רבות מחשבות בלב הררי


מאת הרב ד"ר משה רט

יובל נח הררי, הידוע בעיקר בשל ספרו "קיצור תולדות האנושות", זכה בשנים האחרונות למעמד של מעין גורו כל-יודע; הוא שולח את ידו לא רק בתחום ההתמחות שלו, בהיסטוריה, אלא גם בפילוסופיה, פסיכולוגיה, חקר הדתות, מדעי המוח, כלכלה, פוליטיקה, עתידנות ומה לא. כתיבתו הפשוטה והקולחת הפכה את ספריו לרבי מכר עולמיים, ורבים נמשכים אחר רעיונותיו ומושפעים מהם.

למרבה הצער, עיון בספריו מגלה שההילה שנקשרה לאיש רחוקה מאוד מלהיות מוצדקת. ספריו ומאמריו של הררי מלאים בכשלים, שגיאות, סתירות עצמיות וחוסר הבנה מביך של רבים מהנושאים עליהם הוא כותב. למעשה, אלמלא היו לו קוראים כה רבים, לא היה כל טעם להתייחס לדבריו; אלא מכיוון שבפועל הוא בעל השפעה, אין מנוס מלהציג ביקורת מסודרת שתחשוף את הריקנות האמיתית של שיטתו.

על "קיצור תולדות האנושות" כבר נכתבו לא מעט ביקורות (למשל כאן, כאן, כאן וכאן), ולכן אתמקד כאן בספרו החדש יותר, "21 מחשבות על המאה ה-21", או כפי שהיטיב לתאר אותו מאיר עוזיאל - "תיאור האישיות של יובל נח הררי, במסווה של ההיסטוריה של היקום".

נביא הזעם של האל-גוריתמים

בחלק א של ספרו, "האתגר הטכנולוגי", מתאר הררי תרחישי אימים הצפויים לבוא עלינו בעקבות התפתחות הטכנולוגיה, ובעיקר הבינה המלאכותית והאלגוריתמים. לא מדובר באפוקליפסה עקובה מדם בה מנסים הרובוטים והמחשבים להשמיד את האנושות, אלא בתהפוכות חברתיות ותרבותיות, החל ממיליארדי אנשים שיאבדו את מקומות עבודתם לרובוטים, ועד לאלגוריתמים שידעו עלינו הכל ויפעילו עלינו מניפולציות פרסומיות ברמה האישית על סמך ניתוח התגובות הנוירוכימיות שלנו. בכלל, האלגוריתמים מוצגים אצל הררי כישויות אלוהיות של ממש (אֵל-גוריתמים?), כל-יודעים וכל-יכולים, שאין פינה בנפש האדם שיכולה להסתתר מעיניהם הבוחנת, ואין חישוב הנשגב מבינתם.

הפחדות, איומים ותחזיות קודרות זוכים תמיד לפופולריות רבה, והררי לא נזקק מן הסתם לאלגוריתם משוכלל כדי לזהות את הנוסחה הזו שתפעל על מוחם של הקוראים ותבטיח הצלחה לספרו. למעשה, מי שחשקה נפשו בתרחישי אימים המבוססים על כיוונים אפשריים של הטכנולוגיה הנוכחית, ימצא כאלה בשפע בסדרות כמו "מראה שחורה" ושלל סרטי מדע בדיוני. הררי לא מחדש כאן שום דבר מקורי או בלתי ידוע. האם התחזיות הללו אכן יתממשו? אין לדעת. נביאי זעם וחוזי שחורות הופיעו לאורך כל הדורות, ובמיוחד כל פעם ששינוי כלשהו נראה באופק. חלקם צדקו, חלקם התבדו. מכיוון שהררי עצמו מודה שאין לו שום הצעה מעשית כיצד למנוע את התרחישים הללו, הרי שכל מה שהרוויח בדבריו (מעבר לרווחי המכירות, כמובן) הוא הפוזה של נביא הזעם המודאג והאכפתי, שבמקרה שיתגשמו תחזיותיו יוכל להכריז "אמרתי לכם".

לא רק שהררי לא מחדש כאן דבר - הוא גם מבטא את הסתירה הפנימית העמוקה האופיינית לחשיבתו, כמו לזו של אתאיסטים רבים. הררי חוזר ומבהיר פעמים רבות שאין באדם נשמה מיסטית או מסתורית כלשהי, אלא רק תהליכים נוירוכימיים מורכבים במוח, שהתגבשו במשך מיליוני שנות אבולוציה. הוא שולל גם את קיומו של רצון חופשי, ורואה בו אשליה שנובעת מחוסר מודעות לתהליכי קבלת ההחלטות המתרחשים במוחנו. כמובן שעמדות אלה עצמן, אינן מבוססות על עובדות מוצקות כלשהן, אלא על הנחות יסוד מטריאליסטיות ופרשנות מסוימת מאוד לממצאים, השנויות במחלוקת בין פילוסופים וחוקרי מוח; למשל, עצם העובדה שאפשר להשפיע על קבלת ההחלטות של האדם באמצעות מניפולציות על התת-מודע שלו (אותה מציין הררי כראיה להעדר הרצון החופשי), אין פירושה שאין לאדם רצון חופשי. אם להשתמש במשל שהביא הרב מיכאל אברהם בספריו "אנוש כחציר" ו"מדעי החופש", כל ההשפעות המודעות והתת-מודעות מהוות את פני השטח שמסביב לאדם, את העליות והמורדות שקובעים עד כמה יהיה לו קל או קשה להתקדם בכיוון מסוים; אולם הבחירה לאן להתקדם עדיין נתונה בידי האדם, גם אם בחירות מסוימות דורשות מאמצים גדולים בהרבה מאחרות. העובדה שאפשר לתמרן אנשים לכיוון בחירות מסוימות, אין בה שום דבר חדש - פוליטיקאים, סוחרים, אמהות ובני\בנות זוג עושים זאת מאז ומעולם. ואף על פי כן, אין זה שולל את קיומה של עצם הבחירה, תהיינה המניפולציות עדינות כאשר תהיינה.

כמו כן, הררי מדגיש מספר פעמים שאין שום "קסם" ברגשות שלנו, שכן הם אינם אלא תוצר של פעילות נוירוכימית. איני יודע מה כוונתו ב"קסם", אבל הייתי שמח אילו היה מסביר איך בדיוק מתרחשת הקפיצה מחומרים כימיים לתחושות כמו אהבה, כעס או דיכאון; נכון לעכשיו, לאף אחד אין מושג איך זה קורה. אז האם זה "קסם" או לא? יתרה מזאת: אותם חומרים כימיים מהם מורכב המוח, ממה הם עשויים? ממולקולות ואטומים. וממה עשויים הללו? מקוונטים וכל מיני חלקיקים משוערים, שהולכים ונעשים מסתוריים ופחות מובנים ככל שמעמיקים לחקור. לא מעט מדענים מדברים היום על מות המטריאליזם, ועל כך שהיקום הוא למעשה תוצר מנטלי של התודעה ולא להפך. קסם או לא קסם - התיאור המטריאליסטי-דטרמיניסטי הוא, כלשון הביטוי החביב כל כך על הררי, לא יותר מ"סיפור" שהוא מספר לעצמו ולקוראיו.

והסיפור הזה, מלבד ניסיונו להתחזות לאיזו אמת מדעית, שומט למעשה את הקרקע מתחת ההפחדות והאזהרות של הררי. כי אם אנחנו רק רובוטים ביולוגים שתוכנתו על ידי האבולוציה, למה שיהיה לנו אכפת מכך שהאלגוריתמים (האלוהיים והכל-יודעים) ינהלו לנו את המוח? וכי במה הם יותר גרועים מהברירה הטבעית שניהלה אותו עד כה? אילו היה הררי מאמין שהאדם הוא יצירה אלוהית, נברא בצלם וכדומה, היה מקום לחשש שהתערבות אנושית שכזו תפגם בשלמותה של אותה יצירה. אבל אם אנחנו ממילא אוסף חלבונים שהתגבש לו במקרה, מה רע בכך שהאלגוריתמים של גוגל, פייסבוק או ממשלות למיניהן (שבעצמם תוכנתו על ידי גושי חלבונים דומים לנו) יעצבו אותנו כראות עיניהם? הרי הברירה הטבעית, היא האֵלָה-האֵם הישנה והטובה, עדיין פורשת את שלטונה על היקום, והיא תוודא שהמתאימים ביותר ישרדו - ומה יש לנו לדאוג?

