מאת הרב ד"ר משה רט

להטיל ספק זה הדבר הקל ביותר בעולם. אין אף עמדה או דעה שהיא, שלא ניתן לשאול לגביה "ואולי לא?" "ושמא להפך?". בעוד שאדם הטוען לטובת עמדה כלשהי, מתבקש להציג טיעונים בעלי תוכן, להראות את הקוהרנטיות שבעמדתו וכן הלאה, הרי שהספקן או המבקר של אותה עמדה, אינו נדרש לעשות דבר פרט לדקלום "ואולי לא?". לא מדובר רק בדעות דתיות או פילוסופיות, אלא גם בעמדות מדעיות, המבוססות לכאורה על הוכחות אמפיריות; אין שום הסבר מדעי שלא ניתן להציג לו אלטרנטיבה, שלא לדבר על המתודה המדעית עצמה, שגם בה אפשר לפקפק בקלות רבה. כך שבעוד פילוסופים, אנשי דת ומדענים מתאמצים להסביר, לנמק, להדגים ולהוכיח את דעותיהם, יושב לו הספקן בנחת על הכורסה, מפטיר לעבר כל אחד מהם: "ואולי לא?" "מי אמר?", ומפיק הנאה רבה מניסיונותיהם הנואשים להתגבר על קליפות הבננה הללו שהוא שומט בדרכם. ישנה בדיחה על אדם שבחלומו באו אליו כל גדולי הפילוסופים להציג בפניו את עמדותיהם, והוא ניצח כל אחד מהם באמצעות משפט המחץ: "זה מה שאתה אומר!". אכן, טענה שאין עליה תשובה.

התיאור לעיל מתייחס ל"ספקנות בגרוש", שלא מנסה להציג משנה סדורה משל עצמה, אלא רק לפקפק בדעות אחרות. היו וישנם כמובן פילוסופים שניסחו מתודות ספקניות, שמטרתן לא רק לבקר אלא לנסות לברר את האמת מתוך הספקות. דיוויד יוּם למשל נקט בגישה אמפיריציסטית, לפיה רק הנתפס בחושים ראוי לאמון, והטיל את ספקותיו המפורסמים נגד טענות על מציאות לא אמפירית. אחרים פיתחו את הספקנות המדעית, לה כללים ודרישות משלה שנועדו לברר את האמת המדעית על המציאות. אולם הצד השווה לגישות אלו הוא שהן אינן מטילות ספק בכל טענה, אלא מאמצות הנחות יסוד מסוימות ומסתמכות עליהן בלי להטיל בהן ספק. ספקן קיצוני יותר יכול לפקפק בקלות באותן הנחות, וממילא בכל הבניין הנשען עליהן. ברגע שמשחררים את שד הספק מהבקבוק, קשה מאוד לשים לו גבולות או להחזיר אותו בחזרה.

כמו כן, ישנם ספקנים שמגיעים מכיוון אחר. הם אינם מסתפקים בלנופף בטיעון ה"אולי לא", אלא מנסים לחתור עמוק יותר תחת התשתיות עליהן מבוסס הטיעון שהם מבקרים. עמדה זו, ששורשיה בעידן המודרני מופיעים אצל הוגים כניטשה, פרויד ומארקס, באה לידי ביטויה המלא בפוסטמודרניזם. אחד מעיסוקיו המרכזיים של הפוסטמודרניסט הוא בחשיפת ההשפעות העומדות מאחורי כל דעה ועמדה, ובהצבעה על כך שגם טיעונים שנראים רציונליים והגיוניים, צומחים למעשה מתוך השפעות לא-רציונליות, כמו הפסיכולוגיה, החברה, התרבות, הגנטיקה וכן הלאה. השקפותיו ואמונותיו של האדם אינן אלא רציונליזציה מלאכותית שהוא עושה להשפעות בלתי-מודעות המעצבות את תודעתו. ממילא, מה שעומד מאחורי ויכוחים ומחלוקות אינו אלא השפעות חברתיות וסביבתיות שונות, ואף צד אינו צודק או טועה יותר מהשני, שכן מדובר למעשה בויכוחים על טעם וריח, לא על שחור ולבן.

