מאת שחר פרידמן

מקורות עיקריים: הרב יעקב מדן, "עמלק", בתוך על דרך האבות - ספר היובל למכללת הרצוג.

אחת השאלות המפורסמות לגבי מוסר התורה הוא מצוות מחיית עמלק.

כך נאמר בתורה:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כה, יז-יט).

לכאורה, מצוַת המחיה כוללת בתוכה שני יסודות בלתי מוסריים בעליל במושגי המוסר האנושי:

א. הצו למחייה טוטלית.

ב. אי-הגבלת זמן הנקמה, אלא "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז, טז) וכמו שמצינו בשמואל, שקרא: "פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם" (שמואל א טו, ב) כארבע מאות ושלושים שנה לאחר חטאו של עמלק.

מדוע נצטווינו למחות את כל העמלקים, ומדוע אף הקב"ה הכריז מלחמה על עמלק?

מצווה קולקטיבית

ראשית, יש להבין מצווה זו על רקע התפיסה הקולקטיביסטית של התורה. בזמנים קודמים החברה התרכזה סביב השבט או הלאום, ולא סביב האנושות והפרט. אנשים הגדירו את עצמם בעיקר על פי השתייכותם השבטית או הלאומית, ולמסגרת זו היו מחויבים. מאבקים בין שבטים או עמים שונים נתפסו אם כן לא כמאבקים בין בני אדם אינדיבידואלים רבים, המשתייכים כולם למין האנושי, אלא בין קולקטיבים: בין שני עמים שכל אחד מהם הוא ישות מובחנת, קולקטיבית, שכל מי שמשתייך אליה נחשב לחלק ממנה. העם האויב נתפס כישות אחת; כשם שאדם הנלחם באדם אחר אינו מקפיד לפגוע דווקא באגרופיו או ברגליו, אלא תוקף את כל חלקי גופו, גם את אלה שאינם תוקפים אותו ישירות - כך עם אחד הנלחם בעם אחר יכול לתקוף את כל "אבריו" של אותו העם, ולפגוע בכל מי שמשתייך אליו, לא רק בחיילים המאיימים עליו ישירות. גם לגבי עם ישראל, מצוות מחיית עמלק היא מצווה המוטלת על הכלל (אף שגם יחיד מצווה לממש אותה) (פניני הלכה זמנים יד, ה).

תפיסה קולקטיביסטית זאת אמנם פחות פופולרית היום, והתפיסה העכשווית נוטה יותר לאינדיבידואליזם, וייתכן שאנחנו משלמים על כך מחירים. בכל מקרה תפיסת התורה היא יותר לאומית, ולמעשה אף להראות שגם בין הוגי מוסר המלחמה המודרניים יש הכרה לא מודעת בקולקטיביזם (ראה כאן).

האם העמלקים ככלל יכולים להציל את עצמם, והאם עמלקי בודד יכול לפרוש מדרכי אבותיו ולהימנע מהגזירה? עיון בהלכות מחיית עמלק מעלה שאף שהתורה ציוותה למחות את זרעו של עמלק, אם אדם עמלקי יקבל על עצמו לשמור שבע מצוות בני נח, כלומר לעזוב את דרך הרשע של עמו, פקעה ממנו ההגדרה של "עמלקי" ואין להורגו. לא זו בלבד, אלא גם כאשר העם העמלקי לא קיבל על עצמו מרצונו החופשי לשמור שבע מצוות בני נח, לפני שיוצאים כנגדו למלחמה מצווה להציע להם שלום, ואם קיבלו את תנאי השלום אין נלחמים נגדם (ראו רמב"ם וכסף משנה מלכים ו, א-ד). עמלקי אף יכול להתגייר (רמב"ם הלכות איסורי ביאה יב, יז ). וכבר אמרו חז"ל, שבני בניו של המן הרשע, שהיה מזרע עמלק, לימדו תורה בבני ברק! (גיטין נז, ב; סנהדרין צו, ב).

מהות חטאו של עמלק

השאלה היא אפוא במה גדל חטאו של עמלק מכל העמים שנלחמו עם ישראל ומכל העמים ששעבדו אותם באכזריות רבה כל כך.