נראה שהררי חושש מפני עולם שהולך ונעשה מכני וממוחשב, עולם בו הולכות לאיבוד התכונות היקרות של נפש האדם - הרגש, היצירתיות, האהבה, האותנטיות - ומומרות בכל מיני מניפולציות של אלגוריתמים. העולם שהוא מצייר אכן נראה קר ומנוכר - אבל מי הנושא באחריות להופעתו של עולם כזה, אם לא הוא עצמו וחבריו האתאיסטים, שמטיפים לנו השכם והערב שאין בנו שום דבר מעבר לפעילות נוירוכימית חסרת משמעות? אם מאמצים את שיטתו של הררי, אין חשש שנאבד תכונות אנושיות יקרות, משום שמעולם לא היו לנו כאלה; כל מה שחשבנו שמייחד אותנו כבני אדם אינו אלא אשליה. הררי מוצא את עצמו, כך נראה, בקונפליקט בין הערגה לרומנטי ולנשגב לבין תפיסת עולמו המכחישה את קיומם. ואולי לא מדובר רק בערגה, אלא באמונה חבויה ומוכחשת (מודחקת) שיש באדם משהו מעבר למכניזמים הפיסיקו-כימיים, אותה ניתן לזהות אצל אתאיסטים רבים.

ומה שיותר מדהים היא הצעתו של הררי להתמודד עם האיומים באמצעות השקעה בהבנת התודעה שלנו: 

"כדי להימנע מתוצאות כאלה, על כל דולר ועל כל דקה שאנו משקיעים בפיתוח הבינה המלאכותית מוטב שנשקיע דולר ודקה בפיתוח התודעה האנושית. אבל אנחנו לא עושים את זה (...) המערכת הכלכלית לוחצת עלי להרחיב ולגוון את תיק ההשקעות שלי, אבל היא לא נותנת לי שום תמריצים להרחיב ולגוון את החמלה שלי. לכן אני משקיע מאמצים רבים יותר בלהבין את מסתרי שוק המניות מאשר בלהבין למה יש סבל בעולם" (עמ' 79-80).

רגע, מה? אחרי שהסברת לנו באריכות רבה שאין לנו בעצם שום רצון חופשי, אתה מציע לנו להשקיע פחות בטכנולוגיה ויותר בהבנת התודעה והחמלה? אבל אם אין לנו רצון חופשי, אנחנו לא יכולים לבחור לעשות זאת! כל הפעולות שלנו נקבעות על ידי גורמים והשפעות שאינם בשליטתנו. אולי הטקסט הזה של הררי יהיה הגורם שיטה את הכף ויגרום לנו לעשות כהצעתו, אבל זה לא תלוי בנו; אם לא פעלתי כפי שהמליץ הררי, אין זו אשמתי, אלא התברר פשוט שהכוחות הנגדיים שהשפיעו עלי היו חזקים יותר. מה לעשות.

ובכלל, לחקור את התודעה ולגוון את החמלה? מה זה צריך להביע? הרי התודעה, אליבא דהררי, אינה אלא תוצר של פעילות נוירוכימית במוח (אם כי הוא מודה שאנו יודעים עליה מעט מאוד - עמ' 79), ומה יעזור לנו חקר התודעה מלבד חשיפתם של התהליכים השונים המתרחשים במוח? וחמלה? מה מיוחד בחמלה? היא הרי אינה אלא סוג מסוים של רגש, הנובע מהפרשה כימית כלשהי, שהתפתח בגלל גורמים אבולוציוניים כאלה ואחרים. וברגשות, כפי שטוען הררי, אין שום דבר נשגב או מופלא. אז גם אם היינו יכולים לחזק רגש מסוים בתוכנו (מה שלשיטתו הוא בלתי אפשרי), למה שנרצה לחזק דווקא את החמלה, שאינה אלא רגש אחד מני רבים ללא כל עדיפות מהותית? ומה זאת אומרת "למה יש סבל בעולם"? בגלל שמערכות העצבים שלנו תוכנתו בידי האבולוציה לחוש בסבל כדי לעזור לנו לשרוד - זה לא ברור? או שמא מתכוון הררי למשמעות עמוקה יותר?

כמו רוב האנשים, גם האינטואיציות של הררי מורות לו על כך שיש באדם משהו מעבר לתהליכים נוירוכימיים חסרי משמעות, ושערכים כמו מוסר וחמלה מבטאים יותר מ"יריית סרק אבולוציונית" (כלשונו של דוקינס). אבל מכיוון שהוא כבול בידי השקפתו האתאיסטית-מטריאליסטית, הוא נאלץ להתכחש במוצהר לתוקפן של אינטואיציות אלה - ולנסות בכל זאת לחנך לפיהן את הקוראים, בתקווה שלא ישימו לב לפרדוקס המובנה שבגישתו. שמנו לב.

ובכל זאת מילה טובה לסיכום חלק זה. הררי מתאר את חברת הלומדים החרדית, ומציין שלמרות עוניים, לפי הסקרים הם מדווחים על רמות גבוהות יותר של סיפוק מהחיים מאשר כל מגזר אחר בחברה הישראלית (עמ' 53). לדבריו, חילונים רבים מתרעמים על אורח החיים החרדי ובטוחים שלא יוכל להתקיים לאורך זמן, אולם יתכן שהמציאות היא דווקא הפוכה: 

"כשרובוטים ומחשבים ידחקו את בני האדם מהמפעלים ומהמשרדים, החרדים ייראו כמודל לעתיד ולא כמאובן מן העבר. לא כולם יחזרו בתשובה וילכו לישיבות ללמוד גמרא. אבל בחייהם של כל האנשים, החיפוש אחר משמעות ואחר קהילה יהיה חשוב יותר מאשר החיפוש אחר עבודה" (עמ' 53-54).

ונאמר אמן. השאלה הנשאלת היא רק מי יוכל להציע לאנשים יותר משמעות בחיים - הגישה הרואה בעולם ובאדם יצירה אלוהית, עם מטרה ותכלית החורגת מעבר לעולם הזה, או הגישה הרואה בהם לא יותר מאוסף מולקולות שזזות שהתגבשו במקרה, ללא משמעות וללא חופש בחירה?

יובל המבולבל

בחלק ב, "האתגר הפוליטי", מציג הררי את שלוש הבעיות הגדולות שמאיימות על עתידה של האנושות - מלחמה גרעינית, קריסה אקולוגית כתוצאה מהתחממות גלובלית, ומהפכה טכנולוגית - ומלמד אותנו שהגורם העיקרי המונע התייחסות ראויה לבעיות הללו הוא צורת החשיבה הלאומית, אותה מייצגים (איך לא) טראמפ ותומכי הברקזיט. הוא קורא לאנושות לסגל צורת חשיבה פחות לאומית ויותר אוניברסלית, כדי לאפשר שיתוף פעולה בינלאומי שרק הוא יוכל להציל את העולם מפני סכנות אלה.

עם הקריאה הזו בהחלט אפשר להזדהות; הקומה הלאומית אמנם נחוצה, ואין לוותר עליה (הררי מודה בכך), אך השאיפה אכן צריכה להיות בכיוון של אחדות ושיתוף פעולה בין כל האנשים והעמים. השאלה היא כמובן איך להגיע לכך, וההיסטוריה מראה שניסיונות ללחוץ על עמים בכוח לוותר על זהותם הלאומית לטובת "אחדות פועלי העולם" וכדומה, רק גרמו לנזק רב. יתכן מאוד ששיתוף הפעולה האוניברסלי המיוחל יגיע דווקא מתוך כך שכל עם ישמור על זהותו ואופיו המיוחדים.

המקום שבו מפגין הררי רדידות מדהימה הוא, שלא במפתיע, בפרק 8 העוסק בדת. הררי מספר שם סיפור לפיו "בעידן הקדם-מודרני דתות לקחו על עצמן את האחריות לפתור מגוון רחב מאד של בעיות טכניות בתחומים כמו חקלאות... גם רפואה הייתה בתחום אחריותם של חכמי הדת" (עמ' 130). וכמובן שאנשי הדת לא הועילו במאומה למאמיניהם הפתיים, עד שהגיעו המדענים וגילו איך באמת פותרים את הבעיות הללו, וכך ניצח המדע את הדת ניצחון מוחץ: 

"ניצחונם של המדענים הוא כה מוחלט, עד שעצם ההגדרה של הדת עברה שינוי. אנחנו כבר לא מקשרים דת עם חקלאות או רפואה, וקנאי דת רבים סובלים מאמנזיה קולקטיבית, ומעדיפים לשכוח שהדת שלהם אי פעם טענה לעליונות בתחום גידול צמחים או ריפוי חולים" (שם 131).

