סיפורי התנ"ך - ריאליה ומעבר לה


מאת הרב ד"ר משה רט

היהדות כוללת בקרבה אמונות ותפיסות עולם, שבבסיסן אמונות יסוד כמו האמונה בקיומו של אלוהים, בתורה מן השמים, במעמד הר סיני, בשכר ועונש, בעולם הבא וכדומה. למעשה, אפשר לומר שהיהדות מספרת סיפור על המציאות: סיפור המתאר את אלוהים ואת הנהגתו, את בריאת העולם ואת תולדות האנושות, את הופעתו של עם ישראל וההיסטוריה שלו,  ומתוך כך מלמד על אופן התנהלותה של המציאות ועל המשמעות המטפיזית שלה. ביסודו של אותו סיפור נמצא התנ"ך, אולם הוא הולך ונכתב לאורך הדורות דרך ספרות חז"ל, האגדה, תורת הסוד, הפילוסופיה וההגות היהודית לגווניה השונים, כאשר כל דור מוסיף לו פרקים חדשים, עד ימינו אנו. סיפור זה מעניק משמעות לקיום האנושי והיהודי, מעביר מסרים חינוכיים וערכיים, ובראש ובראשונה מטיל על עם ישראל את החובה והאחריות לחיות לפיו - חיים של קיום תורה ומצוות, עבודת ה' ומימוש ערכי היהדות.

הביקורת העיקרית המופנית כלפי היהדות  תוקפת את מעמדו של הסיפור הזה כתיאור אמיתי של המציאות, ורואה בו תיאור דמיוני בלבד. היא יוצאת לרוב מנקודת מבט מדעית-אמפיריציסטית, וטוענת שהסיפורים שמספרת היהדות אינם נתמכים בראיות מדעיות, ופעמים אף עומדים בסתירה להן. האמת היחידה, לשיטתה, היא זו העומדת בביקורת מדעית, ומכיוון שהיהדות לטענת הביקורת אינה כזו, הרי שאין היא אמת (חלילה). על בסיס גישה זו נשמעות טענות מזלזלות כלפי היהדות, לפיהן אלוהים הוא "חבר דמיוני", והתנ"ך הוא "ספר פנטזיה", כאשר ההנחה היא שאם הם אכן כאלה - הרי שאין להתייחס אליהם כיותר מאשר יצירה בדיונית, שיכולה אמנם להיות מעניינת, אבל אין לקחת אותה ברצינות, ובוודאי שאין היא יכולה להטיל דרישות וחובות על האדם. מי שמאמין שסיפורה של היהדות הוא אמת, שקול בעיניהם למי שמאמין בקיומם של פיות או חדי-קרן: אמונה ילדותית, לא רציונלית ולא תואמת את המציאות.

אדגיש כעת שאני דוחה את טענותיה של הביקורת מכל וכל. אינני חושב שטענותיה של היהדות עומדות בסתירה למדע או להיגיון, לא בתחום המטפיזי ולא בזה ההיסטורי. להפך, אני חושבים שההיגיון הבריא דווקא תומך בהן, ושהאמונה ביהדות הינה רציונלית לחלוטין. ממילא אני חושב שרוב ככול סיפורי התנ"ך התרחשו כפי שהם מתוארים במציאות המוכרת.

ניתן להתמודד מול הביקורת במגרש שלה, ולהראות שטענותיה של היהדות דווקא תואמות לממצאים בשטח. כפי שהראנו במאמרים רבים, הדבר אפשרי. אך כאן ברצוני לערער על עצם הנחת היסוד של הביקורת, המגבילה את המציאות ה"אמיתית" לאותו תחום מצומצם של רשות הרבים החומרית והניתנת למדידה, ומבטלת כל מה שלא שייך אליו כ"לא אמיתי".

נניח לצורך העניין שיש אמת בטענות הביקורת. נניח שסיפורה של היהדות אכן דמיוני. אולם האם פירוש הדבר הוא שהוא אינו אמיתי? אולי פירוש הדבר הוא דווקא שהוא יותר אמיתי?