מלחמה אמונית

הרמב"ן ענה על שאלה זו שתי תשובות:

"וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון, ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו מפני פחד ה' ומהדר גאונו, ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו 'ולא ירא אלהים'. ועוד - כי הוא נין עשו וקרוב לנו, עובר מתעבר על ריב לא לו". (רמב"ן, שמות יז, טז)

פירושו הראשון של רמב"ן רואה בעמלק את אויבה הברור של האמונה בה'. עמלק הוא נושא דגל הכפירה. בעת שכל העמים הכירו במלכותו יתברך על ים סוף, הראה עמלק לכולם את יכולתו להילחם נגד עם ה'. לאור זאת, מקבלת משנה משמעות העובדה שהמלחמה עמו הייתה בסמוך להר חורב, ששם הייתה מלכות ה' אמורה להתגלות בשלמות לכל באי עולם. רק לאחר הניצחון על עמלק באה ההתגלות במעמד הר סיני. סמיכות זו מתבארת היטב לדרכו של רמב"ן: עמלק בא להכחיש את מלכות ה' בעולם, וזו התגלתה רק לאחר הניצחון עליו. פירוש זה משתקף בסגנון המקראות בשמות פרק יז. הקב"ה מבטיח שם - "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק", הוא נשבע על כך בשמו ובכיסאו, וקובע - "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".

פירושו השני של רמב"ן עוסק בשנאת ישראל הטבועה בעמלק מאבי אביו - עשֵו, שבשלה בא ממרחקים להילחם בישראל. לפי פירוש זה עמלק הוא תמצית האנטישמיות ושנאת החינם כלפי היהודים. יש סיוע רב במפרשים גם לכיוון הזה, והוא הפך למקובל מאוד בעיקר לאחר השואה. מבין הוגי דורנו – הרב סולובייצ'יק הוא הנחרץ ביותר בדרך זו, שמפיצי שנאת ישראל בעולם הם ממשיכי דרכו של עמלק, ועליהם חל צו התורה לגביו - "תמחה את זכר עמלק".

פשעי מלחמה

נראה כי חטאו של עמלק הוא חוסר האנושיות שגילה בעימות עם ישראל, וההנחה שחוסר אנושיות זה מאפיין את דרכו של עמלק בכל עת. חוסר אנושיות זה בא לידי ביטוי לא רק בהתקפה הפתאומית הבלתי-מוסברת וחסרת הרקע על ישראל, אלא בעיקר בצורת הלחימה שלו, כגיבור על חלשים: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ" (דברים כה, יח).

עמלק לא ניצב כלוחם אל מול צבא ישראל המאורגן, ולא היה מוכן ליטול על עצמו את מחיר ההפסד במלחמה. קו החזית שסימן לא היה שדה הקרב, אלא מקומם של החלשים והנחשלים, העייפים והיגעים.

עמלק, כעם של נודדי מדבר שמשאבי הקרקע שלו דלים, מצא את עיקר פרנסתו מכך ששלט מנקודות התצפית הגבוהות בהרי אדום, בהר הנגב וב"הר הגדול" בסיני על הדרכים חוצות המדבר: דרך המלך במזרח הירדן, דרך הר שעיר, דרך הערבה ושאר הדרכים המקשרות בין ארם לים סוף, בין ארץ מצרים לבין ארץ כנען וייתכן שגם בחצי האי ערב.

ברפידים, בצקלג, בנגב הקיני, בנגב הירחמאלי ובמקומות נוספים, רואים שעמלק נמנע ממלחמת פנים אל פנים עם חיילים חגורי נשק ומלומדי מלחמה. הוא העדיף שלא ליטול על עצמו את הסיכון ואת תשלום המחיר שבהכרזת מלחמה גלויה, ולתקוף אוכלוסיות בלתי מוגנות, נחשלים וחלשים, שלא היו מורגלים להשיב מלחמה שערה.

האנושות, ברוב המקרים, הכירה בכך שגם למלחמה יש כללים ויש סייגים, ושללא סייגים אלו אין לעולם קיום אפילו שעה אחת. גם בבתי הכלא, בין פושעים ובעלי מוחות מעוותים ובתוך מאבקי הישרדות מרים - ישנם כללים מוכרים ומקובלים. מתהומותיו החבויים של המצפון האנושי הקולקטיבי הועלו כללי השכר והעונש, הכרת הטובה והנקמה במביא הרעה, ההבחנה בין נאמנות לבגידה והגבלות הפגיעה בחסרי מגן. ערכים אלו היו גם נחלתן של חברות פרימיטיביות וגם של חברות מושחתות. הם היו חלק מן המצפון הקולקטיבי ומן המקובל היום כמשפט הבינלאומי, המבדיל בין לוחמים לבין פושעי מלחמה, הפועלים ללא הגבלות וללא כללים מוסריים כלשהם.