ובכן, מי שסובל כאן מאמנזיה מרשימה, או שמא פשוט בבורות מדהימה, הוא הררי עצמו. הוא מציג איש קש של הדתות כדי שיוכל להגחיך אותו. ראשית, בעולמו הפרגמטי והחומרי, הדת נתפסת כמערכת שתכליתה היא הבאת תועלת גשמית, כמו חקלאות או רפואה; בעיניו, אנשי הדת אמורים להיות קוסמים השולטים בכוחות מאגיים ומסוגלים לפתור בעיות. יתכן שהיו דתות פגאניות קדומות שהיו קרובות לכך, אבל לתאר את הדת כמאגיה זה כמו לתאר את חיי הנישואין כזנות ממוסדת - פספוס מוחלט של הבנת המושגים הללו.

בואו נדבר על היהדות (כי אחרי הכל, זו הדת שלנו שמעניינת אותנו). מתי בדיוק לקחה על עצמה היהדות את האחריות "לפתור בעיות טכניות" בתחום החקלאות או הרפואה? ההפך הוא הנכון - היהדות מלמדת שה' הוא המחליט האם ירדו גשמים או לא, והאם חולים יבריאו או ימותו. אכן, היו נביאים וצדיקים שה' שמע לתפילותיהם ואף חולל עבורם ניסים (לא שהררי יאמין לזה, כמובן), אבל אפילו להם לא הובטח דבר. האדם יכול להתפלל ולבקש רחמים, אבל לא לכפות את האל לרצונו, ואיש לא הבטיח שכל תפילה תתקבל ותיענה: האדם עובד את האל, לא האל את האדם. תפילה איננה מאגיה, וביהדות היא מעולם לא נתפסה ככזו.

מתי בדיוק התיימרו אנשי הדת להחליף את המומחים המדעיים? התורה עצמה מורה לפצועים לפנות לרופא - "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא, יט). התלמוד מכיל עשרות דפים של תרופות ורפואות טבעיות, על פי התפיסות הרפואיות של אותו הזמן, ותיאורים של חכמים שעסקו ברפואה או פנו לרופאים; רבים מגדולי ישראל היו רופאים במקצועם - רמב"ם, רמב"ן, רלב"ג ועוד. למעשה, שיעורם של רופאים יהודים בקרב כלל הרופאים היה לעתים קרובות גבוה בהרבה מחלקם היחסי של היהודים באוכלוסיה (נמרוד זינגר, "בעל השם והרופא"). האם כל אלה סבלו מ"אמנזיה קולקטיבית" ושכחו שכיהודים דתיים תפקידם הוא להתפלל לאל, ולא להציע תרופות? כך גם לגבי חקלאות: תפילות ובקשת רחמים מהאל מעולם לא התיימרו לבוא על חשבון הפעילות הארצית, שנעשתה בהתאם לידע המדעי ולאמצעים הטכנולוגיים של התקופה. אם בנוסף לכך גם מתפללים ומקווים לטוב, מה רע בכך?

המדענים לא "ניצחו ניצחון מוחלט", כי מעולם לא היתה מלחמה בינם לבין אנשי הדת. תזת הקונפליקט, הטוענת שקיים קונפליקט מהותי בין דת למדע, נדחתה מזמן על ידי רוב ההיסטוריונים של המדע (ראה למשל מאמריו של יקי מנשפרוינד). היא אהובה כל כך על אתאיסטים כמו הררי, משום שהיא מאפשרת להם לנכס את המדע לצדם ולהציב את עצמם מול אנשי הדת החשוכים, מתנגדי המדע; אולם רבים מגדולי המדענים בכל הזמנים היו והנם אנשים דתיים, בני דתות שונות, שמעולם לא ראו כל סתירה או מאבק בין אמונתם לבין המדע, אלא להפך. התיאור של הררי את הדת בפרק זה, אינו אלא תיאור דמיוני של דת מדומיינת, שבה אנשי הדת הם מאגיקנים המתחרים עם המדענים מי יחולל יותר פלאים. זה אינו תיאורה של היהדות, וככל הידוע לי גם לא של הנצרות והאיסלם, שגם מתוכם קמו לא מעט רופאים ואנשי מדע. דחליל ותו לא.

בהמשך דבריו כבר נשמע הררי כמו מחזיר-בשאלה ליגה ג':

"המומחיות האמיתית של כוהנים, רבנים וגורואים מעולם לא הייתה הורדת גשם, חיסול חיידקים או חיזוי העתיד. המומחיות שלהם תמיד הייתה פרשנות. כוהן זה לא מישהו שיודע איך לרקוד את ריקוד הגשם ולסיים את הבצורת. כוהן זה מישהו שיודע איך לתרץ את העובדה שריקוד הגשם נכשל, ושיודע להסביר בצורה משכנעת מדוע עלינו להאמין באל שלנו למרות שנראה שהוא עיוור לכל מצוקותינו וחירש לכל תפילותינו. הגאונות שלהם בתחום הפרשנות היא בדיוק מה שגרם לכוהנים להפסיד בתחרות עם המדענים. גם מדענים יודעים לפעמים לעגל פינות ולעוות את העדויות, אבל בסופו של דבר סימן ההיכר של המדע הוא הנכונות להודות בטעות ולנסות משהו אחר. זו הסיבה שהמדענים לומדים בהדרגה איך לייצר זני חיטה עמידים יותר ואיך לייצר תרופות טובות יותר, בעוד כוהנים וגורואים לומדים רק איך לייצר תירוצים מתוחכמים יותר" (שם).

שימו לב לאופן בו כורך הררי כוהנים, רבנים וגורואים ביחד, כאילו מדובר באותו הדבר ולא בתפקידים שונים בתכלית עם הבדלים מהותיים. מבחינתו, כל הדתות והאמונות שוות, כולן אותו ממבו ג'מבו. כמובן שכדי להמחיש את דבריו הוא משתמש בדוגמא של "כוהן הרוקד את ריקוד הגשם" - שמייצגת תפיסות פגאניות, מאגיות-שמאניות, לא את עמדתה של דת מונותאיסטית כלשהי. ביהדות מעולם לא רקדו כוהנים כלשהם את ריקוד הגשם, לא טענו שמומחיותם היא הורדת גשמים או חיסול חיידקים, וממילא לא היו צריכים לתרץ את "כשלונם" או את זה שהאל לא נענה לתפילותיהם. תפקידם של הכוהנים ביהדות, כמו של כל יהודי, הוא לעבוד את ה' - לא להעביד אותו.

מנקודת מבטו הצרה של הררי, אנשים מאמינים באל רק בתור איזה קוסם שאמור לפתור להם את הבעיות, ואם הוא לא עושה זאת צריכים אנשי הדת "להמציא תירוצים" כדי לשכנע את עדתם להמשיך להאמין. כאמור לעיל, תיאור זה דומה לתיאור חיי הנישואין כזנות ממוסדת. מי שמבחינתו מטרתם של חיי נישואין היא מינית בלבד (תפיסה שתואמת היטב את הפסיכולוגיה האבולוציונית של הררי), יתייחס לאנשים המתאמצים לשמור על חיי הנישואין והזוגיות שלהם כאל "ממציאי תירוצים" - הרי איזו סיבה יש להישאר עם בן או בת זוג שלא מספקים את צרכיך הגופניים? אלא שכמובן רוב האנשים הנורמליים רואים בנישואין ובזוגיות הרבה מעבר להסדר מיני. הם מוצאים בהם אהבה, חברות, נאמנות, קרבה רגשית ועוד (רגשות שאליבא דהררי הם תוצר לוואי אבולוציוני כמובן), וממילא מוכנים להקריב ולהתאמץ עבורם גם כשקשה. והוא הדין גם ליחסי הקרבה בין המאמין לאלוהיו, שהררי אינו מתחיל אפילו לתפוס אותם. הם עמוקים ומורכבים בהרבה מהתיאור המגוחך של תפיסת האל בתור הקוסם מארץ עוץ, אותו מייחס הררי למאמינים. די לקרוא את התיאורים המרטיטים המופיעים בספר תהלים כדי להיווכח בכך.

ואכן, הדת משנה מדי פעם את השקפותיה ותפיסותיה בהתאם לגילויים חדשים. מה רע בכך? הרי כאשר המדע משנה את עמדותיו כדי להתאים לגילויים חדשים, נחשב הדבר להתקדמות המראה על מעלתו; אבל כאשר המאמינים לעומת זאת משנים את עמדותיהם מאותן סיבות, זו אפולוגטיקה, המצאת תירוצים ואמנזיה קולקטיבית? יופי של סטנדרט כפול.