חישבו למשל על תפיסתו הטרנסצנדנטית של אלוהים ביהדות, השונה כל כך מאלו של עובדי האלילים הקדומים, שאליליהם היו בעלי צורה מוחשית ותכונות גופניות במובהק. ידוע שהיו רומאים שהאשימו את היהודים באתאיזם, וטענו שהללו אינם מאמינים בשום אל; עובדה היא, כך טענו, שלאל שלהם אין שום פסל או צורה - ואל שאין לו צורה אינו קיים!

לנו כיום טענה זו נשמעת מגוחכת. ברור לנו שההפך הוא הנכון: דווקא אל טרנסצנדנטי ובלתי נתפס הוא האלוהים האמיתי, הקיים והנצחי, ואילו אליליהם של הרומאים ושאר העמים הקדומים נחשבים למגושמים ופרימיטיביים. אולם באותה תקופה היהדות היתה במגננה. כל העמים שסביבה, במשך אלפי שנים, האמינו באלים גשמיים. האל היהודי נתפס כחריג ובלתי מובן על רקע זה. אם מניחים שרק מה שיש לו דמות וצורה קיים באמת, המסקנה המתבקשת היא אכן שהאל היהודי לא קיים. יתכן שהיו יהודים באותה תקופה שניסו להתמודד עם הביקורת באמצעות הטענה שלאלוהי ישראל דווקא יש דמות וצורה, וממילא ניתן לומר שהוא קיים. אולם התגובה המוצלחת ביותר היתה זו שערערה את הנחת היסוד של הביקורת מעיקרה, וטענה שאכן, לאלוהי ישראל אין גוף ודמות הגוף, אך אין זה מחליש את קיומו אלא דווקא מעצים אותו, שכן הטרנסצנדנטי אמיתי וקיים יותר מהעולם החומרי, המשתנה והחולף.

כך בדיוק ניתן להגיב גם כלפי אותן גישות בנות זמננו, שבדומה לעובדי האלילים הקדומות, מכירות רק באמפירי ובמוחשי כאמיתי. את הרעיון המוציא את האל מתחומו של האמפירי ומציב אותו בתחום הטרנסצנדנטי ניתן להרחיב גם כלפי חלקים נוספים ביהדות: כאשר תופסים את עולם הדמיון כעולם אמיתי, בו פועלים ישויות, כוחות ואירועים אמיתיים, הרי שגם אם נמקם בו חלק מסיפוריה של היהדות, לא יפגע הדבר במעמדם, אלא להפך. במקום להיות סיפורים היסטוריים גרידא, העוסקים באירועים ארציים שחלפו ועברו מזמן, יהפכו הללו להיות סיפורים ודימויים על-היסטוריים, בעלי משמעות נצחית ובלתי מעורערת.

מי שהחל להציג גישה מעין זו הוא הרב עמית קולא, בספרו המרתק הוויה או לא היה. השאלה בה עוסק הספר היא עד כמה הכרחי הדבר, מנקודת מבט יהודית-אמונית, להתייחס לסיפורי התנ"ך כאל אירועים היסטוריים שהתרחשו במציאות הריאלית. הרב קולא, כפי שהוא מדגיש לאורך הספר, מאמין באמונה שלמה שכל האירועים המתוארים בתנ"ך אכן קרו כפשוטם, ואף מבקר את המחקר הביקורתי בנושא ומצביע על חולשותיו. עם זאת, הוא מציג את הרעיון לפיו ניתן לקבל את הביקורת על הריאליות של סיפורי התנ"ך מבלי שיערער הדבר את האמונה היהודית והמחויבות כלפיה.