דרך זינוב הנחשלים העייפים, היגעים והצמאים, דרך הפשיטה על יישובים חסרי מגן כצקלג הריקה מלוחמים - לא הייתה סגנון מלחמה. היא הייתה פשע מלחמה. וזה היה סגנונו של עמלק.

סוחרי עבדים

עמלק זינב בנחשלים שבבני ישראל, ובכך חטאו. לא נתפרש במקראות למה עשה זאת, אך מטרת מעשהו יכולה להילמד ממקורות נוספים:

"וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ. וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם. וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ" (שמואל א ל, א-ג)

במקור זה מדגישים הכתובים שהעמלקים לא המיתו איש (פס' ב), וכל הנמצאים בעיר נלקחו בשבי. מסתבר, שהשבויים הובלו כחלק מן השלל הרב שנתפס בפשיטה, והכוונה הייתה למכרם בשוקי העבדים תמורת בצע כסף. הם עברו עם שבוייהם את נחל הבשור מצפון-מזרח לדרום-מערב, ואולי ניתן להניח שפניהם היו מיועדות לשוק העבדים הגדול שבמצרים. עוד ניתן להניח, שזו הייתה גם מטרתם של אבות אבותיהם, שהתנפלו על הנחשלים יוצאי מצרים ברפידים בעת שמשה, יהושע וזקני ישראל לא היו במחנה, ומטרתם הייתה, מלבד השלל הכספי, גם להשיב את העם מצרימה ולמוכרם שם מחדש לעבדים.

נראה שעמלק ניצל את השליטה באזורי ההר למטרות שוד שיירות מבודדות ולמטרות חטיפת בני חורין ומכירתם בשוקי העבדים במצרים ובמקומות אחרים. אנשים שיצאו מביתם ונפרדו ממשפחתם לצורך פרנסתם - לעולם לא שבו עוד. סוחרים מכובדים הפכו לעבדים נרצעים בנכר עד ליום מותם.

התורה מתעבת את העבדות (ראו מאמרנו על העבדות ביהדות). הביטוי החשוב לכך הוא המצווה הנוגדת את כל חוקי העולם המשעבד בכל מקום שהוא:

"לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כג, טז-יז)

יחסה השלילי החמור של התורה לעבדות בכלל ולגניבת נפשות בפרט, שהתורה החמירה בה עד עונש מוות, נובע משני גורמים. האחד קשור בתחום שבין האדם לחבירו, ושורשו בהתייחסותה של התורה לפרשת יוסף ואחיו. לא נכביר מילים על עניין פשוט זה. השני קשור דווקא לתחום שבין האדם למקום, והוא שייך בפרט בגניבת נפשות מישראל ומכירתן לעבדות: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה, מב).
אין לך מלחמה גדולה יותר בבשורת יציאת מצרים ובדיבר "אנוכי" הקשור בה מאשר גניבת בן ישראל ומכירתו לעבד. במקרה של עמלק, שגנב נפשות בשל סיבה לאומית ולא בשל סיבה אישית – על אחת כמה וכמה. בכך היה עמלק 'כמתגבר על השם'. עד לניצחון עליו ברפידים - לא שלמה יציאת מצרים, ועד לניצחון הסופי עליו לעתיד לבוא, כל עוד ישגשגו שוקי העבדים ממכירתם של עוברי אורח הנתונים במצוקה וכל עוד יהיו ישראל נתונים לסכנת שיעבוד מחודש בבית עבדים במצרים או במקום אחר - אין שמו של הקב"ה שלם ואין כיסאו שלם.

סיכום ביניים

תיארנו את עמלק כעם השולט בשבילי המדבר הגדול והנורא, והמסוגל להקיז את דמם של ישראל במשך שנים רבות; עם המסכן את עתיד קיומם של ישראל בארצם והמייצג במעשיו את עיקרי הדברים שהתורה מתעבת; עם שאין כיסאו של ה' ואין שמו שלם עד שיימחה שמו מן העולם. יש להעריך שהתנהגות מתועבת זו היא הסיבה שהתורה כה החמירה בדינו של עם זה, אך עם זאת, איפשרה לו לחזור מדרכו הרעה וציוותה להציע לו שלום.