הפוסטמודרניסט עשוי להתנגד להגדרתו כספקן, שכן כאמור הוא אינו מסתפק (!) בהטלת ספק סתמית, אלא משקיע מאמצים בחשיפת הגורמים מאחורי הדעות השונות. מבחינתו, פוסטמודרניזם אינה נקודת מוצא (כמו הספקנות), אלא מסקנה שהגיע אליה, לאחר שהתוודע ליסודות הרעועים שבבסיס כל הדעות. מכיוון שהאדם שבוי בגנטיקה, בפסיכולוגיה ובחברה שלו, אין ביכולתו להגיע לאמת שתהיה נכונה יותר מזו של אדם מרקע אחר. אבל גם אם נקודת המוצא של הפוסטמודרניסט אינה ספקנית, המסקנה שלו היא בהחלט כזו – לא ניתן להגיע לבירור האמת, אם בכלל יש דבר כזה כמו אמת. מבחינה זו, הפוסטמודרניסט זהה לחלוטין לאיש הטוען "זה מה שאתה אומר!". אין הבדל משמעותי בין טענה זו, לבין ה"אולי לא?" הסתמי. שתיהן שוללות מכל עמדה שהיא את תואר האמת.

הנקודה שצריך לשים לב אליה ביחס לספקנות ("רגילה" או פוסטמודרנית) היא, שהיא נמצאת כולה במישור ההכרתי של האדם, לא במישור האונטולוגי. דהיינו, ספקנות אינה אומרת דבר על המציאות הריאלית; כל מה שהיא מבקרת זה את יומרתו של האדם לחשוף את האמת על מציאות זו. אבל המציאות עצמה, תהא אשר תהא, קיימת ותתקיים בלי קשר לדעותיו של האדם לגביה. נדירות ביותר הן העמדות השוללות כל היבט ריאלי מן המציאות, ורואות את כל כולה כמותנית אך ורק בתפיסתו של האדם. ייתכן שישנם חלקים מהמציאות שקשה לברר את האמת לגביהם, וייתכן שבמקרים מסוימים זה אף בלתי-אפשרי עבורנו; אבל המוגבלות שלנו אינה משפיעה על הריאליה של אותם חלקים, והם ימשיכו להיות כפי שהם, וייתכן שגם ישפיעו עלינו בדרכים מסוימות, בהווה או בעתיד.

הרבה עובדות ריאליות אינן ידועות לנו, בהיותן מרוחקות מאיתנו במרחבי החלל ו/או הזמן. אנחנו לא יודעים איך קראו לסגן של יהושע בן נון, או האם יש חיים על כוכבים אחרים. ייתכן שביום מן הימים זה יתגלה לנו, וייתכן שלא נדע לעולם. אבל חוסר הידיעה שלנו, והדעות השונות הנשמעות בנושאים אלה, אינן משנות את העובדות הריאליות לגבי אותו סגן ואותם חייזרים. אם ישנם חייזרים בכוכב אחר, הם מנהלים את חייהם בשקט ושלווה, מבלי שהספקות שלנו לגבי קיומם יפריעו להם. כך, להבדיל, גם לגבי אלוקים: בסופו של דבר, התשובה לשאלה האם הוא קיים או לא, אינה תלויה ביכולת שלנו לענות על שאלה זו. אם אלוקים קיים, הוא קיים גם אם אין לנו דרך להוכיח את זה, וגם אם כל טיעון לקיומו מותקף בביקורת ובספקנות.

ספקנות כנקודת מוצא

כאן עלינו להבדיל בין הספקנות כנקודת מוצא, לבין הספקנות כמסקנה, כמו הפוסטמודרניזם. הספקנות כנקודת מוצא אינה אלא עמדה נפשית, המשקפת את נטיותיו של האדם ולא את המציאות הריאלית. כמובן, גם האמונה היא עמדה נפשית, שאינה תואמת בהכרח את המציאות הריאלית – לא כל האמונות הן נכונות; אולם האמונה שואפת ומנסה לכוון אל המציאות הריאלית. המאמין שואף להגיע להתאמה בין אמונותיו ובין המציאות. אדם אינו יכול בו-זמנית להאמין ב-X, ולהחזיק בדעה ש-X אינו נכון (מה שנקרא בלשון הפילוסופים "הפרדוקס של מוּר"). הוא יכול לחוש תחושה של אמונה כזו, ולהתכחש לה בטענה שזו אינה אלא אשליה; אבל במקרה זה, הוא אינו באמת מאמין. מאמין אמיתי הוא זה הטוען שאמונתו משקפת את המציאות. לעומת זאת, הספקנות אינה אומרת דבר על המציאות הריאלית. היא מגיבה אך ורק לניסיונות לומר משהו על אותה מציאות. כיוון שכך, היא מנותקת לחלוטין מהמישור הריאלי, ואינה מבטאת דבר פרט לנטיותיו ההכרתיות של הספקן.