אדרבה, לאירועים היסטוריים כשלעצמם אין משמעות מבלי שנעניק להם ערך מוסף. מה שמשמעותי עבורנו הוא דמותו של אברהם אבינו כפי שאנו תופסים אותה ומושפעים ממנה, ולא השאלה אם אכן הסתובב במזרח הקדום נווד רועה צאן בשם זה. והרי גם אם נקבל כעובדה את התיאור לפיו עם של עבדים שיצאו ממצרים שמעו קולות מוזרים וראו ברקים מפסגת איזה הר, לא האירוע הקדום הזה כשלעצמו מחייב אותנו לקיים תורה ומצוות, אלא האופן בו אנו תופסים אותו כגילוי אלוהי על-היסטורי וכברית החלה על עם ישראל לדורותיו. אם כן, אם המסר והמשמעות הם העיקר, הרי שניתן לכאורה לוותר על ההתרחשות ההיסטורית גופה ולהישאר רק איתם.

אמנם בסופו של דבר הרב קולא מסייג את גישתו, וטוען שלפחות לגבי יציאת מצרים ומעמד הר סיני,קשה לנתק אותם לחלוטין מהמציאות הריאלית בלי לערער בכך את האמונה (ראו שם מדוע). אין כאן מקום לדון בהרחבה בכל המהלך של הספר, שראוי בהחלט לקרוא אותו בעיון; אולם לענייננו, מדובר בקריאת כיוון חשובה, הקוראת תגר על בלעדיותה של המציאות האמפירית-הריאלית כקנה המידה לאמת, ומציגה את האפשרות של אמת מסוג שונה, על-היסטורי.

לצורך העניין, הבה נתאר לעצמנו דת המבוססת על ספר מקודש, שבו סיפורים שונים על בריאת העולם, התגלויות של האל לבני אדם, מעשיהם של אנשים גדולים וכדומה. אלא שבניגוד לדתות האחרות, מאמיני אותה דת מתייחסים במוצהר לאותם סיפורים כאל יצירה בדיונית. הם מאמינים בקדושתו של הספר, ובכך שהוא נכתב בהשראה אלוהית, אבל רואים בו יצירה ספרותית קדושה - לא תיאור היסטורי של אירועים ריאליים. מטרתם של הסיפורים בספר, לשיטתם, אינה ללמד על העבר, אלא ללמד לקח ומוסר השכל, שיש לחיות ולהתנהג בהתאם להם. מבחינתם, הסיפורים המקודשים דומים למשלי איזופוס, לה פונטיין או קרילוב, המשתמשים בסיפורים דמיוניים כדי להעביר מסרים חינוכיים; אולם מעלתם גבוהה יותר, כי הם אינם סתם ביטוי לחוכמה אנושית, אלא לחוכמתו של האל שמסר אותם לבני האדם. לכן הם משקיעים זמן רב בלימוד אותם הסיפורים, בירור פרטיהם ועיון בכל מילה שלהם, כאילו מדובר היה בתיאורים ריאליים.

האם יש משהו בעייתי בדת הבנויה על אמונה כזו? איני חושב כך. כל עוד היא מאמינה בקיומו של האל, ובכך שהספר המקודש שלה נכתב בהשראתו, הרי שיש לה בסיס רציני להישען עליו, לא פחות מאשר כל דת אחרת. העובדה שהיא מתייחסת לסיפוריה כאל תיאורים דמיוניים לא מחלישה אלא דווקא מחזקת אותה. כל עוד מתייחסים לסיפורים מקודשים כאל תיאור היסטורי ריאלי, קיימת אפשרות שהמחקר והביקורת יערערו על אותם תיאורים, ומתוך כך גם על יסודות הדת; אולם את מעמדם של סיפורים בדיוניים אי אפשר לערער באמצעות מחקר מדעי. האמת והמסרים שבהם הם על-היסטוריים, מחויבי המציאות, ואינם תלויים בהתרחשויות ארציות כאלה או אחרות. ארכאולוגים יכולים לפקפק בקיומם של משה רבנו ודוד המלך, אבל לא בזה של סינדרלה, פינוקיו או הנסיך הקטן; הללו מצויים מחוץ להישג ידם. באופן מפתיע, מתברר שהאגדות חזקות יותר מההיסטוריה. כאשר מתערטלת האגדה מחיבורה למציאות הרגילה, היא אינה נחלשת בכך אלא דווקא מתחזקת, כשם שמעמדו של האל מתעצם על ידי הפשטתו מצורה מוחשית. המאמין באגדות, אמונתו אינה ניתנת לערעור..