גבולות המוסר

היחס לשאלה המוסרית לגבי עמלק נידונה בחז"ל שמו בפי שאול, שנצטווה בפועל מחיית עמלק:

"'ויבוא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל' - אמר ר' בנאה: התחיל מריב דברים כנגד עגלה ערופה. אמר לפניו: רבונו של עולם, זה הורג וזו נערפת ומכפרת? ורבנין אמרין: מריב דברים כנגד הקב"ה. רבונו של עולם, כך אמר לי שמואל - 'לך והכית את עמלק והחרמתם' וגו'. אדם חטא, בהמה מה חטאה? יצאה בת קול ואמרה: 'אל תהי צדיק הרבה' - יותר מבוראך". (מדרש קהלת זוטא פרשה ז)

המדרש מבקר את צדקנותו של שאול, שמנסה להיות "צדיק יותר מאלוהים". 

המדרש שם גם מתריע על סכונותיה של גישה זו בדרך עקיפה:

"אמר ריש לקיש: כל מי שנעשה רחמן על אכזרים - נעשה אכזר על רחמנים. מנלן? משאול. הדא הוא דכתיב: 'ואת נֹב עיר הכהנים הכה' וגו'. כתיב הכא 'ויחמֹל שאול והעם', והתם לגבי נוב עיר הכהנים - על רחמנים לא חמל".

נראה שחז"ל רצו לרמוז כאן קיומם של גבולות אף לאתיקה, לרכות ולחמלה. בודאי שחמלה והימנעות מאלימות כמעט תמיד רצויות, אבל כמו כל תכונה אנושית – יש להן גבולות משלהן, וכשהן תופסות את עצמן כחזות הכול הן עשויות להיות הרסניות.

מוסריות שאינה יודעת להשתמש בכוח גם כשנדרש כוח היא למעשה הצטדקות, וסופה שתביא לאבסורד מוסרי. התנהגות בכפפות של משי עם הרוע היא מעשה פגום. מרוע אסור להתעלם ויש לעצור אותו גם במחיר של מלחמה. 

דוגמה טובה לדבר ניתן להביא מאירועי מלחמת העולם השניה. כבר בערב מלחמת העולם השניה היה אפשר לחוש את ריח המלחמה באוויר - גרמניה הנאצית התפשטה לכל עבר. מעצמות העל ובראשון צ'מברלין ניסו לעשות הכל על מנת למנוע את המלחמה. בדיעבד אנו יודעים היו כי מדובר היה באחת השגיאות הגדולות ביותר בהיסטוריה האנושית. מעצמות אלו ראו בעלייתו של הרוע, והניסיון להתעלם מקימו של רוע זה בשם ההכלה והשלום הביאה את האנושות לאסון הכבד ביותר בהיסטוריה שלה. 

ההיגיון הבריא ותורתינו מלמדים אחרת. אכן, חמלה ומוסר הינם ערכי יסוד, אך הם לא יכולים לפתור אותנו ממלחמה ברוע ומהכרתתו. הכוח נדרש וצודק במציאות הריאלית שבה יש עמים נוראיים כמו עמלק. המלחמה ברוע לא חייבת להיתפס כמלחמת "אין ברירה" - המלחמה ברשע היא בעצמה סוג של צדק. לכן מלחמה זו מוגדרת "מלחמת מצווה". 

סיכום

המצווה על מחיית עמלק אכן מקוממת במבט ראשון. אולם יש להסתכל על התמונה השלמה יותר:
ההתייחסות לקבוצה שלמה היא חלק מהתפיסה הקולקטיביסטית הכללית של התורה וכן של הסביבה העתיקה. התרבות העמלקית הייתה בנויה מיסודה על עקרונות מחרידים, על פשעי מלחמה וחטיפת אנשים, ותפיסת העולם שלהם בנויה על כפירה ושנאת ישראל. אי אפשר לכונן עולם בצדק כל עוד קיימת בו ישות לאומית כזאת. ההלכה מאפשרת גם ליחיד העמלקי ולעם ככלל לעזוב את דרכו ולהיפטר מן הגזירה (ואף מצווה לקרוא לו לעשות כן). ומכאן שהמלחמה נובעת מתרבותו המקולקלת ומדרכו הרשעה של עמלק. כפי שראינו מוסר התורה הוא מוסר כולל וריאלי שמביא בחשבון גם את הכרתת הרשע ומציב גבול לאתיקה ומאזן אותה.

עם זאת, ברור שכיום שהעם העמלקי בטל מן העולם, אין לדיון הזה השלכות קונקרטיות.


נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "עמלק" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו).

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.