המבול


בחר סגנון מאמר:

מאת גיל-עד שטרן



סיפור המבול המופיע בתורה מעורר כמה וכמה שאלות: היכן הממצאים המעידים על התרחשותו של מבול עולמי לפני כמה אלפי שנים? איך היה מקום בתיבה לבעלי חיים כה רבים ולמזונם? איך הגיעו כל בעלי החיים לתיבת נח ממרחק קילומטרים רבים, יבשות וימים? מאין הגיעה כמות כה עצומה של מים, שמספיקה כדי לכסות את כל ההרים הגבוהים? וכיצד יש להסביר את הדמיון בין סיפור המבול שבתורה לסיפורים דומים המופיעים במיתוסים מהמזרח הקדום, ולמעשה בעולם כולו?

במאמר זה נבחן אפשרויות שונות להסבר פרשיית המבול, נראה את היתרונות והקשיים שבכל אחת מהן, ולבסוף נציע מבט כולל אשר בכוחו להסביר היטב את כוונת התורה מחד גיסא, ולהתישב על הלב עם ממצאי המדע מאידך גיסא.

מבול עולמי

יש הטוענים שאין סתירה בין הבנת סיפור המבול המקראי כפשוטו לבין הממצאים המדעיים. הם מציגים טיעונים ומקורות מלומדים לכך שאכן ניתן היה להכניס לתיבה את מספר בעלי החיים הנדרש (שכלל רק את המינים העיקריים, לא את כל תתי-המינים שהתפצלו מהם אחר כך), שהללו יכלו להגיע לתיבה ולהתפזר ממנה אחר כך מכיוון שהיבשות עדיין היו מחוברות, ושכמות המים העצומה שכיסתה את העולם יכולה היתה להגיע מאסטרואידים מלאי קרח שפגעו בכדור הארץ, או מפגיעת מטאור באוקיינוס שגרם לאידוי עצום של מים לאטמוספירה ולירידתם כגשם. כמו כן הם מצביעים על ממצאים המעידים על מבול עולמי בדמות עצמות בעלי חיים פרהיסטוריים מעידנים שונים המעורבבות יחד, סלעים שהוזחו ממקומם מרחק עצום, קונכיות ימיות על ראשי ההרים וכדומה[1]. 

גישה אחרת שוללת את הצורך להתאים בין תיאורי המבול לממצאים המדעיים, מתוך תפיסה לפיה מדובר בנס בו פורץ האל הטרנסצנדטי את חוקי היקום שהוא עצמו ברא. המבול היה אירוע פלאי החורג מחוקי הטבע של המציאות המוכרת, ולכן אין להקשות קושיות על היתכנותו של אירוע כזה, או לחפש ממצאים פיזיים המעידים על התרחשותו. כשם שאין טעם לחפש את סימני האש של מתן תורה בראש הר סיני, אין טעם לחפש סימנים למי המבול, שהופיעו ונעלמו באופן פלאי ועל טבעי. אחרי הכל, אם האל יכול היה ליצור את היקום כולו בפרץ אנרגיה אחד במפץ הגדול, הרי שכל ניסי המקרא ובכללם המבול אינם אלא משחק ילדים עבורו.

יתרה מזאת, אפשר לומר שלא רק המבול היה אירוע ניסי, אלא שכל סיפורי בראשית מהבריאה ועד אחרי המבול (או מגדל בבל) התרחשו במציאות שהיתה שונה לגמרי מזו שלנו, מציאות המנוהלת ישירות בידי האל בהשגחה מתמדת, ובה לא שררו עדיין חוקי טבע קבועים והכל היה פלאי וניסי. רק לאחר המבול השתנה טיבה הבסיסי של המציאות, ונקבעו בה חוקי טבע יציבים ובלתי משתנים, שהעבירו את האחריות עליה מההשגחה האלוהית לידיו של האדם[2]. לפי עמדה זו ברור שאין להשליך מהמציאות המוכרת לנו על זו ששררה בעבר הרחוק, לפני המבול. 

גישה מרחיקת לכת יותר, המבוססת על גישות פילוסופיות מסוימות (בהן תומכים גם לא מעט אנשי מדע, בעיקר בין העוסקים בתאוריית הקוונטים), תופסת את המציאות כולה לא כחומרית אלא כאידיאליסטית: היקום אינו עשוי מחומר, אלא מתקיים כדימוי מנטאלי מוחשי בתוך תודעותיהם של בני האדם, שהן עצמן מהוות כולן חלק מהתודעה הקוסמית של אלוהים. לפי גישה זו, העולם המוחשי שאנו רואים וחווים אינו קיים באמת מחוצה לנו, אלא הוא דומה לחלום ממושך וקולקטיבי שכולנו חולמים בו זמנית. האמונות והציפיות הלא-מודעות של האנושות הן המעצבות את תמונת העולם שאנו חווים[3]. מכאן קל לצעוד צעד מחשבתי נוסף, ולהניח שאם בעבר היו התודעות האנושיות שונות משל היום - הרי שגם המציאות אותה חוו היתה שונה לגמרי מזו של היום, ויכלו לקרות בה דברים רבים שאינם אפשריים בימינו. תפיסה הרואה את המציאות כחומר ריאלי תתקשה להבין כיצד זו יכולה להשתנות, אבל לפי תפיסה אידיאליסטית אין בכך כל קושי, ותמונת המציאות יכולה להתחלף באותה קלות בה חלומות מתחלפים בתודעתו של האדם. וכשם שבחלום אין שום מניעה לקיומם של דברים כמו נחש מדבר או תיבה המכילה את כל חיות העולם, כך לא היתה שום מניעה שהללו התרחשו במציאות שבתודעה האנושית המוקדמת, מבלי שישאירו רושם מוחשי על תמונת המציאות המאוחרת יותר[4].  אין דרך להוכיח או להפריך את הטענה לפיה המציאות בעבר היתה שונה מהותית מזו של היום - אך גם לא את הטענה לפיה היתה זהה לה (הגאולוגיה למשל מקבלת כהנחת יסוד את אחידות חוקי הטבע לאורך כל התקופות, למרות שלא ניתן להוכיח זאת). מדובר אפוא בעניין של אמונה. למאמין בסיפורי התורה לא אמורה להיות בעיה לקבל את תיאור המבול העולמי כפשוטו, תוך שילוב בין הסברים מדעיים, ניסים אפשריים ושינויי מציאות מהותיים.

עם זאת, נראה שיש המתקשים לקבל הסברים כאלה, ומעדיפים להסביר את סיפור המבול באופן התואם בצורה חלקה יותר את התפיסות המדעיות העכשוויות, מבלי להניח את התרחשותם של ניסים או שינויים במציאות.