למעשה, תופעה דומה לתיאור זה נמצאת ביהדות עצמה - הלוא היא אגדות חז"ל. בניגוד לסיפורי התנ"ך, שהמאמינים מחשיבים על פי רוב לתיאורים היסטוריים ריאליים (אם כי מיד נבחן גם הנחה זו), הרי שאגדות חז"ל נתפסות מעיקרן כתיאורים שלא בהכרח התרחשו במציאות. כל תלמיד מתחיל יודע שאין להתייחס למדרשי אגדה כפשוטם, כעובדות ריאליות מדויקות. חלק מאותן אגדות יכולות להיות ריאליות, אחרות חופפות במידת מה אירועים ריאליים, אולם מוסיפות עליהם או משנות אותם בהתאם למסר המבוקש, וחלקן מנותקות לחלוטין מהמציאות הריאלית. בין המפרשים קיימות מחלוקות רבות לגבי היחס הנכון לאגדות חז"ל השונות, והשאלה באיזו מידה ניתן לראות בהן תיאורים ריאליים. יש הנוטים לקבל אפילו את התיאורים המשונים והמוגזמים ביותר כפשוטם, ואילו אחרים מפרשים גם סיפורים שגרתיים יותר כמשל. אולם מה שחשוב הוא, ששאלת הריאליות של אגדות חז"ל היא שאלה משנית; אין זה עיקר העניין אם הן התרחשו במציאות או לא. ברור לכולם שהעיקר באותן אגדות הוא המסר החינוכי שחז"ל רצו להעביר באמצעותן, ולא התיאור ההיסטורי-לכאורה. כפי שכתב המהר"ל מפראג במספר מקומות בפירושיו לאגדות חז"ל, החכמים לא התעניינו במציאות הארצית אלא בזו העליונה. הם תיארו את הדברים כפי שהם מתקיימים בשורשם העליון, לא בהכרח כפי שהם מתממשים בעולם שלנו.

ממילא, גם אם יבואו חוקרים ויערערו על התרחשותם ההיסטורית של סיפורים כאלה או אחרים המופיעים בחז"ל, לומדי התורה פשוט ימשכו בכתפיהם וימשיכו ללמוד אותם כסדרם. את המסר על ענוותנותו של הלל הזקן, אהבת התורה של רבי עקיבא, או צדקתו של רבי חנינא בן דוסא, אפשר להפנים גם אם סבורים שלא כל המסופר עליהם מדויק לגמרי. למעשה, אפילו אילו היינו מתייחסים לאותם אישים כאל דמויות ספרותיות שנוצרו כדי לבטא את אותם רעיונות (טענה שאיש אינו טוען למיטב ידיעתי) - לא היה זה משנה דבר. אילו הלל הזקן היה רק משל, עדיין דמותו יכולה היתה לעורר השראה לא פחות מכל דמות היסטורית.

משום כך קיימת הפרדה ברורה בין תחום ההלכה לתחום האגדה בספרות חז"ל. בעוד שההלכה היא חד משמעית, חדה ומחייבת, האגדה היא גמישה יותר, רבגונית ולא מוחלטת (מומלץ לקרוא את דבריו של ביאליק בנושא, במאמרו "הלכה ואגדה"). אגדות חז"ל נחשבות לדברי תורה, ונלמדות על ידי רבים בעיון והעמקה, אבל ברור לכולם שהעיקר בהן הוא התוכן הפנימי, לא הלבושים החיצוניים. היהדות דומה אפוא לא מעט לאותה דת שתוארה לעיל, המבוססת על סיפורים דמיוניים מקודשים.

השאלה הגדולה היא, האם ניתן להתייחס גם לסיפורי התנ"ך כאל אגדות מקודשות, שאינן מתארות בהכרח אירועים היסטוריים? האם זוהי כפירה בעיקר, או פרשנות לגיטימית במסגרת היהדות? האם ניתן להפריד בין מצוות התורה לסיפורי התורה, כשם שמפרידים בין ההלכות לאגדות בספרות חז"ל, ולהיות מחויבים לראשונות בלי להיות מחויבים לריאליות של האחרונות?