חשוב להיות מודעים לכך, כדי לסלק מהדיון טעות נפוצה. בניגוד למה שחלק מהספקנים סבורים, ספקות אינם מפריכים טענות אמת. אם מישהו משמיע דעה, וטוען טענה כלשהי על המציאות, העובדה שניתן להפטיר כלפיו "ואולי לא?" אינה מהווה הפרכה לתיאוריה שלו. המציאות הריאלית, כאמור, אינה מושפעת מספקנותם של בני אדם כלפיה, וממילא טענות בדבר המציאות עשויות להיות אמיתיות, גם אם יועלו כנגדן כל הספקות שבעולם.

דווקא כוחה הבלתי-מוגבל של הספקנות להטיל את ספקותיה כלפי כל טיעון וטענה שהם, הוא זה המרוקן אותה מתוכן. מכיוון שישנה מציאות ריאלית כלשהי, הרי שלפחות חלק מטענות האמת כלפיה הן נכונות; ומכיוון שניתן להעלות ספקות כלפי כל טענת אמת שהיא, הרי שהספקנות השיטתית שוללת בהכרח גם את טענות האמת הנכונות, ובכך מפספסת כל אמונה נכונה או ידע של המציאות. על כל דבר אפשר לומר "אולי לא", אבל בסופו של דבר יש משהו שהוא "כן"; המאמין אולי יגיע אליו – הספקן בוודאי שלא. המאמין מנסה לברר את האמת, ולוקח על עצמו את הסיכון שבטעות; הספקן מעדיף שלא לנסות, וממילא אינו צודק ואינו טועה, שכן אינו טוען דבר.

כיוון שהספקנות כנקודת מוצא היא כאמור עמדה נפשית, אין לה שום עדיפות על פני האמונה. אין זה נכון שברירת המחדל היא להטיל ספק בכל דבר, ולקבל רק את מה שמוכח מעבר לכל ספק אפשרי (ואין דבר כזה). אדם יכול כמובן לנקוט בגישה כזו, אבל אין לה כל יתרון על פני הגישה המוכנה לקחת סיכונים, לטעון טענות אמת, ולקוות להגיע דרכן להכרת המציאות. בפרפראזה על אמרתו של כריסטופר היצ'נס, "מה שניתן לקבל בלי ראיות, ניתן לדחות בלי ראיות" – אפשר לנסח אמרה דומה ביחס לספקנות: מה שנדחה בגלל "אולי לא?" ניתן לקבל באמצעות "דווקא כן!". לא צריך יותר מזה. אם הספקן מבקש להציג תמונת מציאות חלופית, יתכבד ויטען עבורה. כל זמן שהוא מתחמק ממשימה זו, יתכבד נא שלא להפריע לאלה המנסים בכל זאת להגיע לאמת.

פוסטמודרניזם

עד עכשיו דיברנו על הגישה הספקנית, וראינו שכל מה שהיא מלמדת אותנו הוא על מגבלות ההכרה האנושית, לא על המציאות כשלעצמה. זו הייתה הגישה המתייחסת לספק כאל נקודת מוצא. בפרק הזה נבחן את הגישה הפוסטמודרנית, המבטאת ספקנות מסוג מורכב יותר, ונעמוד על הבעייתיות שבה.

אקדים ואומר שהפוסטמודרניזם כולל בתוכו גישות וזרמים שונים, עם הבדלים שונים ביניהם, ולא אתיימר כאן להתייחס לכולם. הדברים הבאים מכוונים כלפי הנחות היסוד הפוסטמודרניות המרכזיות, שבאות לידי ביטוי בציבור הרחב, מבלי להיכנס לדקויות כאלה ואחרות או למשנתם של הוגים פוסטמודרניים מקצועיים.