מבול אזורי 

יש הסבורים שהמבול המתואר בתורה לא היה כלל עולמי אלא אזורי בלבד. ממצאים מעידים על כך שהצפה מקומית ומהירה כזו אכן התרחשה באיזור הים השחור, שהיה במקור אגם מים מתוקים, לפני כ-8000 שנה. הפשרה מסיבית של קרחונים בקטבים הביאה לעליית מי הים, עד שהרכס שהפריד בין הים השחור לים התיכון נפרץ, ומים מלוחים הציפו את הים השחור בגל או זרם ענק של כ-60,000 מטר מעוקבים של מים בשניה, ובעוצמה חזקה פי 20 מזו של מפלי הניאגרה[5]. בעקבות זאת נראה שכ-145 אלף בני אדם נאלצו לנטוש את אדמתם, קהילות שלמות נעקרו ממקומן, והאירוע חולל מהפכה משמעותית בתולדות האנושות. יש הסבורים שזהו אכן האירוע עליו מבוסס סיפור המבול המקראי. 

תיארוך האירוע הוא בעייתי, שכן הוא קודם בכ-3000 שנה לזמנו של המבול לפי הכרונולוגיה המקראית המקובלת, המבוססת על חישוב משך חייהם של עשרת הדורות מנח עד אברהם. אולם ניתן ליישב זאת בדרכים שונות. יתכן שמניין השנים באותה תקופה היה שונה משלנו. אפשרות נוספת המוכרת ממקומות נוספים במקרא היא שברשימה נמנו רק הדמויות החשובות בשושלת, וביניהן היו דורות נוספים שלא נכתבו[6]. למעשה, אם לא מקבלים את מניין הדורות שמנח עד אברהם כפשוטו, אפשר לתארך את המבול לכל נקודה שהיא בפרהיסטוריה - למשל, לפני 10,000 שנה, בסוף עידן הקרח האחרון, כאשר קרחונים אדירים נמסו והציפו את העולם.

אולם יתכן שאין צורך להזיז את התארוך. תאוריה אחרת, של הארכאולוג ברוס מאס, מדברת על פגיעת כוכב שביט באוקיינוס ההודי לפני כ-5000 שנה, שחוללה גלי צונאמי ששטפו אזורים נרחבים באפריקה ואסיה, סופות הוריקן, התפרצויות קיטור ומים רותחים, והחשכת השמים למשך שבוע. מאס מצביע על ממצאים התומכים בכך וטוען שזהו הבסיס לסיפורי המבול הנפוצים אצל העמים היושבים באזורים אלה[7]. חוקרים אחרים מדברים על מבול מקומי אחר באזור הפרת והחידקל, שהתרחש בזמן המקביל לפשט המקרא, בסביבות שנת 2,900 לפני הספירה, כתוצאה מאקלים קר ורווי גשמים במיוחד[8].  וישנן גם השערות נוספות על מבול באזור הים הכספי ועוד.

כעת, גם אם איננו יודעים מהו המבול המדויק של נח, יש כבר מספר היפותזות המדברות על הצפות ענק, ונתמכות בממצאים מהשטח. מכאן לא רחוקה המחשבה כי המבול של נח יכול היה להיות אחד מן האירועים הללו, או אירוע אחר ששולבו בו גשמים ו"בקיעת תהום רבה", וטרם נמצא לו התיעוד המדוייק. גם תרחישים אלו לא היו מוכרים למדע עד זה מכבר, ונתונים רבים עדין נתונים במחלוקות, דבר המלמד על הקושי האובייקטיבי לאשש מציאות מלפני אלפי שנים. בהמשך נידרש לקשיים העולים מן הכתוב בתורה לנוכח גישה מצמצמת זו.

ריבוי מבולים

אפשרות נוספת הינה שסיפור המבול שבתורה אינו אירוע יחיד, אלא הוא הוא סיפור שלמעשה מקפל בתוכו כמה וכמה מבולים אזוריים שאירעו לבני האדם בזמנים ובמקומות שונים. בדומה לכך ישנם מדרשי חז"ל המדברים על כך שבדור אנוש, לפני המבול, עלה האוקיינוס והציף שליש מהעולם (שקלים יז, א). ואכן, סיפורי מבול מופיעים במאות תרבויות קדומות בעולם, כולל בארצות רחוקות כמו הודו, סין ודרום אמריקה, בשינויים קלים ביניהם. אפשר לראות בכל אותם סיפורים הדים לזיכרון ההיסטורי של מבול עולמי[9], אבל יתכן גם שהם משקפים זיכרונות על מבולים שונים השבים ומתרחשים שוב ושוב בהיסטוריה האנושית. לפירוש זה, המבול אכן כיסה את העולם והכחיד את כל החיים, אבל לא בפעם אחת. מבחינת המסר האלוהי- אותו מייצגת התורה - אכן ניתן לראות את כל העולם המיושב כמי שכוסה במים, פעם פה ופעם שם - ואת כלל החיים שנכחדו כאשר גם ההרים הגבוהים כוסו בשלג (= מים) בעידני הקרח, ומבולים אזוריים שהיו בכל מיני מקומות ישוב והכחידו חיות רבות. את כלל הארועים הללו, שהותירו חותם בל יימחה בתולדות האנושות מספרת לנו התורה, כדרכה, בתור אירוע אחד[10].  לפי זה נאמר כי המבול האזורי של נח היה האחרון בשרשרת האירועים אליהם מתייחסת התורה. נח ההיסטורי הוא גיבור המבול המסופוטמי שארע לפני 4,500 שנה לערך.

אפשרות מרחיקת לכת יותר היא שכשם שהמבול הינו 'שם קוד' למבולים רבים, כך גם דמותו של נח הינה דמות ספרותית המייצגת את כלל האנשים שניצלו מן האסונות הללו בזכות היותם צדיקים תמימים, שנטלו על עצמם את הסיוע ההומניטרי לסביבתם האנושית והאקולוגית. כשם שדמותו של "האדם הראשון" אינה מתארת בהכרח אינדיוידואל היסטורי, אלא ניתן להבינה כייצוג של כלל המין האנושי בעידן הקדם תרבותי[11], כך יכול גם נח להיות יצוג ספרותי לכלל הצדיקים המוזכרים בסיפורי המבול השונים - זיאוסודרה, אונתפישתים ואחרים - שניצלו והצילו אחרים בצדקתם. גם בזמן אסון ישנה השגחה על המעטים, גם אז ישנה תקווה.  