הזכרנו כבר את גישתו של הרב עמית קולא, בספרו הוויה או לא היה, המצדד באפשרות זו. גם הרב חיים נבון, במאמרו "איוב לא היה ולא נברא - על מקרא והיסטוריה" (עלון שבות 159 תשס"א) כתב דברים דומים. הוא ציין את הדעה המופיעה בגמרא, לפיה איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה, ואת דברי הרב קוק הרואה בתיאור הבריאה בפרשת בראשית תיאור רעיוני ולא ריאלי, וכותב שבעקבות התייחסות זו "נפרץ הסכר", וניתן להתייחס בצורה דומה גם לשאר ספרי המקרא. כדבריו:

"אם אנו מכירים בכך שאין חשיבות לשאלה האם גיבור מסוים באמת חי, או האם מעשה מסוים באמת אירע, נוכל להתעלם מניסיונותיהם של החוקרים להוכיח שהגיבור לא חי והמאורע לא אירע. נאמר שחוקרי ההיסטוריה יוכיחו שטרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד ארצנו". ומה בכך? גם אם טרומפלדור ההיסטורי לא אמר זאת, טרומפלדור שלי, שחי בתודעתי, אמר גם אמר. כדי שדמות מסוימת תעצב את תודעתי, אין היא צריכה דווקא להיות דמות ריאלית, שאכן חיה ונשמה בעולם. מבחינתי, נרניה של לואיס היא ממשית הרבה יותר מאשר בלגיה, ואורביס טרטיוס של בורחס ממשי הרבה יותר מאשר גלקסיית אנדרומדה. בבלגיה ובאנדרומדה לא הייתי מעולם; בנרניה ובאורביס טרטיוס הייתי פעמים רבות, ואני עדיין נושא אותם עמי.

כאשר נרד לעומק הדברים, להיטותם של החוקרים לנפץ מיתוסים ולהוכיח ש'לא קרו באמת', תעורר לא את כעסנו, אלא את לעגנו. כל דבר שחי בתוכנו הוא 'אמיתי', בין אם אירע במציאות ובין אם לא. והדברים נכונים גם לגבי המקרא".

בהמשך הוא מצטט את דברי אחד העם הכותב ברוח זו. עם זאת, בדומה לרב קולא, גם הרב נבון מסייג את דבריו ומבהיר כי הוא משמר את הריאליות ההיסטורית של יציאת מצרים ושל מעמד הר סיני, הגם שלא התרחשו במציאות הריאלית בדיוק כמתואר בתורה. אולם מלבד הגרעין הזה, אין חשיבות לשאלת הריאליות והדיוק של שאר סיפורי התנ"ך.

יש כמובן כאלה החולקים על כך. הרב יעקב מדן, במאמרו "אחת היא האמת" (עלון שבות 161) חלק בחריפות על דברין של הרב נבון, ושלל את האפשרות להסתמך על הדעות לגבי איוב ופרשת הבריאה כבניין אב שניתן להקיש ממנו על כל התנ"ך. כמו כן דחה את ההשוואה בין סיפורי עמים ומיתוסים למיניהם, שעיקרם הוא אכן המסר החינוכי בלבד, לבין דברי התנ"ך שעניינם הוא ללמד על השגחת ה' במציאות - ובלי חיבור למציאות, יאבדו את משמעותם. לדידו של הרב מדן, "אמת שאינה תואמת את המציאות" היא פשוט שקר. גם הרב מיכאל אברהם, במאמרו "הוויה או חלמתי חלום - על גילוי וכיסוי בלשון" העביר ביקורת על ספרו של הרב קולא מכיוונים שונים.