הטענה העיקרית של הפוסטמודרניזם היא שכל דעה, אמונה, גישה והשקפה, היא למעשה תוצר של השפעות חברתיות, פסיכולוגיות, גנטיות, תרבותיות ואחרות, המעצבות את אישיותו של האדם ואת דעותיו ברמה הבסיסית ביותר. כיוון שכך, לאף דעה או אמונה אין תוקף של אמת מוחלטת, וכל "אמת" היא יחסית להקשר התרבותי שבו היא נאמרת. ממילא, המסקנה דומה לזו של הספקנות הרגילה: כל טענה שעולה מותקפת מיד בביקורת לפיה היא אינה מבטאת את האמת המוחלטת, אלא רק הבניה חברתית כלשהי, בדרך כלל תוך הצבעה על כך שחברות שונות אוחזות בדעות שונות בנושא. השורה התחתונה היא שלא ניתן לטעון לשום אמת שהיא, לא ניתן לדעת את האמת, וכנראה שאין בכלל דבר כזה כמו אמת.

כפי שנראה כעת, הגישה הזו בעייתית מכמה כיוונים.

"הוצאת עצמך מהכלל"

קודם כל, הטענה לפיה "הכול תלוי תרבות/גנטיקה/חברה", נופלת בכשל הלוגי של "הוצאת עצמך מהכלל": היא טוענת טענה כוללנית שחלה לכאורה על כל המציאות – פרט לה עצמה. כביכול כל טענה היא תלוית תרבות, פרט לטענה שכל טענה היא תלוית תרבות. אולם אם כל טענה משקפת רק הבניות חברתיות, ולא את האמת הריאלית – הרי שגם טענה זו עצמה, לפיה הכול תלוי תרבות וכו', משקפת רק הבניה חברתית, ולא אמת ריאלית כלשהי. דהיינו, הפוסטמודרניסט טוען אותה רק משום שנחשף להשפעות תרבותיות מסוימות, לקח קורסים מסוימים באוניברסיטה וכן הלאה. בחברות אחרות, כידוע, לא חושבים שהכול תלוי תרבות. כיוון שכך, אם מניחים שקיומן של השפעות מעין אלו שולל את ערך האמת של טענות, הרי שגם ערכה של הטענה הפוסטמודרנית נשלל, והיא אינה מבטאת אמת מוחלטת כלשהי. אבל אם היא לא מבטאת אמת מוחלטת, מה היא כן מבטאת? הפוסטמודרניסט המודע לעצמו יטען אולי שהיא מבטאת רק את גישתו הסובייקטיבית האישית למציאות, והיא אכן אינה מתיימרת להיות אמיתית יותר מכל גישה אחרת. אבל זו עבודה בעיניים, ניסיון כושל לחמוק מהכשל הנ"ל, שנופל במקום זאת בפרדוקס המפורסם של ג. א מוּר: אי-אפשר לטעון "אני מאמין שהכול תלוי חברה", ובו-זמנית לומר "אין זו האמת שהכול תלוי חברה". פוסטמודרניסטים ידועים אמנם בכישרונם ללהטוטי מלים ומשחקי שפה, אבל במקרה זה כוונתם ברורה בהחלט: הם אכן סבורים שהגישה הרלטיביסטית שלהם מבטאת אמת מוחלטת, ושכל הדעות האחרות הן אכן יחסיות ותלויות תרבות – רק שאסור להם לומר את זה בקול רם, כדי שלא יסתרו את עצמם. כיוון שכך, הם נופלים בכשל של הוצאת עצמך מהכלל. מה גם שאם נאמין להם, טענתם הופכת להיות חסרת משמעות, ביטוי לתחושה אישית שמנסה איכשהו לתאר את כל המציאות. מתברר שהפוסטמודרניזם, בניסיונו לבלוע את כל האמת מהמציאות, הפך לנחש הבולע את זנבו שלו ומכלה בכך את עצמו. זה הכשל הראשון של הפוסטמודרניזם.

האמת אינה תלוית חברה

הכשל השני קשור למעבר מהקביעה לפיה דעותיו של אדם מושפעות על ידי התרבות, החברה וכדומה, לטענה לפיה אף דעה אינה מבטאת את האמת המוחלטת, ושאין בכלל אמת מוחלטת בנמצא. כפי שנראה מיד, אין שום קשר בין הקביעה לבין המסקנה.