יישוב הפסוקים 

יתרונם של הפירושים הרואים במבול אירוע איזורי היא בהתאמתם לממצאים המדעיים. הם מאפשרים להשיב בקלות על שאלות כמו מאין הגיעו המים, או איך הכניס נח את כל בעלי החיים לתיבה, שהרי היה עליו להכניס רק את בעלי החיים המקומיים ולא את אלה שבכל רחבי העולם. נראה כעת האם פירושים אלה אכן מתיישבים גם עם לשון הפסוקים.

התורה מציינת מספר פעמים שהמבול כיסה את "כל הארץ", "תחת כל השמים", ומכאן לכאורה שהוא לא היה אזורי אלא כלל עולמי. אולם יתכן שמשמעותם של ביטויים אלה, בהקשר של המבול, אינה כוללת בהכרח את כל כדור הארץ אלא את האיזור שהיה מיושב בידי בני אדם באותה תקופה - שמנקודת המבט האנושית, נתפס כ"כל הארץ". ניתן להביא לכך דוגמאות ממקומות אחרים במקרא. בתיאור הרעב שהיה בימי יוסף נאמר "וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף, כי חזק הרעב בכל הארץ" (בראשית מא, נז), כאשר ברור שהרעב לא היה בכל העולם אלא במצרים ובארץ כנען בלבד. כך גם נאמר על שלמה המלך "וכל הארץ מבקשים את פני שלמה לשמוע את חכמתו" (מלכים א, י, כד), כשהכוונה מן הסתם לממלכות הסמוכות ולא לתושבי סין ואוסטרליה. וכן בירמיהו, "שממה תהיה כל הארץ" (ד, כז), "מקול מצהלות אביריו רעשה כל הארץ" (ח, טז), כאשר מדובר על ארץ ישראל בלבד. אפשר לומר אפוא שגם "כל הארץ" בהקשר המבול מתייחס לאזור גדול של ציביליזציה אנושית, או לכל ה"עולם" האנושי, אבל לא לכל העולם ממש. ואכן כך פירשו הרב דוד צבי הופמן[12], הרב שם-טוב גפן[13] והרב גדליה נדל[14], המפרשים את תיאורי החורבן העולמי כמשקפים את נקודת מבטם של תושבי איזור המבול, שמבחינתם אכן נחרב כל העולם המוכר להם. 

מטרתו של המבול היתה להכחיד את האנושות. כיצד עשה זאת אם מדובר היה במבול איזורי ולא עולמי? אפשר שהמבול של בראשית הציף לא רק את מסופוטמיה, אלא גם את כל אזור המפרץ הפרסי וחלק גדול מדרום ערב, ובני האדם - שלא היו רבים בתקופה ההיא - התיישבו בעיקר במקומות אלו. אולם אפשר גם לומר שאכן לא בא המבול להכרית את כל האנושות, אלא רק את התרבות המושחתת שהתקיימה בסביבת הסהר הפורה. במקומות אחרים בעולם עשויות היו להתקיים אוכלוסיות אחרות של בני אדם שלא השחיתו את דרכם ולא הושפעו מהמבול של נח. כך כתב הרב גדליה נדל, והרב שם-טוב גפן מביא לכך ראיה מקיומם של נפילים בזמן כניסת בני ישראל לארץ (במדבר יג, לג), למרות שמוצאם של הללו היה מלפני המבול (בראשית ו, ד). ושמא אותם אנשים ששרדו את המבול היו צאצאיו של קין, שהרחיק נדוד והוא ובניו ישבו באיזור אחר. כשם שלגישות אלה, התיאורים על המים המציפים את כל העולם אינם כפשוטם, אלא מתארים את נקודת מבטם של תושבי המקום - כך גם תיאור הכחדת האנושות מתייחס לריבוי העצום של הנספים, אך לא בהכרח להשמדה עולמית. לפירוש זה, רשימת העמים שיצאו מנח אינה כוללת את כל האנושות, אלא רק את צאצאיו של הניצול היחיד מהמבול האיזורי. 

קושי אחד מזדקר לעין. הכתובים לא רק מתארים את היקפם הנרחב והמבול וההשמדה, אלא מציינים בפירוש "ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים; חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכוסו ההרים". כדי לכסות את ההרים - גם אם מדובר בהרים מקומיים ולא בהרי ההימלאיה - נדרשת כמות אדירה של מים, שתגיע לגובה של מספר קילומטרים; מה גם שחוק כלים שלובים מחייב שאם כיסו המים את ההרים שבאזור המבול היה עליהם להתפשט על כל העולם בשווה, ולא שייך לדבר עוד על מבול איזורי.

אפשר לנסות ליישב זאת בדרכים שונות. יתכן שכל איזור המבול הפך למעין אגם ענקי, ובתוך אגם זה כוסו כל ראשי ההרים שהיו מתחת למפלס המים, אך שאר היבשות לא הוצפו. לחילופין, יתכן שההרים הגבוהים כוסו בעצם בשלג או בקרח, שגם הם למעשה מים. הסבר זה מתאים בעיקר לגישה של ריבוי מבולים, הכוללים למעשה סדרת אסונות כמו שטפונות, עידני קרח וסופות ענק שהיכו בכדור הארץ בזמנים שונים, ובחלקם כוסו גם ההרים הגבוהים בקרח שהכחיד את החיים שם. ויתכן גם שתיאור המים המכסים את ההרים הוא תיאור ספרותי יותר מאשר ריאלי, שמטרתו להמחיש שלא היה שום מקום לנספים לברוח אליו, אפילו לא להרים הגבוהים, והמספר "חמש עשרה אמה" הוא בעל משמעות נומרולוגית.

מעניין לציין את דברי הגמרא במסכת זבחים (קיג), שם נחלקו האמוראים בשאלה האם המבול היה גם בארץ ישראל או לא. התוספות שם[15] שואלים איך מתיישבת הדעה לפיה לא היה מבול בארץ ישראל, עם דברי הכתוב "ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים", ומביאים שתי תשובות: 1. ההרים הגבוהים שבארץ ישראל כוסו בהבל, כלומר באדים שעלו מהמים הרותחים של המבול (שגם הם נחשבים מים); 2. התיאור בפסוק מתייחס לאיזור בו ירד מבול, שם כוסו ההרים במים, אבל לא בהכרח בכל העולם. על כל פנים מדברי הגמרא והתוספות שם נראה בבירור שחז"ל לא שללו אפשרות לפיה המבול לא היה בכל העולם, ואם לארץ ישראל לא הגיע, יתכן מאד שגם ארצות רחוקות יותר היו מחוץ לתחומו.

