו של יהודי מאמין, עד שכפירה בקיומו היא מדרכי ה"מינים"[1]. עם זאת, זה מושג מעורפל הכולל סביבו עמימות ואי בהירות רבה. מושגים שונים קשורים בו – גן עדן, ימות המשיח, העתיד לבוא ועוד. בלשון חז"ל הביטויים האלו משמשים יותר ממשמעות אחת, והקשר ביניהם לא תמיד ברור.
בפרט עולה השאלה האם שאיפה פרטית ואינדיבידואלית להנאה נצחית אינה בעצם אגואיסטית, וכן אם השאיפה לעולם אחר אינה מנוונת את הנחרצות של החיים בעולם הזה. האם באמת אפשר להעביר את החיים על שלל צבעיהם ואתגריהם רק בשאיפה מופשטת לעולם אחר, שמהותו אינה ברורה לנו?
במאמר זה נראה שדווקא הכרה במושג הזה מאפשרת הבנה מלאה של ההיסטוריה ושל הקוסמוס מזווית מבט אמונית. נראה גם מדוע אין בו ממד של אגואיזם פרטי, וגם לא של ניתוק מהנוכחות בעולם הזה ומהתיקון המעשי שלו – ולהפך.
בראשית הדברים נציין שהמאמר מתבסס בעיקר על דברי הרמח"ל והבאים אחריו (כגון חסידות חב"ד, בעל ה"סולם" והרב קוק). יש ביהדות תפיסות נוספות ביחס לעולם הבא, ואנו בחרנו את הגישה שנראית לנו המקיפה והמספקת ביותר.
מאמר זה דן במהותו של העולם הבא ובמקומו בתפיסת העולם האמונית. לשאלות על מקוריותו של הרעיון ביהדות ועל האפשרות של התפתחות מאוחרת או השפעה החיצונית לגביו נייחס מאמר נפרד.
בתפיסה הפשוטה והרווחת, "העולם הבא" הוא המרחב שאליו מגיעה הנשמה לאחר פטירתה מן הגוף. אם היטיבה את מעשיה – היא זוכה לגמול על כך בצורת תענוג רוחני, ולקיום מתמיד לנצח נצחים (רמב"ם, הקדמה לפרק חלק).
אך ממקורות נוספים עולה שזהו רק חלק קטן מהתמונה. לפי מקורות אלו, התהליך שעובר על אדם פרטי עובר גם על כל העולם בכללו. האדם מתחיל מנקודת ראשית זעירה, עובר התפתחות עד צורתו המוכרת לנו, ובסופו של דבר אובד ועובר לצורת קיום רוחנית. גם העולם נמצא בתהליך של התפתחות[2], והוא נועד להגיע אל מצב חדש, שמהותו היא קיום נצחי מתוך חיבור לבורא. המצב העתידי הזה, של כל העולם בכלל, הוא המכונה "העתיד לבוא" או "העולם הבא". זמן ההתפתחות וההכנה אל אותו עולם הוא "העולם הזה" שלנו.
בתפיסה הפשוטה, העולם הבא הוא גמול שניתן לנשמות על כך שהן עשו את המוטל עליהן. בתפיסה מעמיקה יותר, העולם הבא הוא עצמו התכלית, והעבודה נועדה כדי לאפשר אותו.
מהי תכליתה של הבריאה? אלוהים הוא טוב ושלם באופן אין סופי, והשאלה היא למה שיצור מלכתחילה דבר-מה נוסף מעבר לעצמו. לפי המקורות שאנו דנים בהם, הבריאה הייתה פנייה החוצה של הבורא מתוך עצמו אל זולתו, שמטרתה לתת לאותו זולת את הטוב המקסימלי והשלם ביותר שהוא יכול לקבל.
אולם הטוב המקסימלי והעמוק ביותר הוא אלוהים בעצמו, והוא גם המקור של אותו נברא, ולכן הוא מושא הכיסופים שלו. תכלית הבריאה היא להתחבר מחדש לאלוהים. העולם העתידי, שבנוי על יסוד הקרבה לאלוהים, הוא העולם הבא.
