עבדות ביהדות


מאת צוות האתר

העבדות נחשבת בעולם המערבי בן זמננו לביטוי של רוע מוחלט ולפגיעה בוטה בזכויות אדם. בתורה, לעומת זאת, ישנם דינים מפורטים העוסקים בעבדות, ותיאורים של התופעה מופיעים בתנ"ך ובתקופת חז"ל. כיצד התורה מאפשרת תופעה בלתי מוסרית כל כך, ונותנת לה מקום בתוך היהדות?

ערך החירות ביהדות

היסוד המכונן של היהדות הוא סיפור יציאת מצרים - הסיפור הגדול של יציאת בני ישראל מעבדות לחירות. סיפור זה היה מופת וסמל לתנועות שחרור בכל העולם, כפי שמשתקף משירי עבדים בארצות הברית, כמו "Go Down Moses" ועוד. מצוות רבות מטרתן להטמיע את הזיכרון של יציאת מצרים, ובהן השבת, הציצית וכל המועדים. אפילו הדיבר הראשון בעשרת הדברות, שמציג את עצם האמונה היהודית, נשען עליה: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב).

כלומר, לחירות יש ערך רב, מכיוון שהיא תנאי הכרחי לעבודת ה'. אי אפשר להשתעבד לאדון הכול אם אתה משועבד לדברים אחרים – לא לאלים זרים, לא לבני אדם אחרים ולא לרגשות ודפוסי אישיות. אולם ערכה של החירות נובע מהיותה אמצעי למטרה זו, ואין היא תכלית בפני עצמה. משמעות החיים ביהדות נגזרת מהחיבור אל מה שגבוה מאיתנו, ולכן אדם חופשי החף מכל עול אינו האידיאל. מה גם שנראה שאי אפשר באמת לחיות ללא שיעבוד לשום דבר; על כרחו של האדם הוא נתון לשליטתם והשפעתם של גורמים שונים, פנימיים וחיצוניים. בני אדם רבים אינם מגדירים את עצמם בתור עבדים, אך בפועל הם כפופים לחברה, לגורמים ממכרים ועוד, ללא יכולת שיפוט והחלטה עצמאית. לכן התורה שמה בראש סולם הערכים את השיעבוד לה', שמשמעותו ממילא שחרור מכל דבר אחר.

התורה אכן רואה בעבדות תופעה בעייתית: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" (ויקרא כה, מב). גם העבדות שהתורה מאפשרת בכל זאת, כפי שנראה מיד, איננה עבדות במובנה הסטנדרטי. עבד עברי אינו אלא שכיר לזמן ארוך, אך לא רכוש של האדון, שכן הוא עבד ה'; ואילו עבדותו של גוי היא כניסה מחצית הדרך אל תוך היהדות, והעבדות שלו היא מעין צעד של התעלות ממצבו הקודם לקראת שייכות לה'.

בנוסף, התורה עוטפת את שני סוגי העבדים בשלל דינים וציוויים, שמיטיבים את מצבם באופן משמעותי מזה של כל עבד אחר בתקופה הנידונה. נראה זאת כעת.

אופי העבדות בתורה

לפני הדיון בפרטי מצוות העבדים, יש להבין מהו סוג העבדות עליו מדברת התורה.

בעולם העתיק היו שני סוגים של עבדים – שבויי מלחמה ועבדי משק בית. שבויי המלחמה היו נמכרים בהמוניהם בשווקים, ועובדים בפרך באחוזות גדולות, במכרות ובמפעלי בניה. הם היו זוכים בדרך כלל ליחס אכזרי במיוחד. עבדות מהסוג הזה כמעט שאינה מופיעה ביהדות ואינה מתוארת בתנ"ך בתור תופעה שהתקיימה בעם ישראל.