קושיה נוספת על פירושי המבול האיזורי היא, מדוע בעצם היה על נח לבנות תיבת ענק ולהיכנס אליה יחד עם משפחתו וכל בעלי החיים, כאשר כל מה שהיה עליו לעשות כדי להינצל הוא ללכת לאיזור אחר בעולם, אליו לא יגיע המבול? על כך אפשר לומר שבניית התיבה והשהות בתוכה לא נועדו רק כפיתרון טכני להצלתו של נח - שהרי יכול היה ה' להציל אותו בדרך ניסית כלשהי, בלי להצריך אותו לטרוח כל כך - אלא גם כאמצעים חינוכיים עבור נח ובני דורו. בנייתה הממושכת של התיבה נועדה לעורר את בני הדור לשוב בתשובה, והשהות בתוכה נועדה אולי ליצור חיבור של אחריות ואכפתיות בין נח ומשפחתו לבין בעלי החיים, כדי לזכך את מידת החסד והנתינה שלהם שבזכותה היו ראויים להינצל. 

בין כך ובין כך, לא ניתן להתעלם מהעובדה שפשט הכתובים אינו עולה בקנה אחד עם מבול אזורי, אלא נראה כמתאר מבול עולמי. אם בוחרים בכל זאת באפשרות לפיה המבול היה אזורי, נשאלת השאלה מדוע בחרה התורה לתאר אותו בצורה שמשתמע ממנה מבול עולמי?

התשובה לכך נמצאת בדבריו של הרמב"ם על סגנון הכתיבה הנבואי, המתאר לעיתים אירועים היסטוריים במונחים מופרזים המציגים אותם כהתרחשויות קוסמיות או כלל עולמיות:

"כי ישעיה ע"ה, נמשך בדבריו הרבה מאד , כי כשהגיד על נתיצת עם או אבדן אומה גדולה, יספרהו בלשון שהכוכבים נפלו, והשמים אבדו ורגזו, והשמש קדרה, והארץ חרבה ורעשה, והרבה מכיוצא באלו ההשאלות... וכן כשיספר בהתחדש הצלחת אומה, יכנהו בתוספת אור השמש והירח והתחדש שמים והתחדש ארץ וכיוצא בזה... וכן כשיגיד הנביא על אבדן אנשי מקום אחד, פעמים יחליף מקום אנשי המקום ההוא במין כולו, כמו שאמר ישעיה ע"ה: "ורחק ה' את האדם", והוא רוצה לומר: אבדת 'ישראל'; ואמר צפניה בזה: "והכרתי את האדם מעל פני האדמה וגו', ונטית ידי על יהודה". ודע זה גם כן"[16].

 כיוצא בכך ניתן להבין את תיאורי הקטסטרופה הטוטאלית במבול כביטוי לרושם שהותיר אירוע זה בזיכרון הקיבוצי של עמי המזרח הקדום, ולא כדיווח מדעי מדויק. דבר זה חשוב בעיני התורה הרבה יותר מהדיווח הריאלי על מה שאירע שם, כי מה שהיה - היה, אולם מה שנותר מן הסיפור בתודעת האדם, ומה שראוי שילמד מן הסיפור הזה כלקח - הוא שחשוב באמת. לא רק שהוא חשוב, הוא גם אמיתי. ברמה התודעתית – בתוך המוח של מרבית בני האדם - היה אכן מבול ששטף את העולם כולו ובזה אין מקום לפקפק. כל ההתערבות של התורה בתודעה הקיבוצית היא ברובד המשמעות: במסר שמבול זה אירע בעקבות חטאים כבירים של בני האדם - שלא מותירים זכות קיום לעולם. לא קריזה של אלים או מחזוריות טבעית של הרס ובניין, אלא מעשי האדם הם שקבעו בעבר - והם שיקבעו בעתיד את עתיד העולם בכלל וישראל בפרט.  

עד כה ניסינו להתיחס אל סיפור המבול על דרך הפשט, כאירוע היסטורי של ממש, ובכדי להתמודד עם הקושי המדעי על היתכנותו הן מצמצמות בדרך כזו או אחרת את תחולתו של המבול. כעת נבחן אפשרות שונה בתכלית שטוענת שסיפור המבול הוא תיאור של העולם במישור הרוחני ולא של המציאות הפיזית. עמדה זו תחשוף לפנינו קונסטרוקציה של סיפור עומק שגם אילו לא התקיים במישור ההיסטורי, הרי שקיומו במישור התודעתי כל כך חזק ואמתי, שבלתי אפשרי היה מצד התורה להתעלם ממנו. לאחר מסע זה, נבקש להראות מדוע בכל זאת מן הראוי להאמין גם בקיומו הממשי של המבול. לדיון הבא השלכות חשובות ביותר לא רק לסיפור ספציפי זה, אלא על היחס הכללי לסיפורי התורה, המשלבים בקרבם אגדה והיסטוריה במארג עמוק ומורכב.

המבול כמשל רוחני

יש שטוענים שסיפור המבול הוא תיאור של העולם במישור הרוחני ולא של המציאות הפיזית. רעיון זה עולה מפרוש הרב צבי יהודה:

בפרשת נח, אנו נפגשים בענין מיוחד: "אין דורשין במעשה בראשית", אין דורשין במה שלפני ההיסטוריה שלנו, בפרה-היסטוריה, אלא רק בהיסטוריה. ההיסטוריה שלנו מתחילה מפרשת לך לך, באברהם. בפרשתנו, אנו עסוקים בתוהו, בערבוביה, בדבר ד' שלפני הופעת ההיסטוריה. בערבוביה שמהצד האבסלוטי והאבסרקטי האדם "עשה האלהים את האדם ישר" ואולם כאשר אדם זה ניתן באטמוספירה של העולם, האדם נפגש עם העולם, ומתוך-כך נמצא בערבוביה ותסבוכת של נשמה וגוף. כדי להבין את התסבוכת הזאת, יש צורך בדין-וחשבון רחב ובבירורים רבים. פגישה זו כה קשה, עד כדי כך ש"דברה תורה כלשון בני אדם", על-פי ההבנה שלנו ובשפה שלנו"  מה שתורה דיברה כלשון בני-אדם נתן פתחון פה לכל מיני אפיקורסות, כפירה ואתיאיזם, אבל האם יש עצה אחרת?!...האדם אינו יכול לדבר אלא בלשון של גשמיות. אין לנו שפה מדעית רוחנית אבסטרקטית מיוחדת לענינים האלוהיים. האדם מוציא דברים אלו בשפה שלו...." (מבוסס על שיחות הרצי"ה לפרשת נח, סידרה ב).