לאור דברים אלה עולה השאלה, למה לא נברא העולם מלכתחילה במצב כזה. מדוע לא נחסכו מאיתנו התהליכים הארוכים והכואבים של ההתפתחות בעולם הזה? התשובה היה שיש דבר עמוק יותר מאשר החיבור לאלוהים בהנאה נצחית. והוא – שהאדם בעצמו ייעשה דומה במשהו לאלוהים.
אין הכוונה שהאדם יהפוך לכול יכול, לבורא עולמות, לשליט על הקוסמוס או משהו מעין זה. אלו לא התכונות המהותיות של אלוהים, ובאדם הן יכולות להפוך לגאווה ולמרד נגד אלוהים. הכוונה היא שהאדם יהפוך את עצמו לבעל חסד, לרחום וחנון, לאוהב, לחומל ונותן וכו' – בדומה לטובו של אלוהים.
לולי זה, האדם היה נהנה מהשלמות האלוהית כמו מקבל פסיבי, וזה עצמו היה בעוכריו ובעוכרי ההנאה השלמה. התענוג היה ילדותי, וזה עצמו היה מרחיק את האדם מאלוהים. אלוהים לא ברא מלכתחילה את האדם טוב ורב חסד, שכן אז זה שוב לא היה מגיע מהאדם עצמו. הדרך היחידה ליצור את הטוב והחסד באופן הזה היא לאפשר להם מקום לפעול ולבוא לידי ביטוי בעצמם.
אולם הדרך לרכוש ולנכס את הטוב הזה חייבת לבוא מתוך הסתר של הטוב ושל אלוהים. בעולם רוחני נטול רוע, הנשמות לעולם לא היו יכולות לפתח מתוך עצמן תכונות חדשות. חייבת להיות גם אפשרות הפוכה – שלא לעשות טוב ואפילו לעשות רע, שכן רק אז האדם בוחר בו מעצמותו האישית, מבחירתו שלו. כך עבודת ה' היא אמיתית, ולא העמדת פנים בלבד, שכן כך קיימים רוע והסתר ממשיים שבאמת יש ערך להשלים אותן.
העולם הזה הוא המרחב שנברא כדי לאפשר לנשמות להתפתח ולהתעצם תוך גילוי הטוב מתוך עצמן. אמנם, הנשמה במקורה טהורה היא [3], אולם בעודה במקורה אין לה אפשרות לממש את זה על ידי השפעה בפועל. רק על ידי החיבור עם הגוף, ועם הממד החומרי בכלל, היא נתקלת בממד של הסתר רוחני שדורש את ההשפעה שלה, ואם היא זוכה להשפיע לו, לתקן אותו ולזכך אותו, הרי שעשתה שירות ממשי לגילוי האלוהי בעולם. המרחב החומרי גם יוצר חיכוך והתנגדות, ובטווח בינו לבין הנשמה מתקיימת הבחירה החופשית, שאין לנשמה כשהיא לבדה. דווקא ההתנגדות הזאת היא שמאפשרת למעשים של האדם להניע תהליכים בכל העולם.
ההנאה של העולם הבא היא החיבור לבורא, והחיבור זה נוצר על ידי השוואה ודימיון, סביב המידות במידות הטובות והמעשים הטובים, שאותם רוכש האדם מתוך התמודדות עם ההסתר. לפי זה, כל נשמה מגיעה עד היכן שהיא הגיעה, והשכר שהיא תקבל הוא לפי מעשיה. אין דבר שמכריח את האדם כלל – היכן שהוא שם את עצמו, זה המקום שבו הוא יהיה.