עבדי משק הבית, לעומת זאת, נחשבו כמעט לחלק מהמשפחה, והיחס אליהם היה טוב בהרבה. מצבם לא היה בהכרח גרוע יותר מזה של סתם אדם בעולם העתיק. החיים באותם זמנים היו קשים ביותר, וגם אנשים בני חורין היו צריכים לעבוד לעתים קרובות בפרך, ולו בשביל לעבד את שדותיהם ולהביא לפיהם לחם. לכן היו אנשים שמכרו את עצמם לעבדות מרצונם החופשי. כמו לכל צורת חיים, לעבדות יש חסרונות אך גם כמה יתרונות. מהעבד אמנם נשללה חירותו, אבל הוא זכה לביטחון תעסוקתי ולסיפוק צרכי המחיה שלו בידי האדון, באופן שהבטיח לו לפחות קיום בסיסי. במובן זה מצבו לא היה גרוע מזה של אנשים רבים לאורך ההיסטוריה שעבדו מרצונם בעבודות מפרכות ולעתים מסוכנות, או שהרחיקו נדוד מבתיהם כדי להשיג פרנסה. כל עוד זכה העבד להגנה מפני התעללות של אדונים אכזריים – הגנה שהתורה אכן מספקת לו, כפי שנראה בהמשך – הרי שאפשרי היה בהחלט שהוא יאהב את מצבו, עד כדי כך שיסרב לצאת לחופשי, תופעה שהתורה אכן מתארת (שמות כא, ה).

התורה מגדירה את היחס הנכון לעבד בחוקים מפורשים: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ" (ויקרא כה, לט-מ). הבסיס של יחסי האדון והעבד במקרא הוא האחווה, "וכי ימוך אחיך". המילים "לא תעבוד בו עבודת עבד" אוסרות במפורש עבדות בעלת אופי רודני ובלתי הומני. אפילו ההגדרה של העבד כרכוש של האדון נשללת: "כתושב וכשכיר יהיה עמך" – העבד אינו יותר מפועל רגיל שזמן עבודתו מוארך.

לכן העבד העברי גם יוצא לחופשי לאחר שש שנים: "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם" (שמות כא, ב). העבדות בתורה איננה סטטוס קבוע של שיעבוד; לא מדובר כאן על שיעבוד קבוע של אדם לזולתו, אלא על מעין הסדר עבודה מורחב.

העבד גם מקבל בסוף זמן עבודתו מענק שחרור מכובד:

כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּך: וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם, הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם... ולֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים, וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה (דברים טו, יב-יח)

התורה אף מצווה על האדון להביט בעין טובה ובהכרת תודה על כל מה שהעבד המשתחרר עשה בשבילו – יחס שלא ניתן להעלות על הדעת בתפיסת העבדות הקלאסית.

במהלך תקופת השכירות העבד העברי זוכה לחסות ביטחונית וכלכלית, עד כדי השוואה למצבו של האדון: "כי טוב לו עמך (דברים טו, טז) עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן" (קידושין כ ע"א).

האדון ואנשים אחרים מחויבים לכבד את העבד כשם שמחויבים לכבד כל יהודי. נאסר על האדון לפגוע בעבד או להעבידו בעבודות בזויות, כפי שכותב הרמב"ם (הלכות עבדים א, ו-ז):

עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך. ואיזו היא עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קצבה, או עבודה שאינו צריך לה אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל. מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו: "עדור תחת הגפנים עד שאבוא", שהרי לא נתן קצבה. אלא יאמר לו: "עדור עד שעה פלונית" או "עד מקום פלוני". וכן לא יאמר לו: "חפור מקום זה", והוא אינו צריך לו. ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן לו, והוא אינו צריך לו – אסור. ועובר עליו בלא תעשה, שנאמר: "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" (ויקרא כה, מג). הא אינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו.

לפי הלכה זו, לקונה העבד העברי אסור להטיל על עבדו משימות בזויות שמיוחדות לעשיית העבדים. להוליך את הכלים אחרי האדון לבית המרחץ, או לחלוץ לו את נעליו, אלו פעולות שהיו האדונים מטילים על עבדים, ולכן נאסר להעביד בהן את העבד העברי: "לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד" (ויקרא כה, לט).

חז"ל הפליגו בתיאור חובותיו של האדון כלפי העבד, שמחייבות אותו להשוות את תנאי המגורים והמחיה של העבד לאלו שלו, עד שאמרו על כך: "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (קידושין כ ע"א).

ההבדל בין תנאי עבדות אלה ובין הנוהג המקובל בעולם העתיק בולט ביותר. כל זה מוכיח בעליל שמטרת התורה איננה לעודד את העבדות וגם לא לאפשר אותה כהוויתה, אלא לתקן אותה ולהחדיר בה חסד, צדק ואנושיות.