מדברי הרצי"ה עולה שסיפור המבול עוסק בעניינים רוחניים ולא במציאות היסטורית. בשביל להעביר את המסרים העמוקים עליהם התורה היה כיוונה, היה הכרח להשתמש בשפה משלית המובנת לבני- אדם. (עיקרון מקביל כותב הרמב"ם [מורה נבוכים ב' פרק מ"ב] על סיפור אברהם והמלאכים. הרמב"ם טוען שהסיפור התרחש במישור הנבואי, ולא במציאות הפיזית-הארצית). 

לפי קריאה זו, ההתייחסות למבול מנקודת מבט מדעית-מחקרית המנסה לברר את פרטיו הריאליים, מהיכן הגיעו המים ולאן עפה היונה, היא שגויה, כמו ניסיון לחקור בכלים אלה את תיאורי המרכבה האלוהית שבספר יחזקאל. יתכן אמנם שהסיפור מבוסס על רקע עובדתי כלשהו של שיטפון גדול שהביא אסון נרחב, אבל לא השיטפון העובדתי הוא החשוב, אלא דווקא הסיפור שאלוהים מסר לנו והלקח שנבנה עליו . אלוהים מסר את סיפור המבול לא כדי לתאר אירוע טבעי היסטורי, אלא להעביר לנו מסר רעיוני דרך תיאור ספרותי. 

קריאה זו מבוססת על ההנחה שאנו מקבלים את התורה מכיוון שהיא דיבור אלוהי, ולא משום שהיא תיאור עובדתי. אנו יודעים שבספרות חז"ל, התורה שבעל פה, מופיעות שלובות יחד ההלכה והאגדה, תיאורים ריאליים של מעשים שהיו עם סיפורים דמיוניים שמטרתם חינוכית-רעיונית. האם לא יתכן שכך הם הדברים גם בתורה שבכתב? יתכן שחלקים מסוימים בתורה אינם משקפים מציאות היסטורית, אלא מציאות אידיאית, רעיונית, כפי שעושות אגדות חז"ל.

פרשנות זאת מחייבת את הקורא לדעת להבדיל בין משלים בהם התורה מבארת עקרונות רוחניים לבין תיאורים של היסטוריה ממשית, כמו יציאת מצרים ומתן תורה, ועל אחת כמה וכמה לבין הלכות וצווים ממשיים שהכרח לקבלם כפשוטם. 

לאדם בן זמננו עלולה הכנסת תיאורים שקשורים לממדים הרוחניים ולא למציאות הפיזית להיראות כשקר, אבל זאת משום שהורגלנו להלך מחשבה רציונלי מסוג מסוים, המבדיל בצורה חדה בין המישור הרוחני למישור הממשי. יתכן שלבני הדור בו ניתנה התורה, היה ברור שחלקים ממנה הם רעיונות רוחניים ולא באו לתאר מציאות פיזית ממשית. 

אם גישה זו נכונה, מדוע ראה ה' לנכון להכניס משלים רוחניים לספר התורה שחותמו אמת? אפשר להביא לכך מספר הסברים.

א. כפי שהסביר הרצי"ה לעיל, המסר הרוחני שהתורה רצתה להעביר לנו הוא כל כך עמוק שהוא לא היה יכול להיות מובן אם התורה הייתה משתמשת בסגנון אחר. 

אנו, בני אדם, חיים במציאות הממשית, ולכן קשה לנו לקלוט מציאות רוחנית. לפיכך, בשביל להסביר את העולם הרוחני, הייתה התורה מוכרחת להשתמש בשפה של משלים - "דיברה תורה כלשון בני  אדם" (ספרי במדבר יב).  מכיוון שאלוהים מסר לנו סיפור זה הוא אמיתי יותר מאשר כל תיאור היסטורי, שכן הוא מתאר את פנימיות הדברים ולא את חיצוניותם[17]. גישה זו מקובלת היום על חוקרי מיתוסים כגון ג'וזף קמפבל, לפיהם מטרתו של המיתוס היא לתאר מציאות טרנסצנדנטית באמצעות מושגים מוחשיים.

דרך סיפור המבול מסרה לנו התורה רעיונות אמיתיים וחשובים מאוד. הרעיון שהסיפור מביע הוא שישנו קשר בין מעשי האדם לבין הבריאה, והקשר הזה אינו מתבטא רק בנזק האקולוגי שעשויים בני אדם להמיט על הקוסמוס, אלא בעיקר בחוסר מוסריות ובשחיתות גואה של בני האדם בינם לבינם. 

יש התניה בין מעשי האדם לבין הבריאה, ואלמלא המעשים הטובים של האנושות הרי שאין לעולם קיום. יחד עם זאת קובע ה' לאחר המבול שאין טעם להשמיד שוב את בני האדם בשל חטאיהם, כי הדבר יוביל רק למחזוריות של בניין וחורבן. איך מתחברות שתי ההנחות הללו יחד? התשובה לכך טמונה בברית שכורת ה' עם נח ובניו לאחר המבול, ובאיסור שפיכת דם האדם המופיע שם, המהווה את הבסיס ל"שבע מצוות בני נח" ולמוסר הבסיסי. הבטחת ה' שלא יביא עוד מבול לעולם, לא רק מסירה את הפחד האלילי ממחזוריות ההרס, אלא מלמדת את האדם שיש לחייו ערך בעיני ה', ומתוך כך נוצרת תקווה לעתיד. רק מכוחה של תקווה כזו יכולים בני האדם לפעול ולכונן תרבות מתקדמת, מוסרית וצודקת[21] - ואותה התקדמות מוסרית עצמה, היא זו שבזכותה לא תהיה עוד סיבה להשמיד את האנושות כפי שנעשה לדור המבול. הבטחת האל מקדמת אפוא את מוסריותו של האדם, ומוסריותו של האדם מהווה את הבסיס להבטחתו של האל[22]. כך מתקשרת העמדה המוסרית הטמונה בכתוב אל העמדה התיאולוגית שפגשנו לעיל: זו וזו תלויות בשבועת ה' שלא להביא עוד מבול לעולם. במובן הזה, סיפור המבול המקראי מהווה תשתית אמונית ואתית לכל תורת ישראל, שתינתן דורות רבים מאוחר יותר. 