סיכומו של דבר, הררי כורך בקטע זה את כל הדתות והאמונות ביחד, תוך התעלמות בוטה מהגיוון וההבדלים הרבים הקיימים ביניהן (טוב, מבחינתו הרי גם אין הבדל מהותי בין בני אדם לבעלי חיים), ואז מציג אותן בצורה דחלילית ומגוחכת, ומספר כיצד נחלו מפלה מוחצת במאבק הדמיוני מול המדע הנאור והמתקדם, עד שנאלצו לשכתב מחדש את ההיסטוריה שלהן. כל זאת בלי שמץ של תימוכין לדבריו, ותוך הפגנת חוסר הבנה מוחלט של האמונה והמחשבה הדתית. אבל אל חשש - בתור גורו, סביר להניח שגם הוא מתמחה בהמצאת תירוצים במקום בו העובדות אינן תואמות לדבריו.

געגועים לפוליתאיזם

בפרק 12 בא הררי ללמד אותנו ענווה, בכך שהוא מנסה להראות שאין שום דבר מיוחד בעם ישראל או ביהדות, ושהשפעתם של אלה על העולם היתה זניחה וחסרת חשיבות.

על דברי ההבל הללו כתבתי מאמר נפרד (כתגובה לגרסה המקורית של פרק זה, שהופיעה כמאמר ב"הארץ" ב-2016), ואפשר לקרוא אותו כאן.

כאן רק אציין כמה דוגמאות לחובבנות של הררי שעולה מתוך דבריו, אפילו בתחום ההיסטוריה, שאמור להיות תחום התמחותו. ראשית, הוא טוען שהשבת היהודית כיום חופשה אינו מקורי, והיהדות לקחה אותו מיום ה-Shabbatu הבבלי (עמ' 187). אלא שכבר במאה ה-19 התברר, שה"שבתו" הבבלי לא חל ביום השביעי בשבוע אלא במחזוריות חודשית, בליל הירח המלא, ולא היה בו שום דבר שקשור למנוחה או חופשה. הבבלים אמנם ציינו בתאריכים מסוימים בחודש את "יום מנוחת האלים", אבל הוא לא נקרא "שבת", לא נאסר בעשיית מלאכה, נחשב ליום מזל רע ונועד רק לפולחן האלים כדי לשכך את זעמם. זאת בניגוד לשבת היהודית, שאינה תלויה בימות החודש אלא בימות השבוע, היא מיועדת למנוחה לכל העם, ומציינת את בריאת העולם בידי ה'. אין אפוא כל יסוד לטענה שמקורה של השבת היהודית ביום השבתון הבבלי (עי' יעקב שביט ומרדכי ערן, The Hebrew Bible Reborn2007). או שהררי מקשר בין השניים באופן דמגוגי, או שהוא פשוט אינו מודע להעדר הדמיון ביניהם.

שנית, כדי להראות שהיהדות לא המציאה את המונותאיזם, הוא מציין ש"העדויות הוודאיות הראשונות למונותיאיזם מגיעות אלינו לא מממלכת יהודה, אלא דווקא ממצרים הפרעונית, מסביבות שנת 1350 לפנה"ס" (עמ' 189), ומתאר את המהפכה המונותאיסטית שביצע במצרים פרעה אחנתון, מתוך הנחה שזו קדמה להופעת המונותאיזם בעם ישראל. אלא שהנחה זו תלויה כמובן בשאלה מתי התרחשו יציאת מצרים ומתן תורה; לפי אחת השיטות, יציאת מצרים אירעה במאה ה-15 לפנה"ס, כמה עשרות שנים לפני אחנתון והמהפכה שלו - ואולי אף היוותה את ההשראה לאותה מהפכה. הררי מציין בסוגריים שאחנתון חי כ-150 שנה לפני העדות ההיסטורית הראשונה לקיומו של עם ישראל, כשהוא מתכוון מן הסתם למצבת מרנפתח; אבל כמובן שהעדר עדויות ארכאולוגיות אין פירושו שעם ישראל לא התקיים לפני הופעתן - האם עם ישראל נוצר רק ברגע שפרעה מרנפתח הזכיר את שמו בתיאור מסע הכיבוש שלו?

שנית, המחקר הארכאולוגי העדכני מראה שאחנתון לא התכוון כלל ליצור דת מונותאיסטית, אלא פשוט החליף אל שמש אחד באל שמש אחר, שלצדו המשיכו להתקיים אלים משניים רבים. בחפירות של הארכאולוג פלינדרס פיטרי בעיר אחתאתן, עירו של אחנתון, נמצאו ציורים, פסלים, קמעות, חותמות וכדומה של כל האלים והאלות של מצרים, מלבד אלי השמש. ידועים מקרים בהיסטוריה של מצרים בהם פרעה שעלה לשלטון הביא איתו את אל השמש "שלו", ואין בכך כל דבר המצדיק את ייחוסו של המונותאיזם הראשון לאחנתון.

נו, אז אם לא אחנתון, אולי בכל זאת מישהו אחר "המציא" לפנינו את המונותאיזם? כאן מעלה הררי השערה, שקשה להבין איך מי שאמור להיות היסטוריון משמיע אותה: המואבים היו המונותאיסטים הראשונים! זאת על סמך מה? על סמך מצבת מישע, שנכתבה בסביבות שנת 840 לפנה"ס ונמצאה בעבר הירדן, ובה מדבר מישע על מלחמתו עם ישראל, ומזכיר בדבריו את האל כמוש. ובכן, אומר הררי, מכיוון שזהו האל היחיד שמוזכר במצבה, אפשר להסיק מכך שהמואבים היו מונותאיסטים כמו בני ישראל... מדהים! על סמך ממצא בודד, המכיל 34 שורות כתב, מחליט הררי שהמואבים האמינו באל אחד, רק משום שאלים אחרים לא הוזכרו בו! הרי זה דומה למי שיסיק מסקנות מרחיקות לכת על האמונה הדתית באמריקה, על סמך נאום בן שלוש דקות של הנשיא - ולא ממה שאמר אלא ממה שלא אמר... הזוהי דרכו של מחקר היסטורי רציני?

כמובן שגם קביעתו של הררי, לפיה "המצבה נכתבה מאות שנים לפני שחוברו לפחות חלק מספרי התורה, כגון ספר דברים" (עמ' 190) חסרת כל יסוד. איש אינו יכול לומר בוודאות מתי נכתבו ספרי התורה - בין חוקרי המקרא אין כל הסכמה בנושא - אולם ישנה כמות עצומה של ראיות המעידות על קדמותם לתקופת הברונזה. אפילו ספר דברים, שנחשב לדעת חלק מהחוקרים למאוחר, נכתב לשיטתם במאה השמינית לפנה"ס, לא "מאות שנים" אחרי מצבת מישע (וגם על גישה זו יש ביקורת חזקה). בקיצור, חובבנות מביכה.

ואז עובר הררי למתקפה על עצם המונותאיזם:

"אבל הבעיה היותר עמוקה עם ההתפארות היהודית ש"אנחנו המצאנו את המונותיאיזם", היא שאין כאן הרבה במה להתפאר. בין אם המונותיאיזם הומצא על ידי המצרים, המואבים או היהודים, מנקודת מבט מוסרית היה זה כנראה אחד הרעיונות הגרועים בהיסטוריה... דווקא המונותיאיזם הוא שהפך את בני האדם להרבה פחות סובלניים, והוא שאחראי לרוב מלחמות הדת והרדיפות הדתיות בהיסטוריה" (עמ' 192).

כמובן, כי כידוע עמים פוליתאיסטים כמו המצרים, האשורים, הבבלים, היוונים, הרומאים, ההונים, המונגולים, הויקינגים וכדומה היו אבירי זכויות אדם ידועים, שדגלו בחופש, שוויון ואחווה... הם אולי לא יצאו למלחמות דת, אבל זה לא הפריע להם לצאת למלחמות סתם, להשמיד, לכבוש, לבזוז ולשעבד את כל מי שהתחשק להם. אולי המונותאיזם נתן לאנשים מסוימים תירוץ נוסף להילחם באחרים, אבל לא נראה היה שהאנושות נזקקה אי פעם לתירוצים מעין אלה, או שקיומו של המונותאיזם הוביל ליותר מלחמות ואלימות מבעבר. למעשה, לפי האנציקלופדיה של המלחמות, מתוך כל המלחמות הידועות בתולדות האנושות, פחות מ-7% היו קשורות לדת, ומתוכן יותר מ-53% היו קשורות לאיסלם. העיקר ש"המונותאיזם" אלים.