דומני, עם זאת, שהנקודה המרכזית המפריעה לרב מדן ולרב אברהם היא הנחת היסוד לפיה המציאות הרגילה היא "המציאות האמיתית" הבלעדית, ואילו סיפורים המתרחשים בעולם התודעה הטרנסצנדנטי אינם "אמיתיים", וממילא הם שקר. אולם לשיטתנו יש לדחות הנחה זו. העולם הטרנסצנדנטי אינו אמיתי פחות מהמציאות הרגילה; הוא פשוט שונה. אירועים המתרחשים בו יכולים להיות לא פחות אמיתיים מאירועים היסטוריים, ואף יותר מהם, ככל שמידת השפעתם עלינו גדולה יותר. ממילא אפשר "למקם מחדש" לפחות חלק מסיפורי התורה על גבול העולם הטרנסצנדנטי או אף מעבר לגבול, מבלי שיפגע הדבר באמיתותם.

שאלה נוספת דורשת הבהרה. אם סיפורי התנ"ך אינם מתארים את המציאות הארצית אלא מבטאים רעיונות, מה ההבדל בינם לבין יצירות ספרותיות בדיוניות אחרות? מדוע דווקא הם נחשבים למקודשים ומחייבים?

התשובה היא שגם בעולם הדמיון יש מעמדות, ולא כל הדמיונות שווים. סיפור דמיוני יהיה אמיתי יותר ככל שהוא מיטיב לבטא את האמיתות הגדולות של המציאות הטרנסצנדטית – כלומר, של האלוהות. אינו דומה סיפור אגדה עם מסר פשוט, כמו "היזהרו מזרים" או "היו נדיבים", לסיפורים המבטאים תהליכי עומק מטאפיזים, סודות אלוהיים המשפיעים על המציאות כולה. אם היהדות היא פנטזיה, הרי היא פנטזיה אלוהית, פנטזיה המשתמשת בסיפורים ותיאורים מופלאים כדי לספר את הסיפור האמיתי על אלוהים והעולם. כפי שכתב חוקר המיתוסים ג'וזף קמפבל, כל המיתוסים מנסים לעשות זאתאבל התורה מגיעה לרבדים ומשמעויות עמוקים בהרבה מכל סיפור אחר, משום שהיא נכתבה על ידי אלוהים בעצמו. לכן היא ניצחה בסופו של דבר את כל המיתולוגיות שלפניה, והפכה לספר הספרים של התרבות המערבית, ובמידה רבה של האנושות כולה.

מן הראוי לציין, שלא רק היהדות, או הדתות בכלל, מבוססות על סיפורים ודמיון. גם המוסר המערבי, ההומני, המודרני והליברלי מבוסס במידה רבה על הדמיון. שהרי מהן זכויות אדם למשל, אותו מושג מרכזי כל כך במוסר המערבי, אם לא סוג של בדיה דמיונית? הפילוסוף אלסדייר מקינטאייר, בספרו מעבר למידה הטובה, טען שלהאמין בזכויות אדם זה כמו להאמין בחדי קרן ומכשפות: אי אפשר להוכיח את קיומן, וכל ניסיון לבסס את האמונה בהן נידון לכישלון. מדעי הטבע והמחקר האמפירי לא ימצאו כמובן שום ראיה לקיומן של "זכויות" כלשהן, וגם לא ל"חובות", "איסורים", "טוב" או "רע". השפה המוסרית משתמשת במערכת מושגים דמיוניים כדי לבטא עקרונות טרנסצנדנטיים, הנוגעים לדרישות מהאדם וליחסו כלפי הזולת. מי שייצמד לתמונת עולם נטורליסטית, יתקשה מאד להציע בסיס של ממש לחובה מוסרית, מעבר לשיקולי תועלת וכדאיות (שתמיד יכולים להשתנות לפי הנסיבות, ותמיד יכולים להידחות מפני אגואיזם טהור). רק מי שמכיר בקיומו של הטרנסצנדנטי, של מציאות מעבר לעולם הרגיל, יכול לתת תוקף של ממש לחובה המוסרי ולקולו של המצפון הפועם בנפשנו.