ב. אפשרות שנייה להכנסת סגנון זה לתורה מבוססת על העיקרון שציין הרמב"ם כאשר דן במאבק בעבודה זרה ובהשקפות הקשורות אליה[18]. סיפור המבול היה מיתוס מוכר ורווח בכל העולם שהכירו בני ישראל, הן בשל הגרעין ההיסטורי שכנראה הוליד אותו, והן בשל עוצמתו הסוחפת של הסיפור, שביטא את תחושת הפחד הקמאי של האדם לנוכח כוחות הטבע האדישים ואכזריותם של האלים. סיפור המבול האלילי הציג את האלים כאדישים לחיי אדם, פועלים בקפריזיות, בעלי כוח עצום אך לא בלתי מוגבל, תככנים ומושחתים. המסקנות הקוסמיות שעלו ממנו הן שהעולם פועל בתהליכים מחזוריים של הרס ובניין, שיהיו כנראה עוד מבולים, ושעל בני האדם לרצות את האלים באמצעות קורבנות ופולחן ולנסות להשפיע עליהם באמצעים מאגיים כדי לדחות את החורבן הבא, מה שלא בטוח שיצליח.

בשל תפוצתו של הסיפור, עוצמתו והמסקנות התיאולוגיות הבעייתיות שהוליד, לא יכלה התורה להתעלם ממנו; לכן בחרה לספר את הסיפור מחדש באופן שישמר את המסורת מצד אחד, אך ישתמש בה כדי להעביר מסרים רוחניים מונותאיסטים מצד שני. התורה לא "השתמשה" בחומרים קדומים או "העתיקה" מהם, אלא הפכה לחלוטין את המסר ההרסני העולה מהם: המסר העולה מסיפור המבול שבתורה הוא שה' מנהל את העולם בצדק ובחסד, לא בקפריזיות; שהמבול היה עונש על חטאים ושחיתות מוסרית, ולא סתם קריזה של האלים; ושבסופו של דבר כרת ה' ברית עם האדם, לפיה לא יהיו עוד מבול או השמדה טוטאלית אחרת. אפשר לומר שהחידוש המרכזי של סיפור המבול בתורה הוא לא בכך שהיה מבול - אלא דווקא בכך שלא יהיה עוד מבול. הבטחה זו מרגיעה את בני ישראל ומצילה אותם מהפחד המצמית של עובדי האלילים, שחששו תמיד שמא חורבן העולם קרוב, ומתוך כך השתקעו במאגיה, כישוף ושחיתות מוסרית שנבעה מתחושת "כי מחר נמות"[19]. 

בנוסף למסר האופטימי הזה, מלמדת התורה שגם במצבי חורבן גדולים, כאשר נראה שאבדה כל תקווה (כפי שהיה למשל בחורבן בית המקדש), תמיד תישאר שארית הפליטה והברית לא תבוטל. הניצול ממי המבול לא היה סתם אדם שבמקרה אחד האלים הזהיר אותו מהסכנה, כמו במיתוס האלילי, אלא צדיק תמים שבזכות צדקותו נמצא ראוי להצלה. אולם גם הוא לא זכה לחיי נצח או העלאה לדרגת אל, אלא נותר אדם רגיל, אבי האנושות, שבסופו של דבר נקלע למצב לא מכובד במיוחד. כמו כן, בניגוד למיתוס האלילי בו מתוארים האלים כ"עטים כמו זבובים" על הקורבנות לאחר המבול, ה' אינו זקוק לבני האדם שיאכילו אותו, אלא מריח את ריח הניחוח של קורבנותיהם וזוכר אותם לטובה[20]. זוהי אפוא הסיבה להכללת סיפור המבול התורה - על מנת לקחת את הסיפור הנפוץ בעל המסרים השליליים ולהציג אותו באור מתוקן וחיובי.

העמדה המכלילה

אחרי שראינו את כל האפשרויות לעיל, מאלו המקבלות את סיפור המבול כפשוטו ועד אלו הרואות בו אגדה חינוכית, נראה כי בעצם אפשרויות אלו למעשה משלימות זו את זו.

לפי הנתונים שבידינו אין ספק כי מבול היסטורי אכן אירע. המבול השפיע בצורה כל כך דרמטית על הזיכרון הקיבוצי של המין האנושי בכל העולם. זה לא משהו שניתן היה לברוח ממנו כאשר אירע, לא במבול הקרוב במסופוטמיה, לא במבולים שקדמו לו בים השחור וברחבי העולם העתיק, לא בתקופת הקרח, ולא ביתר ההכחדות ההמוניות שהשית האל על בני האדם גם באמצעים אחרים (מחלות ומגפות, רעידות אדמה וכו'). בכולם נותרה הצריבה הטראומטית של הכחדות המוניות שמהן לא היה מוצא. בתודעתם של אלו מבול היה בכל העולם. אמנם גם במצבים אלו היו אי אלו ניצולים, והעובדה שה' הותיר אותם לפליטה מן האסונות מעידה שהוא מצפה להקים מהם עולם חדש, טוב יותר. התורה שהכירה היטב את סיפורי המבול וביחוד את המבול המסופוטמי של נח בחרה לאמץ את הסיפורים הללו, אך גם עיצבה אותם על מנת להעביר את מסריה ובעצם אגדה את כל סיפורי האסונות אל סיפור מבול יחיד – סיפור שמלמד אותנו מהי המשמעות שיש להפיק מאסונות הטבע הללו.

האם במבול הספציפי של נח במסופוטמיה שעליו מבוסס הסיפור במקרא אכן "כוסו ראשי ההרים"? לא בטוח. אך התורה שכתבה כן תארה את מה שהותיר המבול - הממשי או הסמלי[23] - בתודעת בני האדם ובסיפוריהם. באופן דומה ניתן לומר כי ראשי ההרים שכוסו הם ביטוי אגדי, בסגנון ההפרזה. כפי שאומר עמוס על העם האמורי: "אשר כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים" (עמוס ב, ט) או כפי שכותבת התורה על "ערים גדולות ובצורות בשמים" (דברים א, כח). על כך התבטאו חז"ל "דברה תורה לשון הבאי" (חולין, צ, ב). זהו סגנון כתיבה נמלץ שמעצים את המסר שהתורה רצתה להעביר[24]. זאת בדומה לאגדות חז"ל על החורבן, המתארות עשרות מיליוני הרוגים בעיר אחת ונהרות דם שהגיעו עד חוטמיהם של הסוסים. זהו תיאור מרטיט של עוצמת הכאב שאכן הותירו אירועי החורבן בעם היהודי.