וכמובן שתרומתו של המונותאיזם לאנושות לא מצטמצמת לשאלה האם הוא גרם ליותר מלחמות או פחות; היו לו השלכות מרחיקות לכת על התרבות, הפילוסופיה ועצם צורת החשיבה האנושית. אם הסקנדינבים של היום, לדוגמא, הם שוחרי שלום מעונבים ולא ויקינגים צמאי דם כפי שהיו במקור, הרי זה בעיקר בזכות מאות שנות חינוך מונותאיסטי; כך גם לגבי שאר עמי אירופה, שעלו מהברבריות לתרבות בעיקר בהשפעת הנצרות. יתרה מזאת: הפילוסוף אלפרד נורת' ויטהד, חוקר הדתות רודני סטארק ואחרים, טוענים שמדע אמיתי הופיע אך ורק באירופה משום שהחשיבה המונותאיסטית היתה היחידה שאיפשרה אותו; רק מתוך הנחה שהיקום הוא יצירה אחדותית של בורא אחד הפועל בצורה רציונלית, ניתן לגשת לפרויקט הגדול של הבנת חוקי הטבע (עי' רודני סטארק, Discovering God, עמ' 396-398). אלמלא היה מונותאיזם בעולם, לא היה קיים המדע אותו הררי מעריץ כל כך. האם גם תרומה זו היא בעיניו "אחד הרעיונות הגרועים בהיסטוריה"?

כל זאת בלי להתייחס להנחתו המובלעת של הררי, לפיה יש לבחון את המונותאיזם לא לפי השאלה אם הוא נכון או לא, מתאר את האמת על המציאות או לא, אלא רק לפי תרומתו או נזקו לרווחתם החומרית של בני האדם. מה עם האמת? נו, הרי להררי ברור מראש שאין אמת מלבד האתאיזם, כמובן. כל כך פשוט לו שכל התפיסות התאולוגיות הן "מדומיינות", שהוא אפילו אינו טורח לנסות לבסס זאת.

בפרק 13 אכן מתייחס הררי בקצרה לאלוהים, כשהוא טוען שלא ברור לו מה הקשר בין אלוהים בתור המסתורין הבלתי נתפס של היקום, לבין אלוהים "המחוקק הדקדקן" של הדתות, שאכפת לו מכל מיני דברים כמו יחסים הומוסקסואליים - נושא שהוא ממקד בו את הזרקור בפרק זה. התאפקתי שלא לומר זאת עד עכשיו, כדי לא לחטוא באד הומינם, אבל צריך להיות מאוד נאיבי כדי לחשוב שהיחס השלילי של הררי כלפי אלוהים והדת אינו קשור כלל לעובדה שהוא עצמו הומוסקסואל. ובכן, אילו היה רוצה באמת להבין מה הקשר בין בורא היקום לבין המחוקק הדתי, ישנה כמובן ספרות תאולוגית ופילוסופית אינסופית העוסקת בכך בהרחבה והעמקה (אפשר להתחיל מספר הכוזרי, למשל); אבל כפי שראינו, דברים כאלה פשוט לא מעניינים אותו. הוא בוחן כל רעיון מנקודת מבט של תועלת חומרית ואם הוא מתנגד להומואים או תומך בהם, וזו הסיבה לרדידות וחוסר ההבנה המופגן שלו בנושאים אלה.

באותו פרק טוען הררי גם שאין שום צורך באלוהים כדי להיות אדם מוסרי. לטענה זו התייחסתי בהרחבה כאן.

אביר החילוניות 

בפרק 14 מציג הררי את "האידיאל החילוני" שלו, שגם הוא פורסם בעבר בידיעות ב-2017, במספר שינויים. לדבריו:

"המחויבות הראשונה של בני אדם חילונים היא לערך האמת, שמבוססת על ראיות ועל עובדות ולא על אמונות. חילונים נזהרים מאד שלא לבלבל בין אמת לבין אמונה" (עמ' 204).

מאין מופיעים בדיוק דברים כמו מחויבות או ערכים בעולם מטריאליסטי? הרי כל מה שקיים הוא דחפים שונים המניעים את האדם בכיוונים שונים, והוא אפילו אינו חופשי להכריע ביניהם; וגם אם היה חופשי, אף אחד מההכרעות לא היתה "ערכית", אלא שרירותית בלבד. מצטער, אבל פעילות נוירוכימית - כפי שמתאר הררי את התודעה והרגשות - אינה יכול להפיק שום "ערך", וממילא לא מחויבות.

שנית, האם המחויבות לאמת היא משהו שמאפיין את כל החילונים, או דווקא חילונים? כמדומני שדתיים רואים את עצמם מחויבים לאמת לא פחות. אלא מה, "החילונים לא מבלבלים בין אמת לבין אמונה". ובכן, מי שמבלבל פה זה הררי עצמו, שאינו מבחין בין התוכן (האמת) לבין האמצעים להגיע אליו. אף אחד לא חולק על תקפותן של עובדות, ראיות ותצפיות. השאלה היא על מה שנמצא מעבר להן, מחוץ למעגל האור של רשות הרבים האמפירית. בתחום הזה נדרשת אמונה, והכחשת קיומו של אותו התחום היא אמונה לכשעצמה. אפשר לעשות אבחנה בין אמונה לידיעה, וגם זה בקושי, אבל לא בין "אמת" ל"אמונה". זו פשוט טעות קטגורית. וכמובן שגם חילונים, כולל המדענים שביניהם, מאמינים בהרבה מאוד דברים, אקסיומות והנחות מובלעות שלפעמים אינם מודעים אליהן כלל, אך אין זה אומר שהללו אינן קיימות. אין אדם שלא מאמין; יש אדם שלא מודע לאמונות שבבסיס דעותיו. כל השאלה היא במה מאמינים - ולאמונות החילוניות אין שום יתרון מובן מאליו על אלה הדתיות.

(במאמר המקורי הופיע פה קטע לפיו "אם מחר בבוקר ייעלמו כל הישיבות ובתי המדרש, העולם החילוני ימשיך להתנהל ללא כל הפרעה. לעומת זאת, אם מחר בבוקר ייעלמו כל מעבדות המחקר והמוסדות המדעיים, העולם החרדי יקרוס". האם הררי השמיט אותו מהספר משום שהבין את השטות בייחוס המדע לחילונים דווקא?)

הוא ממשיך לתחום הערכים והמוסר:

"המחויבות העיקרית השנייה של החילונים היא לחמלה. המוסר החילוני אינו מבוסס על ציות לצו אלוהי כזה או אחר, אלא על הבנה עמוקה של הסבל בעולם. להתנהג באופן מוסרי פירושו לעזור לעצמי ולאחרים להשתחרר מסבל" (שם 205).

ואני שוב עומד משתומם: האם המחויבות לחמלה היא חלק מהגדרת החילוניות? משהו שמאפיין רק חילונים? האם העולם החילוני לא הצמיח מתוכו, בשנות קיומו הקצרות, אינספור שיטות, אידיאולוגיות וזרמים עם דעות שונות ומשונות לחלוטין בכל הנוגע לחמלה ולמוסר - מהנאציזם והקומוניזם ועד לליברליות ותרבות הפי-סי? והאם האדם הדתי, לעומת זאת, אינו מחויב לחמלה ולהפחתת הסבל בעולם? אני לא יודע איך להתחיל להגיב אפילו ל"טיעון" מוזר שכזה.

כך גם לגבי דבריו של הררי בהמשך, לפיהם "אנו בני האדם מחויבים לקחת על עצמנו את האחריות המלאה לכל מה שאנו עושים – או לא עושים" (עמ' 207). איך זה אמור להיות משפט שמייצג את החילונים דווקא? בניגוד לדחליל הדמיוני שהוא מצייר כהרגלו, אנשים דתיים אינם רק מתפללים ל"קוסם הגדול" שיפתור עבורם את כל בעיותיהם, אלא בהחלט רואים את עצמם אחראים לפעול, לעשות ולתקן את העולם. השאלה הגדולה היא, איך טענה זו מתיישבת עם גישתו של הררי במקומות אחרים בספר, בה הוא טוען שלא קיים כלל רצון חופשי?

וממה נובע המוסר החילוני? 