עבדים לא-יהודים

גם עבדים מעמים אחרים ("עבדים כנעניים") מקבלים התייחסות מיוחדת בתורה. אמנם הם אינם זוכים לאותו היחס של העבד העברי, ולכן גם אין להם דיני שחרור בשנה השביעית – אלא נאמר עליהם "לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ" (ויקרא כה, מו); אולם גם כאן לא מדובר בקניין אדם ובניצול במובן הפשוט. בדיני התורה, הכניסה לעבדות אצל יהודי היא שינוי סטטוס במובן עמוק יותר, שיש בו משום עילוי: עם הכניסה לרשות האדון היו העבדים נימולים וטובלים, וכך למעשה מתגיירים למחצה, ומתחייבים בכל המצוות שנשים חייבות בהן. אם העבד היה משתחרר בהמשך, הוא היה נעשה יהודי גמור. העבדות הכנענית היא, אם כן, כניסה בשערי הקדושה.

גם לגבי עבד כנעני הציבה התורה רף חדש וגבוה של התייחסות חיובית. עבד כנעני אמנם אינו משתחרר לאחר תקופה קצובה של זמן, אבל הוא יוצא לחופשי אם אדוניו גרם לו נזק גופני: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ – לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ: וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל – לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (שמות כא, כו-כז; וראו קידושין כד ע"א-ע"ב). על ידי דינים אלה מוגן העבד מפני התעללות אכזרית מצד האדון, וכן מהנוהג שהיה רווח אצל עמים מסוימים, "לסמן" את עבדיהם באמצעות הטלת מום שכזו.

בנוסף, אם הרג האדון את עבדו, דינו מוות כמו כל רוצח: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם" (שמות כא, כ). ההבדל היחיד הוא שאם העבד מת רק כעבור יום או יומיים, ולא ישירות ממכתו של האדון, פטור האדון ממיתה (שם, כא).

התורה גם אוסרת להסגיר עבד נמלט אל אדוניו הנכרי, ומורה להעניק לו מקלט: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ, לֹא תּוֹנֶנּוּ" (דברים כג, טז-יז).

כך מתאר הרמב"ם את היחס הראוי של אדונים יהודיים כלפי עבדיהם (הלכות עבדים ט, ח):

מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שהדין כך, מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה. חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן. הרי הוא אומר "כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲ‍דוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ" (תהילים כג, ב). וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים – לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו. וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן " אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי... הֲ‍לֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד" (איוב לא, יג-טו). ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בגויים עובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו, והם ישראל, שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וציווה אותם בחקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכול. וכן במידותיו של הקב"ה שציוונו להדמות בהם הוא אומר "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהילים קמה, ט). וכל המרחם מרחמין עליו, שנאמר "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ" (דברים יג, יח). 

אפשר לראות מתוך פרטי הלכות אלה ששאיפת התורה היא למתן את חוסר ההומניות שבעבדות, ולהגביל אותה באנושיות ובצדק.

מדוע התורה לא ביטלה את העבדות?

ובכל זאת, מדוע התורה לא אסרה את העבדות מכול וכול? אם היא אכן רואה בעבדות מוסד בעייתי, כפי שברור לנו כל כך היום, מדוע היא מסתפקת בהטבת המצב ולא דורשת לחדול ממנו לחלוטין?

ראוי להתייחס לשאלה הזו מבלי ליפול באנכרוניזם. העבדות נחשבה תופעה לגיטימית ומקובלת בכל העולם במשך אלפי שנים, והיא עדיין קיימת בזמננו בכמה אזורים בעולם. אין זה נכון להסתכל על הוראות הנוגעות לדורות הקודמים דרך המשקפיים של דורנו. לשם השוואה, ייתכן שבדורות הבאים יתייחסו לדברים שהיום הם נורמליים לחלוטין כתועבה מוסרית, כמו לדוגמה אכילת בשר, העסקת עובדים בשכר מינימום, גביית מיסים, ואפילו דברים שאיננו מעלים בדעתנו כי יש בהם בעיה מוסרית. גם תופעות שכבר היום מקובל לראות בהן בעיה (עישון, הימורים ועוד) אינן מוצאות מחוץ לחוק. האם מערכת חוקים שאינה מבטלת דברים כאלה בהינף-יד היא בלתי מוסרית? מסתבר יותר שהיא פשוט אחראית.