במילים אחרות, נראה שכל ההסברים שראינו מתיישבים באופן הדוק יותר כאשר מקבצים אותם ביחד. המבול הוא גם אירוע ממשי, שקרה בזמנים שונים בכמה מקומות בעולם והותיר רושם עז על כל העמים הקדומים, וגם אגדה סימבולית בעלת מסרים רוחניים, מוסריים ופסיכולוגיים. ככזה המבול מתואר בסגנון אגדי, שבקריאתו לא נפגמת האמינות שלו אלא דווקא מתחזקת, לא ברובד ההיסטורי אלא ברובד הסובייקטיבי של השפעת האירוע על ההכרה, בדומה למוכר לנו מאגדות חז"ל [25]. לא משנה מה בדיוק קרה בפועל; בזיכרון הקיבוצי של האנושות אכן היה מבול ממשי שכיסה את כל העולם כולו, ועל מבול זה, בעיקר עליו, דנה התורה.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "המבול" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).


[1] המחקר המקיף והיסודי ביותר שנערך בנושא מופיע בספר Noah's Ark: A Feasibility Study, מאת ג'ון וודמוראפ, המכיל ביבליוגרפיה של כ-1200 מקורות רב-תחומיים, בוחן את כל הטיעונים נגד היתכנותה של התיבה ומפריך אותם בשיטתיות אחד לאחד. אפשר לקרוא עליו כאן:  http://mysterium.co.il/ArticleView/tabid/268/ArticleId/421/.aspx

מזווית אחרת, המדען הישראלי רועי לוטן-גלזר מסביר את היתכנותו של המבול העולמי על פי ממצאים גיאופיזיים וגיאוכימיים חדשים, בספרו The Physics of The Biblical Flood.

[2] עיין למשל ישעיהו ליבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 25-26.  

[3] נציגה המובהק של גישה זו בימינו הוא ברנרדו קסטרופ, בספריו Why Materialism is BaloneyThe Idea of the World, ואחרים. בין המדענים הבולטים של תאוריית הקוונטים שתמכו בגרסה זו או אחרת של אידיאליזם נמצאים מקס פלאנק, ארתור אדינגטון, ג'יימס ג'ינס, ג'ון ווילר, ארווין שרדינגר, ורנר הייזנברג ואחרים.   

[4] להצגה נרחבת של גישה זו, עיין בספרו של הרב ד"ר משה רט, פנטזיהדות (טרם נדפס).  

[5] ויליאם ריאן ווולטר פיטמן, המבול של נוח, הוצאת עם עובד.   

[6] כך מיישב שד"ל את הקושי בין הפסוקים לפיהם ישבו בני ישראל במצרים 400 שנה, לבין הרשימה המונה רק ארבעה דורות לאורך אותה תקופה. לדבריו, היו דורות נוספים שלא נמנו.   

[7] ראו למשל כאן.

[8] "המבול, אמנם היה? ואם כן, היכן ומתי?", אריה ש. איסר ומתניה זוהר, גלילאו 118, יוני 2008.   

[9] וכמה מגוחך הדבר, שבעוד שעל פי רוב ריבוי מקורות המתארים אירוע מסוים נחשב כחיזוק להתרחשותו ההיסטורית הריאלית של אותו אירוע - הרי שכאשר מדובר במבול, ישנם כאלה המציגים את קיומם של סיפורים רבים המתארים אותו כראיה לכך שמדובר ב"מיתוס נפוץ" ולא במציאות היסטורית...   

[10] ממחקרים שונים מתברר ש"היו כמה אירועים של הצפת האגן העמוק שאותו ממלאים בימינו מי הים השחור - הצפה אחת היתה על-ידי הים הכספי לאחר תקופת הקרח האחרונה, והאחרת לפני כ-16 עד -13 אלף שנים", גלילאו, שם, עמ' 26.   

[11] כפי שכתב הרב קוק: "אין מעצור לפרש פרשת אלה תולדות השמים והארץ, שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מיליונים, עד שבא אדם לידי קצת הכרה שהוא נבדל כבר מכל בעה"ח, ועל ידי איזה חזיון נדמה לו שצריך הוא לקבע חיי משפחה בקביעות ואצילות רוח... התרדמה תוכל להיות חזיונית, וגם היא תקפל איזה תקופה, עד בישול הרעיון של עצם מעצמי ובשר מבשרי" (שמונה קבצים, קובץ א, תקצד).

[12] פירוש לספר בראשית, מופיע באתר דעת.

[13] מאמרי ר' שם-טוב גפן, עמ' 201-202.

[14] בתורתו של ר' גדליה, פרקים מתורתו של הגאון ר' גדליה נדל זצ"ל, שנכתבו על ידי הרב יצחק שילת הוצאת שילת, מעלה אדומים תשס"ד.   

[15] ד"ה "לא ירד מבול בארץ ישראל"   

[16] מורה הנבוכים חלק ב פרק כט, וראה שם בהרחבה.   

[17] מעניין לראות את דבריו של תומאס מור, בספרו השבת הקסם לחיי היומיום: ""כילד בבית הספר נהגתי לשבת ליד שולחני, מקשיב למחצה למורה המספר לנו מהו שטחה של מדינת מישיגן בקילומטרים רבועים וכיצד לחשב ריבית דריבית. מוחי עסק בנושאים רציניים יותר: האם קיימים דרקונים? האם באמת התרחש המבול? האם אדם וחוה חיו באמת?

"נדרשו שנות השכלה רבות, דוקטורט במדעי הדתות ועוד שנים רבות של קריאה עצמאית ושל כתיבה, בטרם הרגשתי שיש בידי את התשובות לשאלות הדוחקות. עברתי תקופה שבה שוכנעתי באמצעות תאוריות מורכבות של מטפורה ושל השלכה פסיכולוגית שפיות ודרקונים הם סמלים ומטפורות, או שהם אמיתיים רק בעולם הפנטזיה. במשך זמן רב האמנתי בתאוריית התת-מודע של יונג וראיתי בה הסבר טוב לדברים כאלה. אבל עתה, בסופו של דבר, הגעתי להכרה שדרקונים הם אמיתיים, שפיות אכן רוקדות, ושהמבול בתנ"ך מציאותי יותר מההצפות בחדשות הערב".

[18] מורה הנבוכים חלק ג פרק כט

[19] "הדטרמיניזם של האמונות המסופוטמיות מותיר את האלוהויות אדישות למוסר ולשיקולים הכרוכים בו; שיקולי האלים המסופוטמיים נובעים מראיית תועלתם העצמית. יש חוקרים הרואים בהשקפה זו את המקור לגודש הדאגה והחששות המתבטא ביצירותיו של העולם האלילי (כך סרנה). מבחינה זו ניתן לראות בסיפור המבול המקראי ניסיון להפיג ואף להפריך את החששות האנושיים המתמידים מפני גחמותיהם של האלים, העלולים להמיט שואה על היקום כולו: לא זו בלבד שהמבול המקראי נגרם בגלל שחיתותם של בני האדם, בעוד שלסיפורי המבול המסופוטמיים אין כל הנמקה מוסרית, אלא אף זו, ששיאו של הסיפור המקראי הוא, שהאל מתחייב שלא להשבית עוד את מחזורי החיים". שמאי גלנדר, מבוא לספר בראשית, האוניברסיטה הפתוחה.   