"איך מחליטים חילונים מה דעתם על אונס, על הומוסקסואליות, על מין עם חיות, או על גילוי עריות? קנה המידה הוא רגשות. אונס הוא פשע נורא, לא כי הוא מפר איזשהו ציווי אלוהי, אלא כי הוא פוגע באנשים. לעומת זאת, מערכת יחסים אוהבת בין שני גברים לא פוגעת באף אחד, לכן אין שום סיבה להתנגד לה"  (עמ' 205).

רגשות? זה כל הבסיס למוסר? ומה עם מי שלא חש רגשות כאלה, או שחש רגשות הפוכים בדיוק? האם רגשות אינם נתונים להשפעה ומניפולציות על ידי החברה, התרבות, השלטון? ולמה בכלל להתייחס לרגשות, שאינם אלא "תוצר של תהליכים נוירוכימיים שעוצבו בידי מיליוני שנות אבולוציה"? למה שיהיה לי אכפת אם משהו פוגע באנשים, כל עוד הוא לא פוגע בי ישירות? זו אפילו לא רדידות פילוסופית, זה העדר מודעות מוחלט לשאלות הבסיסיות ביותר שהפילוסופים של המוסר - רובם חילונים! - עסקו ועוסקים בהן. אם כבר להיות חילוני, לא מתבקש לפחות ללמוד ביסודיות את הנושא הזה, שהוגים כה רבים התחבטו בו?

ושוב חוזר הררי כמובן לנושא ההומוסקסואליות, ומביך ממש לראות את התפתלויותיו כשהוא מנסה להסביר למה יחסים בין אדם לבעל חיים, או בין אח לאחות, פסולים מוסרית בעיניו. מה שמשעשע הוא שסביר מאוד שבעוד כמה שנים הוא ייחשב בוודאי ל"זואופילפוב" ו"גילוי-עריותופוב" או משהו מעין זה. איך הוא מעז לקבוע לאנשים איך למצוא את סיפוקם והאהבה שלהם בחיים? ועל אלו מחקרים מפוקפקים הוא מסתמך כדי לקבוע שיחסים בין קרובי משפחה גורמים לנזק פסיכולוגי? שיתבייש לו, השמרן החשוך הזה! אילו היה חי לפני 50 שנה, ולא היה הומו בעצמו, בוודאי היה טוען שגם יחסים הומוסקסואליים הם מזיקים ואינם בריאים לנפש. אל חשש, קרוב לוודאי שכאשר אותן תופעות תזכנה ללגיטימציה נרחבת (חלילה), גם מפיו של הררי יתחילו להישמע זמירות חדשות. כי הכל עניין של רגשות, לא? כך נראים ערכים מוסריים שמשתנים כל פעם שלמספיק אנשים מתחשק משהו והם עושים מספיק רעש לגבי זה.

נראה שהררי עצמו מודע לבעייתיות שבטענותיו, ולכן לבסוף הוא כותב שבעצם אין סתירה בין ערכים חילונים לאורח חיים דתי:

"אדם יכול לחבוש כיפה ולשמור כשרות, ועדיין לחיות מתוך מחוייבות עמוקה לערכים החילונים. ישנם לא מעט מדענים דתיים, פמיניסטיות דתיות, פעילי זכויות אדם דתיים ושוחרי איכות סביבה דתיים. אם הם פועלים מתוך נאמנות לאמת המדעית, לחמלה, לשיוויון ולחופש, הם שותפים מלאים בעולם החילוני" (עמ' 208).

אבל אם כך, מה למען השם "חילוני" בערכים הללו? אם אפשר להיות דתי ולדגול בהם, מה יש לחילוניות להציע שאין בדת? באותה מידה יכול הררי לנכס לחילוניות גם דברים כמו אכילה ושתיה, או לבישת בגדים (בעצם, בזה החילוניות דווקא פחות חזקה...).

ומה לגבי אנשים כמו סטאלין? האין הוא דוגמא למקומות האפלים אליהם עשויה להוביל החילוניות? ובכן, להררי יש תשובה נפלאה:

"אם מאמצים הגדרה פשטנית שלפיה "חילונים הם אנשים שלא מאמינים באלוהים", סטאלין בהחלט היה חילוני. אבל אם מאמצים הגדרה מעמיקה קצת יותר, שלפיה "חילונים הם אנשים שמתנגדים לאמונה עיוורת בדוגמות בלתי מבוססות, ומחויבים לאמת, לחמלה ולחופש" - אז... סטאלין היה רחוק מהחילוניות כרחוק מזרח ממערב. סטאלין היה הנביא והכוהן הגדול של אחת מהדתות הכי דוגמטיות בהיסטוריה: הסטאליניזם" (עמ' 209).

איזו דוגמא מדויקת לכשל הידוע בתור "שום סקוטי אמיתי". חילונים הם אנשים טובים וחומלים, אומר הררי. הי, אבל סטאלין היה חילוני והיה רשע! - מקשים עליו. טעות בידכם, משיב הררי - סטאלין לא היה חילוני אמיתי! כי חילונים אמיתיים הם רק אנשים שמתנגדים לאמונה עיוורת ומחויבים לאמת, לחמלה ולחופש, וכל מי שאינו כזה אינו חילוני אמיתי, אלא דתי! כוהן דת ממש!

ואם חשבתם שרק סטאלין היה דתי, טעות בידכם - אליבא דהררי, גם הקפיטליסטים ואפילו הליברלים נוטים לעתים לאמץ דוגמות נוקשות ו"מנחמות", ובכך מפסיקים להיות חילונים אמיתיים ויוצרים לעצמם דתות חדשות.

אז מיהו החילוני האמיתי? פשוט מאוד: מי שמחזיק בדיוק באותם ערכים ואמונות שהררי חושב שהן טובות. מי שחורג מהן לכיוון זה או אחר, מסתכן בכך שיאבד את התואר "חילוני" הנכסף, וימצא את עצמו דתי בעל כורחו. כל זה מפי האיש שמתיימר ללמד אותנו ענווה מהי. מדהים.

זהו אולי הפרק הפתטי והמביך ביותר בספר שכולו לוקה ברדידות, בחוסר הבנה ובכשלים לוגיים. אבל חכו, יש עוד בהמשך.

הררי פוטר והפייק ניוז

פרק 15 פותח בכותרת "בורות - אנחנו יודעים פחות ממה שאנחנו חושבים". זה נראה כמו רגע של מודעות עצמית מצדו של הררי, עד שמתברר, שלא במפתיע, שה"אנחנו" הזה כולל בעיקר את האנשים שהם לא יובל נח הררי. הוא הרי יודע היטב את כל תולדות האנושות ואת ההיסטוריה של המחר. אז מי הם אלה שיודעים פחות ממה שהם חושבים? התשובה לכך מתגלה שני פרקים אחר כך: הדתיים כמובן, שממשיכים להאמין אלפי שנים ב"פייק ניוז" כמו סיפורי התנ"ך, שאינם שונים מהותית מהארי פוטר. אכן השוואה רצינית ומלומדת שלא נשמעת בכלל כמו סיסמאות של מחזיר בשאלה ליגה ג'. על סמך מה קובע הררי שסיפורי התנ"ך אינם אמת? רק משום ש"אין שום עדות מדעית לכך שהנחש פיתה את חוה"? (עמ' 231 - כן, הוא באמת כתב את זה!) הוא לא טורח אפילו להציג טיעון מסודר בנושא. אנחנו הדתיים יודעים פחות ממה שאנחנו חושבים, אבל הוא, החילוני הנאור, יודע בדיוק מה היה ומה לא היה, מה יכול להיות ומה לא יכול להיות. מבחינתו, עצם ההצבעה על כך שיש הרבה סיפורים מיתולוגיים קדומים אמורה להוביל למסקנה שאף אחד מהם לא נכון, שכולם "פייק ניוז". נו, באותה מידה אני יכול לומר ש"קיצור תולדות האנושות" הוא כמו עלילות הברון מינכהאוזן - בשניהם המחבר מספר סיפורי בדים בביטחון מוחלט כאילו הם היו אמת לאמיתה. תוכיח שלא!