נניח שאנו מסכימים שהתרבות והחברה אכן משפיעות ומעצבות את דעותיו של כל אדם הגדל בתוכן, טענה שנשמעת סבירה למדי. מדוע עלינו להסיק מכך שדעות אלו אינן מבטאות את האמת המוחלטת? האם העובדה שהתחנכתי אצל מורים מסוימים, או קראתי ספרים מסוימים, מובילה למסקנה שהידע או האמונות שהם הקנו לי אינם משקפים את האמת אלא רק "הבניה חברתית", או "משחקי כוח" כלשהם?  

בואו ניקח לדוגמה את הידע המדעי. בחברה שבה גדלתי לימדו אותי שהעולם הוא כדורי ומסתובב סביב השמש. חברות אחרות בעולם ובהיסטוריה לימדו את ילדיהן שהעולם הוא שטוח ועומד על גב ארבעה פילים, שעומדים על צב ענק. האם שתי הדעות הללו הן יחסיות באותה מידה, ואף אחת מהן אינה אמיתית יותר מהשניה? האם הדעה לפיה ליקוי חמה מתרחש כאשר הירח עובר בין הארץ לבין השמש, היא "הבניה חברתית" לא פחות מהדעה לפיה הוא מתרחש כשנחש גדול מנסה לבלוע את השמש? נראה לי שגם הקיצוניים יותר בין הפוסטמודרניסטים יימנעו מהשמעת טענות אבסורדיות שכאלה. לפחות בכל הקשור למציאות האמפירית, יש דעות נכונות ויש שגויות, והעובדה שבחברות שונות מאמינים בדעות שגויות, אינה הופכת את הדעות הנכונות ל"יחסיות" או "תלויות תרבות".  המציאות הריאלית קיימת כפי שהיא, בלי קשר לדעותיהם וספקותיהם של בני האדם לגביה.

אנו רואים אפוא שהעובדה שרכשתי את ידיעותיי בעקבות השפעות חברתיות מסוימות, לא הופכת אותן בשום אופן ל"רלטיביות"; הן בהחלט עשויות לבטא את האמת האובייקטיבית על המציאות, או משהו קרוב מאוד לכך, בוודאי קרוב יותר מאשר דעות שגויות בעליל. לא יעלה על הדעת שבשל רצוננו לכבד חברות אחרות, נבטל לחלוטין את מושג האמת ונטען שאין שום עדיפות לדעה אחת על פני אחרת.  

מה עושה את ההבדלים בין הדעות השונות? באופן פשוט, המקורות עליהם הן מבוססות. ככל שלחברה יש כלי מחקר מוצלחים יותר, וגישה למקורות ידע טובים יותר, כך גדלים סיכוייה לגלות את האמת הריאלית. ייתכן כמובן שהשפעות חברתיות מסוימות יגרמו להטיות מן האמת, בשל אינטרסים כאלה ואחרים; אך עדיין, עצם העובדה שהחברה היא זו שהחדירה בי את דעותיי, אין משמעותה בשום אופן שדעות אלו הן יחסיות.

הטיעון מהמחלוקת

בסדר גמור, יאמר עכשיו הפוסטמודרניסט. לגבי המציאות האמפירית אני מסכים איתך שיש אמת מוחלטת, או לפחות משהו אובייקטיבי מספיק עבור כל בני האדם. הרי כל אדם שייחשף לנתונים המלאים על המציאות האמפירית יגיע לאותן מסקנות לגביה. הטענה שלי – כך יאמר – מופנית כלפי טענות שאינן אמפיריות, טענות הקשורות למטאפיזיקה, אתיקה, תיאולוגיה וכדומה. בתחומים אלה, בניגוד לתחום המדעי, לא רק שאין הסכמה על שום דעה, אלא שאין אפילו הסכמה באלו כלים להשתמש כדי לברר את האמת! ולכן, בכל הקשור לנושאים אלה, אין שום אמת מוחלטת, והדעות השונות משקפות "אמיתות" יחסיות בלבד, שאף אחת מהן אינה נכונה יותר מחברתה.

כאן למעשה מסתמך הפוסטמודרניסט על מה שנקרא "הטיעון מהמחלוקת", לפיו קיומן של מחלוקות בנושאים שונים מעידה על כך שאין שום אמת מוחלטת באותם נושאים. אלא שגם במקרה זה אין שום קשר בין הטענה לבין המסקנה. קיומן של מחלוקות אינו מוכיח בשום צורה שאין אמת מוחלטת.