אף שכל אחד מקבל שכר לפי מה שהשיג, מקובלנו ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (משנה סנהדרין י, א) – כי אפילו הריקנים מלאים מצוות כרימון.[4] אכן, בעולם הזה אדם יכול גם לחטוא ולעוות את נשמתו, אולם העיוות הוא חיצוני וחולף, ולשם כך קיימים העונשים השונים בעולם הזה ובעולם העליון – כדי להעביר מהנפש את החציצה שנוצרה בעקבות החטא, והנשמה תחיה לנצח בטוב הנשאר. יש אמנם חטאים גדולים כל כך שהם גורמים לנפש לאבד את חיי הנצח שלה, אבל באופן כללי מקובל ע"פ הפסוק "וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ" (שמואל ב יד, יד), שההשגחה העליונה פועלת ללא הרף ויוצרת מצבים ונסיבות על מנת לאפשר לכל אדם ולכל ניצוץ של קדושה להגיע אל חיי הנצח.[5]
כל מאורע בעולם הזה, כל סיטואציה, מכוון לפי התפיסה הזאת לאפשר ולעודד ברירה ובחירה בין טוב לרע. מכיוון שהעולם הבא כולו טוב, ומה שמאפשר את חיבור הנשמות אליו הוא הטוב שהן גילו בעצמן, כל הצדדים השונים שבעולם צריכים להגיע אל הטוב. מכיוון שיש צדדים רבים ושונים בעולם, נדרשים תהליכים מורכבים שמטרתם לתקן כל חלק וחלק. ה"תיקון" פירושו שהם יפנו אל האלוהות, אל הטוב, אל האהבה והחסד, במקום לפנות אל החומר ואל המיקוד האגואיסטי בעצמם. ולא רק שההשגחה מזמנת אתגרים, אלא שהיא גם תומכת ומעודדת את ההצלחה בהם.
כל התהליכים האלה, ומה שעובר על כל בני האדם וכן על כלל האנושות, נועד לצורך התיקון הזה. זוהי תכליתו של העולם הזה לפי המקורות, תכליתה של כלל ההיסטוריה האנושית ושל המעשים של כל אחד מאיתנו – להביא את כל מה שיש בבריאה, בלי יוצא מן הכלל, אל תכליתם הסופית, בקיום נצחי מתוך חיבור לאלוהים.[6]
וכמו שכותב הרב קוק, הדברים לא אמורים רק במצוות מפורשות, אלא כל מעשי העולם עולים לתיקון הכללי:
תשובה הכללית, שהיא עלוי העולם ותקונו, והתשובה הפרטית, הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד, עד כדי דקות הפרטים של תקוני-התשובה המיוחדים, שרוח-הקודש יודע לפרטם לפרטים היותר בודדים, הן ביחד תוכן אחד. וכן כל אותם תקוני התרבות, שעל ידם העולם יוצא מחורבנו, סדרי החיים החברתיים והכלכליים, ההולכים ומשתכללים עם תקוני כל חטא ועון מחמורים שבחמורים עד דקדוקי סופרים ומדות חסידות היותר מופלגות, כולם עושים חטיבה אחת, ואינם מנותקים זה מזה, "וכולהו לחד אתר סליקין" [=וכולם עולים למקום אחד]. [7]
לכן אמרו חז"ל, "העולם הזה דומה לפרוזדור, והעולם הבא דומה לטרקלין. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין".[8] אין לזלזל בשום פנים ואופן בחשיבות של העולם הזה. פרק הזמן הקצר שלנו כאן הוא ההזדמנות היחידה להתקדם ולעשות טוב, והוא עצמו זה שבונה את קיומנו הנצחי. יש משמעות רבה וחשובה מאוד לכל מעשה ובחירה בעולם הזה, כמו שנאמר "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" (קהלת ט, י). היכולת לגדול ולהשתנות כבר אינה קיימת בעולם הבא. "היום לעשותם – ולא מחר לעשותם".[9] מקורות שונים מדגישים כי האדם בעולם הזה חשוב יותר מהמלאכים העליונים, מכיוון שהוא זה שיוצר את התיקון והשינוי.
עם זאת, מעלתו של העולם הזה לא באה לידי ביטוי בהנאה שבו ובמנוחה שבו, שהן זעומות ומגושמות ביחס להנאה של העולם הבא. מעלתו היא דווקא בהיותו מקום של עבודה, התפתחות והתקדמות. כמו שאמרו חז"ל, "היום לעשותם ולא היום לקבל שכרם"[10].