וכמובן שהררי, שמטיף לנו עד כמה אנחנו לא יודעים, יודע גם יודע לספר איך בדיוק התהוותה הדת היהודית, באיזה תהליך הדרגתי זה קרה, מי חיבר ומי ערך ומי עשה סדר (עמ' 233-234). ראיות? מקורות? טיעונים? ביסוס כלשהו? אין זכר. הררי, שאוהב כל כך לדבר על הסיפורים שהאנושות מספרת לעצמה, פשוט מספר כאן סיפור שהוא בודה מלבו ומציג אותו כאמת היסטורית, בניגוד ל"פייק ניוז" בו מאמינים הדתיים. סוגיות שמתחבטים בהם גדולי ההיסטוריונים, חוקרי היהדות והמקרא, ועסקו בהן פילוסופים ותאולוגים רבים, עבורו הן פשוטות ומובנות מאליהן. כל הדתות, כל המיתוסים, כל הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, הכול פייק ניוז, הכול הארי פוטר, אין אמת מלבד קיצור תולדות האנושות והמיתולוגיה האתאיסטית באצטלה מדעית של הררי. כנראה שגם הענווה לה הטיף בפרק 12 נועדה לכל שאר בני האדם מלבדו; הוא אינו זקוק לה.

אפילו בתחום ההיסטורי, בו הוא אמור להיות בקיא, הוא מפגין פעם נוספת בורות וחובבנות. בניגוד לדבריו (עמ' 240), המרד הגדול נגד הרומאים לא פרץ ממניעים דתיים, אלא בעקבות הדיכוי וההתעללות הבלתי נסבלים של השלטון הרומאי כלפי היהודים בארץ. בית שני לא חרב בגלל "קנאות דתית עיוורת", כדבריו, אלא (אם נישאר במישור הארצי) בשל עריצותם של הנציבים הרומאים שהביאה את העם לסף יאוש. בפרק שמוקדש כולו לפייק ניוז, לא מהסס הררי ליצור כזה בעצמו. האירוניה התאבדה.

את הטיעונים בעד אמיתותה של היהדות מציג הררי בקצרה ובשטחיות, ודוחה אותם בהינף קולמוס. עיינו כאן להרחבה על טיעונים אלה, וכאן לגבי היחס בין תורה למדע. כאן אפשר לקרוא על הכשלים המחשבתיים שנופל בהם הררי בשל גאווה ודעה קדומה.

בפרק 18 מספר לנו הררי שאנחנו חיים בתוך תמונת עולם אשלייתית, כמו בסרטים המטריקס והמופע של טרומן, אלא שבניגוד לגיבורי אותם סרטים, אין לנו שום אפשרות לברוח מהאשליה לעולם האמיתי - משום שאנו עצמנו חלק מהאשליה. כל מה שאנו תופסים כזהות אותנטית, כגרעין האמיתי שבתוכנו, "הוא אשליה מתוחכמת שנוצרה בידי רשתות של מיליארדי נוירונים" (עמ' 248). לדבריו, "אפילו הרעיונות היקרים ביותר לליבנו - חופש, אהבה, יצירתיות - הם כמו סכין אבן שמישהו אחר חתך ושייף כדי להרוג איזו ממותה. התיאוריות המדעיות העדכניות ביותר מצביעות על כך שהתודעה לעולם איננה חופשית לגמרי ממניפולציות. אין 'אני' שמחכה שישחררו אותו מקליפת האשליות" (עמ' 250).

ושוב מפגין הררי חוסר הבנה מוחלט בתחומים שהוא מתיימר לדבר עליהם. כפי שכבר צויין לעיל, העובדה שהתודעה לעולם איננה חופשית לגמרי ממניפולציות, אין פירושה שהיא אינה חופשית כלל, או שאין בה גרעין של אמת ואותנטיות. "התאוריות המדעיות העדכניות ביותר" אינן מספקות קצה חוט לפתרון הבעיה הפסיכופיזית, והקשרים המורכבים שבין הנפש לגוף, וכבר ראינו לעיל שכאשר מעמיקים לחקור את החומר מגלים שהוא חוזר לבסוף אל התודעה.

אבל מה שגרוע יותר הוא שהררי אינו מבין שבדבריו אלה הוא שומט את הקרקע לא רק מתחת רגלי הדתות השנואות עליו, אלא גם מתחת כל התאוריות המלומדות שלו עצמו! שהרי אם המוח שלנו אינו אלא כלי שמעוצב בלי הרף על ידי כוחות חיצוניים, המתעתעים בנו כרצונם - הרי שגם מוחו של הררי אינו חריג מכלל זה, וגם הוא אינו מסוגל לגלות את האמת על המציאות, אלא מושפע מכל מיני השפעות ושטיפות מוח שעברו עליו מילדותו. אלא שאם כך, כל ה"תאוריות המדעיות העדכניות" שלו גם הן חלק מהאשליה, פרי מוחם השטוף של מדענים נתונים למניפולציות ודעות קדומות, שאינן מבטאות את האמת אלא רק מיתוסים וסיפורים. ממילא אין לנו סיבה להקשיב לשום דבר שהוא, או כל מדען אחר, אומר לנו. הררי נופל, בשוגג או במזיד, בכשל של "הוצאת עצמך מהכלל": כולם טועים, כולם חיים באשליות, כולם לא יכולים להגיע אל האמת - וזו האמת המוחלטת! או כלשון המשפט העממי, "תאמין לי, אל תאמין לאף אחד!" (עוד על הכשל הזה, האופייני לאתאיסטים, אפשר לקרוא כאן.)

אם "אין אני", מיהו זה המדבר אלינו מפיו של הררי ומספר לנו את כל הסיפורים יודעי-הכול שלו? כנראה זה לא הררי עצמו, שאינו קיים, אלא אוסף מניפולציות המשתמשות בגופו ובמוחו כדי לעצב אותנו ולתעתע בנו. הררי, לפי דבריו שלו, אינו יכול להיות הנביא המושיע שבא לגאול אותנו מאשליותינו - אלא חלק מהמטריקס, עוד תעתוע ואשליה בתוך הקונספירציה הקוסמית שאנו חיים בה. אל תקשיבו לו!

ומה שמדהים הוא, שפרק אחד לאחר מכן, מזהיר הררי את הדור הצעיר מפני השתעבדות לאלגוריתמים במילים הבאות:

"ייתכן שתשמחו להעביר את כל ההחלטות הקשות לידיהם של האלגוריתמים, ותבטחו בכך שהם יעשו בחירות טובות עבורכם. אם כך, לא צריך לעשות דבר. האלגוריתמים ידאגו לכול. אבל אם אתם רוצים לשמר מידה של שליטה על קיומכם ועל עתיד החיים, אתם חייבים לרוץ מהר יותר מהאלגוריתמים, מהר יותר מאמאזון ומהממשלה - ולהכיר את עצמכם לפני שהם יעשו זאת. כדי לרוץ מהר, אל תיקחו הרבה מטען. השאירו מאחור את האשליות. הן כבדות מאוד" (עמ' 267).

אתם מבינים את זה? לפני רגע הסביר לנו הררי שאין דבר כזה "אני אמיתי", אין שום זהות אותנטית, הכל אשליות ומניפולציות כולל הרגשות העמוקים ביותר שלנו - ועכשיו הוא קורא לנו לשמור על שליטה על קיומנו ו"להכיר את עצמנו" לפני שהתאגידים והשלטונות ישתלטו עלינו. אבל איך תהיה לנו שליטה אם איננו חופשיים כלל? איזה "עצמי" עלינו להכיר אם אין אני אמיתי? הרי בעצמך אמרת שאין דרך לברוח מהמטריקס!

הררי סותר את עצמו אפילו בדוגמאות שהוא מביא: בפרק 18 הוא מציג את הסרט "הקול בראש" בתור "זווית הראייה העדכנית ביותר של מדעי המוח... שבמהלכו מסתבר שאין דבר כזה "האני האמיתי" ושלריילי אין כלל רצון חופשי.... ריילי היא רובוט גדול שמנוהל על ידי אוסף של תהליכים ביוכימיים מסובכים" (עמ' 251). לעומת זאת בפרק 19 הוא מזכיר שוב את אותו הסרט, וכותב: "הקול בתוך הראש שלנו אף פעם לא היה מהימן לגמרי, כי הוא תמיד שיקף את התעמולה של ממשלות, את שטיפת המוח של דתות ואת תעלולי הפרסום של תאגידים... כשקוקה קולה, אמאזון, פייסבוק והממשלה ידעו איך למשוך בחוטים וללחוץ על הכפתורים בתך ראשכם, האם עדיין תוכלו להבדיל בין מה שאומר הקול הפנימי שלכם לבין מה שאומרים מומחי השיווק שלהם?" (עמ' 266) - הפלא ופלא, פתאום יש לנו "קול פנימי", שאפשר וחשוב להבדיל בינו לבין מומחי השיווק; פתאום המניפולציות הן לא תוצר של תהליכים ביוכימיים אינהרנטיים שאין מהם מנוס, אלא רק השפעתם של התאגידים והדתות המרושעים, ואם נתאמץ ונקשיב לעצמנו נצליח לשמור על אותנטיות. איך מצליח הררי לכתוב דבר והיפוכו תוך שני פרקים בלי לשים לב, נבצר מבינתי. כנראה הדת שטפה לי את המוח יותר מדי עד שאיני מצליח להבין היגיון מדעי נשגב כזה.