[20] לסקירת ההבדלים העקרוניים בין סיפור המבול המקראי לזה המסופוטמי, עי' אליה שמואל הרטום, חיי ישראל החדשים. מתוך דבריו שם: "מכל זה יוצא ברור, כי התורה פונה אל ציבור המאמין שהמבול בא לפי רצונו של מישהו גבוה לאין־ערוך מבני האדם, ושלרגל אילו סיבות על־טבעיות ניצל בן אדם, הקריב קרבנות לאלקות, והאלקות רצתה בקרבנות וחידשה את חיי העולם. התורה אינה מתנגדת לאמונות האלה, וגם אינה מצווה לקבלן: החשוב בשבילה אינו מה שהיא מספרת בהתאם לאמונות הנפוצות, אלא מה שהיא מלמדת בניגוד להן. היא מתכוונת ללמד שעל העולם שולט אל יחיד, צדיק... שכל מה שקורה בעולם ושנראה ממעל לטבע, הוא תוצאה מפעולה ישירה של האל, ואין כאן מקום לשום מעשה כישוף; שה׳ רוצה בקרבנותיהם של הצדיקים, אף על פי שאינו זקוק להם כדי לשבור את רעבונו... התורה אינה מוסרת את הלקח שלה בצורה מופשטת ותיאורטית, אלא בצורת פירוש למה שהיה מקובל לפי אמונותיהם וידיעותיהם של בני הדור שבו נכתבה; וכיון שהיו הסיפורים על המבול מקובלים, השתמשה התורה בהם. התורה אינה מכריחה להאמין שהמבול על כל פרטיו היה מאורע שקרה באמת: אין ערכו של לקחה המיטפיסי מתמעט כלל, גם בעיני מי שלא יאמין באמונה שלמה שבא המבול לעולם וגם בעיני מי שמשוכנע כי לא בא המבול לעולם, תהיה מה שתהיה הסיבה לדעתו זו. לולא היו בני הדור שבו נכתבה התורה מאמינים שבא המבול, לא היתה התורה משתמשת בסיפור עליו כדי ללמד את לקחה. יתירה מזאת: גם בלקחה המיטפיסי אין כוונת התורה לכפות על האדם אמונות מסוימות: היא מתכוונת להדריך את האדם כדי שיתקן את דעותיו בכיוון של צירוף מושג האלקות, שהיא בעלת מידות מוסריות מושלמות. כשנעשה מושג האלקות רוחני יותר, כשנחשבת האלקות כבעלת מידות מוסריות מושלמות יותר ממה שנחשבה לפי אמונות בני הדור הקודם, מילא האדם אחרי החובה שהטילה עליו התורה, ועל הדורות הבאים להתקדם באותה דרך. במובן זה יש להבין מה שאמרנו על הערך הדינאמי של לקח התורה.   

[21] עיין ליאון קאס, ראשית חכמה - קריאה בספר בראשית, עמ' 158-159: "האמונה שלפיה העולם החיצוני ("הטבע האילם") לא ימחץ אותנו בסופו של דבר, היא כורח מוחלט לכל  האפשרויות האנושיות הנעלות יותר. חיי ציויליזציה, שאותם חיים בני אדם במידת מה לשם הדורות הבאים, תלויים בתקוה לעתיד. בהעדר תקווה כזו, בני האדם שהאבדון עומד תמיד לנגד עיניהם, חזקה עליהם שלא יפעלו הרבה בשום תחום שהוא. כיוון שיחיו אך ורק את הרגע, הדעת נותנת שלא יאותו לקבל על עצמם את מגבלות החוק או את ההתחייבויות לעשות צדק".

[22] וכך כתב הרב קוק, שמונה קבצים א, תצט: "תורת ישראל מבארת איך קיום העולם והמוסר האנושי הם תלויים זה בזה, וממילא מובן, ששכלול העולם בשכלול המוסר גם הוא קשור קשר של קיימא. זאת היא עיקר דעת אלקים הישראלית. חטא האדם קלקל בכללו את מוסרו, עד שמלאה הארץ חמס, השחית את דרכו, הרע את יצר מחשבות לבו. העולם מתקומם עליו, יורד מבול ומוחה את היקום כולו. שורש האדם הנשאר מתחזק ביישרו, היושר מתאמץ בקישורו עם אלקים, עומד ומעלה עולות לה'. העולם מתבסס, והברית נכרתת על קיומו. כל עוד ימי הארץ".   

[23] אחת היא לנו אם המבול התודעתי הוא תוצר של זכרון היסטורי קדום או השלכה פסיכולוגית אוניברסלית של כלל האנושות. העומק המיתולוגי שטמון במי המבול, בא לביטוי בכל התרבויות  -בכולם מופיע פחד קמאי מן המים וכוחם האניגמטי - מביא החיים ושוללם גם יחד. ע’ זיגמונד פרויד פשר החלומות - חלומות על מים כמבססים צורך בלידה מחדש, ועוד.

[24] 'כתובת עזקה' של סרגון ב' מלך אשור משתמשת במילים: "מתנשאים לשמים" בתיאור הביצורים (כוגן, אסופת כתובות, עמ' 74). והרמב"ם, בעקבות חז"ל, כותב ביחס לשני אלו: "דברה תורה לשון הבאי", כלומר: "דברים שנאמרו על דרך ההגזמה וההפלגה, לא על דרך הדיוק והדקדוק" (מורה הנבוכים ב, מז).   

[25] כך כל הקושיות על ההרים הגבוהים יפתרו בנקל על ידי מילוי של הסימבוליות – לאמור: תיאור דייקני של מבול ברובד אחד של הכתוב, והוספה אגדית המוסיפה גוון סובייקטיבי-ערכי ליתר פרטיו. לדוגמא: התיאור של איסוף בעלי החיים, של בניית התיבה, של מעיינות תהום וגשמים – אלו דברים שאכן אירעו. אבל מילות ההפרזה "כל חיית הארץ", "תחת כל השמים", "ויכוסו ההרים הגבוהים" -אלו תוספות אגדיות שנועדו להעביר את המסר של הכעס האלוהי ושל גודל הטראומה שהותיר חורבן (אזורי) זה על האנושות.  

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.