דרכה של התורה אינה לחולל מהפכות קיצוניות ומיידיות במציאות שבה היא פוגשת ולזעזע את סדרי העולם, אלא להטמיע את השינויים שלה בתוך מבני החברה הקיימת. כך היא מחדירה את ערכיה ומשנה את פני העולם באופן שמתכתב עם מושגי התקופה, ושניתן יהיה לנהוג לפיו בפועל לאורך זמן מבלי לשבור את הכלים. כפי שראינו לאורך ההיסטוריה, ניסיונות לשנות את החברה בצורה רדיקלית ומלאכותית תוך זמן קצר הביאו כמעט תמיד לסבל, הרס ונזק בקני מידה אדירים. כך היה במהפכה הצרפתית וגם במהפכה הקומוניסטית. גם בנושא העבדות – המשק של העולם העתיק, שהיה נטול מכונות תעשייתיות, התבסס במידה רבה על העבדות בשביל התפקוד הבריא של החברה והתקדמותה. ביטולה בעולם המודרני התאפשר בעיקר בזכות עליית משאבים טכנולוגיים כחלופות למשאבים האנושיים. ביטול ישיר של העבדות, בריאליה של תקופת העולם העתיק, עלול היה לגרום לפגיעה משמעותית בחברה ושכרו היה יוצא בהפסדו.

העבדות והיהדות היום

בסופו של דבר העבדות חלפה במידה רבה מהעולם, וכפי שניתן לראות, היהדות בת זמננו אכן אינה דוגלת בהחזרתה. אין רב או פוסק שמורה על חידוש העבדות, ולרוב היהודים ברור שהיא היתה תופעה שלילית שטוב שחלפה מן העולם. העבדות אינה אפוא יסוד שהיהדות תומכת בו כעיקרון, או מוכנה להכיל במציאות הנוכחית. את היהדות יש לבחון לא לפי מה שכתוב בספרים, אלא לפי מה שנהוג בפועל. בפועל, הרף המוסרי המקובל ביהדות היה תמיד גבוה מהממוצע בחברה, ותמיד עודד את האדם להתקדם גם הלאה לשיאים מוסריים נוספים.

סיכום

ערך החירות בתורה אינו ערך בפני עצמו, אלא הוא תנאי המאפשר לאדם להיות משועבד לה' לבדו. לכן עבד עברי בתורה נחשב לשכיר ולא לרכוש של האדון, ועבדות כנענית היא גרות-למחצה המקרבת את הנכרי לעבודת ה'.

התורה ניתנה בתקופה שבה עבדות היתה נוהל מקובל וחלק ממבנה החברה. החיים כעבד מהסוג שהתורה התירה לא היו גרועים בהכרח מחייו של איכר עצמאי או מאלה של פועלים רבים בני זמננו.

עם זאת, התורה קבעה תנאים משופרים לעבד והגנה על שלומו וכבודו הרבה יותר מהמקובל בעולם העתיק. אצל עבד עברי תנאים אלו כוללים שחרור בשמיטה, שחרור ביובל, מענק, איסור רדייה בפרך והשוואה למצבו של האדון; אצל עבד כנעני הם כוללים יציאה בשן ועין, חיוב בסעיף רצח על הריגתו, איסור החזרת עבד עריק אל אדוניו והנחייה כוללת לנהוג בחסד וברחמים.

התורה לא ניסתה לחולל מהפכה שתעקור מהשורש כל צורה של עבדות, בשל הבנתה את הצורך בחינוך הדרגתי, ואת הסכנה בשינוי רדיקלי שזורה הרס רב ולא בהכרח מסוגל להשיג את מטרותיו. אכן, כאשר התבטלה העבדות מהעולם, היא נפסקה גם בעם ישראל – העם שנשא את דגל החירות מאז ומעולם.

נשמח להערות, ביקורות והוספות. תגובות למאמר "עבדות ביהדות" ניתן להוסיף בתיבה למטה (מדיניות התגובות שלנו)

הערות: השאר תגובה

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.