למעשה, קיים רצף בין העולם הבא לעולם הזה, שכן הטוב שאנחנו יוצרים בעולם הזה הוא הוא הטוב שאנחנו חווים בעולם הבא. לכן השניים מקיימים יחסי גומלין, כמו שמארו חז"ל "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, ויפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".[11]
הפער בין העולם הבא לעולם הזה אינו גורף וטוטלי. מצינו בגמרא בכמה מקומות "איזהו בן העולם הבא",[12] ופירשו המפרשים שהכוונה היא שהוא חי כמו בעולם הבא כבר בעולם הזה. כך גם מספרת הגמרא שנהגו החכמים לברך איש את רעהו: "עולמך תראה בחייך" (תלמוד בבלי ברכות יז, א). רעיונות כגון אלו מצינו גם בכתבי הרב קוק ובעל הסולם.[13]
אחד הפירושים להבדל בין העולם הבא לעולם הזה הוא פירוש תודעתי. מי שרואה בעולם הזה "זה", כלומר משהו סופי ומקובע שאפשר להצביע עליו באופן מוגמר, ממילא חי בעולם סגור שאין בו חיים חיוניים או נוכחות גבוהה. לעומת זאת, מי שחי בעולם שבו כל דבר הולך ו"בא", בתוך זרימה מתמדת ופתיחות להשראה ולהפתעה, חי כבר עכשיו ב"עולם הבא".
אם כן, אותו "עולם" שבו נמצאת הנשמה לפני שירדה אל הגוף ושאליו היא חוזרת כשהיא נפרדת ממנו איננו "עולם הבא" במובנו השלם, אלא רק חלק מסוים מהתהליך. השם המדויק שלו הוא "גן עדן", או "עולם הנשמות", למרות שגם הוא נקרא לעיתים במקורות "עולם הבא". בעולמות אלו מצויות הנשמות שהשלימו את תפקידן ושסיימו את המשימות השונות שהוטלו עליהן, והן רשאיות מעתה לשבת במנוחה וגן לזכות בשכר מסוים בזמן ההמתנה. אולם זהו לא השכר הסופי, אלא כעין פרומו שלו, והשכר האמיתי יינתן בעולם הבא.[14]
הגיהנום, לעומת זאת, איננו נצחי.[15] מטרתו היא לנקות את הנשמות מההסתרות והעיוותים שדבקו בהן בעקבות חטאים ובחירות לא טובות במהלך החיבור עם החומר. הרוע בעצמו מנקה את עצמו, ובינתיים הנפש סובלת, אך מתוך כך נטהרת. אכן, אין לזלזל כלל בעוצמתם של ייסורים אלו, הקשים מכל ייסורי העולם הזה.[16] אולם ההתנקות היא בעצמה חסד אדיר, כי המטרה שלה היא שהנשמה תגיע בסופו של דבר למקומה באופן שלם וללא מעכב.
אחת המחלוקות במקורותינו היא האם העולם הבא כולל גם את הממד החומרי. הרמב"ם וסיעתו, שהאמינו בחיי נצח פרטיים אבל לא בחיי נצח רוחניים ברמה הקוסמית, סברו גם שאין בו גוף כלל אלא נשמה בלבד. לעומתם, המקורות המדגישים את העולם הבא כתכלית התפתחותית של העולם כולו סבורים שיהיו בו גופים וחומר, אלא שהם יעברו שינוי משמעותי. במקום חומר גס שמסתיר את האלוהות, החומר של העולם הבא ישקף ביתר שאת את הגילוי האלוהי.
הסיבה לכך היא שכל משמעותה של פעולת הנשמות היא זיכוך הגוף והחומר, ואם כן בודאי שיהיה בעולם הבא גם החומר שזוכך.
יתרה מכך, המקורות מדגישים כי עיקר רצונו של הקב"ה מרגע בריאת העולם הייתה דווקא להתגלות בעולם הזה – ודווקא בגלל שהעולם במהותו עכור וסותר את הגילוי האלוהי.[17]
אולם נראה שבלתי אפשרי להגיע לרמת החומר של העולם הבא בלי "קפיצה" טוטלית ממצב למצב, שכמוה כחורבן העולם המוכר. הרוע והגסות שנספגו בחומר לא מאפשרים מעבר ישיר שלו לעולם רוחני ללא איבוד צורה.