כך שאם ישנם חילונים הצוחקים על "החבר הדמיוני" ו"ספר הפנטזיה" של הדתיים, מן הראוי להפנות את תשומת לבם לכך, שגם המוסר והערכים בהם הם דוגלים, דמיוניים לא פחות; אלא ש"דמיוני" אינה בהכרח מילת גנאי...

אמנם, אחר כל הדברים האלה, נראה ששאיפתו של היהודי המאמין צריכה להיות לקבל כמה שיותר מסיפורי התנ"ך כתיאורים היסטוריים ריאליים, ולא רק כסיפורים מקודשים. זאת מפני שרעיונות המתממשים בפועל במציאות הם בעלי השפעה חינוכית וקיומית גדולה בהרבה מאלה שנשארים בשמיים, בעולם האידיאות. ניתן היה, למשל, לדגול באידיאל של יציאה מעבדות לחירות גם בלי להאמין ביציאת מצרים, אולם אין ספק שהאמונה בכך שאידיאל הזה אכן מומש בפועל ביציאת מצרים, על ידי אלוהים עצמו, מחזקת בהרבה את הביטחון בתקפותו של אותו אידיאל ובכוחו להתגשם בעולם. אפשר להאמין שהתנהגות מושחתת מזיקה לחברה ולעולם, ושסופה של כל חברת רשע לקרוס, אבל אין מה להשוות בין אמונה עיוורת בכך לבין אמונה המסתמכת על המבול וחורבן סדום ועמורה כתקדימים היסטוריים למימוש העיקרון הזה.

למעשה, נראה שאחד התפקידים המרכזיים של סיפורי התנ"ך הוא בדיוק זה - להראות שאלוהים אינו רק רעיון מופשט אלא מלך העולם, שמתערב במציאות ומנהיג אותה לפי עקרונותיו. הרבה עמים קדומים האמינו באל עליון מופשט ומרוחק, שנמצא מעבר לכל האלים המוחשיים; החידוש של היהדות היה שאותו אל עליון אינו מנותק מהמציאות הארצית, אלא מתגלה ופועל בתוכה. פרשנות אלגורית של סיפורי התנ"ך אמנם תשמר את המסר הרעיוני שלהם, אבל תהפוך אותו למנותק מהמציאות הארצית; רעיונות יפים אך לא בהכרח מציאותיים. ואכן, אנו רואים שהתורה מסתמכת פעמים רבות על זכר ליציאת מצרים וכד' כנימוק למצוות שונות, שקשה יהיה לייחס להן את אותה משמעות אלמלא מאמינים שאכן היינו עבדים במצרים ויצאנו משם.

נראה אם כן, שהיחס הבסיסי הראוי כלפי סיפורי התנ"ך הוא לראות בהם תיאורים היסטוריים-ריאליים המעידים על השגחתו של ה' והתגלותו בעולם; רק כאשר קיים דוחק גדול לקבל את הדברים כפשוטם, יש לומר שלא מדובר בתיאור היסטורי מדויק אלא בסיפור מקודש שהעיקר בו הוא הרעיון, והשהתיאור הזה גם הוא מבוסס לכל הפחות על גרעין היסטורי מסוים, ולא מנותק לגמרי מהמציאות הארצית.

למעשה, את רוב רובם של סיפורי התנ"ך אין קושי לקבל פחות או יותר כפשוטם. הקשיים העיקריים מצטמצמים לפרשיות בתחילת ספר בראשית, תיאורי הבריאה והמבול, ושם בהחלט יש מקום לדון עד כמה הם חופפים למציאות הארצית.

על כל פנים, מטרתו של מאמר זה היתה להראות ששאלת ההתרחשות ההיסטורית היא משנית בחשיבות, וממילא אין צורך דוחק להוכיח את הריאליות של כל פרט המופיע בתורה. אפשר להשאיר פרשיות מסוימות ב"צריך עיון" מבחינה זו, ולהתמקד ברעיונות אותם ביקש להעביר לנו ה'.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "סיפורי התנ"ך: ריאליה ומעבר לה" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.