בפרקים האחרונים של ספרו ממשיך הררי לחזור שוב ושוב על עקרונות משנתו: הכל סיפורים, הכל דמיונות, הכל אשליות שנועדו להעניק לאדם משמעות ואושר. בין אם מדובר בסיפורי הדתות, במיתוסים לאומיים, באידיאולוגיות חברתיות או אפילו בערכי הליברליזם, בכל אלה אין שום אמת, רק סיפורים ואשליות, מניפולציות ותעתועים, שלאדם עצמו אין אפילו רצון חופשי כדי להכריע ביניהם - כולם, כמובן, חוץ מהסיפור שלו, שהוא האמת לאמיתה, המפוקחת ונטולת האשליות. כמו ה"לא כלום" הנורא מהסיפור שאינו נגמר, שואף הררי לבטל את כל הסיפורים, האגדות, המיתוסים והפנטזיות, כי הרי הללו עלולים להוביל לאלימות, רחמנא ליצלן. אז מה כן מציע הררי? לתרגל מדיטציית ויפאסנה, כדי להשתחרר מכל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, ולגלות סוף סוף את האמת - שאין לנו רצון חופשי, שאנחנו רק אוסף של תחושות, ושאין משמעות לשום דבר, וכך נהיה שמחים ומאושרים. איזו בשורה מרנינה.

כמובן שלאורך הפרקים הללו הוא ממשיך לסתור את עצמו באותה שיטתיות שכבר ראינו לעיל, ולא אאריך כאן בדוגמאות.

סיכום ותודה לאל

סיכומו של דבר. הקדשתי להררי ולספרו הרבה יותר זמן מכפי שהייתי רוצה ומכפי שהוא ראוי לו. לא הייתי עושה זאת אלמלא העובדה שיש לו קוראים רבים הנוהים אחריו ורואים בו גורו כל-יודע, מבלי לשים לב לשגיאות, לבורות ולסתירות העצמיות שלו. אם לצטט שוב את מאיר עוזיאל

"רוב הספר הוא ברמה של שאלות שכבר בגיל 16 גמרתי לשאול את עצמי כדי לנסות להדהים בהן את הסביבה. בשיחות עם חברים בני 16 כמותי, סיכמנו את כל התשובות המקוריות שלנו אי אז. היינו מבוסמים מהנועזות שלנו וראיית העולם הצלולה שלנו. זו הסיבה לכך שאני כבר לא כל כך מתרשם משאלות כגון "מה יעשה האדם כשהבינה המלאכותית תשלוט" או מי "צריך דתות". הספר זרוע דעות קדומות במידה כזו שאפילו בוויכוחינו בגיל 16, הרוויים הערצה לעצמנו, הן לא היו מצליחות לעבור את רף ההגינות שקבענו".

אני מקווה שהדברים הללו יועילו לנפץ את הבועה סביב האיש, ולהציג אותו בדיוק כפי שהוא מציג את האדם: יצור חסר נשמה, חסר "אני עצמי", חסר רצון חופשי, שכל להגו אינו אלא תוצר של פעילות נוירוכימית במוחו, וכל דבריו אינם אלא סיפורים מדומיינים חסרי משמעות שהוא מספר לעצמו ולשומעיו כדי לקדם את האינטרסים התועלתניים שלו, וכל קשר בינם לבין האמת הוא מקרי לחלוטין.

ואחרי כל הביקורת העניינית והרציונלית, אני חש צורך עז לומר תודה.

תודה לך ה', על שאינני חי בעולמו של הררי. תודה על כך שהעולם שלי אינו קר, עיוור וחסר משמעות, שהאֵלה היחידה המושלת בו היא הברירה הטבעית, ואין בו דבר מלבד מולקולות שזזות - אלא עולם עשיר, קסום ומופלא, שהאור האלוהי מאיר בו דרך כל ההוויה. תודה לך על כך שבני האדם בעולמי אינם רובוטים ביולוגים נטולי בחירה חופשית, נשלטים בידי תהליכים נוירוכימיים שעוצבו על ידי מיליוני שנות אבולוציה ותו לא - אלא ברואים בצלם אלוהים, בעלי נשמות והדר, רוחניות וייעוד קוסמי. תודה לך על כך שבעולמי דברים כמו קדושה, שגב, קסם, אלוהות, טרנסצנדנטיות, מלאכים ועולמות עליונים הם מציאות מוחשית וודאית, ולא אוסף סיפורים מדומיינים שמשמשים כמניפולציות להשגת יעדים חומריים; תודה על כך שבעולמי הדתות, המיתוסים והמסורות העתיקות של העמים השונים מבטאים חוכמה קדומה וגילויים שונים של האלוהות, ולא רק הסברים פרימיטיביים פרוטו-מדעיים למציאות; תודה על כך שבעולמי האמת אינה נחלתם של קומץ אתאיסטים מפוכחים בלבד, בעוד מיליארדי בני האדם לאורך ההיסטוריה היו שוטים מדומיינים; תודה לכך שהחיים בעולמי אינם סתם מצב כימי בעל פוטנציאל להישרדות, אלא שליחות של נשמה שמימית שיורדת למציאות הארצית כדי ללמוד, לעשות ולתקן; תודה על כך שהייעוד של האנושות בעולמי הוא לא להפוך לסייבורגים ולהשתעבד לאלגוריתמים שישווקו לכל אחד פרסומות המותאמות לפעילות הנוירוכימית שלו, אלא להגיע לקרבת אלוהים ולחיי העולם הבא; תודה על כך שעולמי אינו עשוי מחומר עיוור ואדיש אלא מתודעה אינסופית; תודה על כך שאני לא יצור חסר נשמה ובחירה כמו יובל נח הררי.

הביקור בתוך מוחו של הררי דומה לחוויה של "דיאלוג בחשיכה" - אובדן זמני של חוש הראיה וניסיון להתמצא בסביבתך בעיוורון באמצעות המישוש והשמיעה בלבד, מה שמוביל לתמונת עולם קודרת ומדכאת. כשיוצאים משם, נושמים לרווחה על שזוכים שוב לראות את האור, הצבעים והיופי שבעולם האמיתי. הררי יכול לטעון עד שיבלו שפתותיו שכל מה שלא הוכח מדעית הוא "מדומיין"; לי לא נותר אלא לצטט את עכרור השלולית, מתוך הספר כס הכסף של ק"ס לואיס, כאשר הוא פונה למכשפה המייצגת בדיוק עמדה דומה:

"נניח שבאמת רק חלמנו, או המצאנו, את כל הדברים האלה – עצים ועשב ושמש וירח וכוכבים, ואת אסלן עצמו. במקרה זה הדבר היחיד שאוכל לומר הוא שהדברים המומצאים נראים לי חשובים לאין ערוך מן הדברים האמיתיים. נניח שהמכרה האפל הזה שאת קוראת לו ממלכתך הוא באמת העולם היחיד. אם כך, הוא נראה לי עולם עלוב מאוד. אם חושבים היטב, זה דבר מגוחך. אם את צודקת בדברייך, איננו אלא תינוקות הממציאים משחקים. אבל ארבעה תינוקות המשחקים יחד במשחק יכולים להעמיד עולם משחק המרוקן את עולמך האמיתית מכל תוכן. זו הסיבה שאוסיף לדבוק בעולם המשחק. אני לצדו של אסלן, אפילו אין כל אסלן שיעמוד בראשו. בכוונתי לנהל חיים נרנייניים ככל שאוכל, גם אם אין כל נרניה בנמצא. לפיכך אני מודה לך מאוד על ארוחת הערב, ואם שני האדונים והגברת הצעירה מוכנים, נעזוב את חצרך מיד ונצא אל תוך האפלה, לבלות את חיינו בחיפושים אחר העולם שמעל. חיינו בוודאי לא יהיו ארוכים במיוחד, אבל האבדה תהייה קטנה מאוד, אם באמת העולם הוא מקום עלוב ומשעמם כפי שאת טוענת".

וכפי שמתברר שם מיד - האמת של עכרור השלולית לא היתה רק נעימה או מנחמת יותר, אלא גם נכונה יותר.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "רבות מחשבות בלב הררי" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.