לכן מודגש במקורות שבלתי אפשרי להבין את העולם הבא בתוך היותנו בעולם הזה. כשם שהזחל לא יכול להבין את העולם הענק שבחוץ שמחכה לו כפרפר כל עוד הוא בתוך הגולם. המציאות האלוהית נסתרת בעולם הזה, ואדרבה – הוא מושתת כולו על ההסתרה הזאת, ולכן הדמיון שלנו בהכרח מוגבל לרמה ההתפתחותית שלנו בתוך החומר. רק מי שטעם דביקות אלוהית בעולם הזה יכול להעריך ולו במשהו את מהותו של העולם הבא.
לעומת העולם הבא, שהוא חידוש עולמי טוטלי, המושג "ימות המשיח" מתייחס להגעה של העולם הזה אל שלמותו, אל המצב הרצוי והראוי שלו בתור העולם הזה. לעולם הזה יש את המצב שבו הוא נועד להיות, אולם במהלך ההיסטוריה הוא התרחק ומעולם לא עמד על מכונו, והכרחי הוא לפני המעבר לעולם הבא שהעולם הזה יעמוד בשלמותו.
משמעות הדבר היא בראש ובראשה תיקון פוליטי, שבו עם ישראל ישב בארצו ויהיה חופשי מעול האומות, ומשם הוא יוכל להיות המשפיע הראשי על רוח העולם, ומתוך כך יבוא תיקון העולם בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים. ממילא האמת תהיה גלוי וברורה לכול, ולא יהיו עוד בלבולים ותרמיות. התרבות האנושית תתבסס על שאיפה למידות טובות ולחכמה אמיתית, ולכן היא תתעלה רוחנית ללא הפסקה. מתוך כך השפע החומרי יהיה מצוי לכל, ו"המעדנים יהיו נחשבים כעפר" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים יב, ח), אולי כתוצאה מהתפתחות טכנולוגית שתבוא בעקבות השלום והמיקוד בחכמה ובטוב. בשיאו של התהליך, הקב"ה יתגלה שוב אל עולמו.
התענוג של העולם הבא לא יכול להיות אגואיסטי. זהו תענוג שנובע מדמיון לבורא בתכונות כמו אהבה ונתינה, ואם כן הוא דומה יותר לקורת-הרוח שאנחנו מרגישים כאשר אנחנו עושים חסד מאשר להנאה של אכילת גלידה למשל. כל מה שיש בו מעבר לזה, נובע מעצם תוקף החיבור אל הבורא, שאיננו יכולים לדמיין ולהעלות על הדעת, בודאי שלא מתוך דמיון אגואיסטי שקשור לחומר. אי אפשר "להתאוות" לכזה סוג של עונג, והוא לא שייך למישור הנהנתני.
עולה שהעולם הבא איננו התכלית, ווגם לא העולם הזה, אלא עצם האמת והטוב, מפני שהם האמת והטוב. הם המהות שבשמה נבראו הן העולם הזה והן העולם הבא. כפי שנאמר, "הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס" (משנה אבות א, ג), וכן אמרו חז"ל "במצוותיו חפץ מאוד – ולא בשכר מצוותיו" (תלמוד בבלי עבודה זרה יט ע"א). האדם צריך לשאוף לעשות את מעשי הצדקה והחסד מפני הטוב העצמי שבהם, ולשאוף אל ה' בכל המצבים. כך מסופר גם על אדמו"ר הזקן, שבזמן התלהבות דתית היה מתגלגל שעות על הרצפה ואומר לקב"ה: "אני לא רוצה את העולם הזה שלך, אני לא רוצה את גן העדן שלך, אני לא רוצה את העולם הבא שלך, אני רוצה רק אותך, רק אותך".