למעשה, לא ברור בכלל איך הטיעון מנסה להתחיל. האם בכל נושא שבו קיימת מחלוקת, אף אחד מהצדדים אינו צודק יותר מהשני? ומה לגבי הדוגמאות שראינו לעיל לגבי צורת העולם? חוסר היכולת להכריע במחלוקת אינו משנה דבר; כאמור, גם במחלוקות מדעיות היו סוגיות שבמשך אלפי שנים לא הייתה שום דרך להכריע בהן. למציאות הריאלית זה לא הפריע להיות בדיוק כפי שהיא. מדוע אפוא עלינו לחשוב שבנושאים מטאפיזיים, אתיים או תיאולוגיים אין אמת ריאלית ומוחלטת, רק משום שאנשים חלוקים לגביה? ייתכן שבעתיד תימצא דרך להכריע בסוגיות אלו וייתכן שלא, אבל מגבלות הידע אינן אומרות דבר על המציאות. כמו בתחום המדעי, סיכוייה של חברה מסוימת להגיע לאמת תלויים בכלים שבהם היא משתמשת: לימוד הנושאים, ניתוח הטענות, השוואה לדעות אחרות, דיון וויכוח פוריים וכן הלאה. נכון שקשה יותר להצביע על התקדמות בתחום הפילוסופי כמו בתחום המדעי, אבל עדיין אין זה אומר ש"כל הדעות יחסיות" ובטח שאין זה אומר שאין אמת מוחלטת, שניתן להגיע אליה בקירוב.

נראה אם כן, שגישתו הרלטיביסטית של הפוסטמודרניסט כלפי טענות מטאפיזיות, מוסריות וכדומה, משקפת למעשה את הנחת היסוד שלו, לפיה מציאות מטאפיזית אינה קיימת. זו אינה מסקנה הנובעת מקיומם של חילוקי דעות, שכן כאמור חילוקי דעות אינם מובילים כלל למסקנה כזו; אלא זו הנחת יסוד שלו, שהוא מנסה לגבות באמצעות הצבעה על מחלוקות שונות. אבל בשביל לשלול מציאות מטאפיזית, אין צורך להיות פוסטמודרניסט; ישנם מספיק מטריאליסטים השוללים כל מציאות שאינה חומרית, אתאיסטים השוללים את קיומו של הא-ל, ולא-קוגניטיביסטיים השוללים את הריאליות של המוסר, מבלי להיות פוסטמודרניים בשום צורה שהיא. ישנם כמובן טיעונים כאלה ואחרים בעד ונגד עמדותיהם, כמו לגבי כל עמדה אחרת; אלא שהפוסטמודרניסט סבור משום מה שהתגלתה לו איזו אמת מופלאה על המציאות, איזה מטא-נרטיב (הס מלהזכיר!) ממנו הוא יכול לצפות בנחת על מאבקיהם של כל בעלי העמדות האחרות, ולהצביע בלגלוג על ההשפעות המניעות כל אחת מהן – בעודו פטור בעצמו מלקחת חלק במאבק הזה. אבל זוהי אשליה בלבד. הצבעה על העובדה שכל דעה מושפעת מהחברה, אינה מובילה כשלעצמה לשום מסקנה מטאפיזית או אתית כלשהי. אם רוצה הפוסטמודרניסט לטעון לטובת מטריאליזם, אמפיריציזם, תיאוריית שגיאה מוסרית וכן הלאה, יתכבד ויגיש את טענותיו בצינורות המקובלים, ויעמיד את עצמו בפני הביקורת הפילוסופית. הצבעה על השפעות שונות אינה מובילה לא לאמת מוחלטת ולא לשלילתה של אמת מוחלטת, ולמעשה לא לשום מסקנה שהיא. היא יכולה אמנם ללמד אותנו שכדאי להיות ביקורתיים כלפי מה שמלמדים אותנו, ושרצוי להיות פתוח גם לעמדות שונות מהמקובל – אבל בין זה לבין שלילת האמת, אין שום קשר שהוא.

סיכום

היוצא מכל הדברים הוא, שבעוד שספקנות על סוגיה השונים יכולה לאתגר את הוודאות שלנו בנושאים מסוימים, הרי שבסופו של דבר אין היא אומרת דבר על המציאות הריאלית. מי שרוצה לנסות ולומר משהו על זו, יצטרך לקחת את הסיכון של הטעות, להתעלם מהספקות שאינם מובילים לשום מקום, ולצעוד בנתיב המעניין של הבירור והאמונה.

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.