ראינו שרעיון העולם הבא מכונן תפיסת עולם שלמה. יש לעולם תכלית ויעוד, שמקורם בראשית הרצון האלוקי, ומהותם קיום וטוב נצחיים. העולם שלנו הוא הדרך וההכנה אל היעוד הזה, וכל מה שקורה בו קשור למהלך הגדול המוביל אליו – בין בהיסטוריה האנושית והקוסמית, ובין במסע החיים של כל אחד. אין סתירה בין השאיפה לעולם הבא לבין חיי עשיה ודאגה לעולם הזה, שכן הוא הפרוזדור המוביל אל הטרקלין. הציר המרכזי החורז את העולם הזה ואת העולם הבא הוא הטוב האלוהי והחובה שלנו ללכת בדרכיו. השאיפה לעולם הבא איננה אגואיסטית או נהנתנית, שכן הבאת העולם כולו אל "העולם הבא" הוא הוא הרצון האלוהי והמשימה המוטלת אלינו, והוא נוגע לכל העולם ולא רק לאני הפרטי.
נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "משמעות העולם הבא ביהדות" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).
[1] "משקלקלו המינים ואמרו 'אין עולם אלא אחד'..." (משנה ברכות ט, ה).
[2] על הממד האמוני שבתורת ההתפתחות האבולוציונית ראה מאמרנו כאן.
[3] כמו שנאמר בברכות השחר: "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא" (סידור התפילה).
[4] ע"פ תלמוד בבלי, סנהדרין לז ע"א.
[5] ראו האר"י, שער הגלגולים, הקדמה טו. נושא זה מפותח בחסידות, כך לדוגמה כותב הרבי מליובאוויטש: "כל אחד מישראל, יהיה מי שיהיה, ואפילו רשע גמור כל ימיו, רחמנא ליצלן, יש לו תקוה. וסוף סוף, אם ברצונו או על ידי כפייה מלמעלה, בחייו או לאחר מותו, מעלין אותו משערי הטומאה אשר נשקע בהם, מעבירין אותו דרך כמה ענינים של טהרה וזיכוך, עד אשר גם הוא דבק ומתאחד בשרשו ומקורו אור אין סוף ברוך הוא." (אגרות קודש פה). וראו כאן דיון מקיף שלו על מקורות הרעיון ופריכת הקושיות עליו.
[6] ראו לדוגמא בקטעים הבאים של הרמח"ל:
"מראש ימות עולם הגלגל סובב רק לנקודה אחת, שהוא השלמות האחרון" (קל"ח פתחי חכמה, ל)
"כל יום ויום שעובר נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו, ולא עוד אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו ומגלגל גלגולים תמיד להביא העולם אל השלמות הזה". (דעת תבונות, מט).
העולמות נבראו בדרך שיוכלו לעלות ממדרגתם, כי הלא לכך ירדו מתחלת ירידתם בזמן השבירה - כדי שיעלו מעט מעט, עד שיחזור הכל למדרגה השלמה כקודם השבירה... כל מעשה בני אדם הוא להעלות הבריאה בעילוי וחשיבות יותר ממה שהיא" (קל"ח פתחי חכמה, קלא)
[7] הראי"ה קוק, אורות התשובה ד, ג.
[8] משנה אבות ד, טז.
[9] תלמוד בבלי עירובין כב ע"א.
[10] שם.
[11] משנה אבות ד, יז.
[12] למשל: ברכות ד ע"ב; סנהרין פח ע"ב; תענית כב ע"א; ועוד.
[13] הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, עמ' קעז; הרב יהודה לייב אשלג, מתן תורה, "מהות חכמת הקבלה".
[14] ע"פ הרמח"ל, דרך ה' א, ג, יא.
[15] "אין גיהנום לעולם הבא" (תלמוד בבלי נדרים ח ע"ב). וראו רמח"ל, קל"ח פתחי חכמה, ב.
[16] ראו רמב"ן, שער הגמול, הקדמה; ר' אליהו די וידאש, ראשית חכמה, שער היראה, יג.
[17] ראו אדמו"ר הזקן, תניא לו, ע"פ מדרש תנחומא נשא טז, ומקורות רבים בעקבותיו.